אחריות מוגברת על המעביד בתאונת עבודה

בבואנו לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה בין עובד למעביד יש לזכור את העקרונות הבסיסיים הצריכים להנחותנו, כפי שאלה סוכמו על-ידי בית-משפט זה בע"א 655/80, בעמ' 603-604, לאמור: "מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו (ע"א 530/70; ע"א 147/54 ע"א 250/64, בעמ' 32). עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד. גם לגישה זו יימצא אישור בפסקי-דין, שניתנו במקרים המתאימים (למשל, ע"א 227/67 (המ' 113/68), בעמ' 319; ע"א 53/57 וע"א 819/77)". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות מוגברת על המעביד בתאונת עבודה: השופט ד' לוין: .1ברכה מגד, המערערת בע"א 492/81 (להלן - המערערת), עבדה כפועלת פשוטה בבית החרושת לבורסקאות בן לב בע"מ, המשיבה באותו ערעור (להלן - המשיבה). ביום 4.3.69נחבלה בתאונת עבודה. היה זה שעה שעבדה ליד מכונה לגיהוץ עורות. תפקידה היה להכניס גזרי עורות אל מישטח מכונת הגיהוץ ולהשגיח, שהעורות יהיו פרושים כהלכה, דהיינו חלקים וללא קפל או קמט. חברתה לעבודה הייתה מפעילה את המכונה וקולטת את העורות המגוהצים. שעה שהמכונה הייתה בפעולה, הבחינה המערערת בקמט בעור שנפרש ונע אל עבר נקודת המוצא. כדי ליישר קמט זה הכניסה ידה אל מעבר למגן המכונה, מעליו, ואז ירד חלק המכונה העליון על ידה הימנית. כתוצאה מן התאונה נפגעה המערערת בידה, נלקחה לבית החולים ביילינסון, אושפזה למשך חודשיים ונותחה פעמיים. גם לאחר שהחלימה לא חזרה לאיתנה ולכושר עבודה מלא. נקבעה לה על-ידי ועדה רפואית של המוסד לביטוח הלאומי נכות צמיתה של %.30 .2השופטת המלומדת בדרגה הראשונה קבעה בתום הדיון שלפניה מימצאים ומסקנות כדלקמן: א. העובדה, שניתן היה להכניס יד לתוך המכונה, מעידה על כך, שהמכונה לא הייתה מגודרת לבטח, לפיכך עיקר האחריות לתאונה (%85) רובץ על המשיבה. עם זאת נהגה המערערת ברשלנות בכך שבעוד המכונה בפעולה השחילה ידה בדרך לא נאותה ובידיעת הסכנה אל מעבר למגן המכונה ולתוכה. את רשלנותה התורמת העריכה השופטת המלומדת ב-%.15 ב. בנוסף לאחוז הנכות האורתופדית, שנקבע על-ידי הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, סובלת המערערת גם מנכות פסיכיאטרית בשיעור של %15, שהוא ממוצע אחוזי הנכות, שקבעו שני מומחים שהובאו לבית המשפט ושחיוו דעתם מטעם בעלי הדין (% 10מול %20). שתי הנכויות במשולב מעמידות את נכותה הכללית של המערערת על %.40 ג. הפיצוי המגיע למערערת לאחר הפחתה בגין הרשלנות התורמת ולאחר ניכוי הקיצבאות המשוערכות; שהמערערת זכאית להן מהמוסד לביטוח לאומי, הוא כדלהלן: א. בגין הפסד שכר בעבר ובעתיד 902, 225שקלים; ב. בגין כאב וסבל 000, 85שקלים; בסך הכל: 902, 310שקלים. הדרגה הראשונה חייבה איפוא את המשבה לשלם למערערת סכום זה תוך 30יום מיום שימוע פסק