תלונת שווא נגד שכן על גניבה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תלונת שווא נגד שכן על גניבה: השופט מ' שמגר: .1ערעור ברשות על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר קיבל ערעורו של המשיב על פסק-דינו של בית-משפט השלום לפיו חויב המנוח ברקו רייבר בפיצויים בסך 000, 20ל"י בשל פרסום לשון הרע וביטל את החיוב האמור. .2אלה עקרי הנתונים, הצריכים לעניין: המערער ודב רייבר המנוח גרו ביהוד, בשכנות זה לזה, במשך שנים רבות, והחל משנות ה- 70הראשונות נפל סכסוך מתמשך בין השניים. ביום 23.1.75פנה רייבר למשטרת ישראל והגיש שם תלונה נגד המערער וזה נוסח התלונה: "אני מתגורר בכתובת הנ"ל ולידי בדיוק מתגורר אדם בשם אברהם רימר ואני תמיד רואה כי אברהם רימר מביא לביתו בשעות הלילה צלחות של מכוניות. ואני לא יודע בדיוק מאיזה מקום הוא מביא את הצלחות האלו. והיום בשעה 17.00בהיותי בבית ראיתי את רימר אברהם שהיה ליד מכוניתו, הוציא ממכוניתו צלחות למכוניות הסתכל עליהן והכניס אותן שוב בחזרה. אני חשדתי שהדברים האלו הכוונה הצלחות שזה גנוב אז מיד הודעתי למשטרה שאצל השכן, רימר יש רכוש גנוב כאשר באה המשטרה הצבעתי על מכוניתו של החשוד אברהם והמשטרה מצאה את הצלחות בתוך המכונית ואז באנו למשטרה. אני רוצה לציין כי ראיתי את רימר אברהם הרבה פעמים שהוא הביא צלחות של מכונית ואני חושב שזה גנוב אבל אני לא יודע מאיפה הוא הביא את הצלחות. לא יכולתי לסבול את הדבר הזה לכן הודעתי למשטרה". בעקבות התלונה נפתח תיק חקירה פלילי, אשר במסגרתו נגבו גם עדויות מפיו של המערער ומפיהם של עדים, אותם הביא מטעמו ואשר תמכו בהסברו, כי איסוף הצלחות הוא בגדר תחביב של המערער. לדבריו הוא עובד במע"ץ ומרבה לנסוע בדרכים, ועל-כן גם מצא צלחות לרוב, שנפלו לצדי הדרכים, ואת אלו הוא אוסף, עד שהאוסף שבידיו הגיע ל- 200צלחות ומעלה, אשר חלק מהן הוא אף תלה בחצרו. בדיקה בפוליגרף, אותה עבר המערער בהסכמתו, תמכה באמיתות גירסתו; אולם המשטרה החליטה לבסוף להגיש נגד המערער כתב-אישום, בו הואשם בהחזקת רכוש החשוד כגנוב, עבירה על סעיף 311לפקודת החוק הפלילי, 1936, ובו יוחסה לו החזקתו של הרכוש הבא, שנתגלה בביתו בעת החיפוש: "(1) 242צלחות (טסות) (2) 82מסגרות לפנסים (3) 51מסגרות לגלגלים (4) 25מכסים למכלי דלק (5) 9מפתחות (6) 8חגורות (7) 2מיכלים (ג'ריקנים) (8) 4מיכלים (ג'ריקנים) צבאיים (9) 3גלגלים (10) 1חלון רוח (11) 1כיסוי פלסטי לפנס (12) 1מנעול רכב". תוך מהלך המשפט הפלילי הסכים המערער להודות בעובדות ככל שהן מתייחסות לארבעת הדלקונים הצבאיים, הורשע בעבירה על סעיפים 2ו- 9חוק השבת אבידה, תשל"ג-1973, והוטל עליו קנס בסך 350ל"י או 20ימי מאסר תמורתו. התביעה לא עמדה על ההרשעה ביתר פרטי האישום, והמוצגים הוחזרו למערער. עם תום ההליכים המשפטיים בתיק הפלילי הוגשה התביעה האזרחית בשל