קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר בעבירת פירוק רכב: זוהי בקשה של המדינה לעצור את שני המשיבים עד לתום ההליכים נגדם בת"פ 209/98, בו הואשמו בעבירות של פירוק רכב, נסיון למסחר בחלקי רכב וכניסה לישראל בניגוד לחוק. בכתב האישום נטען, כי במועד כלשהו שבין 24.4.98 לבין 25.4.98, שעה 13: 00, נגנבה בבת-ים משאית מסוג מרצדס בנץ השייכת לחברה ישראלית (להלן: המשאית), וכי במועד כלשהו שבין מועד הגניבה האמור לבין 27.4.98, שעה 22: 40, פירקו המשיבים מהמשאית, בידיעה שהיא גנובה, את חמש דלתותיה, שמשתה הקדמית ומכסה המנוע שלה, בכוונה למכרם. בנימוקי הבקשה נטען כי בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת האמור בכתב האישום וכי המשיבים הינם תושבי חברון (שטח A); ומכאן כי קיים חשש ממשי ששחרורם יביא להתחמקותם מהליכי שפיטתם, ולפיכך קמה נגדם עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו1996-. בפתח הדיון בבקשה, הודיע עו"ד אבו-עטא, ב"כ המשיב 1, כלהלן: "ככל שהעניין נוגע למשיב מס' 1, אין מחלוקת שהמשיב נתפס בתוך תחום מדינת ישראל, כשאין בידו היתר כניסה לישראל, וכן כי נמצאו במשאיתו אותם פריטים הנזכרים בכתב האישום, שהם: 5 דלתות, מכסה מנוע וזכוכית של שמשה קדמית. הפריטים במצב ישן מאוד. לגרסת המשיב 1, הוא העמיס אותם על משאיתו ברמאללה, אצל אדם שהזכיר את שמו שם, חאג' נעמאן, הוא לא ידע שמדובר בחלקים של איזה שהוא רכב גנוב. יש בתיק החקירה התייחסות לכך שהמשאית שנזכרת בסע' א(1) לעובדות כתב האישום, נגנבה. כמובן, את זאת אני יודע מתיק החקירה, והמשיב 1 ידע על כך בעת שנחקר". בעקבותיו הודיע גם ב"כ המשיב 2, עו"ד שוקרי, כלהלן: "לגבי המשיב מס' 2, אותם פריטים שדיבר עליהם חברי עו"ד אבו-עטא הם נכונים גם לגבי גרסת המשיב 2, רק אוסיף שהוא לא היה קשור בכלל למשאית, זה לא שלו, ויש בעיה עם היסוד הנפשי שלו, שהוא ידע בכלל שמדובר בחלקים גנובים, או כפי שמיוחס לו בכתב האישום, שמדובר בכנופיה, וזה סותר את מה שאמור בעדותו שנגבתה, שזו הפעם הראשונה שהוא נוסע עם המשיב 1". אומר כבר כאן, כי לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים, על רקע כל החומר שבתיק החקירה, באתי למסקנה כי אין מנוס מלהורות על מעצרם של שני המשיבים עד לסיום משפטם כמבוקש. אנמק בקצרה. הראיות לכאורה: ב"כ המבקשת, עו"ד רז ולטר, ציין בפתח טיעונו כי הוא מסתמך על ה"חזקה התכופה", באומרו כי כאשר מדובר ברכב שנגנב, החזקה התכופה תופסת במקום בו חלפו יומיים-שלושה בין הגניבה לבין תפיסת החלקים שפורקו מתוך הרכב שנגנב, כפי שאירע במקרה שלפנינו. בספרו של השופט קדמי, על הראיות (חלק שני, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"א) נאמרו הדברים הבאים: "מכוחה של ה"חזקה התכופה", רשאי ביהמ"ש לקבוע כי המחזיק ברכוש גנוב, "סמוך" לאחר גניבתו (ו"סמוך" בהקשר זה, פורש ע"י הפסיקה פירוש גמיש ביותר, הכל בהתאם לטיבו ולאופיו