החופש להתפלל בירושלים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החופש להתפלל בירושלים: השופט א' ברק: העותרת הראשונה היא עמותה, המבקשת "לטפח את הזיקה להר הבית". בין השאר שואפת היא "לקדם, לעודד ולטפח ולפעול לחידוש התפילה, העליה לרגל והשבתו של הר הבית למעמדו כמרכז לחיי העם והמדינה". העותרים האחרים, שהם בעלי תפקידים בעמותה, "הינם יהודים דתיים החפצים בתפילה בהר הבית". ביום 27.4.83נתקיימה פגישה בין העותרים 2ו- 3לבין מפקד משטרת מרחב ירושלים, הוא המשיב שלפנינו. בפגישה זו ביקשו העותרים כי יינתן להם, ולאחרים הנענים לקריאתם, להתפלל ביום 11.5.83- הוא יום שחרור ירושלים - ליד שער הכניסה המערבי להר הבית, דרומית לכותל המערבי, הוא "שער המוגרבים". המשיב סירב לבקשה, ומכאן העתירה שלפנינו. המשיב נתבקש לבוא וליתן טעם, מדוע לא יתיר לעותרים להתפלל ביום שחרור ירושלים ליד שער המוגרבים. העתירה הועברה על-ידי דן יחיד להרכב של שלושה, ולדיון הוזמן נציג היועץ המשפטי לממשלה. ביום 10.5.83נתקיים הדיון בפני ההרכב. בשל קוצר הזמן לא היה סיפק בידי היועץ המשפטי לממשלה להכין תגובתו בכתב, ודבריו נמסרו מפי מר צור בעל-פה. הוסכם בין הצדדים, כי העתירה תידון כאילו הוצא בה צו-על-תנאי, וכי נראה את הסבריו של מר צור כתחליף לתצהיר בכתב של המשיב עצמו. .2הנימוק העיקרי, העומד ביסוד סירובו של המשיב, הוא החשש כי קיומה של תפילה ליד שער המוגרבים ביום ירושלים דווקא יביא לידי הפרת הסדר הציבורי, דבר זה עשוי להתרחש בדרך של התפרצות קבוצות מוסלמים מהר הבית, דרך שער המוגרבים, לעבר המתפללים. המשיב מודע לכך, כי בעבר התפללו העותרים בכניסה לשער המוגרבים, ותפילתם עברה ללא כל פגיעה בסדר הציבורי. ייתכן גם - ועניין זה לא נתבהר לטענת המשיב - כי בעבר נערכה תפילה ליד שער המוגרבים ביום ירושלים, תוך תיאום עם גורמי משטרה שונים. עם זאת, לדעת המשיב, שונה דין המקרים האמורים מדין המקרה שלפנינו, וזאת לאור הרגישות המיוחדת הקיימת לאחרונה בכל הנוגע להר הבית. רגישות זו מקורה ביריות על הר הבית באפריל 1982, אשר בעקבותן הוגש כתב-אישום בגין מעשה רצח, וכן בשל ניסיון שנעשה בחודש מרץ על-ידי קבוצת יהודים, אשר ניסתה להתגנב להר הבית ולקיים בו תפילה. בנוסף לכך נתקבל מידע, לפיו יהודים רבים מבקשים לקיים תפילה ביום ירושלים על הר הבית, דבר המגביר את החשש לקיומה של קטטה המונית. אפילו יוצב במקום כוח משטרה ניכר לא יהיה בכוחו למנוע התלהטות יצרים וקטטה ציבורית בין המתפללים הערבים בהר הבית לבין המתפללים היהודים ברחבת הכותל. על כן, אפילו נתקיימה תפילה במקום ביום ירושלים בשנה שעברה, אין בכך כדי להבטיח סדר וביטחון השנה, וזאת לאור אותה רגישות יתרה. לעומת זאת, טען לפנינו מר דרורי, בשם העותרים, כי פעמים רבות בעבר התקיימה תפילה ליד שער המוגרבים, תוך תיאום והסכמה של קציני משטרה. תפילה זו נתקיימה בחמש-עשרה השנים האחרונות גם ביום ירושלים, והכול התנהל בסדר מופתי. גם בשנה שעברה נתקיימה תפילה ליד שער המוגרבים, ביום ירושלים והיא עברה בשלום, חרף העובדה שהיריות בהר הבית היו זמן קצר לפני כן. אשר לניסיונם של יהודים להתפלל בחודש מרץ על הר הבית, הרי גם בכך אין ולא כלום, שכן זמן קצר לאחר מכן, בחול