פרסום לשון הרע, שעליה נסב ערעור זה, כאשר עיקר הטענה היא, כי התלונה למשטרה הוגשה שלא בתום-לב, והמנוח רייבר ידע היטב, כי הצלחות אינן גנובות. בית-משפט השלום הסיק מן העדויות שבפניו, כי רייבר פעל שלא בתום-לב, בית-משפט השלום ציין, בין היתר, בהקשר זה: "הנתבע... מסביר את מניעיו להגשת התלונה, כשהא קושר אותם באופן ברור לסכסוכים התדירים שבינו לבין התובע; אך בתלונתו אין הוא מדבר בכלל על איומיו או על התנהגותו הפלילית של הנתבע כלפיו: "אני הגשתי תלונה למשטרה מפני שהוא הבהיל אותי והרביץ אותי" ובהמשך הדברים אומר הנתבע: 'אני נתתי תלונה למשטרה כי הוא מפחיד אותי ולא נותן לי לצאת. הוא מביא כל יום צלחות ומאיפה הוא יכול להביא צלחות אם זה לא גנוב...אני יודע שזה גנוב ובשביל זה הלכתי למשטרה, אני לא דברתי אתו אף פעם על הצלחות' (עמ' 26). אין בתלונה זכר ל'הפחדות' 'הבהלות' או מכות שהנתבע נתן לתובע. סתם הנתבע ולא הסביר בדבריו ובעדותו מה הניע אותו להניח שהצלחות גנובות. סימן השאלה סביב ההנחה שהצלחות גנובות הולך וגדל. ביחוד כשהנתבע עצמו מודה שלא דבר עם התובע על הצלחות (ר' לעיל). מסקנתי היא איפוא שהנתבע לא ידע דבר על מקורן של הצלחות הללו מפיו של הנתבע, כשם שלא הצביע על מקור אחר ממנו יוכל להסיק באופן סביר שהצחות גנובות. ראוי להדגיש כי הנתבע ידע היטב שהתובע נוהג להביא לביתו צלחות במשך מספר שנים: 'נכון שהוא (התובע - ד.ב.א) מביא את הצלחות מספר שנים' (עמ' 27). לא היה איפוא כל חידוש או הפתעה בצלחות שראה הנתבע ביום שבו החליט ללכת למשטרה (יום 23.1.75), ולא היה כל בסיס לכך שדווקא באותו יום יוכל להניח כי הצלחות שראה - גנובות הן. אמרתי בתחילת הדברים כי עדותו של הנתבע עשתה עלי רושם קשה ושלילי, הייתי מוסיף ואומר כי למראה הופעתו ולמקרא עדותו התרשמתי שהנתבע הוא איש ריב ומדון שבקש לנקום בתובע בשל מסכת היחסים המעורערת שביניהם". בית המשפט המחוזי קיבל, כאמור לעיל, את ערעורו של עיזבון המנוח רייבר (דב רייבר נפטר אחרי תום ההליכים בבית-משפט השלום). החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה ברוב דעות. השופט הנכבד בעל דעת המיעוט, כבוד השופט מ' בן דרור, תמך במסקנתו של בית-משפט השלום, לפיה נעדר תום הלב ממעשיו של המנוח בהביאו תלונו בפני המשטרה. אחד משופטי הרוב, כבוד השופט מ' בייסקי, סבר כי על תלונתו של המנוח חלה ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, וכבוד השופטת ה' בן-עתו סברה, כי עומדת למנוח הגנת "אמת דיברתי". על כך הערעור שלפנינו. .3המקרה שלפנינו דומה מבחינת עובדותיו לעניין, שנדון לפני בית-משפט זה בע"א 310/74 [1], אשר התייחס לתביעה בדבר פרסום לשון הרע בעקבות תלונתו למשטרה של מעביד נגד עובדו, שנחשד בשליחת יד ברכוש המעביד. כמבואר שם, כאשר מייחסים לפלוני ביצועו של מעשה גניבה ומוסרים חשד זה לאחר, אכן יש בכך