הצהרה כוזבת במכס לגבי משלוחים מחו''ל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הצהרה כוזבת במכס לגבי משלוחים מחו''ל: השופטת ש' נתניהו: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בו נדחה ערעורם של המבקשים על הרשעתם בבית- משפט השלום בתל-אביב-יפו בחמש סדרות של עבירות על סעיפים 212(א)(1), 212(א)(4) ו-212(א)(9) של פקודת המכס [נוסח חדש], סעיף 22(א)(5) של חוק מס קניה (סחורות ושירותים), תשי"ב-1952, וסעיף 117(ב) של חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975, בגין עבירות אלה הושת על החברה המבקשת קנס בסך 000, 35שקלים ועל מנהלה, המבקש, קנס בסך 000, 10שקלים או חודשיים מאסר תמורתו. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והערעור הוגש על-פיה. העבירות בהן הורשעו המערערים (המבקשים) נעברו לגבי חמישה משלוחים של טובין, שיובאו על-ידיהם מספרד בתקופה שבין החודשים פברואר ויוני .1978טובין אלה סווגו על-ידי רשויות המכס כעטים ולטענת המשיבה, הם עטים כדוריים. המערערים הצהירו עליהם ברשומונים כמילויים לעטים והם שוחררו במסלול ישיר, שבו אין הטובין נבדקים אלא אם כן הם עולים במדגם. משנבדקו במדגם נקבע סיווגם, כאמור, כעטים לצורך צו תעריף המכס והפטור (החלפת התוספת), תשל"ח- 1977וצו מס קניה על טובין, תשל"ח- .1977עטים חייבים בשיעור מכס גבוה ממילויים וכן חייבים הם במס קנייה אשר מילויים פטורים ממנו. הטובין נתפשו וחולטו (הם שוחררו רק לאחר חיוב המבקשים בגרעון מסי יבוא והפקדת ערבות בנקאית) ונגד המבקשים הוגש כתב האישום, שעל- פיו הורשעו כאמור לעיל. השאלה המרכזית, העומדת לדיון בערעור זה, היא, האם הטובין הם עטים, כטענת המשיבה, או מילויים, כטענת המערערים (מאחר שכך, אמנע בשלב זה מלכנותם כעטים או כמילויים ואכנה אותם כ"מוצר"). שאלה נוספת, שנטענה על ידי בא-כוח המערערים, עורך-דין כספי, בשפה רפה בלבד, היא, אם התקיים היסוד הנפשי הדרוש לעבירות שבו הורשעו המערערים. .2בשאלה הראשונה, אם המוצר הינו עט או מילוי, החליטו שתי הערכאות הראשונות, כי המוצר הינו עט למטרת החיקוקים הרלוואנטיים. כך הוחלט גם בשתי הערכאות - בית-משפט השלום ובית המשפט המחוזי בתל- אביב-יפו - אשר דנו בתביעה האזרחית, שהוגשה על-ידי המערערים להחזרת הערבות שנדרשו לתת והסכום שחויבו לשלם, לטענתם, ביתר, כתנאי לשחרור הטובין, שחולטו כאמור לעיל. וכאן יש להוסיף, כי כבר בשנת 1972התעוררה השאלה אם טובין כאלה ממש הינם עטים או מילויים לצורך סיווגם לצרכי תשלום מכס. כבר אז סווגו כעטים בניגוד לעמדת המערערים, כי אין הם אלא מילויים. השאלה לא הגיעה אז להכרעה שיפוטית. שלטונות המכס היו מוכנים לקבל אז, כי הייתה טעות בתום-לב מצד המערערים, והגיעו אתם להסדר, לפיו ויתרו להם על תשלום גרעונות, והמערערים החלו לייבא את הטובין בצורה שונה (שעוד תתואר להלן) ואשר לכל הדעות ענתה על הסיווג של מילוי, כך המשיכו המערערים עד שנת 1978, שאז חזרו לייבא את הטובין בצורתם המקורית. ויבוא זה הוא נושא ההרשעות הנדונות כאן. .3עט או מילוי? א. דוגמא של המוצר, שמדובר