רישיון יבוא בגדים מהודו

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רישיון יבוא בגדים מארצות לא בשוק האירופי / רישיון יבוא בגדים מהודו: מ"מ הנשיא מ' שמגר: .1העותרת היא חברה, העוסקת ביבוא בגדים מהודו ובמכירתם בישראל בסיטונות ובקימעונות. עד לחודש פברואר השנה לא חלו הגבלות על היבוא של בגדים מהודו, אולם ביום 3.2.83פורסם תיקון לצו יבוא חפשי, תשל"ח-1978, אשר לפיו חויב יבוא בגדים כנ"ל מארצות שאינן חברות בשוק האירופי המשותף, היינו בין היתר מהודו, ברישוי, הווה אומר, ברישיון יבוא. (ראה: צו יבוא חפשי (תיקון מס' 3), תשמ"ג1983). לפי הנחיות, אותן קבעה לעצמה הרשות המעניקה את הרישוי, גובשו כללים מנחים לתקופת המעבר. הוחלט, כי אלו מן היבואנים אשר כבר ביצעו הזמנות של טובין על-פי כתב אשראי בלתי חוזר, שהוצא לפני יום 3.2.83, יזכו ברישיון. יבואנים אחרים, שהזמינו סחורות שהיו כבר בדרכן ארצה ביום תחילתו של הצו, יזכו גם כן בשחרור הטובין, אך זאת תמורת תשלום כופר בגובה של % 20מערך הטובין, אם ישולם עד 31.2.83, ובכופר של % 100לאחר המועד האמור. בשלב מאוחר יותר הוארכה תקופת הכופר של %20 עד ליום .30.4.83 כפי שעולה מן ההודעה, שהוגשה לנו על-ידי פרקליטות המדינה, הוגשו בקשות לרישיונות יבוא בהיקף כללי של כ- 13מיליון דולר ולגבי יבוא של כ- 6מיליון דולר הסתמכו היבואנים על מכתבי אשראי בלתי חוזרים, שהוצאו לפני .3.2.83המדינה הוסיפה וטענה, כי: "היקף היבוא של למעלה מ-000,000, 6דולר מהמזרח הרחוק שאושר כאמור... עולה על היקף היבוא השנתי מהמזרח הרחוק בשנת 1981וכל חריגה ממנו כיום תחטיא את המטרה לשמה נעשה הצו. ההחלטה על קביעת ההקלות ליבואנים נקבעה כהוראת שעה לתקופת מעבר ובמהלך החודשים הקרובים בכוונתנו לבחון את השפעת הצעדים שננקטו על היבוא ולפי זה נחליט אם יש צורך בשינוי ההחלטה שנקבעה ואם כן מהו." בשלב מאוחר יותר של הדיונים הוסיפה המדינה בתצהיר נוסף: "בניגוד להערכתנו הסתבר שהיקף הבקשות לרשיונות יבוא המבוססות על מכתבי אשראי בלתי חוזרים הגיע לכ-8, 6מליון דולר עד היום ויתכן שיוגשו בקשות נוספות מסוג זה. בנתונים אלה אנו חוששים שכל החלטה לאשר רשיונות יבוא נוספים תפר את המטרה של צמצום היבוא שהצבנו לעצמנו ולפיכך החלטנו, בשלב זה, שלא לאשר בקשות נוספות לרשיונות יבוא שיוגשו למשרדנו בעתיד גם אם הן מבוססות על מכתבי אשראי בלתי חוזרים. אשר לבקשות המבוססות על שיטות אשראי אחרות, וביניהן מסמכים לגוביינא, היקף היבוא המבוקש בהן הינו למעלה מ- 10מליון דולר. כל הענות לבקשות מסוג זה כיום תהווה פריצת המדיניות שננקטה על ידינו והחטאת היעד שהצבנו לעצמנו; שיקולים של טובת הציבור מחייבים שלא לגרום לתוצאה זו." .2טענתם המרכזית של העותרים היא, כי ההנחיות אותן קבעו לעצמם המשיבים, הן בלתי סבירות ומפלות מאחר שאין הצדקה לאבחנה בין טובין, שהוזמנו על-פי מכתבי אשראי בלתי חוזרים, לבין טובין, שהוזמנו בדרך אחרת, אותה ניתן להוכיח כדבעי, ובלבד שההזמנה נעשתה לפני יום .3.2.83 .3לא ראינו מקום להתערבותו של בית-משפט זה כמבוקש על-ידי העותרת. אין לגלות העדר סבירות, המצדיקה התערבותו של בית-משפט זה, בעצם קביעתה של חובת הרישוי. ההבחנה, אותה קבע מתקין הצו, בין ארצות השוק המשותף לבין ארצות אחרות נובעת מן המציאות הכלכלית ומן ההסכמים הבינלאומיים, שישראל צד להם, ובו בזמן שאין, ככל הנראה, אפשרות לקבוע הגבלות לגבי יבוא מארצות השוק המשותף, ניתן לנקוט צעדים חקיקתיים, שתוצאתם המקווה היא הגבלה על הוצאת מטבע החוץ על-ידי המדינה לצורך יבוא מארצות אחרות, שאינן קשורות עם ישראל בהסכמים דומים, אשר להם השלכה על כלכלתה של המדינה. הבחנה כגון זו היא מן העניין, ואין מקום לפסלה. אין גם מקום לפסילתו של הצו בשל מועד תחילתו. המדובר על אמצעי פיסקאלי, החייב להנקט, לפי עצם מטרתו, בדרך שיש בה כדי לסכל עקיפתו, ובית-משפט זה הבהיר עמדתו בכגון דא לאחרונה בדברים שנאמרו בבג"צ 396/82 [1]. טענתה המרכזית של