הכחשת הסכם מכר מקרקעין

בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים את עצם קיומו של הסכם למכירת הדירה למנוחים, את עריכתו וחתימתו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכחשת קיומו של הסכם מכר דירה / הכחשת הסכם מכר מקרקעין: 1. לפניי תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו זכויות החכירה בדירת מגורים בחולון יירשמו על שם התובעים 1 ו- 2. עוד מתבקש בית המשפט ליתן צו המחייב את הנתבעים להמציא לידי התובעים אישורים בדבר העדר חובות על הדירה וככל שקיימים חובות, על הנתבעים לשאת בהם. 2. תמצית העובדות הצריכות לענין התובע 1 והתובעת 2, אזרחים תושבי ישראל, אשר הלכו לעולמם (להלן: "המנוחים"), והינם הוריהם של התובעים 3 - 8 (להלן: "התובעים"). התובעים הם יורשיהם החוקיים של המנוחים. התביעה הוגשה בעת שהמנוחה היתה בחיים, והיא נפטרה במהלך בירור התובענה. לעמדת התובעים, רכשו המנוחים מאת הנתבעים, בשנת 1968 את זכויות החכירה לדורות של האחרונים בדירת מגורים, ברח' ירמיהו 41/6 בחולון, הידועה כחלקה 317/6 בגוש 6017 (להלן: "הדירה"). זכויות הבעלות בדירה הן של מינהל מקרקעי ישראל. סמוך לאחר הרכישה, נכנסו המנוחים לגור בה ביחד עם התובעים עד שהאחרונים בגרו ועזבו את הבית. המנוחים גרו בדירה עד לפטירתם, המנוח נפטר ביום 19.7.70 והמנוחה נפטרה ביום 16.4.09. הנתבעים לא גרו בדירה מעולם, לאחר שהדירה נרכשה על ידם, התגוררה בה אחותו של הנתבע ולאחר מכן נמכרה הדירה למנוחים. ברשות התובעים אין מסמך המעגן את עיסקת המכר, פרט ל- 3 קבלות אשר מלמדות על ההתקשרות בין הצדדים בעיסקה לרכישת הזכויות של הנתבעים: האחת, קבלה מיום 25.1.68, חתומה על ידי המנוח והנתבע, ובה מאשר הנתבע שקיבל מהמנוח סך של 4,000 לירות. עוד נרשם בקבלה שאם העברת הזכויות לא תאושר ע"י משרד השיכון, יוחזר הסכום האמור (להלן: "הקבלה מיום 25.1.68"). שתי קבלות נוספות הוצאו ע"י עו"ד קרת ז"ל, אשר טיפל בעיסקת הרכישה (להלן: "עו"ד קרת"). האחת, מיום 23.1.68 בה מאשר עו"ד קרת קבלת פקדון מהמנוח עבור הנתבע על סך 2,000 לירות וכן 50 לירות שכר טרחתו, וזאת "בהתאם לזכרון דברים מיום 23.1.68", והשניה מיום 25.1.68 שבה מאשר עורך הדין שקיבל מהמנוח פקדון נוסף בסך של 2,000 לירות לזכות הנתבעים "בהתאם להסכם המכר ביניהם מיום 25.1.68". מכאן, שהסכום הכולל שהופקד בידי עו"ד קרת הינו 6,000 לירות (להלן: "הפקדון"). אין חולק כי המנוחים התגוררו בדירה יחד עם ילדיהם התובעים, במשך השנים הרבות שחלפו מאז 1968. עוד אין חולק כי המנוחים רשומים בעיריית חולון כבעלי הזכויות בדירה, כי הם אלה ששילמו את התשלומים השוטפים בגין הדירה. עוד מוסכם כי גם במשרדי מס רכוש רשומים המנוחים כבעלי הזכויות בדירה ובהתאם למסמכים שהוצגו בהקשר זה. חרף האמור, לא נרשמו הזכויות על שם המנוחים בדירה למרות התקופה הממושכת מאז רכישתה מהנתבעים. 