בו, הוגשה כמוצג לתיק בית-משפט השלום. לנו לא הייתה אפשרות לבחון את המוצג עצמו. מסתבר, כי לאחר שהסתיים הדיון בבית המשפט המחוזי פנו באי-כוח הצדדים לבית-משפט השלום בבקשה להחזיר את המוצגים ובקשתם נענתה. מן הראוי הוא להימנע מהחזרת מוצגים, בהעדר טעם מיוחד, כל עוד ניתן להגיש ערעור ולאחר הגשתו. התוצאה היא, שבעת הדיון בערעור זה לא היה בפנינו תיק מוצגים, יכולנו לבחון ולהתרשם רק מדוגמאות אחרות של המוצר, אשר הוגשו לנו על-ידי בא-כוח המערערים. מתוך התיאור שנתנו הערכאות הקודמות למוצר והדוגמאות שהוגשו לנו למען התרשמותנו, ניתן לתארו כמיכל גלילי חלול עשוי חומר פלסטי קשה שבתוכו נתון מילוי לעט כדורי. מצדו האחד של המיכל מכסה הסוגר על קצהו על-ידי הברגה. צדו השני של המיכל הנו מחודד, דמוי חרוט, ובקצהו נקב. המילוי מונח בתוך המיכל כשחלקו הכדורי, הכותב, מופנה לכיוון המכסה. אך כשפותחים את המכסה והופכים את המילוי לכיוון השני, כשהחלק הכדורי שלו מופנה לכיוון הקצה המחודד, ומבריגים את המכסה עד הסוף, נדחף המילוי בעזרת בליטה, המהווה חלק מהמכסה, עד לקצה המחודד של המיכל והחלק הכדורי של המילוי עובר אז דרך הנקב, כך שניתן לכתוב בו. מידותיו של המיכל הגלילי כמידות עט. ב. כשהתעוררה שאלת סיווגו של המוצר ב-1972, היו שלטונות המכס מוכנים לסווגו כמילוי ובלבד שבמיכל, שבו נתון המילוי, לא יהיה נקב, ואורך הבליטה של המכסה המוברג לא יעלה על ס"מ אחד. כך ניתן היה להבטיח שהמילוי לא ישמש לכתיבה מתוך המיכל. לזאת לא יכלו המערערים להסכים מסיבות שונות, והם החלו לייבא את המילויים ללא מיכלים, שאותם יצרו בעצמם בארץ בצורה שענתה על דרישות המכס. משום מה החליטו ב- 1978לחזור ליבוא בצורה המקורית אך עשו זאת, כאמור, תוך הצהרה ברשומון, כי הטובין הם מילויים, בידיעה, כי שלטונות המכס מסווגים אותם כעטים. ג. שתי הערכאות הקודמות בחנו את המוצר והגיעו למסקנה שהוא מהווה עט. הסיבות העיקריות לכך היו הנקב שבקצה המיכל והבליטה שבמכסה המוברג המבטיחה דחיפתו של המילוי לעבר הנקב. כתוצאה מכך המיכל מהווה לא רק כלי אחסון למילוי, כטענת המערערים, אלא, כשהופכים את כיוונו של המילוי הנתון בו, מהווה המיכל כלי כתיבה. כך התרשמו גם שתי הערכאות, אשר דנו בתביעה האזרחית ואשר פסקי הדין שלהן הוגשו במהלך סיכומי המשיבה בבית-משפט השלום כאסמכתא משפטית (ולא כראיה). כנגד נימוקים אלה טען הסניגור, כי המיכל חסר אביזרים המאפיינים עט והם - מכסה הסוגר על הקצה המחודד ומהדק המאפשר חיבורו לכיס. על כך השיב שופט השלום המלומד, כי שני אלה חסרים גם בעט לשימוש חד-פעמי, וחסרונם אינו עושה עט כזה למילוי, לפנינו הוסיף עורך-דין כספי וטען, כי חסר במיכל אביזר נוסף הדרוש כדי לעשותו לעט: בין המכסה למילוי אין דבר שיכול לייצב את המילוי במקומו ולאפשר כתיבה בו ללא תקלות, קפיץ יכול היה למלא תפקיד כזה אבל הוא אינו בנמצא. בהעדר המוצג המקורי הוא הגיש לנו, להתרשמותנו, מיכל אחד, אשר, לדבריו, אי-אפשר לכתוב בעזרתו לאורך זמן מבלי שקצהו הכדורי של המילוי יידחף פנימה כתוצאה מלחץ הכתיבה. באת-כוח המשיבה חלקה