משום פרסום לשון הרע כמשמעותו לפי סעיפים 1ו- 2לחוק איסור לשון הרע, אולם תלונתו של אזרח למשטרה, לפיה פלוני חשוד בעיניו כמי שביצע עבירה, היא, לכאורה, מסוג המקרים, בהם קמה ועולה ההגנה של תום-לב לפי האמור בסעיף 15(8) לחוק הנ"ל, הקובע לאמור: " .15במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ... (8) הפרסום היה בהשגת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;" לא היה חולק, כי משטרת ישראל היא רשות מוסמכת לקבל תלונות ולחקור בעניין, אשר שימש נושא לתלונה, כאמור בסעיף 15(8) הנ"ל. טענת פרקליטו המלומד של המערער, עו"ד רפפורט, הייתה, כי המנוח פעל שלא בתום-לב והגיש את התלונה למשטרה בשל המריבות, שהיו לו עם המערער, ובלי להאמין בכך, שיש ממש בחשדות, שהועלו על-ידיו כלפי המערער. לעניין זה הפנה הפרקליט המלומד לממצאיו של בית-משפט השלום, שצוטטו לעיל, ואשר לפיהם היה כאילו קשר ישיר בין התנהגותו של המערער כלפי המנוח לבין החלטתו של זה האחרון לפנות למשטרה בעניין הצלחות, עליהן סב תלונתו. השאלה המרכזית הניצבת לפנינו היא, מה היה הרקע של הפנייה למשטרה: אם היו יחסי עוינות בין השניים, אך המנוח חשד בביצוע עבירה, הרי העוינות אין בה כשלעצמה כדי לשלול קיומו של תום הלב. אם, מאידך גיסא, לא חשד כלל בביצוע מעשה עבירה, אלא התלונה באה רק כאמצעי נגד המערער במסגרת מריבותיהם, הרי לא תעמוד לו טענת תום הלב. הרוב בבית המשפט המחוזי לא קבע, כמוזכר לעיל, עמדה אחידה בעניין קיומו של תום הלב - אשר להגדרת תחומיו מבחינה משפטית עוד נשוב - אך ההנמקה של בית-משפט השלום, שצוטטה לעיל, מצביעה על כך, כי דברי המנוח לא נתפרשו על-פי משמעותם הלכאורית הסבירה: המנוח אכן הזכיר בגלוי את מריבותיו עם המערער, אך זאת לא בגדר הודאה, כי לא היה יסוד לתלונה כי העלה עלילה מתוך כוונה להתנכל למערער, אלא כהסברתו של הרקע לנכונותו לפנות למשטרה. הווה אומר, מה שעלה מדבריו הוא, כי חשד שהצלחות גנובות, אך לא היה פונה למשטרה אלמלא חששו מפני המערער ומריבותיו עמו. קיום היחסים הגרועים בין שני השכנים כאילו הסיר את המחסום, שהיה מניא אותו מפנייה למשטרה במצב רגיל של יחסי שלום ושלווה. ההגנה של תום-לב, שהועלתה בבית-משפט קמא מטעם המנוח, נשענה על הוראותיו של סעיף 16לחוק איסור לשון הרע, אשר זה לשונו: "(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15". בעקבות ההליכים הפליליים, אשר במסגרתם חזרה בה התביעה מן האישום ככל שנגע לצלחות הרכב, יש מקום להנחה, לצורך העניין שלפנינו, כי לא היה יסוד לסברה שהצלחות גנובות, אך אין שמץ ראיה לכך, כי המנוח לא האמין באמיתותה של התלונה, כאמור בפיסקה (1) לסעיף-קטן 16(ב) שצוטט לעיל, כאשר הגיש תלונתו. אשר לאמור בפיסקה (2) לסעיף 16(ב) הרי, כאמור, מניחים אנו, שלא היה אמת בפרסום, אך אין לבוא בטרוניה אל