המועד פסח, התקיימה תפילה ליד שער המוגרבים, תוך תיאום עם המשטרה, ואף זו עברה ללא כל הפרעה. לטענתו של מר דרורי, קיימים קשרים טובים בין המתפללים לבין אנשי הווקף, ואין כל חשש להפרעת הסדר. מר דרורי ציין גם, כי את שער המוגרבים ניתן לנעול במהירות, ובדרך זו להקטין או למנוע כל חשש של התפרצות אלימה מתוכו. על כל פנים, התפילה עצמה לא תארך יותר מחצי שעה עד שעה. היא תיעשה במרחק מה מהשער עצמו, כך שניתן יהיה ליצור חיץ בין השער לבין המתפללים. את זמן התפילה ניתן לתאם כך, שאותה עת לא יהיו מתפללים מוסלמים רבים בהר הבית עצמו. להערכתו של מר דרורי יבואו כמאה וחמישים איש להשתתף בתפילה, אך ניתן להקטין את המספר, אם המשטרה סבורה שראוי לעשות כן מנימוקי בטיחות. .3על רקע תשתית עובדתית זו, טען לפנינו מר צור, כי המשיב הפעיל את שיקול-דעתו כדין. לטענתו, הר הבית הוא מקום רגיש ביותר, ויש לגלות זהירות מירבית, בלא לקחת סיכונים. את רצונם של העותרים להתפלל מכבד המשיב, אך לדעתו אין להגשימו, הלכה למעשה, דווקא ביום ירושלים. בנסיבות אלה, טען מר צור, אין יסוד להתערבותו של בית המשפט. לעומתו טען מר דרורי, כי כשם שהעותרים התפללו ביום ירושלים ליד שער המוגרבים בעבר, כך יש ליתן להם היתר להתפלל גם הפעם. חששו של המשיב חשש שווא הוא, שהרי אם בצמוד לאירועים המיוחדים שהמשיב טען להם (היריות וניסיון התפילה בהר הבית) נתקיימה במקום תפילה שלא פגעה בסדר ובביטחון הציבוריים, על אחת כמה וכמה שתפילה תעבור בשלום עתה, זמן רב לאחר אותן התרחשויות. לטענתו של מר דרורי, יש בהתנהגותו של המשיב משום מניעה שלא כדין במימוש חופש התפילה, חופש הביטוי, חופש האסיפה וחופש ההתקהלות. ועל כן מן הראוי הוא שנתערב בשיקול-דעתו. .4עם סיום טיעוני הצדדים - ולאחר שניסיוננו להביא את הצדדים לידי הסכם עלו בתוהו - החלטנו לעשות את הצו-על-תנאי החלטי, במובן זה שעל המשיב להימנע מלמנוע מהעותרים מלהתפלל ביום 11.5.83ליד שער המוגרבים, ובלבד שיקויימו התנאים הבאים: התפילה תיערך בערך בשעה 3.30אחר-הצהריים ותסתיים לא יאוחר משעה .5.00המתפללים לא יתקרבו עד מרחק של 5מ' משער המוגרבים; מספר המתפללים לא יעלה על אותו מספר שייקבע על-ידי השוטרים המופקדים על הכניסה לשער, וזאת על-פי מבחני בטיחות וכושר הקליטה. הוספנו וקבענו, כי אין באמור כדי למנוע מהמשיב שימוש בסמכויותיו, לרבות מניעת התפילה, אם עובר לתפילה יחולו התפתחויות חדשות במקום באופן שיהיה חשש ממשי ביותר להתפרעויות אלימות. .5הדיון בעתירה זו - בדומה לדיון בעתירות דומות בעבר - נעשה בסמוך למועד האירוע, ותחת לחץ של זמן. צו-על-תנאי אינו מוצא, ורואים בדרך כלל את הדיון בהוצאתו כדיון בעתירה לגופה. המשיב אינו מספיק, בדרך כלל, להגיש תצהיר בכתב, ורואים את דברי בא-כוחו כתחליף לו. בדיון עצמו יש שהתמונה הכוללת אינה נפרסת, שכן כל רגע חולף עשוי לפגוע בנפשה של העתירה עצמה. במצב דברים זה, יש ששאלות רבות נשארות ללא מענה. כך קרה גם בעניין שלפנינו. חיצי העתירה כוונו נגד המשיב, המסרב להתיר לעותרים להתפלל ליד שער המוגרבים ביום ירושלים. ברור מנוסח. העתירה, כי העותרים אינם מלינים על כך שהמשיב אינו מעניק להם הגנה משטרתית אותה הם מבקשים. יחד עם זאת, לא נתבהר דיו תוכנה