3. עמדת התובעים התובעים טוענים כי בין הצדדים, המנוחים מחד גיסא והנתבעים מאידך גיסא, נערך הסכם מכר כדת וכדין, לפיו רכשו המנוחים את זכויות החכירה בדירה מהנתבעים, כי העיסקה הושלמה, תמורתה שולמה, החזקה בדירה נמסרה ולפיכך הם זכאים לפסק דין המצהיר על זכויות החכירה של המנוחים בדירה. עוד נטען כי בהעדר מסמך המעיד על ההסכם, יש להחיל את הוראות הדין הרלוונטיות בדבר חובות צד לשאת בתשלומים החלים עליו בגין מכר הדירה. מכאן שעל הנתבעים להמציא את האישורים הדרושים להעברת הזכויות על שם המנוחים, קרי אישורים החלים על מוכר, ולשאת בכל תשלום שיידרש לשם כך. התובעים טוענים כי בשנת 2006 פנה אליהם הנתבע, באמצעות עו"ד אבשלום לוי, ב"כ הנתבעים (להלן: "עו"ד לוי"), והודיע להם שהתקבלה אצל הנתבעים דרישה לתשלום מאת מינהל מקרקעי ישראל בגין חוב דמי חכירה הרובץ על הדירה ורק אז נודע להם שהעברת הזכויות בדירה טרם הושלמה על שם המנוחים. בנסיבות אלה הם ניסו לאתר מסמכים בקשר עם העיסקה ובהמשך ניהלו משא ומתן עם הנתבעים להסדרת הליך הרישום. במסגרת זו נחתם ע"י המנוחה ביום 24.12.06 הסכם שהוכן ע"י עו"ד לוי, לפיו המנוחה בלבד רוכשת את הזכויות בדירה, והיא זו שתישא בתשלומים לרשויות בקשר עם העברת הזכויות, למעט מס שבח, שאם יחול, תבוטל העיסקה (להלן: "ההסכם מיום 24.12.06"). ההסכם מיום 24.12.06 לא נחתם ע"י הנתבעים, ולעמדת התובעים, אין בו כדי לחייב, בין היתר מאחר ואינו משקף נאמנה את השתלשלות העובדות כהווייתן, תוך פגיעה בזכויות המנוחים. 4. עמדת הנתבעים בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים את עצם קיומו של הסכם למכירת הדירה למנוחים, את עריכתו וחתימתו, כמו גם טענו להתיישנות התביעה. עם זאת, בתצהיר העדות הראשית הנתבע ובחקירתו הנגדית, חזרו בהם הנתבעים מההכחשה הגורפת, תוך שאישרו כי אכן נחתם בין הצדדים מסמך, הגם שאינו ברשותם, ותוכנו אינו זכור להם, וכדברי הנתבע בעמ' 15 שורה 9 לפרוט': "זכור לי שהיה מסמך. אינני יודע אם זה היה הסכם, זכרון דברים או חוזה, אך היה מסמך". לעמדת הנתבעים מאחר ומשרד השיכון לא אישר את העברת הזכויות, הוסכם בין הצדדים, כי המשכנתא הרשומה על הנכס בגין הלוואה של הנתבעים, תשולם על ידי המנוחים, אשר גם ימציאו ערבים מטעמם במקום הערבים הקיימים שמטעם הנתבעים והדירה תרשם על שם המנוחים עם פרעון המשכנתא, כאשר הסכום בפקדון יועבר לנתבעים. אכן, המנוחים המציאו ערבים חדשים למשכנתא, האדונים יחזקאל סואל ואברהם אלבז, במקום הערבים של הנתבעים. המנוחים המשיכו בתשלומי המשכנתא, הגם שהנתבעים היו רשומים כלווים. לימים לא נפרעו שני שטרי חוב של המשכנתא במועדם, ולפיכך נקט הבנק בהליכי הוצאה לפועל כנגד הנתבעים, (בקשה לביצוע שטר מיום 29.2.71), והנתבעים הם אלה שפרעו את החוב שבפיגור, נשוא תיק ההוצאה לפועל. לימים נפרעה המשכנתא וסולקה. לעמדת הנתבעים, הם לא קיבלו את הסכום שבפיקדון הגם שמילאו את מלוא התחייבויותיהם על פי ההסכם. לדברי הנתבע, הוא פנה מספר פעמים לעו"ד קרת לקבל את הפקדון, אך נדחה בטענה שהסכום יועבר לו