על כך, שמיכל זה זהה עם המוצג המקורי, ואנו לא נוכל, על-כן, לקבוע דעה על-פיו בניגוד להתרשמות הערכאות הקודמות, שהיה להן היתרון של בדיקה בלתי אמצעית של המוצג עצמו. במוצר הנדון הבליטה, המהווה חלק מהמכסה המוברג, היא הממלאה את תפקיד ייצובו של המילוי. ד. בכך מגיעה אני לטענתו העיקרית של עורך-דין כספי. הטענה היא, כי הערכאות הקודמות הגיעו למסקנתן, כי המוצר הינו עט על-סמך התרשמותן בלבד ומבלי שנעזרו בחוות-דעת של מומחים. זאת לא היו רשאיות, לטענתו, לעשות, כי הדבר אינו בגדר ידיעה שיפוטית. לא מצאנו ממש בטענה זו. החיקוקים הרלוואנטיים לענייננו, צו תעריף המכס והפטור (החלפת התוספת) וצו מס קניה על טובין, אינם מגדירים מהו עט ומהו מילוי. משלא ניתנה למונחים אלה משמעות מיוחדת, יש לקבל, כי הכתוב דיבר בלשון בני אדם, ולפרשם כפשוטם על-פי מובנם הרגיל והמקובל. ראה: ע"פ 217/68 [1], בעמ' 359, שם התעוררה השאלה, אם "תחנת דלק" נכללה בהגדרת "בית עסק" למטרת סעיף 249(20). של פקודת העיריות [נוסח חדש]; ע"א 753/68 [2], בעמ' 187, מפי השופט י' כהן (כתוארו אז): "כלל ידוע הוא, שכאשר ביטוי השגור בפי הבריות אינו מוגדר בחיקוק, יש לפרשו לפי המשמעות הרגילה שמייחסים לו בני-אדם"; ע"א 307/72 [3], בעמ' 419מול האות ו, שם נדונה השאלה, אם מכבסה הינה "תעשיה" לפי הגדרתו של המונח "נכס עסקי" בחוק מס הכנסה (תוספת פחת על נכסים עסקיים), תשי"ח-1958, ונאמר מפי השופט אשר: "באין הגדרה מיוחדת בחיקוק מסויים מניחים שהמחוק דיבר בלשון בני-אדם והתכוון למובנו המקובל של המונח", וכן ע"פ 282/61, 297[4], בעמ' 636, בו התעוררה השאלה, אם "מערה" כלולה במונח "בנין", כהגדרתו בפקודת החוק הפלילי, 1936, סעיף .297ואמר השופט ברנזון: "המושג בנין אינו מונח משפטי או טכני בעל משמעות מיוחדת וגם לא ניתנה לו, לא בפקודה המקורית ולא בתיקון משנת 1955, משמעות בלתי-רגילה על יסוד הגדרה כלשהי, לפיכך יש, לדעתי, לפרש את המלה במובנה הרגיל בלשון בני-אדם ובשים לב להדבק הדברים והענינים בהם היא מופיעה". אכן, יש שלצורך פירושו של מונח נזדקק להשוואה עם הגדרתו או הגדרת מונח דומה לו בחיקוקים אחרים הדנים במאטריה דומה, ויש שהמונח או המושג הנדון הינו מסובך או מורכב מבחינה מקצועית, מדעית, טכנית, או טכנולוגית עד כי אין אפשרות לפרשו מבלי להיעזר במומחים לדבר, ויש שהגדרת המונח עצמו אינה מעוררת קושי, אך הדבר אותו מבקשים לסווג עלפי אותו מונח הינו מורכב או מסובך כך שלא ניתן ליישם לגביו את ההגדרה מבלי להיעזר במומחים לנושא. לא כן המונחים "עט" ו"מילוי", שהם מונחים פשוטים, מוכרים וידועים לכל אדם. ולא דרושה כל מומחיות מקצועית כדי להבינם. שופט השלום המלומד הגדיר את המונח "עט", שבו נזקקים למילוי כ"מיכל המשמש לכתיבה, באמצעות דיו מתוך מיכל שמרכב בו", ואת המונח "מילוי" - כ"מיכל המלא בדיו, צבע או חמר נוזלי אחר, המשמש לכתיבה והמרכב בתוך עט". הגדרה דומה מוצאים אנו בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (סימון עטים או מילויים לעטים), תשל"ט-1979, סעיף 1, בו מוגדר "עט כדורי" כ"גוף