העותרת הייתה, כאמור, כי נוצרה אפליה בינה לבין יבואנים, שפעלו על יסוד מכתבי אשראי בלתי חוזרים. כפי שהוסבר לנו על- ידי בא-כוחה המלומד של המדינה, התייחסו ההקלות, שנבעו מן ההנחיות, למקרים, בהם קדמה הזמנת הטובין למועד פרסומו של הצו. כאשר ניתן מכתב אשראי בלתי חוזר, אין בידי היבואן, לדעת הרשויות, אפשרות לשנות את הסדרי הרכישה שאותם קבע עם הספק, והרשויות ביקשו למעט ככל האפשר בפגיעה ביבואן כגון זה. העותרת טענה, כי גם היא קשרה את עצמה על-פי הסכם, שאינה יכולה עוד לחזור ממנו, ומבחינה זאת אין הבדל בינה לבין מי שבחר להשתית את יחסיו עם הספק על מכתב אשראי בלתי-חוזר. אכן, מתעורר ספק, אם האבחנות, אותן קבעו המשיבים, הן חדות וחלקות, ככל שהדבר מתייחס לסופיותה ואי- הדירותה של ההזמנה, אך ההבחנה, אותה קבעו לעצמם המשיבים, היא גם בעלת משמעות נוספת: בו בזמן שלעניין הזמנה רגילה, שאינה מלווה במכתב אשראי בלתי חוזר, תלויים השלטונות, מבחינת הוכחת התנאים, במסמכים, שנערכו בין היבואן לבין הספק,ותו לא, מכניס מכתב האשראי מימד נוסף. המסמך הבנקאי הוא במידה רבה בגדר ראיה אובייקטיבית, אשר איננה תלויה אך ורק בהסדרים בכתב בין היבואן לבין הספק, אשר על עניין עריכתם ובייחוד על מועד עריכתם אין שליטה לצד שלישי, ולא יכול להיות פיקוח אפקטיבי על כך. אין בכך כדי להטיל צל כלשהו על העותרת, אך המשיבים רשאים היו לקבוע לעצמם קווי פעולה כלליים, שיעניקו להם פיקוח יעיל בכל המקרים הדומים ולא רק בעניינה של העותרת. סיכומה של נקודה זו, ההבחנה בין הזמנות על-פי מכתבי אשראי בלתי חוזרים לבין הזמנות אחרות, המתבססות אך ורק על מסמכים שהוחלפו בין היבואן לבין הספק, איננה משוללת היגיון. .4כאשר בית-משפט זה דן בשאלה, אם יש מקום להתערבותו בפעולה שלטונית כגון זו שעיקריה הוצגו כאן, אין הוא קובע, מה הדרך שהיה נוקט בית המשפט, לו יה פועל במקומן של הרשויות. במלים אחרות, אין בית המשפט נקרא להחליט, מה היא הדרך הסבירה ביותר לניסוחן של ההנחיות הפנימיות המקובלות עליו. לגבי סוגיה כגון זו שלפנינו, היינו לגבי הפעלת סמכויות שלטוניות על-פי דין, יכולים להיות מספר פתרונות אפשריים, ואין בית המשפט נוטה להתערב אך ורק בשל כך שהפתרון שנקבע איננו הטוב ביותר, לדעתו, אשר אליו ניתן היה להגיע בנסיבות העניין. כאשר ישנו מירווח של אפשרויות, אשר בתוכו קיימות מספר אפשרויות חלופיות, שכולן סבירות במידה זו או אחרת, יתערב בית המשפט אך ורק אם הדרך, אשר בה בחרה הרשות, חורגת לחלוטין מתחום הסביר. עינינו הרואות, כי הצו שפורסם לא השיג במלואו את המטרה, אותה הציבו לעצמם המשיבים, וייתכן כי במבט לאחור היה גם בהענקת המעמד המיוחד להזמנות, המלוות במכתב אשראי בלתי חוזר, משום פעולה שהביאה להחטאת המטרה. עם זאת יש להבין, כי המשיבים ביקשו לעצב אמת מידה כלשהי, שיהיה בה משום הוראת מעבר, הבאה להפחית מן הקשיים, הנובעים מהתקנתו פתאומית של צו המשנה את המדיניות. גם לגבי העותרת לא נסגרה הדלת לחלוטין, כי גם לה ניתנה אפשרות לייבא את הטובין תוך תשלום כופר, אשר משמעותו הכספית מוגבלת לאור מתח הרווחים הקיים בסוג זה של טובין. הבנו מדברי בא-כוחה המלומד, כי למעשה גם עשתה שימוש בזכות שהוקנתה לה, והדיון שלפנינו אינו נסב למעשה אלא על השאלה, אם יש להחזיר לעותרת את תשלום התוספת של %20, שנדרש ממנה. כמבואר לעיל, אין בהבחנות, שנקבעו על-ידי המשיבים, פתרון מושלם, אך ההיבט הראייתי שהוסבר לעיל הוא בעל משקל לא מועט במסגרת מערכת השיקולים, אותם רשאים השלטונות לאמץ בכגון דא. אם ליישם למקרה שלפנינו את אמות המידה, אותן התווינו לעיל, ניתן לומר, כי הפתרון, שאומץ על-ידי המשיבים, אמנם איננו היעיל ביותר והסביר ביותר, אך מאידך גיסא גם אין דבק בו חוסר סבירות כה בולט, עד שיהיה בכך כדי להצדיק התערבותו של בית המשפט. בנסיבות אלה החלטנו לדחות את העתירה. העותרת תישא בהוצאותיהם של המשיבים, שכר טרחת עורך-דין כלל, בסכום של 000, 10שקלים. יבוארישיון יבוא