הדין (4.6.81). מאותו מועד יישא הסכום הפרשי הצמדה למדד אפריל 1981וריבית בשיעור % 3על הקרן. עוד חויבה המשיבה בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך-דין למערערת. .3על פסק-דין זה ערערו שני בעלי הדין, כשכל אחד מהם השגותיו עמו: המערערת ממקדת ערעורה בשניים: א. האחריות: המערערת טוענת, שלא היה מקום להטיל עליה אשם תורם בשיעור של %15, ושעל המשיבה לשאת באחריות מלאה לנזק. ב. חישוב הנזק: המערערת טוענת, שבית המשפט בדרגה הראשונה טעה בכך שחישב את הפסד השכר שנגרם לה על בסיס שיעור נכותה הרפואית בלבד, שכן אין הוא תואם את הפסד ההשתכרות שלה בפועל. לגירסתה, מן הבחינה הפונקציונאלית הפסדי השכר שנגרמו לה גבוהים פי כמה. בנוסף לכך טעה בית המשפט, לטענתה, בכך שלא קבע לה פיצוי בגין עזרה במשק הבית ובגין הפסד סיכוייה להינשא. זאת ועוד, השופטת המלומדת שגתה בסכומי הניכוי שקבעה בגין התשלומים, שקיבלה ושתזכה בהם מהמוסד לביטוח לאומי. המשיבה מצדה, בערעורה שלה, משיגה גם כן על שניים: א. שיעור האשם התורם, שצריך היה לייחס למערערת בשל התנהגותה הרשלנית, עולה פי כמה על זה שנקבע על-ידי השופטת המלומדת. ב. על המערערת היה לעשות את המינימום הנדרש להקטנת הנזק ולשיקומה האישי, אם על-ידי טיפול רפואי מתאים ואם על-ידי חזרה לעבודה. בנוסף לכך יש לחשב את הפסד ההשתכרות על יסוד סכומי ההשתכרות, אותם השתכרה המשיבה עובר לתאונה, ולחלופין על יסוד השכר הממוצע במשק, ולא על בסיס שכר של גננת, כפי שנקבע על-ידי בית המשפט בדרגה הראשונה. נדון בשתי השאלות כסדרן ובמשולב. .4האחריות: בבואנו לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה בין עובד למעביד יש לזכור את העקרונות הבסיסיים הצריכים להנחותנו, כפי שאלה סוכמו על-ידי בית-משפט זה בע"א 655/80 [1], בעמ' 603-604, לאמור: "מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו (ע"א 530/70; ע"א 147/54 ע"א 250/64, בעמ' 32). עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד. גם לגישה זו יימצא אישור בפסקי-דין, שניתנו במקרים המתאימים (למשל, ע"א 227/67 (המ' 113/68), בעמ' 319; ע"א 53/57 וע"א 819/77)". לאור עקרונות אלה ראוי לבדוק את נסיבותיו של המקרה שלפנינו. מתוך פסק הדין של הדרגה הראשונה ומן הפרוטוקולים של הדיון עולה, כי המכונה לא הייתה מגודרת לבטח. עצם העובדה, שניתן היה להכניס יד לתוך המכונה, מעידה על כך. המשיבה הפרה את החובה החקוקה המצויה בסעיף 37לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל- .1970בנוסף לכך מהווה מחדלה זה של המשיבה בהתקנת מגן בטוח לחלקים המסוכנים של המכונה הפרת חובת הזהירות, המוטלת עליה על-פי סעיף 35לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. על-כן המשיבה אחראית לנזק שנגרם למערערת. שאלת השאלות בנושא זה היא איפוא, מה מידת רשלנותה התורמת של המערערת, אם בכלל, לתאונה שאירעה. הדרגה הראשונה קבעה כמימצא עובדתי, שהעובדת הכניסה את ידה למכונה מעל המגן ולא מתחתיו. בעמ' 4לפסק-דינה קובעת כבוד השופטת ש' ולנשטיין: "...