המנוח, שלא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח, אם אמת בטענותיו או לא. המנוח תיאר לפני המשטרה את מה שעיניו ראו, אך ציין מפורשות, כי אינו יודע את מקור הצלחות. בדומה למה שנאמר בע"א 310/74 [1] הנ"ל, בעמ' 392: "מה האמצעים הסבירים בהם חייב היה המערער לנקוט לפני פנייתו למשטרה? הרי אין להעלות על הדעת כי כל אימת ועולה חשד בלבו של פלוני, עליו לאמת את החשד תחילה עם החשוד עצמו. אין גם לדרוש כי יערוך חקירות פרטיות או כיוצא באלה פעולות, לפני פנייתו למשטרה. בכגון אלה, הפניה למשטרה היא הפעולה הטבעית והסבירה ביותר ואין להלין עליה. שונה היה המצב כמובן לו היה מערער מציג חשדותיו בפני אחר ולא בפני המשטרה (ע"א 213/69, 94), היינו דוקא העלאת החשדות, שלא בפני המשטרה, עלולה היתה להיראות כבלתי-סבירה בנסיבות כגון אלה". כדי לבחון סבירות שיקוליו של המנוח גם ניתן להשוות תגובתו עם זו של המשטרה. זו האחרונה לא פתחה בהליכים על יסוד דבריו של המנוח בלבד, אלא שמעה הסבריו של המערער וגבתה הודעות, לרבות הודעות של העדים מטעם המערער, ואף ערכה למערער בדיקת פוליגרף, שאימתה את גירסתו. מסתבר, כי למרות זאת היה בנסיבות האובייקטיביות, כגון כמות החלקים שנתגלתה וכיוצא באלה, כדי להניע את המשטרה לנקוט הליכים משפטיים. משמע, העלאת החשדות על-ידי המנוח לא הייתה מופרכת וחסרת סבירות, והא ראיה, שהמשטרה ראתה לאמץ חשדותיו אחרי בדיקה יסודית של העניין, והוא, כמובן, עד לחזרתה מחלק מן האישום בעת המשפט. בהעדר ראיה נוספת אין על-כן להסיק, כי כל שהיה סביר בעיני המשטרה לא צריך היה להיות סביר בעיני המנוח. בנסיבות העניין גם לא היה מקום להעלאת הטענה, כי חל האמור בפיסקה (3) לסעיף 16(ב). מדובר על תלונה, המופנית אל הרשות, המופקדת על העניין על-פי חוק ואשר שומה עליה לבדוק כל תלונה לפני שהיא נוקטת צעדים משפטיים. המנוח רשאי היה להניח, שהמשטרה תפעל באופן שיבטא איזון נאות וסביר בין התלונה, חומר הראיות וההליכים הננקטים. לאור כלל הנסיבות ניתן להבין ללבו של המערער, שסבל בשל התלונה ובשל מה שבא בעקבותיה, אך לא די באלו כדי להצדיק את המסקנה, כי במעשיו של המנוח הייתה משום עוולה של לשון הרע. אשר על-כן הייתי דוחה את הערעור. השופט א' ברק: אני מסכים, וברצוני להוסיף הערות מספר בשאלת תום הלב. .1כידוע, המושג תום-לב אינו בעל משמעות אחידה (בג"צ 59/80 [2], בעמ' 833). יש שהמשמעות הניתנת לו היא בעלת גוון סובייקטיבי, כגון, בדיני האחיזה כשורה שבשטרות, ויש שהמשמעות הניתנת לו היא בעלת גוון אובייקטיבי, כגון, בכללי המשא והמתן ההוגן והביצוע ההוגן של החוזה (ע"א 701/79 [3], בג"צ 59/80 [2] ה"ל). על-כן מקובל להבחין בין "תום-לב אובייקטיבי" לבין "תום-לב סובייקטיבי" (ראה: "good faith in contracts" ,powell) 23, 17(1956) . Current legal prob9, רב-גוניות זו של הביטוי "תום-לב" משתקפת גם בחוק איסור לשון הרע (להלן - החוק). על-כן, לא רק שאין לזהות את תום הלב בחוק זה עם תום הלב בחוקים אחרים, אלא שגם במסגרת החוק עצמו עשויה להיות למושג "תום הלב" משמעות שונה על-פי ההקשר, בו מופיע ביטוי זה. כך, למשל, חוסר אמונה בנכונות הפרסום עשוי לגור בכפיפה אחת עם תום-לב של מפרסם לשון הרע, אם הפרסום נעשה כלפי אדם, שאליו הופנה הפרסום מכוח חובה חוקית לעשות כן (סעיף 15(2) לחוק). כפי שאומר השופט ברמוול (.bramwell l.j) בפרשת 244, at[7] (1877) clark v. Molyneux: A person may honestly make on a particular occasion" ; a defamatory statement without believing it to be true Because the statement may be of such a character that . On that occasion it may be proper to communicate it to"a particular person who ought to be informed of it גישה זו נתקבלה גם בישראל (ע"א 250/69 [4], בעמ' 138). לעומת זאת, כפי שנראה, חוסר אמונה באמיתות הדברים אינו עולה בקנה אחד עם תום-לב לעניין ההגנה, הקבועה בסעיף 15(8) לחוק. אכן, המחוקק קיבץ במסגרת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע רשימה של מצבים שונים, אשר בהם ניתנת הגנה למפרסם, אם פירסם דבר המהווה לשון הרע, אך עשה כן בתום-לב. המשותף לכל המצבים הללו הוא, שאם הפרסום נעשה בתום-לב, ניתנת למפרסם הגנת החוק. אך בצד עיקרון משותף זה קיים שוני רב בין המקרים, עד כי לימוד גזירה שווה מהאחד לשני הוא מסוכן. כן מסוכנת ההסתמכות על המשפט האנגלי בסוגיה זו (ראה ע"א 723/74 [5], בעמ' 299). דומה כי כל שניתן לומר בדרך של הכללה הוא, כי בכל אחד ואחד מהמצבים השונים המנויים בסעיף 15לחוק חייב תום הלב להתפרש באותו אופן, המגשים את מטרת ההגנה הספציפית. מכיוון שמטרות אלה שונות הן זו מזו, גם הביטוי "תום-לב" עשוי להתפרש באופנים שונים. .2סעיף 15(8) לחוק קובע, כי תהא זו הגנה טובה למפרסם, אם הפרסום נעשה בתום-לב בדרך של תלונה, שהוגשה לרשות המוסמכת לקבלת תלונות על הנפגע או לחקור בעניין, המשמש נושא התלונה. הגשת תלונה למשטרה נופלת, על-כן, למסגרת ההגנה האמורה, ובלבד שהיא נעשתה בתום-לב (ע"א 310/74 [1]. בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8) האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו. .3מה הדין, אם המתלונן מאמין באמיתות דברי תלונתו, אך עצם הגשת התלונה נעשה מתוך רצון לפגוע? במקרה זה מונע המתלונן על-ידי מוטיב מרושע, אך לפי מיטב אמונתו דברי התלונה עצמם אמיתיים הם. התעמוד למתלונן ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק? נראה לי, כי התשובה היא בחיוב, והיא מתבקשת ממטרת ההגנה עצמה, הבאה להגן על בני ציבור המדווחים על עבירות שנעברו. לעתים קרובות למדיי לא נעשה הדיווח מתוך מטרה נעלה של הגשמת שלטון החוק אלא מתוך מטרה של פגיעה. אך לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, ייהנה