קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים בגין תאונת דרכים במקרה של מתן היתר נהיגה ע''י בעל הרכב לנהג ללא רישיון (נהג בשלילה): 1. ביום 5.4.91, בעת שדרף ובני ביתו נסעו ברכב שהיה מוחזק ע"י דרף ונהוג, ברשותו של התובע, ע"י יעקובי (להלן - יעקובי) אירעה תאונת דרכים בה נהרגה בתו של דרף והוא ובני משפחתו האחדים נפצעו. התביעה בפני היא תביעתו של דרף, על פי חוק הפצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: חוק הפצויים) לפצויים בגין נזקי גוף, שנגרמו לו על פי הטענה. התביעה הוגשה נגד יעקובי שנהג ברכב, ונגד "קרנית". "קרנית" שלחה הודעת צד ג' לתובע, ולנהג. הדיון בתביעה פוצל כך, שתחילה נדונה שאלת האחריות. 2. עילת התביעה נגד "קרנית" מפורטת בסעיף 4 לכתב התביעה: "בהיעדר כסוי בטוחי למכונית על נתבעת 2לפצות את התובע על כל נזקי הגוף שנגרמו לו". "קרנית" הכחישה סעיף זה. 3. בעמ' 5 לסכומיו, טוען ב"כ התובע, כי הרכב היה מבוטח כדין. טענה זו משמיטה את עילת התביעה נגד "קרנית", שכן, לא התמלא התנאי המטיל עליה חובת פיצוי, על פי חוק הפיצויים. על כן, ולו מטעם זה, יש לדחות את התביעה נגד קרנית. אם הרכב היה מבוטח כדין, היה על התובע להגיש את התביעה נגד המבטח ולא נגד קרנית. 4. נהג הרכב בעת התאונה, יעקובי, לא הכחיש בכתב ההגנה את הטענה כי בעת קרות התאונה לא היה לרכב כיסוי בטוחי. התובע קשור בטענותיו בכתב התביעה, בבחינת "הודאה פורמלית". (ראה קדמי, על הראיות חוברת עדכון והשלמה עמ' 121). אין התובע יכול לחזור בו מהודאה זו, בסיכומיו, ללא רשות בית המשפט - ורשות כזו לא ניתנה - ומבלי שבמהלך שמיעת הראיות נעשה שינוי חזית. מה עוד כי לא הוכח כלל כי היה כסוי בטוחי לרכב ומי היה המבטח. 5. שני הנתבעים מסכימים כי עצם העובדה כי יעקובי נהג ברכב ללא רשיון נהיגה בר-תוקף ובתקופת שלילה מלמדת על כך כי הבטוח שהיה לרכב לא חל. עם זאת, טוענים הם, כי על פי הוראות חוק הפיצויים לא חלה עליהם חובה לפצות את התובע, מאחר והתובע נופל בגדר הוראות סעיף 7(6) לחוק הפיצויים, כמי שאינו זכאי לפיצויים על פי חוק זה. 6. זכותו של נפגע בתאונת דרכים לפיצויים בגין נזקי גוף מעוגנת בסעיף 2לחוק הפיצויים. הסייג לזכות זו מפורט, בסעיף 7לחוק, העוסק ב"הגבלת זכאותם של נפגעים". לענייננו רלוונטיים סק' (5) ו-(6): "נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה: ...... (5) מי שנהג ברכב ללא בטוח לפי פקודת הבטוח, שהיה לו לא כיסה את שמושו ברכב; (6) בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו בטוח לפי פקודת הבטוח או כשהבטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו;" סעיף 7א' עוסק ב"זכאותו של נוהג בהיתר לתבוע פיצויים": "על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג בכתב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא בטוח לפי פקודת הבטוח, או כשהבטוח אינו מכסה את שמושו ברכב , והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)". 