עם רישום זכויות החכירה בדירה על שם המנוחים (עמ' 16 שורות 3-6). לאחר שחלפו שנים רבות, בשנת 2006, הם קיבלו להפתעתם דרישה ממינהל מקרקעי ישראל לתשלום חוב דמי חכירה עבור הדירה. בעקבות הדרישה, הם פנו באמצעות עו"ד לוי למנוחה ודרשו ממנה לשלם את דמי החכירה האמורים, כמו גם שתבצע את העברת הזכויות משמם לשם המנוחים. במהלך המו"מ בין הצדדים, הם הגיעו לידי הסכמה, לפיה המנוחה תטפל בהעברת הזכויות, תשא על חשבונה בתשלום למינהל מקרקעי ישראל, לרבות דמי הסכמה אם יחולו, וכן בהוצאות המשפטיות להעברת הזכויות וכן שאם יחול מס שבח על הנתבעים בגין המכר, יהיה כל צד רשאי לסגת בו מהעסקה. הסכמה זו הועלתה על הכתב בהסכם מיום 24.12.06, אשר לטענת הנתבעים שיקף את ההסכמה המקורית בעת רכישת הזכויות בדירה, אך הגם שהמנוחה חתמה עליה, היא חזרה ממנה בהמשך, ההסכם מיום 24.12.06 לא נחתם על ידם והם אינם עומדים על אכיפתו ולגירסתם הוא לא צלח (סע' 21 לכתב ההגנה). סופו של דבר, הנתבעים מסכימים להעברת זכויות החכירה בדירה על שם המנוחים, אך זאת בכפוף לקבלת סכום הפיקדון וכן לכך שהמנוחים ישאו בכל העלויות הכרוכות בהעברת הזכויות, ככל שיידרשו לרבות מסים ואגרות וכן יישאו בהוצאות המשפטיות של רישום הזכויות. 5. מסתבר איפוא שאין מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומה של התקשרות מחייבת ביניהם לפיה רכשו המנוחים את זכויות החכירה של הנתבעים בדירה. עיקר המחלוקת מתמקדת בשאלה האם יש להתנות את העברת הזכויות בדירה על שם המנוחים, בתשלום הפיקדון לידי הנתבעים, כמו גם חיובם של המנוחים בכל שיהיה כרוך לצורך רישום הזכויות, קרי מסים, אגרות וכן הוצאות משפטיות. 6. מטעם התובעים הוגש תצהיר של כל אחד מהתובעים וכן של מר מרדכי אלבו, שכן של המנוחים המתגורר בדירה סמוכה מאז היותו כבן 9. תצהיר של שכן נוסף מר יעקב בן משה נמשך מחמת אי התייצבותו. מתצהירי התובעים, כמו גם חקירתם הנגדית, עולה כי התובעת 3 (להלן: "הלן"), הבת הבכורה של המנוחים, שהיתה כבת 17 בעת שנרכשה הדירה, היא המעורה מבין כלל התובעים בהשתלשלות האירועים נשוא התביעה, בהבדל מיתר התובעים, שהיו בגיל צעיר יותר באותה עת, ומטבע הדברים, לא יכלו לספר ממקור ראשון על ההתקשרות ותנאיה. אף ידיעותיה של הלן היו בחלקן פרי השמועה שכן לא היתה צד להתקשרות בין הצדדים, לא ראתה הסכם או כל מסמך אחר, וחלק מידיעותיה הם דברים שמסרה לה המנוחה. יצויין, כי מחמת שהמנוחה נפטרה במהלך בירור התובענה, לא הוגש תצהיר מטעמה ואף לא התבקשה חקירה מוקדמת שלה. מטעם הנתבעים, הוגש תצהיר של הנתבע בלבד. לא הוגש תצהיר של הנתבעת, ואף לא ניתן טעם מדוע לא הוגש תצהיר מטעמה. בתום החקירות, סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה. בסיכומיו טען ב"כ התובעים כי גירסת מרשיו הוכחה, שכן אין כפירה בקיומו של הסכם לרכישת הזכויות בדירה, לא כל שכן קבלת החזקה בדירה מצביעה על קיום ההסכם כמו גם השלמתה של העיסקה. נטען שאין לקבל את גירסת הנתבעים