המחזיק בתוכו מכל דיו דמוי צנורית שבקצהו כדורית המשמשת לכתיבה" ו"מילוי לעט כדורי או לעט סימון" מוגדר שם כ"מיכל דיו דמוי צנורית הכותב בקצהו". חיקוק זה אינו חל בענייננו, אך ההגדרה הטבעית הניתנת בו לעט ולמילוי לפי מובנם הרגיל יכולה לשמש לעזר גם בענייננו. המוצר הטעון סיווג כאן הוא חפץ פשוט, שסיווגו אינו מעורר שאלות טכניות או טכנולוגיות כלשהן. לפני הערכאה הראשונה לא הובאו אמנם עדויות מפי עדים מומחים. בנושא סיווגו של המוצר העידו רק מסווג המכס מטעם המשיבה, שניסיונו עמו, וסמנכ"ל החברה המערערת, שהעיד כי היצרן הספרדי מוכר את המוצר כמילוי וכך עושה גם המערערת. בקבעו שהמוצר הינו עט ולא מילוי, סמך שופט השלום המלומד על מראה עיניו ועל שכלו הישר. זאת רשאי היה לעשות. כבר אמר השופט זילברג בע"פ 31/50 [5], בעמ' 557(שם התעוררה השאלה אם יציע עץ הוא "מבנה" במובן סעיף 1לפקודת בנין ערים, 1936, או "רהיט"): "...ישנו מבחן אחד שאפשר לסמוך עליו בכל עת, והוא מבחן השכל הישר, או: ההגיון הבריא והפשוט של חיי המציאות... חשיבות מרובה תהא נודעת במקרים אלה - כפי שציין השופט המלומד - למטרת המבנה, למידותיו, ולדרך השימוש שלו; וגורמים אלה, ועוד אחרים כיוצא בהם, יקבעו את טיבו של ה'חפץ'..." ובעקבות זאת ע"א 753/68 [2] הנ"ל, בעמ' 187, מפי השופט י' כהן (כתוארו אז): "...יש להכריע בכל מקרה בשאלה, האם מבנה הוא 'יציע' לפי נסיבות אותו מקרה ולפי מבחן 'השכל הישר או ההגיון הבריא והפשוט של חיי המציאות', כלשון השופט זילברג (כתארו אז) בע"פ 31/50 ב-ע' 557". ובע"א 566/73 [6] (שם נדונה השאלה אם כלי רכב הוא "אוטובוס" במובן כלל 4(ג) לפרק 87של התוספת לצו תעריף המכס והפטור (תיקון התוספת), תשל"ג-1972) אומר השופט אשר, עמ' 135: "אם כי לא נאמר בשום מקום מהן תכונותיו האפייניות של אוטובוס, להבדיל ממשאית, הרי אין קושי בהבחנתן על-פי המבחן של 'השכל הישר או ההגיון הבריא והפשוט של חיי המציאות', כדברי השופט זילברג (כתארו אז) ב-ע"פ 31/50...". רשאי בית-משפט גם לסמוך על מראה עיניו כדי שיוכל להפעיל את שכלו הישר. כך נפסק אף לצורך השוואת כתבי יד ללא עזרת מומחים (ראה (ע"א 86/58 [7], בעמ' 478). ויש מצבים שעל בית המשפט לעשות שימוש בשכל הישר ובנסיון החיים אף לצורך קביעת מהימנות (ראה ע"א 224/78 [8], בעמ' 94), ואף כאשר מדובר בעניינים של מומחיות מקצועית, כשעליו להכריע בשאלה שבמומחיות בין דעות מותרות של מומחים שונים. אין לכל זאת דבר עם הכלל של "מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה". לא מצאתי עלכן כל ממש בטענת בא-כוח המערערים, כי בית המשפט לא היה רשאי, אף לא מוסמך, לקבוע אם המוצר עט הוא או מילוי ללא עדות מומחים, תוך עשיית שימוש בידע שלו שאינו מגיע לכלל "ידיעה שיפוטית". וכשם שרשאית הערכאה הראשונה ליטול לידיה את החפץ ולהחליט מה טיבו לפי מראה עיניים ושימוש בשכל הישר, כך יכולה לעשות גם ערכאת הערעור. שופט השלום המלומד הגיע למסקנה, כי מיכל שנועד רק להגן על המילוי מפני פגיעה לא ייחשב כעט. "ואילו מיכל המשמש באורח סביר ומקובל לכתיבה, אף שמטבע