ככל טקסט משפטי אחר, יש לפרש חוזה בשיטת הפרשנות התכליתית. ביישומה לפירוש חוזים, קובעת תורת הפרשנות התכליתית כי יש לתת לחוזה מובן המגשים באופן הטוב ביותר את תכליתו (א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (תשס"א, כרך ד') 112; להלן: "פרשנות החוזה"). תכלית החוזה, כתכליתו של כל טקסט משפטי, מורכבת מתכלית סובייקטיבית ומתכלית אובייקטיבית. תכלית סובייקטיבית של החוזה היא כוונתם האמיתית המשותפת של הצדדים (פרשנות החוזה, בעמ' 405). דין הוא שחוזה מתפרש לפי אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של שני הצדדים: ע"א 1068/07 רייטן נ' מרכזי שליטה בע"מ (להלן: "פרשת רייטן"). סעיף 25 (א) לחוק החוזים קובע: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט (2) 265, 311 - 312 (1995), קבע הנשיא ברק כי "אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכלית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים ... לאחר שהפרשן גיבש את אומד דעתם (המשותף) של הצדדים, הוא בוחן אם אומד דעת זה 'משתמע' - כלומר יש לו עיגון - מתוך החוזה". בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 11.5.06, מורה אותנו כב' השופט ריבלין (כתוארו אז), בפסקה 12 לפסק הדין, כי:  "...גם אם יקשה על בית המשפט לאתר את הכוונה המשותפת לשני הצדדים, הוא יעשה כל שביכולתו כדי לעשות כן. העובדה שבשעת המשפט טוען כל אחד מהצדדים היריבים שכוונתו הייתה אחרת מזו של חברו-אין בה דבר. זהו טבעו של כל סכסוך חוזי. אל לשופט להירתע מכך ולקבוע שלא ניתן לאתר כוונה משותפת. על בית המשפט לבחון היטב את הראיות השונות שהצדדים מביאים בפניו, להשתכנע, ולקבוע מה היה אומד דעתם האמיתי במועד כריתת החוזה, עת שרצונותיהם נפגשו". פרשנותחוק החוזים