שלא קיבלו את מלוא התמורה, שכן אם כך היה, היו הנתבעים פועלים במשך השנים לדרוש את מלוא המגיע להם, לא כל שכן, הם אף לא זכרו שמגיע להם כסף. עוד נטען שבהעדר הוכחה מצד הנתבעים באשר לתנאי העיסקה, יש להחיל את הוראות הדין הקובעות את החיובים שחלים על הצדדים להסכם מכר מקרקעין, ולכן יש לחייב את הנתבעים להמציא את אישורי המסים החלים על מוכר מקרקעין. ב"כ התובעים טוען שגם אם לא הועבר הפיקדון לנתבעים, אין בכך כדי לחייב את התובעים לשלם את סכומו לנתבעים שכן עו"ד קרת היה נאמן של הנתבעים ועליהם לפנות אליו בעניין. עוד נטען שאין ליתן משקל להסכם מיום 24.12.06 שכן הוא לא הבשיל להסכם מחייב, כמו גם שהוא לא משקף נכונה את שהתרחש. המנוחים טוענים שיש לדחות את טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים, שכן מרוץ ההתיישנות החל רק במועד בו כפרו הנתבעים בזכויות המנוחים, שהחל לכל המאוחר בשנת 2006. ב"כ הנתבעים טוען בסיכומיו שההסכם מיום 24.12.06, משקף נכונה את ההסכמות שבין הצדדים, כי אין בו כדי להעלים או להסתיר תניות שהוסכמו, לפיהן על המנוחים היה לטפל בביצוע העברה ולשאת בעלויות הכרוכות בכך, לרבות תשלומי המס. עו"ד לוי מדגיש את העובדה שההסכם מיום 24.12.06 נחתם ע"י המנוחה, לאחר שהבינה את פשרו ומשמעותו, דבר שיש בו כדי לחזק את תוקפו של המסמך כמו גם שההסכמות בו הן אלה שהיו בבסיס ההסכם המקורי. עוד נטען שעל התובעים לשלם לנתבעים את סכום הפיקדון שכן אין לראות בעו"ד קרת כבא כח של הנתבעים, מאחר ועו"ד קרת יצג את המנוחים והם אלה ששילמו לו את שכרו. בנוסף נטען שהימנעותם של המנוחים במשך עשרות שנים לנקוט בהליכים רובצת לפתחם, לא כל שכן היה עליהם להעיד את המנוחה, תוך שהוא מפנה לכך שהתובעים, ולמצער הלן, ידעו זה מכבר על אי הרישום, כעולה ממסמכים שונים אליהם הפנה. בסיכומים נזנחה הטענה של התיישנות התביעה, כמו גם שאין מסמך המעגן את העיסקה. לדאבוני, ניסיונות בית המשפט להביא את הצדדים לידי הסדר לא צלחו, הגם שלטעמי הפערים ביניהם, כמבואר לעיל, אינם גדולים. 7. לאחר שבחנתי את כתבי הטענות, את התצהירים, שמעתי את העדויות, נתתי דעתי לטענות הצדדים ויישמתי את ההלכה הפסוקה, הגעתי לידי מסקנה כי דין התביעה להתקבל, וזאת מהטעמים הבאים: 8. בין הצדדים, קרי בין המנוחים לבין הנתבעים, קיים הסכם מחייב לפיו רכשו המנוחים את זכויות החכירה של הנתבעים בדירה. הגם שההתקשרות בין הצדדים קדמה לכניסתו לתוקף של חוק המקרקעין תשכ"ט-1969, לפיו התחייבויות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב, אין חולק כי ההסכמה בין הצדדים, עוגנה במסמך בכתב. אמנם הנתבעים, בכתב הגנתם, הכחישו קיומו של מסמך כאמור, אך הובהר כי בדיעבד, לרבות במהלך חקירתו של הנתבע, הודו כי מסמך כאמור נחתם. על קיומה של התקשרות כתובה ניתן ללמוד ממסמכים אחרים, ובגדר זאת שתיים מתוך שלושת הקבלות, אלה החתומות ע"י עו"ד קרת, אשר באחת מהן נאמר במפורש כי הסכום שהופקד לפיה, נעשה בהתאם להסכם