7. התובע, דרף, שהיה בעל החזקה ברכב, הרשה ליעקובי לנהוג בו. טוען עו"ד גלעד, ב"כ התובע, כי התובע, דרף, לא ידע ולא צריך היה לדעת כי ליעקבי אין רשיון נהיגה בר-תוקף וכי בנסיבות אלה, יש להוציא את בעל הרכב או בעל השליטה בו מרשימת נזוקים שאינם זכאים לפיצויים עפ"י חוק הפיצויים, כמפורט בסעיף 7לחוק הפיצויים, ע"י הרחבת הוראות סעיף 7א' באמצעות פרשנות שפוטית והחלת הוראות סעיף זה אף על סעיף 7(6). ההנמקה לטענה זו סומכת יתידותיה במטרתו של חוק הפיצויים שהיא, לטענת עו"ד גלעד, לפצות כל נפגע בתאונת דרכים בלי לבדוק את האשם בתאונה. 8. נראה לי, כי עו"ד גלעד לא דק פורתא בהתיחסותו לחוק הפיצויים. ההתיחסות אל החוק כמזכה כל נפגע בתאונת דרכים היא גורפת ובלתי מדוייקת, לאור הוראות סעיף 7לחוק הפצויים, המוציא מתחילת החוק שורה של נפגעים. על כך אמר השופט ד' לוין ב- ע"א 91/82, ע"א 449/82 אסתר גולדמן נ' קרנית, קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד לח(3) 505, בעמ' 518: כך הושגה מטרה סוציאלית חשובה שהביאה ברכה מרובה לנפגעי תאונות הדרכים האומללים ולתלויים בהם. נוצר המנגנון, הנשען על חברות הבטוח שבאמצעותו יפוצו הנפגעים בדרך נאותה על נזקיהם מחמת תאונות דרכים. עם זאת אין שיטה זו החלטית ואין היא מכסה כל מקרה ובכל מצב. מבחינה זו שיטה זו פחות מקיפה מבטוח סוציאלי המוענק מכוח חוק הבטוח הלאומי, שכן גם בחוק הפיצויים וגם בפוליסת הביטוח נקבעו מספר יוצאים מהכלל, בהם לא יהיו הנפגעים זכאים לפיצוי כלל וכלל, כפי שיוסבר להלן. לפיכך, במקרה המתאים, נולד הצורך לבחון ולקבוע, אם זכות הפיצוי לא נשללה מהנפגע מסיבה זו או אחרת". ולהלן - בעמ' 519: " 9. על מהותו של ס' 7מטרתו הסוציאלית של חוק הפיצויים, 'לפצות כל נפגע', נמצאת מגודרת, בין השאר על ידי סעיף .7גדר זו נוצרה על בסיס העיקרון 'שלא ימצא החוטא נשכר' (ראה דברי הש' ח. כהן על ס' 7, בע"א 422/78 פד"י לג(2) 701, עמ' 704-705), ובמגמה עונשית מובהקת נשללת זכות הפיצויים במקרים המנויים בסעיף זה. (על מגמתו העונשית של הסעיף ראה למשל: בספרו של פרופ' אנגלרד, לעיל, שם בעמ' 63)". פרופ' אנגלרד, בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים", תש"ן, (מהדורה שניה), בעמ' 117, מסביר: "מטרת ההוראה היא עונשית בעיקרה: המחוקק שואף להרתיע אנשים מהתנהגות פגומה, על ידי שלילת זכאותם לפצויים במקרה של תאונת דרכים. המטרה העונשית בולטת במיוחד באותם מקרים בהם אין הכרח בקיום קשר סיבתי בין ההתנהגות הפגומה לבין התאונה... המטרה העונשית עומדת בניגוד למטרה הסוציאלית, והמחוקק שלנו ריכך את הסתירה על ידי הענקת זכאות עצמאית לתלויים בנפגע, זכאות שאינה מושפעת משלילה אפשרית של הנפגע עצמו". 9. העולה מהמקובץ, כי פרוש נכון של חוק הפיצויים אינו קורא למתיחת הוראות החוק מעבר לאמור בו. 10. סעיף 7א' לחוק הפצויים מתייחס מפורשות לסעיף 7(5) לחוק ואינו מתיחס לסעיף 7(6). איני רואה מקום לבוא במקומו של המחוקק ולהרחיב, על דרך של פרשנות, את הוראות סעיף 7א' מעבר לאשר עשה המחוקק. 