המלא של טרוניית העותרים. האם הם פנו למשיב בבקשה לקבל היתר לקיום אסיפה או הפגנה (כנדרש לפי סעיף 84לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971) וטרונייתם היא שהמשיב סירב לבקשה (מכוח סמכותו לפי סעיף 85לפקודה) שלא כדין? או שמא הפנייה למשיב לא הייתה כלל במסגרת דיני האסיפה וההפגנה - שכן אין לנו כלל עניין באסיפה או בהפגנה - אלא כתרופה המקדימה את חששם של העותרים, כי המשיב ידרוש מהם לעזוב את המקום, ואף יראה בהתנהגותם עניין פלילי? זאת ועוד: מדברי תשובתו של המשיב, כי שיקולים של ביטחון הציבור עמדו ביסוד סירובו, לא נתברר כלל אם שיקול זה בא להגביל את חופש האסיפה וההפגנה של העותרים, או שמא הוא בא להגביל את חופש התפילה והפולחן, או אולי את החופשים הללו גם יחד. מצב דברים זה אינו משביע רצון, אך דומה שאין מנוס ממנו, בשל הדחיפות הטבעית של עתירות מסוג זה. במצב דברים זה אין מנוס מניתוח הדין על-פי כל אחת משתי האפשרויות גם יחד (זכות האסיפה וההפגנה מחד גיסא וחופש הפולחן הדתי מאידך גיסא), בלא שנכריע בשאלה אם העניין שלפנינו נופל למסגרת אחת ולא לאחרת. .6זכות האסיפה וההפגנה היא מזכויות היסוד של האדם בישראל (בג"צ 148/79 [1]) אין היא זכות מוחלטת, אלא זכות יחסית, שעה שהיא מתנגשת עם זכויות או אינטרסים אחדים, היא צריכה לעתים לפנות את דרכה על-פי נוסחת איזון מתאימה. בענייננו, האיזון הנדרש הוא בין חופש האסיפה וההפגנה מזה לבין ביטחון הציבור מזה. בעניין זה פסקנו (בג"צ 153/83 [2]) - בעקבות בג"צ 73/53, 87[3] (פרשת קול העם) - כי נוסחת האיזון הראויה היא זו של "הוודאות הקרובה". אם הפגיעה בביטחון הציבור בדרך של פגיעה בגופם של המתאספים והמפגינים היא קרובה לוודאי, יש בהסתברות זו כדי להצדיק שלילה או הגבלה של חופש האסיפה וההפגנה. לא כן אם הפגיעה בביטחון הציבור היא ברמת הסתברות נמוכה יותר. נמצא, כי אם נשקיף על העתירה שלפנינו מנקודת ראייתם של דיני האסיפה וההפגנה, השאלה שיש להשיב עליה היא, אם בנסיבות העניין עמדה לפני המשיב ודאות קרובה של פגיעה בביטחון הציבור. .7כל אדם בישראל נהנה מחופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן, חופש זה מובטח לכל אדם בכל משטר דמוקרטי נאור, והרי הוא מובטח, על כן, לכל אדם בישראל בהיותו אחד מעיקרי היסוד שמדינת ישראל מושתתת עליהם (ע"פ 112/50 [4], בעמ' 486; בג"צ 262/62 [5], בעמ' 2113). חופש זה מעוגן בחלקו בסימן 83לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922, ובחלקו האחר הריהו אחת מאותן "זכויות יסוד ,שאינן כתובות עלי ספר', אלא הן נובעות במישרין מאופיה של מדינתנו כמדינה דמוקרטית השוחרת חופש" (השופט לנדוי בבג"צ 243/62 [6], בעמ' .2415ראה גם בג"צ 103/67 [7], בעמ' 329, וכן צ' ברנזון, "חופש הדת והמצפון במדינת ישראל" עיוני משפט ג (תלש"ג) 405). מכוח דינים אלה - ועל פי האמור בהכרזת העצמאות - יפורש כל חוק, ותפורש כל סמכות, כמכירים בחופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן (בג"צ 262/62 [5] הנזכר, בעמ' 2107, וכן א' רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל (שוקן, מהדורה 3, תשמ"א) 134). "מגילת העצמאות הבטיחה חופש הדת והפולחן לכל אזרחי המדינה... אורח