מכר שבין הצדדים מיום 23.01.68 ובשנייה, שהסכום שהופקד לפיה נעשה בהתאם לזיכרון הדברים מאותו היום. לאור האמור איני נדרש לשאלה האם קיימת התקשרות מחייבת בין הצדדים, ברת אכיפה. בשולי הסעיף, הנתבעים טענו בסעיף 1 לכתב הגנתם כי עילת התביעה התיישנה. לאור הודאת הנתבעים בקיומו של הסכם, אין לה לטענה זו על מה שתסמוך ודינה להידחות. מעבר לדרוש, הטענה נזנחה בסיכומי ב"כ הנתבעים. מכל מקום, גם אם היו עומדים הנתבעים על הטענה, דינה להידחות לגופה וזאת מכל אחד משני הטעמים הבאים: האחד, הנתבעים הודו במכתביו של עו"ד לוי מיום 22.05.06 ומיום 11.10.06 בזכות המנוחים להירשם כבעלי הזכויות בדירה והודאתם זו עוצרת את ההתיישנות כקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח -1958, ולכן ההתיישנות מתחילה רק ממועד זה וברי שטרם חלפה. השני, מרוץ ההתיישנות מחל רק מהמועד שבו כופר הנתבע לראשונה בזכויות הקונה להירשם כבעל הדירה (ראה ע"א 1559/99, שושנה צימבלר נ' רבקה תורג'מן (2003). לענייננו, רק בכתב ההגנה, כפרו הנתבעים לראשונה בזכויות המנוחים להירשם כחוכרים של הדירה, ובהכרח לא חלה התיישנות על עילת התביעה. 9. לאור הקביעה דנן, שומה על בית המשפט להכריע, האם כגרסת התובעים על הנתבעים להמציא את כל האישורים החלים על מוכר דירה ולשאת בכל התשלומים הכרוכים בכך, כקבוע בדין, או כגרסת הנתבעים, לפיה תנאי להעברת הזכויות על שם המנוחים הוא תשלום הפיקדון ובנוסף, שעל המנוחים לטפל בהעברת הזכויות ולהשיג האישורים הדרושים, כמו גם לשאת בכל התשלומים שיידרשו לרבות אלה שאחרת היו חלים על הנתבעים. 10. אדון תחילה בטענת הנתבעים לפיה לא שולמה להם יתרת התמורה, קרי הפיקדון. למותר לציין כי הנטל להוכחת הטענה רובץ לפתחי הטוען, קרי הנתבעים. טענה זו לא הוכחה על ידם, כלל ועיקר: בפתח הדברים, אציין כי הנתבעים כלל לא זכרו שלא קיבלו את מלוא התמורה בגין מכירת הזכויות. הנתבע הודה כי הוא נזכר בכך רק לאחר שקיבל את המסמכים מהתובעים ובגדרם את הקבלות. כך אישר הנתבע בעמ' 16 שורה 23, באומרו כי: "אני לא ידעתי שהם חייבים לי כסף. רק מהתביעה שהם הגישו וצירפו את הקבלות, ראיתי את הפיקדון ונזכרתי שמגיע לי כסף". מתקשה אני לתת אמון בדבריו של הנתבע, שכן מצופה שמוכר דירה, אשר לא קיבל את התמורה המגיעה לו, יהיה מודע לכך ולא ייזכר בחוב המגיע לו רק בחלוף עשרות שנים, לא כל שכן, מקבלת מסמכים שהקונים יציגו לפניו. זאת ועוד, הנתבעים אף לא ידעו מה הסכומים המגיעים להם, כמה שולם וכמה לא שולם, וכאמור, בדברי הנתבע בעמ' 16 שורה 24: "אני לא יודע עד היום כמה קיבלתי וכמה מגיע לי". לא יעלה על הדעת, שבית המשפט יפסוק תשלום כספי לצד, על סמך אמירות עמומות ומעורפלות כגון אלה, ודוק, אם הנתבעים עצמם אינם יודעים מה הסכומים המגיעים להם, הכיצד אמור בית המשפט לחייב את המנוחים לשלם להם סכום כלשהוא כתנאי להעברת הזכויות. אי ידיעת הסכומים המגיעים לנתבעים כגרסתם, שומטת את הקרקע תחת טענתם לפיה הם לא קיבלו את