בריתו גם מגן הוא על המלוי - עט יקרא". "אילולא הנקב שבאחד מקצות המיכלים... ואילולא הבליטה המותאמת שבסגר, המבטיחה דחיפת המלוי לעבר הנקב ויצובו, נכונה היתה טענת הנאשמים, כי המדובר במלויים המוחזקים במיכלי אחסון, אולם מה שבפני הם מיכלים שהותאמו וסוגלו לשמש ככלי כתיבה וכל אשר צריך לעשותו כדי להפוך מיכל לעט לכל דבר הוא שנוי כוון ההנחה של המלוי בתוכו. אינני רואה איזה הבחנה רלבנטית וסבירה נתן לעשות בין מיכלים אלה לבין כל עט כדורי אחר". מסקנתו התקבלה כנכונה בערעור על-ידי בית המשפט המחוזי ומקובלת היא כנכונה גם עלינו. ה. לעניין סיווגו של המוצר טען עורך-דין כספי עוד, כי היעוד שנתן לו היצרן הוא הקובע את טיבו. יעוד זה, כפי שהעיד סמנכ"ל המערערת, הוא למילוי, מר כספי הסביר לנו, כי מדובר בתוצרת יוקרתית, לכן מספק היצרן למילוי מיכל משוכלל יותר מהאריזה הרגילה של יצרנים אחרים, והנקב שבקצה המיכל נועד לאפשר לקונה לנסות את המילוי. ועוד הוסיף, כי היצרן אינו מייצר ואינו משווק מילויים אחרים לסדרת העטים השונים שהוא מייצר, אלא בצורה שתוארה לעיל. מר כספי גם הגיש לעיוננו את הקטלוג של היצרן בו נאמר: Each refill is supplied inside a protective plastic tube" which enables it to be used as an improvised ball point pen ."for testing purposes אשר ליעוד של היצרן, זה אינו המבחן הקובע. מה שקובע הוא טיבו של המוצר, התכונות הטבועות בו והשימוש הרגיל והטבעי שניתן לעשות בו (וראה ע"א 566/73 [6] הנ"ל). האמור בקטלוג מעיד על כך, כי ניתן להשתמש במוצר כעט כדורי. אם אפשר להשתמש בו כעט מאולתר לניסוי, כאמור שם, הרי שאפשר להשתמש בו לכתיבה. ו. למעשה ניתן לומר כי המיכל בו נתון המילוי הינו דו-תכליתי. הוא משמש כמיכל אחסון למילוי, שניתן להוציאו ולשימו בעט כדורי משוכלל יותר, אך הוא משמש גם כעט חד-פעמי שבתוכו ניתן לשים את המילוי בכיוון הפוך ולכתוב בו, ועל כך אין עורך-דין כספי חולק. כדי לקבוע אם המוצר הוא עט, די בכך שהוא משמש גם כעט והעובדה שהוא משמש גם ככלי קיבול למילוי אינה גורעת מכך. סיכומו של דבר, אף אנו סבורים, כי המוצר הנדון הוא עט במובן הצווים הרלוואנטיים וחייב בתשלום מכס, מס קנייה ומס ערך מוסף כעט. .4היסוד הנפשי. בשאלה זו הסתפק הסניגור המלומד באמירה כללית, כי לא הייתה כאן כוונה להתחמק מתשלום המסים וכי לוא בחרו המערערים במסלול העקיף שבו נבדקים הטובין כולם, גם אז היו מגישים אותו רשומון ומצהירים על הטובין כמילויים. גם בשתי הערכאות הראשונות לא זכתה שאלה זו לטיעון ממצה יותר. על טיב הכוונה הדרושה לסעיף 212(א) של פקודת המכס [נוסח חדש] עמד השופט ח' כהן (כתוארו אז) בע"פ 705/77 [9], בעמ' 368: "כוונת ההשתמטות, אינה יכולה להתמצות אך בכוונה בלבד שלא לשלם מכס: אותה כוונה חמורה יותר ניתן להסיק רק ממעשה שנעשה במיוחד לשם ההימנעות מלשלם, בנוסף על אי התשלום עצמו... כל המעשים המנויים בפריטים (2) עד (9) שבסעיף 212עצמו, אינם אלא דרכי השתמטות או מעשי הכנה המעידים על כוונת ההשתמטות, החל במסירת הצהרות כוזבות וכלה בזיוף מסמכים; ופריט (1) המדבר בהשתמטות עצמה הוא בגדר סיכום כללי, בחינת אין בכלל אלא מה שיש בפרטים הבאים אחריו". המערערים הועמדו לדין והורשעו על-פי הסעיפים הקטנים (1), (4) ו(9) של סעיף 212(א), שהם: (1) השתמטות מתשלום מכס שיש לשלמו; (4) הגשת רשומון כוזב או לא נכון בפרט מסוים; (9) הטעיית פקיד מכס בפרט מסוים העלול לפגוע במילוי תפקידו. המעשים על-פי הסעיפים הקטנים (4) או (9) עצמם הם המלמדים בדרך הנסיבתית על כוונת ההשתמטות. ראה: ע"פ 143/73 [10], בעמ' 26; ע"פ 502/73 [11], בעמ' .206שם נדונה כוונת ההתחמקות מתשלום מס הכנסה, והדברים יפים גם לענייננו ובדומה לכך גם לעניין היסוד הנפשי הדרוש לעבירות האחרות בו הורשעו המערערים, על-פי סעיף 22(א)(5) של חוק מס קניה (סחורות ושירותים) ועל-פי סעיף 117(ב) של חוק מס ערך מוסף, שהוא עשיית מעשה "כדי להתחמק מתשלום מס". ברור גם שהכזב, ההטעיה, מסירת ידיעה לא נכונה או מעשה אחר צריכים להיעשות תוך מחשבה פלילית, ביודעין, כדי שניתן יהיה להסיק מהם על כוונת השתמטות או התחמקות מתשלום מס (לעניין הצורך במחשבה הפלילית כיסוד לעבירה ראה ע"פ 696/81 [12] והאסמכתאות המובאות שם). האם התקיימו כאן המחשבה הפלילית והכוונה הדרושות לעבירות הנדונות? שופט השלום המלומד העיר, כי בהעדר הסבר היכול להתיישב עם תום-לב מפי המערער, שבחר לא להעיד, המעשים עצמם מעידים על הכוונה הפלילית, אך לא על כך בלבד ביסס החלטתו אלא למד מפרשת היבוא של שנת 1972שאז "לא זו בלבד שהנאשמים לא חלקו על עמדת המכס... אלא שקבלו על עצמם את הדין, נהלו מו"מ למציאת הסדר שלפיו יוכרז הפריטים כמלויים ובסופו של דבר מלאו אחר דרישת המכס". מכך הסיק, כי המערערים נהגו שלא בתום-לב ומתוך כוונה להטעות את רשויות המכס. כשלעצמי מוכנה אני להניח לטובת המערערים, כי בפרשת 1972נכנעו אמנם לדרישת המכס, אך עדיין המשיכו להאמין בצדקת עמדתם, כי המוצר שהם מייבאים הינו מילוי ולא עט, והרי לכלל הכרעה שיפוטית העניין לא הגיע אז. אך גם הנחה זו לא תועיל להם. אפילו המשיכו בכנות לדבוק בטענתם כי הטובין הינם מילויים, ידוע ידעו כי לא כך מסווגות אותם הרשויות, אלא כעטים. לוא נהגו בתום-לב, היו מעמידים את הרשויות על כך, שמדובר באותו מוצר, שהם ממשיכים לטעון שהוא מילוי, ושהרשויות טוענות שהוא עט, והיו גורמים לבירור המחלוקת, לפחות לגבי כמות מוגבלת של הטובין, בהכרעת מבחן שיפוטית (test case). כשהצהירו על הטובין כעל מילויים ובחרו לשחרר אותם במסלול הישיר הטעו ביודעין את פקיד המכס. היה בהתנהגותם לא רק חוסר תום-לב, אלא גם היתממות, עיוורון מכוון ועצימת עיניים מפני תוצאתו של בירור והימנעות מכוונת מבדיקה, מחשש שמא תתאמת טענתן של הרשויות. כל אלה כמותם בידיעת האמת. ראה: ע"פ 135/73 [13], בעמ' 615; ע"פ 265/68 [14], בעמ' 149; ד"נ 8/68 [15], בעמ' .546 בכך התקיימו כאן המחשבה הפלילית והכוונה הדרושות לעבירות שבהן הורשעו המערערים. .5ההרשעה הינה לכן כדין, והערער נדחה. המשנה לנשיא מ' בן-פורת: אני מסכימה. השופט א' גולדברג: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת נתניהו. מכסמשלוח