חייהם של אזרחי המדינה נקבע בה, ואת עקרונותיה חייבת כל רשות במדינה להניח נר לרגליה" (השופט זוסמן בבג"צ 262/62 [5] הנזכר, בעמ' 2116). .8 חופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן, עד כמה שהוא מוצא מכוח האמונה אל פועל המעשה, אינו חופש מוחלט (ראה ([11] (1940) cantwell v. State of connecticut). זכותי להתפלל אינה מתירה לי להסיג את גבולו של חברי או לבצע כלפיו מטרד. חופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן הוא חופש יחסי. יש לאזן בינו לבין זכויות ואינטרסים הראויים אף הם להגנה, כגון הקניין הפרטי והציבורי וחופש התנועה. אחד האינטרסים שיש להתחשב בהם הוא זה של הסדר הציבורי וביטחון הציבור. "את חופש הדת יש לסייג: שום חברה אינה יכולה לקבל את הרעיון שמושגיה היסודיים בדבר סדר ציבורי יסוכלו רק משום שאין הם עולים בקנה אחד עם ציווייה של דת מסויימת" (רובינשטיין, בספרו הנ"ל בעמ' 135). עמדו על כך השופטים בלק (black) ודגלאס (douglas) בפרשת 644- 643, at[12] (1943) ,west virginia state board of education v. Barnetteבאומרם: Ordered society can leave to the individuals an-no well" absolute right to make final decisions, unassailable by the Amendment does not go so far. Religious faiths, honestly state, as to everyting they will or will not do. The first Themselves obediently to laws which are... Imperatively held, do not free individuals from responsibility to conduct . Necessary to protect society as a whole from grave and"pressing imminent dangers על כן, חופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן מוגבל ומסווג כדי הדרוש וההכרחי לשם שמירה על ביטחון הציבור והסדר הציבורי. כמובן, בטרם תיעשה כל פעולה, שיש בה כדי לפגוע ולצמצם חופש זה בשל פגיעה בביטחון הציבור, מן הראוי הוא שהמשטרה תנקוט את כל האמצעים הסבירים העומדים לרשותה כדי למנוע את הפגיעה בביטחון הציבור, בלא לפגוע בזכות המצפון, האמונה, הדת והפולחן. על כן, אם החשש הוא מאלימות של קהל עוין כנגד המתפללים, על המשטרה לפעול נגד אלימות זו, ולא נגד המתפללים. אך אם פעולה סבירה של המשטרה אין בכוחה, לאור מגבלותיה, להסיר את הפגיעה, הלכה למעשה, בביטחון הציבור, אין מנוס מהגבלת חופש המצפון והדת, כנדרש לשם שמירה על ביטחון הציבור. .9 אך מה הדין, אם פגיעה בפועל בביטחון הציבור אינה מוכחת כדבר ודאי, וכל שניתן להראות הוא חש לפגיעה בביטחון הציבור? בוודאי שאף בנסיבות אלה על המשטרה לנקוט את כל הפעולות הסבירות הדרושות, בהתחשב ביכולתה, כדי להסיר או להקטין את החשש האמור, אל לה למשטרה להירתע מפני גורמים אלימים, המבקשים לפגוע בהגשמתן של זכויות אדם. אין ליתן לקהל עוין זכות וטו על הפעלתן של זכויות יסוד חוקתיות (ראה בג"צ 153/83 [2] נזכר). "בכל המצבים שבהם מתבקשת המשטרה לעזור, יש סכנה להתנגשות אלימה, והמשטרה חייבת לעמוד במבחנים אלה. אסור לה ללכת בדרך הקלה ולהירתע מהשימוש בכוח, למשל, נגד עבריינים למיניהם ונגד כל העושים דין לעצמם" (השופט ויתקון בבג"צ 222/68, המ' 15/69 [8], בעמ' 167). יחד עם זאת, הכוח העומד לרשות המשטרה אינו בלתי מוגבל. מוטלות עליה