אדם בוגר שעיניו בראשו ודאי יכול וצריך היה להבין שהכנסת היד למכונה הפועלת, מעל המגן - אשר ברור מעצם קיומו שהוא בא למנוע מגע בין ידו של המפעיל והמכונה הפועלת היא מעשה מסוכן שיש להמנע ממנו. היתה כאן מעין התגרות של האדם במכונה, או לפחות התעלמות גמורה מסכנה הנראית לעין. היא עצמה העידה: 'ראיתי את הגלגל, לא ידעתי באיזו מהירות הוא יגיע אלי. חשבתי שאספיק להוציא את היד' (עמ' 44/5)". קביעה זו של הדרגה הראשונה תואמת את העובדות המוכחות ועולה מהן, והיא מתארת כראוי את מהות רשלנותה של המערערת, והיא קיימת והיא רבה. המערערת עבדה בבית החרושת כ- 4חודשים. אמנם, בדרך כלל עסקה המערערת בעבודה אחרת ושונה, אולם לא הייתה זו הפעם הראשונה שעבדה ליד מכונה זו. היא קיבלה הדרכה כללית עם השתלבותה בעבודה במפעל על-ידי מנהלו והדרכה נוספת מאחת העובדות במפעל, לפני שהחלה לעבוד במכונה. במפעל קיימות היו הוראות בטיחות, שהעובדים היו מודעים להן. על-פיהן אסור היה, בין היתר, להכניס יד למכונה בעת פעולתה. צורת העבודה לא חייבה הכנסת היד למכונה במרוצת ההפעלה. אם היה צורך ליישר קמט בעור, היה על העובדים להפסיק את פעולת המכונה ורק אז לבצע את כל הפעולות הנדרשות. שני מבחנים עיקריים הוצבו בפסיקת בית-משפט זה לבחינת האשם התורם: א. בע"א 145/80 [2], בעמ' 148, נקבע מבחנו של האדם הסביר, דהיינו - האם אדם סביר היה נזהר יותר מן הנפגעת שלפנינו. ב. בע"א 417/81 [3], בעמ' 81, נקבע המבחן הבא: "על בסיס גישה עקרונית זו (הגישה המנחה לחלוקת הנזק בין העובד למעביד - ד' ל') תיעשה חלוקת האחריות בין המזיק, לבין הניזוק... על- פי המבחן של 'מידת האשמה'. עיקרו של המבחן הוא בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית עולה בעיקר מתוך בחינת התנהגותם של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי, אשר נדון לפני בית המשפט, אם כי לעיתים ייזקק בית המשפט למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר". עקרונות כלליים אלה ניתנים ליישום במקרה הנדון. בשוותנו שני מבחנים אלה נגד עינינו, המסקנה הנדרשת היא, כי המערערת נהגה ברשלנות חמורה. אין מנוס מלהגיע למסקנה, כי כל אדם סביר צריך היה לצפות, שהכנסת יד למכונה תוך כדי פעולתה מהווה מעשה מסוכן, אשר יש להימנע ממנו. גם אם לא הייתה מקבלת הפועלת הדרכה כלשהי, ניתן היה לצפות ממנה למידת זהירות אלמנטארית של אי-הכנסת יד למכונה פועלת, קל וחומר כאשר קיבלה הדרכה ואפילו לא מאת בעל המפעל עצמו. יש להדגיש, כי לא זו בלבד שאדם סביר היה צריך לצפות סכנה זו, אלא שהמערערת במקרה שלפנינו אכן צפתה אפשרות הסכנה אך קיוותה, שתספיק להוציא את היד בזמן. יודגש עוד