של הרכוש הגנוב ועפ"י נסיבות החזקתו ברשות הנאשם) - "מעורב" באחריות לגניבת הרכוש, או, לפחות, "יודע" כי הרכוש נגנב ובאיזה אופן נגנב; ומכוחה של קביעה זו - רשאי ביהמ"ש להרשיע את הנאשם, שבחזקתו נתפס הרכוש הגנוב "סמוך" לאחר גניבתו, באחריות לגניבת הרכוש או לקבלתו, בידיעה שהוא גנוב ב"אופן" שבו נגנב. וזה בתמצית הכלל: "ההנחה שבעובדה העולה מן ההחזקה ברכוש גנוב יכול ותוביל למסקנה כי המחזיק הוא הפורץ או הגנב... (או - י.ק.) שהמחזיק ברכוש הוא מקבל רכוש גנוב ביודעין... הנאשם רשאי ויכול ע"י הסבריו להפריך את ההנחה או לגרוע מסבירותה..." ובכך להיחלץ מאחיזתה" (ההדגשה שלי - ד.ח.). ואכן, בבש"פ 806/97 קסיס חאתם נ' מדינת ישראל, אישר כב' השופט קדמי את מעצרו של העורר שם עד תום ההליכים נגדו, בהסתמך על החזקה התכופה, באומרו שם, כי: "העורר יוכל להיחלץ מאחיזתה של החזקה האמורה - שהיא חזקה שבעובדה - על-ידי הקמת ספק בלבד. ברם, זאת במהלך הדיון, לאחר שיביא ראיות להוכחת טענת המציאה; ולא בשלב מוקדם זה של דיון בהחזקה במעצר עד תום ההליכים". ובחזרה לענייננו: אילו היה מי מהמשיבים מצליח לעורר ספק בתחולת החזקה התכופה לגביו, הייתי מוכן לקבוע כבר בשלב הזה כי לא קיימת ביחס אליו ראיות לכאורה. דא עקא, שלנוכח הסתירות שנתגלו בין גרסאותיהם של המשיבים בהודעותיהם במשטרה, הם לא הצליחו בשלב הזה להפריך או לערער את החזקה התכופה נגדם. אפרט מעט: שני המשיבים נתפסו ביום 27.4.98 (בין יומיים-שלושה לאחר גניבת המשאית) בשעה 22: 00 באזור צומת המלונות בירושלים. בהודעותיהם הראשונות, שנגבו מהם שעות אחדות לאחר מעצרם, אמרו השניים כי הם התכוונו למכור בחברון את החלקים שנתפסו על המשאית של המשיב 1. אך מעבר לכך נמצאו הבדלים בין הגרסאות של השניים. המשיב 1 אמר שהוא נוהג להוביל ברכבו גרוטאות ברזל וחלקי מכוניות לחברון, שם הוא מוכר אותם לצורך מיחזורם כברזל, וכי את החלקים שנתפסו על המשאית הוא קיבל ממוסך ברמאללה. לעומתו, המשיב 2 אמר כי מצאו את זה ברחוב. כבר מחמת סתירה זו, לא ניתן לומר, בשלב זה, כי המשיבים הצליחו לעורר ספק כלשהו בתחולת החזקה התכופה. שני המשיבים גם הודו כי אין להם אישור כניסה לישראל - ירושלים (בה נתפסו ונעצרו), אך גם כאן נמצאו הבדלים בין השניים. המשיב 1 אמר כי הוא רצה לבקר בירושלים, משום שלא ביקר בה הרבה זמן, ואילו המשיב 2 אמר כי הם באו לירושלים משום שהם טעו בדרך. גם סתירה זו לא מסייעת בידיהם לעורר ספק, בשלב הזה, באשר לתחולת החזקה. בהודעה השניה שמסר כל אחד מהמשיבים במשטרה (לאחר הארכת מעצרם על-ידי בית-משפט השלום), שוב נתגלו סתירות, לא רק בין גרסאותיהם, אלא גם בין גרסתו של המשיב 2 בהודעתו הראשונה לבין זו שמסר בהודעתו השניה. בעוד שבהודעתו הראשונה מסר, כזכור, כי הם מצאו ברחוב את החלקים שנתפסו על המשאית של המשיב 1 בירושלים, הנה בהודעתו השניה הוא משווה פתאום את גרסתו לזו של המשיב 1 ואומר כי המשיב 1 העמיס את החלקים