מטלות רבות. הגנה על זכות המצפון, האמונה, הדת והפולחן היא מחובתה של המשטרה, אך אין היא חובתה היחידה. עליה להגן גם על החירויות האחרות ואף על חירות המצפון והדת של אנשים אחרים. במצב דברים זה עשוי להיווצר מצב, בו חרף פעולתה של המשטרה, עדיין יעמוד בינו החשש של פגיעה בביטחון הציבור. היש בקיומו של חשש זה, שלכדי ודאות אינו מגיע, כדי להצדיק שלילתו והגבלתו של חופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן? .10שאלה זו - השפעת האיום של פגיעה בביטחון הציבור על הפעלת זכות יסוד חוקתית - אינה מיוחדת לחופש המצפון והדת, והריהי משותפת לזכות זו ולזכויות דומות, כגון חופש הביטוי (בג"צ 73/53, 87[3]; בג"צ 243/82 [9]) וחופש האסיפה וההפגנה (בג"צ 148/79 [1] ובג"צ 153/83 [2]). העיקרון שנקבע הוא, כי חופש הביטוי וחופש האסיפה וההפגנה צריכים לסגת בפני שיקולים של ביטחון הציבור רק כאשר ההסתברות של פגיעה בביטחון הציבור היא ברמה של "ודאות קרובה". אל די, איפוא, בחשש בלבד, אך אין גם לדרוש ודאות גמורה. המשפט הישראלי נוקט עמדת ביניים של הוודאות הקרובה. עיקרון זה אינו מבוסס על פירוש לשונה של הוראה חקוקה זו או אחרת, אלא הוא משקף "בסיס רעיוני רחב" (כלשונו של השופט לנדוי בבג"צ 243/62 [6], בעמ' 2411), אשר מקורו באופיה הדמוקרטי של ישראל. נראה לי איפוא, כי מן הראוי הוא, שמבחן זה של "הוודאות הקרובה" ישמש אף לקביעת "נוסחת האיזון" שבין חופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן מזה לבין ביטחון הציבור מזה. בכך תושג הרמוניה בשיטתנו, וזכויות דומות תזכינה להגנה דומה. לא ניצור הבחנות נוספות, אשר קשה להצדיקן, אלא נלך בדרך המלך שהותוותה בפרשת קול העם, בג"צ 73/53, 87[3], אשר ההלכות שנקבעו בה "היו לאבן פינה בשיטתנו המשפטית, והעקרונות הגלומים בהם מקובלים על הכול, עד שאין עוד להרהר אחריהם" (השופט ד' לוין בבג"צ 243/82 [9], בעמ' 765). בכך גם נשתף עצמנו למקובל ולנהוג במדינות דמוקרטיות נאורות אחרות (ראה, למשל, ארצות הברית: 500( 1953,boston) l. Pfeffer, church state and freedom Applying standards under the free:וthe forum of conscience" , p. Marcus 1217(1973) . Duke l.j 2"exercise clause). המבחן שנלך לאורו מאזן בצורה ראויה בין השיקולים השונים שיש להתחשב בהם. מחד גיסא, ניתנת הכרה מלאה בחופש המצפון, האמונה, הדת, והפולחן, ונקבע העיקרון כי "רק נסיבות יוצאות דופן, אשר בהן קיים קשר סיבתי ברור ונראה לעין, יש בהן כדי להצדיק שלילתו של חופש זה" (בג"צ 153/83 [2] הנזכר, בעמ' 409). מאידך גיסא, "יש בו התחשבות מלאה בצורך להבטיח את החיים והגוף, ויש בו הכרה מלאה בכך כי שמירה על סדרי משטר דמוקרטי ועל בטחון הציבור יש בהם כדי להצדיק שלילתו של חפש" המצפון, האמונה, הדת והפולחן. אכן, כאשר שאלת האיזון בין חופש המצפון והדת לבין ביטחון הצבור עלתה בפסיקתו של בית המשפט העליון, הוא נקט עמדה העולה בקנה אחד עם גישתנו זו. בבג"צ 222/68, המ' 15/69 [8], נפסק על-ידי מספר שופטים כי שר המשטרה עשה שימוש כדין בשיקול-דעתו שעה שסירב לתת רשות תפילה ליהודים בהר הבית. בנתחו מצב דברים זה ציין השופט ויתקון, בעמ' 168, כי "המצב הוא מיוחד במינו, וספק בלבי אם יש לו אח