זאת, שהמערערת היא בחורה אינטליגנטית בעלת השכלה, אשר יכלה וגם חייבת הייתה להיות מודעת לסכנות האפשריות הנובעות מהמעשה שלה. נשאלת השאלה, אם לאור נסיבות אלה יש מקום לשנות את אחוז הרשלנות התורמת, שנפסק בדרגה הראשונה, וזאת במיוחד לאור המדיניות להקל עם העובד, כפי שצוינה לעיל. נראה לי, שאכן מקום לנו להתערב במקרה דנן, שכן שיעור רשלנות תורמת של % 15רחוק הוא מדיי מלבטא את הרשלנות החמורה, אותה הפגינה הפועלת במעשיה. לבית-משפט זה נזדמן לא אחת לדון בתאונות עבודה, שהתרחשו בנסיבות דומות. בהמ' 509/66 [4] נמצא המערער (העובד) אשם ב-% 65רשלנות תורמת. הדיון שם נסב על רשלנותו של טוחן ראשי בעל ותק, שנפגע כאשר הכניס ידו לתוך מכונה לקילוף אורז. בע"א 154/62 [5] דחה בית המשפט ערעורו של פועל, שנפצע בעבדו ליד מכונה לטחינת גומי, כאשר הכניס ידו למכונה בעת פעולתה. בית המשפט קבע, בעמ' 1874, כי: "... אין מעביד חב בחובת זהירות אלא במידה שהדבר דרוש באורח סביר כלפי פועל נבון וזהיר, כדרך פועלים רגילים וממוצעים (ע"א 220/60, 221/60; ופועל רגיל וממוצע יודע להיזהר, וחייב להיזהר אף ללא אזהרה מיוחדת מצד המעביד, פן יכניס ידו לתוך מכונה חשמלית פעילה...". לאור האמור לעיל ולאור התנהגותה של הפועלת במקרה דנן נראה, כי אין להטות את הכף לטובת העובדת יתר על המידה. זהו מקרה בו חטא העובד, בנסיבות העניין, ברשלנות של ממש, הצריכה למצוא ביטוי ברור בקביעת חלוקת מידת הרשלנות. נראה לי, כי במקרה דנן, עם כל ההתחשבות במערערת כעובדת הראויה ליחס מקל מול אחריות המעביד, יש להעמיד את רשלנותה התורמת של המערערת על % 30מול % 70רשלנות מצד המעביד. .5חישוב הנזק: שני בעלי הדין טוענים כנגד דרך חישוב הנזק בדרגה הראשונה, נגד הקריטריונים לחישובו ונגד ראשי הנזק. לא מצאנו לנכון להתערב בקריטריונים לחישוב הנזק, אשר הנחו את הדרגה הראשונה. אין בהם טעויות מהותיות, אין הפרזה בסכום הפיצויים או טעות של ממש בחישוב, אשר יצדיקו התערבותו של בית-משפט זה. אשר לחישוב האקטוארי של תשלומי המוסד לביטוח לאומי, אשר התבסס על דו"ח האקטואר (מוצג ת/ 18א, ב) - הרי שדו"ח זה אינו ברור, והתקשינו להבינו. על דעת בעלי הדין מצאנו, כי יש להחזיר את הדיון בעניין זה לבית המשפט המחוזי, על-מנת שיקבל הבהרות למסמך ויקע את הסכום הנכון שיש לנכות משיעורי הנזק בגין תשלומי המוסד לביטוח לאומי. בהתאם לכך ייערך חישוב הפיצויים, שבתשלומם תחויב המשיבה. אשר להשגות בא-כוחה של המשיבה לעניין הקטנת הנזק - נראה לי שבדין יסודן. החובה להקטנת הנזק נקבעה בפסיקת בית-משפט זה בע"א 592/66 [6], בעמ' 284-.285 "הכל מסכימים, כי על התובע מוטלת חובה לנקוט בכל צעד סביר להקטין את ההפסד שנגרם לו כתוצאה ממעשה העוול של הנתבע והוא אינו יכול לזכות בפיצוי על הפסד כזה אשר היה יכול למנעו אלא שמחמת מעשה או מחדל בלתי סביר לא השכיל למנעו...