מהי גמירות דעת ?

ההלכה הפסוקה מורה כי על מנת להכריע בשאלת תוקף התקשרות בין הצדדים, על בית המשפט לבחון קיומם של שני אלה: גמירות דעת להתקשר בהסכם מחייב ומסוימות. קרי, קיומם של מלוא הפרטים החיונים לצורך התקשרות שאכיפתה נתבעת (ע"א 158/77 חוה רבינאי נ' מן שקד בע"מ, פ"ד לג(2) 281; ע"א 3380/97 תמגר, חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' בלהה גושן, פ"ד נב(4) 673). על קיומה של גמירות הדעת, ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים, הן קודם להתקשרות, הן במעמדה והן לאחריה: "כאשר לעניין זה התנהגות הצדדים לאחר גיבושו של מסמך הבנות מוקדם יכולה ללמד האם בזמן אמת כוונתם כלל הייתה להתקשר בהסכם מחייב, אם לאו". (רע"א 3160/08 מזר נ' גאון חברה לבנין והשקעות בע"מ (2009)). עוד יש לזכור כי גמירות הדעת נבחנת על פי אמת מידה אובייקטיבית, של האדם הסביר. (ראה ע"א 158/77 חוה רבינאי נ' מן שקד בע"מ הנ"ל; ע"א 5511/06 יעקב (ג'קי) אמינוף ואח' נ' א. לוי השקעות בע"מ (2008); פרופ' שלו בחיבורה "דיני חוזים" (מהדורה שנייה, תשנ"ה) הבהירה כי: "הדרישה לגמירות דעת מתמלאת איפוא כאשר הפניה מעידה על גמירת דעת, ולאו דווקא כאשר קיימת גמירת דעת בפועל. הצד האובייקטיבי - חיצוני של הדרישה גובר כאן על הצד הסובייקטיבי פנימי שלה". בהקשר זה יפים הדברים שנקבעו בע"א 1932/90 פרץ בוני הנגב - אחים פרץ בע"מ נ' בוחבוט יששכר , פ"ד מז(1), 357 , 364-365 (1993): "המבחן האובייקטיבי הוא מבחן נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ודבריהם לפני כריתת החוזה ולאחר מכן. על-פי המערכת העובדתית שנפרשה בפנינו, מתקשר סביר לא היה מזהה בהתנהגות המשיב גמירת דעת אובייקטיבית. לפיכך, לא מתקיים גם המבחן האובייקטיבי לגמירת הדעת ולא עולה כלל שאלת היחס שבין מבחן זה למבחן הסובייקטיבי. ונדגיש: "קנה המידה האובייקטיבי אינו של אדם חיצוני, זר להתקשרות, אלא של המתקשרים עצמם, שאת מעשיהם, דבריהם, התנהגותם, יש להעביר במשקפי הסבירות, ולשאול אם מתקשר סביר במעמדם היה מסיק ממה שהתרחש ביניהם כי אכן גמרו בדעתם לכרות חוזה". גמירות דעתשאלות משפטיות