מתי יש לקבוע כי המדובר ב"הגנת בדים"? מהם סימני ההיכר של הגנה כזו? בית המשפט העליון בע"א 469/87 בורלא נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד מג(3) 113, 121, נתן בהגנה זו מספר סימנים: "על-כן, בבוא בית המשפט לשקול מתן רשות להתגונן, עליו להניח, כי העובדות שהמבקש טוען להן אמנם נכונות, ובהנחה זו עליו לבדוק, האם יש באלה כדי להצביע על הגנה אפשרית, ולו אף בדוחק. אך יש להוסיף ולהדגיש, כי באומרנו "בהנחה שהעובדות נכונות" אין כוונתנו להנחה בעלמא. כך, למשל, יכול שההנחה העובדתית שטוענים לה תקרוס לחלוטין בעת החקירה הנגדית של המצהיר (ראה: ע"א 102/83 [6], בעמ' 257; זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 619, ופסקי הדין בה"ש 111). כך גם יכול שההנחה העובדתית הנטענת תקרוס אל מול חומר הראיות כולו, כפי שהובא לפני בית המשפט, וזאת כאשר בחינתו של החומר אינה מצריכה לבחון שיקולי מהימנות, וכאשר אין אנו נדרשים להכריע בין גירסאות נוגדות. אלא עניין לנו בגירסה אחת, המופרכת מעצמה". (ההדגשות שלי - י.ב.). נמצאנו למדים, אם כן, כי ניתן לקבוע כי המדובר בהגנת בדים כאשר: המצהיר "קורס" בחקירה נגדית וגירסתו "מתמוטטת". הגירסה העובדתית קורסת מול חומר הראיות כולו (שאינו מצריך שיקולי מהימנות). כאשר תצהיר המבקש מעלה טענות כלליות ואינו מתכבד ומפרט את פרטי הגנתו כך שלמעשה אין גירסת הגנה ממשית ומפורטת. לכל אלה יש להוסיף, לטעמי, את המקרים הבאים (מבלי להתחייב על רשימה סגורה של מקרים): כאשר כל הטענות העובדתיות של המבקש אינן מעלות הגנה במובן המשפטי גם אם תתקבלנה במלואן בתום ההליך העיקרי (לדוגמה: אדם אשר טוען רק טענות עובדתיות בדבר יכולתו הכלכלית לשלם ומצבו הבריאותי). כאשר מתברר מתצהירו של המבקש ומחקירתו כי הוא מעלה מספר גירסאות עובדתיות הסותרות זו את זו בצורה חזיתית בנקודות המהותיות לדיון ולא ניתן ליישב בין גירסאות אלה כדי שתימצא גירסת הגנה סדורה אחת. הגנות משפטיותהגנת בדים