במלים אחרות, שומה על התובע לעשות כמיטב יכלתו להקטנת ההפסד שנגרם לו, והוא אינו יכול לזכות בפיצוי על כל סכום הנובע מהזנחתו לנקוט באמצעים סבירים הנדרשים ממנו לצורך זה; והוא חייב לפעול לפי מיטב יכולתו לא רק לטובת האינטרס שלו, כי אם גם לטובת האינטרס של הנתבע...". כלומר: בית המשפט מפחית מסכום הפיצויים, המגיע לכאורה לנפגע, אותם שיעורי נזק, שהניזוק יכול היה למנעם, אילו היה נוקט את האמצעים הנאותים להקטנת הנזק. יש להדגיש, כי אין דורשים מן הנפגע "שיצא מכליו" על-מנת להיטיב את נזקו ולשפר את מצבו. הנדרש ממנו הוא עשיית מאמצים סבירים כדי לשקם עצמו ולא מעבר לכך (ראה ע"א 531/71 [7], בעמ' 118, וכן c.t. mccormick, law of damages 133( 1935,st. Paul)) נשאלת השאלה, אם בנסיבות המקרה שלפנינו אכן עשתה המערערת מאמצים סבירים על-מנת להפחית את נזקה. בא-כוח המשיבה טוען, כי לא עשתה כן ומשתי בחינות, שנתעכב עליהן להלן: א. חזרה לעבודה אמצעי ראשוני לשיקום אדם שנפגע הינו שובו לחיי עבודה תקינים. כאשר אדם נפגע בתאונה, סביר לדרוש ממנו, שישוב למעגל העבודה, כאשר מצבו הגופני מאפשר זאת, ולא ינצל את התאונה כדי לזכות בתשלום פיצויים בלי לעבוד. בע"א 348/78 [8], בעמ' 661, אישר בית המשפט את קביעת הדרגה הראשונה, כי: "... כל עוד לא היה מסוגל המערער לעבוד זכה בפיצוי מלא. לאחר כן חייב היה להקטין את הנזק ולנסות ולמצוא עבודה מתאימה...". בע"א 592/66 [6] שאוזכר לעיל, בעמ' 285, קבע בית המשפט כקריטריון לקביעת סבירות פעולותיו של הניזוק להקטנת הנזק את השאלה: האם היה נוהג הנפגע באותה צורה, אילו העוול שנגרם לו היה נעשה על-ידיו בעצמו? על-פי קריטריון זה ודאי הוא, שאדם היה עושה כל מאמץ לשוב לעבודה, אם לא היה זוכה במקור פרנסה ומימון אחר. אולם, גם אם נסטה מקריטריון זה, המקשה על הנפגע, ונבדוק את סבירות התנהגות הניזוק בהתחשב בכך שאדם אחר הוא שגרם את הנזק, עדיין אין זה סביר, שאדם יימנע מלשוב לעבודה במשך תקופה ארוכה וינצל את התאונה לצורך הימנעות מעבודה והטלת נטל הפיצוי על הפסד ההשתכרות על המזיק, בין אם הדבר נעשה באופן מודע ומכוון ובין אם לאו. הדרגה הראשונה קבעה כמימצא עובדתי, שמבחינה פיסית אין כל מניעה שהמערערת תעבוד. עיקר הקושי, שמנע ממנה לשוב לעבודה, הינו מצבה הנפשי. פקידת השיקום של המוסד לביטוח לאומי עשתה רבות בכיוון שקומה של המערערת בעיסוקים שונים, אשר לפי האינטליגנציה שלה הייתה המערערת מסוגלת ללמדם, אך היא לא הצליחה לפתח התמדה הדרושה ללמידתם. שני מומחים, שהעידו לפני בית המשפט המחוזי, קבעו למערערת אחוז נכות נפשית של % 10ושל % .20גם אם ניטה לטובת המערערת ונעניק לה אחוז נכות ממוצע של %15, כפי שאכן נפסק, עדיין אין נכות נפשית בשיעור כזה מצדיקה יציאה מוחלטת ממעגל העבודה. המערערת יכלה לחפש עבודה בין במקצועה המיועד, כגננת, ובין בכיוון אחר. העובדה, שנמנעה