מהגנת החוק, שאם לא כן עשויים בני הציבור להסס במסית מידע, שמא יוכח, כי פעלו כפי שפעלו מתוך מניע אישי ולא מתוך מניע ציבורי כן. בפסק-דינה קבעה השופטת ה' בן-עתו לאמור: "פרסום כזה מוגן, איפוא, אם הפונה מונע ע"י רגש אחריות ציבורית ומבקש לסייע לשלטונות לבער את הפשע; הוא מוגן גם אם הפניה באה כתלונה על פגיעה באינטרס של המפרסם. אולם מי שפונה למשטרה מתוך רגש נקמנות וכל מטרתו להזיק לזולת בשל מטרות זרות לענין, אין פניתו מוגנת ע"י סעיף 15לחוק משום שהיא נעדרת תום לב". אין בידי לקבל גישה זו. תום הלב נקבע, לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, לא על-פי המוטיב שהביא לתלונה, אלא על-פי האמונה באמיתות תוכנה. מוטיב נעלה של תפיסת עבריינים אינו מצדיק, בעיני החוק, הגשת תלונה למשטרה שאין המתלונן מאמין באמיתותה; לעומת זאת, אמונה באמיתות התלונה מצדיקה הגשת תלונה למשטרה, גם אם הגורם המניע את המתלונן אינו השלטת החוק אלא נקמה או שנאה או כיוצא בהם. .4אכן, העניין שלפנינו מורכב הוא, שכן המתלונן פעל, לכאורה, בתום-לב ובזדון כאחד, והרי ההלכה הפסוקה היא, כי "זדון ממילא אינו יכול לדור תחת כפיפה אחת עם תום-לב" (ע"א 250/69 [4], בעמ' 140). בעניין שלפנינו סתירה זו היא לכאורה בלבד, שכן הזדון ותום הלב אינם מכוונים לאותה מערכת עובדות עצמה. הזדון מכוון למטרת הפנייה למשטרה; תום הלב מכוון לתוכן הפנייה. אין כל סתירה פנימית בין תום-לב באשר לתוכן הפנייה וזדון באשר למטרת הפנייה. בע"א 90/49 [6], בעמ' 600ציין הנשיא אולשן, כי "אם להלכה אפשר אולי לשער מקרה של פרסום דבר בתום-לב ביחס לכנותו, הנעשה בכל זאת מתוך זדון, למעשה לא הצלחתי למצוא אף תקדים אחד כזה". דומה כי העניין שלפנינו מהווה תקדים שכזה. המתלונן בפני המשטרה על דבר ביצוע עבירה מתוך אמונה כנה בנכונות דבר תלונתו אך מתוך רצון להזיק, פועל בתום-לב (ביחס לתוכן תלונתו) ומתוך זדון (ביחס למניעיו). .5מקובל עלי, כי בעניין שלפנינו פנה המנוח למשטרה בעיקר מתוך רצון לפגוע במערער. אך בכך לא נשמט הבסיס להגנה, הקבועה בסעיף 15(8) לחוק. השאלה המכרעת היא, אם המנוח האמין בדברי תלונתו, שעה שמסרה למשטרה. בעניין זה קבעה הערכאה הראשונה, כי "לא היה לו כל יסוד להניח שהצלחות אכן גנובות הן". קביעה זו אינה מבוססת על ראיות בדבר אמונתו של המנוח, אלא מהווה היא הסקה הגיונית מתוך הנסיבות שהוכחו. בצדק ציינה השופטת בן-עתו, כי "לא נראה לי כי הוכח שאכן לא האמין המנוח באמיתות התלונה". אשר להסקת המסקנות, המבוססות על סבירות והיגיון, כבר הראה חברי הנכבד, השופט שמגר, כי דווקא המסקנה ההפוכה היא הסבירה. נמצא, כי עלינו לצאת מתוך ההנחה, כי המנוח האמין באמיתות תוכן תלונתו. בנסיבות אלה נראה לי, כי עומדת לו הגנת החוק. השופט מ' כהן: אני מסכים. הוחלט לדחות את הערעור. תלונת שוואעוולת הנגישה / תלונות שווא