במוסך ברמאללה. נוסף לאי התאמה זו קיימת כאמור גם סתירה בין גרסאותיהם של שני המשיבים בהודעה השניה שכל אחד מהם מסר: בעוד שבהודעתו השניה אמר המשיב 1, כי אדם אחד כיוון אותו בדרך ברמאללה, לאחר שהתבלבל ונסע דרך ואדי מסויים, המשיב 2 אומר לעומתו: "אף אחד לא חיכה לנו בדרך, ולא עצרנו בשום מקום. ואף אחד לא הראנו את הדרך לרמאללה ובתוך רמאללה...", באומרו על המשיב 1 "הוא שקרן, זה לא נכון. אף אחד לא הראה לנו את הדרך לרמאללה" (עמוד 2 להודעתו מיום 29.4.98). לאור כל האמור לעיל, נחה דעתי כי קיימות בשלב זה ראיות לכאורה כנגד כל אחד מהמשיבים, אף כי לאו דווקא לכך שהם פירקו את החלקים מהרכב הגנוב (כפי שגם המבקשת לא האשימה אותם בגניבתו על בסיס החזקה התכופה), כי אם לכך שהמשיבים קיבלו את החלקים האלה והעמיסו אותם על המשאית, ביודעם שהם גנובים. לשון אחר, קיימות ראיות לכאורה נגדם, מכח החזקה התכופה, כי הם קיבלו את החלקים הגנובים שנתפסו על משאיתם ביודעם שהם חלקים שפורקו מתוך רכב גנוב, ולפיכך ניתן יהיה לכאורה להרשיעם בעבירה לפי סעיף 413(י) לחוק העונשין תשל"ז1977- (להלן: החוק). בכך שהמשיבים גם הודו כי הם התכוונו למכור את החלקים הגנובים בחברון, קיים גם סיכוי לכאורה לכך שהם יורשעו בעבירה של נסיון למסחר בחלקי רכב גנובים, עבירה לפי סעיף 413(יא) לחוק. נוסף לכך, קיים סיכוי לכאורה שיורשעו גם בעבירה של שהייה בישראל בניגוד לחוק, כפי שהודו. עילת מעצר: בנסיבות המקרה, גם קמה עילת מעצר כנגד המשיבים מחמת החשש להתחמקותם מהליכי שפיטה, בשל היותם תושבי חברון (שטח A) שבשליטת הרשות הפלסטינאית. על-פי הפסיקה הנוהגת כיום, קיים סיכוי סביר לכך שיוטל על המשיבים - אם יורשעו - עונש של מסר בפועל לתקופה משמעותית, כחלק ממדיניות הענישה המחמירה של בתי המשפט כנגד "מכת המדינה" של גניבות רכב והסחר ברכב גנוב ובחלקיו. בעניין זה מפנה אני, כדוגמא, להחלטתו של כב' השופט קדמי בתיק בש"פ 4757/97 מיום 8.8.97, לפיה: "עוצמת החשש לסיכול ההליכים על-ידי ההתחמקות מן הדין מצידו של נאשם המתגורר בשטחי האוטונומיה, עומדת ביחס ישיר למידת העונש הצפוי לו, אם יימצא חייב בדינו: ככל שמידת העונש הצפוי גדולה, כן גדול החשש שהנאשם ינצל את הנסיבות ויתחמק מן הדין". חלופת מעצר: שחרורם של המשיבים בערובה, אין בו כדי להבטיח את התייצבותם למשפטם, בהיעדר שליטה ישראלית בתוך שטח A. כדי שלא להאריך, אפנה להחלטה שניתנה על-ידי ביום 4.5.98 בתיק ב"ש 2235/98, בהסתמך על החלטות אחרות שניתנו במקרים דומים של נאשמים, ללא עבר פלילי, שהואשמו בעבירות של גניבת רכב או קבלת רכב גנוב בכוונה לסחור בו, או בחלקיו, באזורי האוטונומיה (וראו החלטתו הנ"ל של כב' השופט קדמי; החלטתו של כב' השופט עדיאל בתיק ב"ש 1525/97 של בית-משפט זה, וכן החלטתו של כב' השופט רביד בתיק ב"ש 2155/98). סוף דבר: לאור כל האמור, אני מורה על מעצרם של שני המשיבים עד לסיום משפטם בת"פ 209/98. פירוק רכברכבמעצר