במשך שנים רבות, לחלוטין, מלעבוד, למרות ניסיונות השיקום של פקידת המוסד לביטוח לאומי, מהווה הפרת חובתה להקטנת הנזק. ב. העדר טיפול רפואי מתאים: טען בא-כוח המשיבה, כי המערערת לא מילאה חובתה להפחית נזק גם בכך שלא מיצתה את האפשרויות הרפואיות שעמדו בפניה ולא הסכימה לעבור את הניתוח, שהוצע לה על-ידי הרופאים. אין בידינו לקבל טענה זו. כל ניתוח טומן בחובו סכנות, בין גדולות ובין קטנות. זכותו של אדם להחליט, אם הוא מוכן לקחת על עצמו את הסיכון הכרוך בניתוח אם לאו, ואין ללחוץ עליו בקבלת החלטה זו, לא בדרך ישירה ולא בדרך עקיפה של הפחתת סכום הפיצויים המגיע לו, בשל סירובו לעבור את הניתוח. בע"א 129/56, 132[9], בעמ' 50, אישר בית המשפט את מסקנת הדרגה הראשונה, על-פיה "...התובע לא היה חייב לגשת לניתוח כשלא היתה לו דעה מרגיעה של אותם הרופאים שהוא סומך עליהם, כי לא תהיה צפויה לו סכנה פחות או יותר רצינית מניתוח ממין זה. התובע לא קיבל דעה מרגיעה כזאת ולאחר ששקל את הצדדים החיוביים והשליליים לאור התוצאות האפשריות החליט שלא להינתח ואין איש יכול לומר שהוא פעל שלא לפי ההגיון של אדם בר-דעת וסביר". המערערת שלפנינו חששה מפני הניתוח הצפוי ועל-כן החליטה שלא לעברו, ואין מקום להתערב בהכרעתה זו. לפיכך יש אמנם להפחית את סכום הפיצויים בגין הימנעותה של המערערת לעשות להקטנת הנזק אך רק מטעם זה, שלא עשתה מאמץ ראוי לשוב לעבודה תקינה כשבכוחה לעשות כן. סבורני, כי שיעור ההפחתה הראוי בנסיבות המקרה הוא % 20מהסכום, שייקבע כשיעור הנזק בגין הפסד השתכרות. .6אשר על-כן דין הערעור של המשיבה (ע"א 449/81) להתקבל בעיקרו, ודין ערעורה של המערערת (בע"א 492/81) להתקבל חלקית. אנו מחליטים להחזיר את התיק לשופטת המלומדת בדרגה הראשונה עם הוראות כדלהלן: א. לברר ולקבוע מחדש את החישוב האקטוארי של תשלומי המוסד לביטוח לאומי, אותם יש לנכות מסכום הנזק שייקבע. החישוב ייעשה לאחר קבלת דו"ח חדש, מעודכן ומפורט, של האקטואר ד"ר פלק, אשר יבהיר היטב, מהם הסכומים המהוונים של תשלומי הביטוח הלאומי. ב. לקבוע מחדש את סכום הפיצויים, שתחויב המשיבה בתשלומו, בהתחשב באלה: .1רשלנות תורמת של המערערת בשיעור % 30ולא %.15 .2הפחתת הסכום, שנקבע כפיצוי בגין הפסד השתכרות, ב-% 20בנוסף להפחתה בגין רשלנות תורמת. .3ניכוי הסכום המהוון של תשלומי המוסד לביטוח לאומי, שייקבע כמפורט לעיל. ג. לקבוע מחדש את החיוב בהוצאות ובשכר טרחת עורך-דין, שיש לחייב בהם את המשיבה, בהתחשב בסכום הפיצויים, שיתקבל לאחר עריכת החישוב מחדש. בדיון זה שלפנינו תישא המערערת (ברכה מגד) בתשלום שכר טרחת עורך- דינה של המשיבה (בן לב בע"מ) בסכום של 000, 300שקלים, כשסכום זה צמוד למדד יוקר המחיה ונושא ריבית בשיעור % 4מיום שימוע פסק-דין זה ועד התשלום המלא בפועל. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין. תאונת עבודה