מלוא תמורת הממכר. עיגון נוסף למסקנתי ניתן למצוא גם במסמכים השונים שהוצגו. לעניין זה אפנה למכתביו של עו"ד לוי, בשם הנתבעים בשנת 2006, עת התברר לנתבעים לראשונה על חוב דמי חכירה למינהל מקרקעי ישראל. במכתביו דורש עו"ד לוי מהמנוחה שתשלם את החוב למינהל מקרקעי ישראל וכן שתטפל בהעברת הזכויות בדירה על שמה, כמו תשא בהוצאות המשפטיות הכרוכות בכך. אפנה למכתבו של עו"ד לוי מיום 22.05.06, אשר אין בו כל אזכור ולו במרומז, לכך שהנתבעים לא קיבלו את מלוא התמורה המגיעה להם. גם במכתב נוסף של עו"ד לוי מיום 11.10.06, אין כל טענה לפיה הנתבעים לא קיבלו את תמורת הדירה. הדעת נותנת שאם הנתבעים לא היו מקבלים את מלוא התמורה, לרבות הפיקדון, היה העניין מתעורר במכתבי הדרישה למנוחה, לא כל שכן, אלה נכתבו על ידי בא כוחו, ויש להניח שהמידע הדרוש בעניין נמסר לפרקליט. מסמך נוסף המעגן את המסקנה, הינו אישור עיריית חולון, היא הרשות המקומית בתחומה נמצאת הדירה, מיום 25.01.68, להעברת הזכויות בדירה מהנתבעים. הדעת נותנת שאישור כאמור ניתן על בסיס הסכם שהושלם ובוצע, אחרת לא היו הנתבעים מסכימים להנפקתו. ראיה נוספת הינה אישור מס-רכוש מיום 26.07.68, לפיו שילם המנוח סך 173.10 לירות למשרד מס רכוש, בקשר עם הדירה, וכן אישורים נוספים של מס רכוש מהם עולה כי המנוחים רשומים במשרדי מס-רכוש כבעלי זכויות החכירה בדירה. בכל המסמכים האמורים, יש כדי לבסס את גרסת התובעים. ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים אף הם שאם הנתבעים לא היו מקבלים את מלוא תמורת הדירה, הם היו מתנהגים באופן שונה מזה בו התנהגו במשך עשרות השנים שחלפו מאז עסקת המכר. לעניין זה, מצופה היה כי הנתבעים יפנו לעו"ד קרת על מנת לקבל את הפיקדון שבידיו, למצער ישלחו מכתב בעניין. זאת ועוד, עצם מסירת החזקה בדירה מצביעה על כך שהנתבעים קיבלו את התמורה המגיעה להם ולמצער, כי המנוחים מילאו אחר כל התחייבויותיהם לפי ההסכם, שכן אחרת, יש להניח, לא הייתה נמסרת החזקה ומכל מקום הייתה התניה בהקשר זה, התניה שהנתבעים לא השכילו להוכיח את קיומה. נתתי דעתי לטענת בא כח הנתבעים, לפיה עו"ד קרת ייצג את הקונים, קרי, את המנוחים, ומכאן לטעמם שאם לא שילם עו"ד קרת את הפיקדון לנתבעים, על המנוחים לעשות כן. דין הטענה להידחות ודי בכך שלא הוכח שעו"ד קרת ייצג רק את המנוחים בעסקה. אמנם באחת הקבלות צוין תשלום שכר טרחה ששולם לעו"ד קרת ע"י המנוחים, אך אין בכך כדי לחייב את המסקנה לפיה עו"ד קרת לא ייצג גם את הנתבעים, ולא ניתן לשלול את האפשרות שקיימת גם קבלה של עו"ד קרת לנתבעים עבור תשלום שכר טרחה, שלא הוצגה, ואין בידי לסמוך רק על דבריו של הנתבע, שלא זכר פרטים רבים. זאת ועוד, גם אם עו"ד קרת ייצג את המנוחים בלבד, כגרסת הנתבעים, לא יהיה בכך כדי לשנות את התוצאה, שכן, אין חולק שהנתבעים היו "הנהנים" בכספי הפיקדון, וככאלה יש להם יריבות עם הנאמן, קרי עו"ד קרת, ולכן, את טענתם עליהם להפנות לעו"ד קרת ולא למנוחים. אוסיף