ורע בתולדות ארצנו או בעולם כולו. המצב רגיש והרה סכנות על רקע בין-עדתי, והמקום מועד לפורענות". בבג"צ 99/76 [10] חזר בית-משפט זה וציין, בעמ' 507, "עד כמה עדין המצב במקום הזה" ובתוך כך ציין, בעמ' 506, כי "באותו בוקר היו הפרעות בהר הבית ושררה שם מתיחות, והיה חשש רציני להפרת הסדר הציבורי. בנסיבות אלה אין לבוא בטרוניה עם השוטרים שנהגו עם העותר כפי שנהגו". .11רואים אנו, איפוא, כי בין אם הפרשה שלפנינו מעוררת שאלות בתחום זכות האסיפה וההפגנה, ובין אם היא מעוררת שאלות בתחום זכות המצפון, האמונה, הדת והפולחן, הרי בנסיבות העניין שלפנינו פתרון השאלות מצוי בהפעלתה של אמת מידה אחת ויחידה, והיא זו של הסיכון הקרוב לוודאי. בהעמידנו מבחן זה לנגד עינינו, הגענו לידי מסקנה, כי בפרשה שלפנינו הסיכון עליו הצביע המשיב אין בו כדי לקיים את המבחן האמור. יש להדגיש, כי עניין לנו כאן בתפילה מחוץ להר הבית, והרגישות המיוחדת ויוצאת הדופן הקיימת לעניין תפילה על הר הבית אינה קיימת בעניין שלפנינו. אכן, עשרות שנים נערכת תפילה ליד שער המוגרבים, ולא הייתה כל פגיעה בביטחון הציבור. עם זאת, גם תפילה ליד שער המוגרבים עשויה ליצור חשש מסוים לתגובה אלימה, אך חשש זה רחוק הוא, ואין הוא מגיע לכדי ודאות קרובה. בעניין זה ניתן ללמוד מניסיון העבר. תפילות נערכו ליד שער המוגרבים ביום ירושלים, וזאת אף לאחר אותם אירועים מיוחדים, אשר בהם ראה המשיב משום סיכון מיוחד, והכול עבר בסדר ובשלום. לא היה למשיב כל מידע מיוחד ולא היתה לו כל סיבה להניח, כי דווקא לקראת התפילה ביום 11.5.83יחול שינוי. המשיב גילה רגישות מופרזת, שאינה עולה בקנה אחד עם הצורך לקיים ולשמור על זכות המצפון והדת. כמובן, המשטרה עצמה צריכה - במסגרת הכוחות העומדים לרשותה להתכונן גם נגד סיכון שאינו קרוב לוודאי. אם יש חשש מאלימות, יש להציב שוטרים אשר ישמרו על המתפללים. על כן הורינו כי התפילה לא תיעשה בצמוד לשער המוגרבים אלא במרחק של כחמישה מטרים ממנו, וזאת כדי לאפשר הצבתו של כוח משטרה, אשר צריך לצפות סיכונים שהם פחותים מקרובים לוודאי. המשטח עצמו, עליו ניתן לקיים תפילה, הוא קטן יחסית, ועל כן הורינו, כי ניתן להגביל את מספר המתפללים על-פי שיקולים של בטיחות. כמובן, המצב הבטחוני אינו קפוא, וחלים בו שינויים, מהם מהירים וחדים. חשש מפגיעה בביטחון הציבור, שאתמול היה רחוק, עשוי להיות קרוב ביותר היום. האירועים מתרחשים במהירות, ומצב של שקט עשוי להידרדר במהירות למצב של אלימות. על כן חייב המשיב וזכאי הוא לבחון את המציאות שעה שעה. אם ייווכח לדעת כי קיומה של התפילה ליד שער המוגרבים יוצר סיכון חדש שלא היה קיים, בכוחו לנקוט פעולה חדשה. על כן ציינו כי אין בצו המוחלט שעשינו כדי למנוע מהמשיב שימוש מחודש בסמכויותיו, אם צורכי הזמן יחייבו זאת. אין להם לעותרים זכות קנויה להתפלל ליד שער המוגרבים בכל הנסיבות ובכל מחיר. זכותם היא להתפלל ליד שער המוגרבים ובלבד שתפילתם זו אינה יוצרת סכנה קרובה לוודאי של פגיעה בביטחון הציבור. סכנה כזו לא נוצרה בנסיבות העניין שלפנינו. אלה הטעמים להחלטתנו לעשות את הצו-על-תנאי החלטי. הורינו גם כי המשיב ישא בהוצאות העותרים, לרבות שכר טרחת עורך-דין, בסכום כולל של 000, 20שקל. ירושליםתפילה