11. בענין אחר, (ע"א 5631/91 לביא נ' סהר חברה ישראלית לבטוח בע"מ, פ"ד מט(5) 820), בו התבקש בית המשפט להרחיב, על דרך הפרשנות, את הוראות סעיף 7א' ולהחילן על סעיף 7(3) לחוק, נדחתה הטענה. על כך אמר השופט אור, באותו פסק דין, בעמ' 830: " 7. המסקנה של כל האמור היא, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, שבהסתמך על הוראות סעיף 7(3) לחוק הפצויים דין תביעת המערערת להידחות. בהוראות סעיף 7א' לחוק הפיצויים אין לשנות מסקנה זו, הואיל וסעיף זה אינו חל במקרה של שלילת זכאות לפיצויים לפי חוק הפיצויים בהסתמך על הוראות סעיף 7(3) לחוק... סעיף זה בא להקנות זכות להיות מפוצה, על ידי קרנית, לאדם שנפגע בתאונה כאשר נהג ברכב ללא בטוח, אך הוא לא ידע על כך וגם לא היה סביר שידע זאת. אך מהוראת סעיף 7א' הנ"ל אין משתמעים כל פטור או הקלה מדרישות החוק מעבר למה שמצוי בה במפורש... אולם הרישא של סעיף 7א' לחוק הפיצויים, הפותחת במלים 'על אף האמור בסעיף 7(5)' ואינה מוסיפה כל התניה על הוראות סעיף 7(3) לחוק הפצויים, מצביעה על כך כי מלכתחילה נועד סעיף 7א' לחול רק על מקרים שסעיף 7(5) דן בהם. הוא לא נועד להעניק זכות לפיצויים במקרים שבהם נשללה הזכאות לפצויים בשל נהיגה ללא רשיון נהיגה כחוק, אפילו גררה הנהיגה ללא רשיון גם את אי הכסוי הבטוחי...". (ההדגשות שלי - ה.ש). 11. שאלה אחרת, שאין מקומה לדיון כאן, היא, האם יש מקום לשנות מהוראת סעיף 7א' לחוק הפיצויים ולהכילו אף על סעיף 7(6), כאשר המחזיק ברכב אינו יודע כי מי שהורשה על ידו להשתמש ברכב אינו בעל רשיון נהיגה בר- תוקף. שאלה זו אינה נקיה מספקות. 12. על פי סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]: "בעל רכב ומי שהשליטה על הרכב בידו לא ירשה לנהוג ברכב למי שאינו רשאי לפי סעיף קטן(א) (מי שאינו בעל רשיון נהיגה תקף - ה.ש.) לנהוג בו, ובלבד שלא יהיה בעל רכב או מי שהשליטה על הרכב בידו, אחראי בעד נהיגתו על ידי אדם שאינו רשאי לנהוג בו, אם הוכיח שנקט בכל האמצעים הסבירים כדי שאותו אדם לא יוכל לנהוג ברכב." הנה כי כן, האיסור להרשות נהיגה ברכב למי שאינו בעל רשיון נהיגה בר תוקף הוא מוחלט ואינו תלוי בידיעת בעל הרכב או השולט בו, או באמצעים שנקט לברור האם לנהג המורשה רשיון נהיגה בר תוקף. (וכן ראה, ע"פ 502/66 גדליהו דויטש נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"א(1) 347). 13. לאור האמור לעיל, איני רואה צורך להתייחס להתנהגותו של התובע בעת שהרשה ליעקבי לנהוג ברכב, והאם היה לו יסוד סביר להניח כי הוא בעל רישיון נהיגה בר-תקף. 14. העולה מהמקובץ, כי התובע, שהיה המחזיק ברכב, התיר ליעקובי לנהוג ברכב, כאשר יעקובי היה בשלילת רשיון, ונהג ללא רשיון בר תוקף. בנסיבות אלה, לא היה כיסוי בטוחי לשימוש ברכב, כנטען בסעיף 4לכתב התביעה. על פי הוראת סעיף 7(6) לחוק הפצויים, בנסיבות אלה אין התובע זכאי לפיצוי עפ"י חוק הפיצויים, אשר על פיו הוגשה התביעה. על כן אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד על פי חוק הפיצויים. משפט תעבורההיתר נהיגה