כי הנתבע עצמו טען שפנה מספר פעמים לעו"ד קרת בדרישה להעביר לו את כספי הפיקדון מכאן חיזוק למסקנתי לפיה אם וככל שהנתבעים לא קיבלו את כספי הפיקדון, הם ראו בעו"ד קרת כבעל דינם לעניין זה ולא במנוחים. לאור האמור המסקנה המתבקשת הינה שהנתבעים קיבלו את מלוא כספי התמורה, ומכל מקום, המנוחים שילמו את מלוא התמורה וככל שזו לא הגיעה במלואה לידי הנתבעים כטענתם של האחרונים, לא קיימת כל חבות על המנוחים. עניין נוסף שבו יש להכריע הינו על מי החובה להמציא את האישורים הדרושים להעברת הזכויות על שם המנוחים ולשאת בתשלומים החלים, מבחינת הצד המוכר. מעדיף אני, גם בהקשר זה, את גרסת התובעים על פני גרסת הנתבעים. כאמור, אין בפני בית המשפט הסכם, ובו תנאים שכרגיל נמצאים בו המסדירים את חובות הצדדים באשר לתשלומי המסים והאגרות, כמו גם חובתו של מי לטפל בהעברת הזכויות. בנסיבות אלה, וככל שלא יוכח אחרת, יחולו ההוראות הקבועות בדין. על הנתבעים הטוענים כי ההסכמה היתה שונה מהקבוע בדין, הנטל להוכיח כי הייתה הסכמה השונה מהוראות הדין, קרי על המנוחים החובה להסדיר את הרישום וכן להמציא אישורים החלים כרגיל על מוכרים ולשאת במיסוי ככל שיחול. הנתבעים לא עמדו בנטל הנדרש מהם ולא הוכיחו את גרסתם, והנתבע אף הודה במפורש שאינו זוכר את תוכן ההסכם, וכאמור בדבריו בעמ' 16 שורה 26: "אני לא זוכר מה היה כתוב בהסכם. אני לא יכול לזכור מה היה כתוב בהסכם לפני 40 שנה". תימוכין למסקנה ניתן למצוא גם במכתבי עו"ד לוי כמפורט לעיל. אפנה למכתבו של עו"ד לוי מיום 22.05.06 למנוחה, בו נדרשה האחרונה לשלם אך ורק את חוב דמי החכירה השנתיים ומבלי כל אזכור לחבותה לשאת בתשלומים אחרים, ככל שחלים על הנתבעים. הדעת נותנת שאם סברו הנתבעים שההסכמה בין הצדדים הייתה שעל המנוחים להסדיר את נושא האישורים ולשאת בכל העלויות הכרוכות בכך, לרבות אלה שחלות כרגיל על המוכרים, הדבר היה בא לידי ביטוי במכתבו האמור של עו"ד לוי, במיוחד שבמכתב זה צוינה במפורש חובת המנוחים לשאת בתשלום דמי החכירה. בהיעדר ראיה באשר להתניות בהסכם בנוגע לתשלומי מיסים, יש להחיל את הוראות הדין המסדירות את החבויות החלות על מוכר, ואת אלה החלות על קונה של דירה. אמנם בחקירתו החוזרת של הנתבע הוא טען שלפי המוסכם אין עליו לשאת בתשלומים, אך דברים אלה נוגדים במפורש את עדותו בחקירה הנגדית, שעה שהשיב שאינו זוכר את שנקבע בהסכם ואין בידי לקבל את דבריו בחקירתו החוזרת כנכונים לגופם. עיגון נוסף למסקנתי ניתן למצוא בעצם הפיקדון. לא היה טעם בהפקדת כספי התמורה של המנוחים בידי עו"ד קרת אלא להבטחת התחייבויות המוכרים לפי ההסכם. הרי שעה שהחזקה בדירה נמסרה למנוחים, כל שנותר הוא להבטיח את רישום הזכויות בדירה על שם המנוחים, ולשם כך וכמקובל מופקד כסף להבטחת תשלומי מסים ואגרות החלים על מוכרים, קרי הנתבעים. יש להניח שהכסף לא הופקד בידי עו"ד קרת למקרה שהעסקה לא תאושר על ידי משרד השיכון, שכן הצדדים לא ראו בכך מכשול להעברת התמורה וראיה לכך היא ששולם לנתבעים סך של 4,000 ל"י, על סמך התחייבות בלבד של הנתבעים להשיב את הכסף אם משרד השיכון לא יאשר את העסקה והם לא ראו צורך להפקיד את הסכום האמור בנאמנות. לא התעלמתי מטענת בא כח הנתבעים, באשר לנפקותו של החוזה מיום 24.12.06, אשר לטעמו, תומך בגרסת הנתבעים. לא ראיתי בטענה כדי לשנות, שכן אין חולק שהחוזה מיום 24.12.06 לא צלח, מדובר בניסיון שנכשל וכפי שאישרו הנתבעים בסעיף 21 לכתב הגנתם. אף לגופו, המסמך האמור אינו מתיישב עם פני הדברים כהווייתם, ודי בכך שהחוזה מיום 24.12.06 הוא רק בין הנתבעים לבין המנוחה, מבלי שהמנוח או יורשיו, קרי התובעים, צד לו, הגם שהמנוח נזכר בגוף המסמך. זאת ועוד, בהסכם גם נקבע כי על המנוחה לשאת בתשלום דמי הסכמה למינהל מקרקעי ישראל, אם יחולו, תניה שלא הוכח כי הוסכמה בין הצדדים, וגם לא היה לה אחיזה בחומר הראיות. עוד נתתי דעתי על תשלומי המשכנתא שבהם נשאו המנוחים, לרבות טענת הנתבע לפיה הוא שילם את הסכום בפיגור, אשר בעטיו נקט הבנק בהליכי הוצאה לפועל. אדגיש כי המשכנתא, בסופו של דבר, נפדתה, ואין חולק שלא קיימת דרישה של הבנק למשכנתאות בגין ההלוואה נשוא המשכנתא, ואף אין למשכנתא ביטוי בנסח הרישום. ככל שהנתבעים נשאו בתשלום זה או אחר של תשלומי המשכנתא, כגרסת הנתבעים, היה עליהם להמציא קבלה, שתאשר את טענתם, והימנעותם מלהציג אסמכתא בעניין עומדת בעוכריהם. זאת ועוד, אין אזכור אף לעניין זה במכתביו של עו"ד לוי למנוחה, שהוזכרו לעיל. לפיכך, לא הוכח שהנתבעים נשאו בסכומי הפיגור ולכן אין להתנות את העברת הזכויות בתשלום הפיגורים הנטען. בשולי הדברים, איני שולל כי נכון היו עושים התובעים לו דאגו לתעד בתצהיר את עדות המנוחה, או לבקש הקדמת שמיעתה, על מנת שבית המשפט יתרשם במישרין מעדותה, במיוחד שידיעת מרבית עדי התביעה היתה מכלי שני. עם זאת, לפני בית המשפט נפרש מארג ראיות שפורטו לעיל, אשר היה בהן די כדי להקים את התשתית לממצאים שנקבעו, גם ללא עדות המנוחה. לאור כל האמור, הגעתי לידי מסקנה כי דין התביעה להתקבל. לפיכך, ניתן בזאת פסק דין כדלקמן: 15.1 המנוחים, חנה (חנינה) X ז"ל, ת.ז X ומאיר X ז"ל, ת.ז X הינם בעלי זכויות החכירה של הדירה הנמצאת ברח' ירמיהו 41/6 בחולון, הידועה כחלקה 317/6 בגוש 6017, בחלקים שווים ביניהם. רישום הזכויות בפנקס רישום המקרקעין יעשה כפוף להמצאת אישורים על פי כל דין. 15.2 ניתן בזאת צו המחייב את הנתבעים להמציא לידי התובעים אישורים לרשם המקרקעין לשם העברת זכויות החכירה בדירה משמם לשם המנוחים: אישור מינהל מקרקעי ישראל על תשלום דמי חכירה או פטור מדמי חכירה, אישור רשות מיסוי מקרקעין לגבי תשלום מס שבח מקרקעין או פטור מתשלום זה. האישורים יומצאו לא יאוחר משמונה חודשים מיום מתן פסק הדין. 15.3 הנתבעים יישאו בהוצאות ההליך, קרי אגרת בית המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין ובצירוף רבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. הסכם מכרמקרקעיןקרקעותחוזה