נפילה מצוק בשמורת טבע

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה מצוק בשמורת טבע: 1. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע 1 (להלן "התובע") , יליד 1989, כתוצאה מנפילה מצוק המצוי בשטחי שמורת הטבע "חוטם הכרמל". המחלוקת בין הצדדים מתמקדת, בשלב זה של ההליך, אך ורק בשאלת אחריותן של הנתבעות או מי מהן לנזק שאירע לתובע. הרקע 2. התובע הינו בנם של התובעים 2-3, ומתגורר במושב בית חנניה. מושב בית חנניה מצוי בשטחי המועצה האזורית חוף הכרמל, מדרום מערב לרכס הכרמל ובקרבת שמורת הטבע "חוטם הכרמל" (להלן "השמורה"). השמורה הוכרזה כשמורה על פי חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח -1998 בשנת 2003 (נ/3). 3. ביום 28/3/06 החליטו התובע וחברו אסף קאופמן (להלן "אסף") לצאת לטייל בשעות אחר הצהריים. שניהם היו אותה עת תלמידי כיתה י"א. על פי עדותו של אסף, השניים לא תכננו את הטיול מראש ולא ארגנו או הכינו מאום לקראת הטיול. בשל קרבת המושב לשמורה בחרו השניים ללכת ברגל. מסלול ההליכה (כפי שיפורט להלן גם בית המשפט ערך ביקור במסלול), יוצא מהמושב, דרך השטחים החקלאיים לכיוון מזרח. השניים חצו את כביש 4 ולאחר מכן הגיעו עד למסילת הברזל. החברים חצו את מסילת הברזל והמשיכו בשטח טרשי משופע עד לגדר המקיפה את השמורה. 4. הגדר ההיקפית הינה "גדר בקר" המורכבת מחוטי תיל ועמודים. לעדותו של אסף הם מצאו מקום שבו ניתן לחצות את הגדר על ידי הרמת חוט התיל וכך נכנסו לשטח השמורה. בתוך השמורה החלו לטפס במדרון, שלא על גבי שביל מסודר, עד שהגיעו לתחתית המצוק. בדרכם מעלה חצו השניים שביל הליכה מסודר. כשהגיעו למצוק נחו, התבוננו בנוף והמתינו לשקיעה. כעבור זמן קצר החליט התובע לנסות ולטפס על המצוק. חברו אסף נותר לשבת במקום כשפניו לכיוון הנוף וגבו למצוק. 5. דקות ספורות לאחר שהתובע החל לטפס שמע אסף צעקה וראה את התובע נופל למרגלות המצוק. התובע איבד את הכרתו ונחבל קשות בגופו. התובע פונה ממקום הנפילה במסוק צה"לי לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם אובחן כי נפגע פגיעת ראש קשה. לאחר תקופת אשפוז בבית החולים רמב"ם הועבר התובע לשיקום בבית חולים לוינשטיין. אין חולק כי גם לאחר שחרורו נותרו לתובע נזקים קשים כתוצאה מהפגיעה. 6. בכתב התביעה שהוגש על ידי התובע והוריו נטען כי התאונה אירעה בשל רשלנותן של רשות שמורות הטבע (להלן: "הרשות"), שהינה המחזיקה והמנהלת של השמורה, של המועצה המקומית זכרון יעקב ושל המועצה האזורית חוף הכרמל, בשל רשלנותן בהפעלת סמכויות פיקוח ובקרה על הנעשה בשמורה, ושל מדינת ישראל. ההליכים בתיק 7. הצדדים הסכימו כי הדיון בתיק יפוצל וכי תחילה תידון טענת התובעים בדבר אחריות הנתבעות או מי מהן. כבר בתחילת הדיונים בתיק נטען כי התובע עצמו, שנפגע בראשו, אינו זוכר את פרטי האירוע ואינו יכול להעיד עליהם. לפיכך זומן חברו אסף כעד המרכזי בדבר נסיבות האירוע. יצוין כי עוד בטרם העדות ערכו באי כוח הצדדים ונציגי הצדדים שחזור של מסלול ההליכה. השחזור בוצע ביחד עם אסף ותועד בצילומים. במהלך הדיונים בתיק ולאחר שנשמעה עדותו של אסף, ביקשו הצדדים שגם בית המשפט יערוך ביקור במקום וביום 23/4/10 נערך הביקור. גם הביקור במקום נערך בנוכחותו של אסף, אשר הוביל את בית המשפט ובאי כוח הצדדים במסלול ההליכה והצביע על מקום הנפילה. הביקור במקום תועד אף הוא בפרוטוקול הדיון. הטענות 8. כפי שאפרט להלן ניתן לראות כי בין הצדדים אין למעשה מחלוקת ממשית על נסיבות אירוע התאונה וכל הצדדים נסמכים על עדותו של אסף. המחלוקות שהתגלעו הינן בנוגע להיקף חובותיהן של הנתבעות כלפי המטיילים בשמורה והאם חובות אלו הופרו. לצורך כך צירפו הצדדים חוות דעת של מומחים, התובעים צירפו את חוות דעתו של אינג' אריק יודלה, והנתבעות את חוות דעתו של מר דוד לבקוביץ. 9. התובעים מבקשים לשכנע כי רשלנות הנתבעות נוגעת לאי נקיטה באמצעים מספיקים כדי להבטיח שמטיילים בשמורה לא יינזקו. התובעים סבורים כי חסרו אמצעי זהירות, לרבות שלטי הכוונה ואזהרה בשלושה רבדים; הראשון, בגדר המקיפה את השמורה. נטען כי הגדר לא התאימה למניעת כניסתם של מטיילים שלא דרך השערים המוסדרים. על הגדר ובסביבתה לא הותקנו שלטי אזהרה והכוונה מספיקים; השני, בתוך השמורה לא נמצאו שלטים מספיקים לכוון את המטיילים ללכת רק בשבילים. מדובר במדרון טרשי שרועות בו פרות ויוצרות מעין שבילי הליכה רבים; הרובד השלישי, עניינו העדר אמצעי זהירות בסמוך למצוק. על המצוק לא נמצאו שלטי אזהרה, לא הוצבו למרגלות המצוק גדרות למניעת טיפוס או אמצעים אחרים. התובעים טוענים גם כי הפעלת השמורה מנוגדת להסכם ההרשאה שבין המנהל לרשות (ת/4), לפיו השמורה הייתה אמורה להיות ללא קהל. עוד נטען כי הרשות לא דאגה לערוך סקר סיכונים, להחזיק תיק אתר, למפות את הסיכונים הצפויים למבקרים ולקבוע את אמצעי הזהירות הנדרשים. ביחס למועצות ולמדינה נטען כי חלה עליהם חובת פיקוח על הרשות. המועצות והמדינה לא עמדו, לטענת התובעים, בחובת הפיקוח ולא דאגו שהרשות תנקוט את אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של המבקרים בשמורה. דיון והכרעה 10. כבר בפתח הדיון אציין כי הגעתי למסקנה שהתובעים לא עמדו בנטל להוכיח את אחריותן של הנתבעות ועל כן דין תביעתם להידחות. אין חולק כי בין הנתבעות ובמיוחד בין הרשות לבין המבקרים בשמורה חלה חובת זהירות מושגית, אף אם אלו לא נכנסו בשערי השמורה. הדיון מתמקד אפוא בשאלה האם הופרה חובת הזהירות. 11. בטרם אדון בטענות התובעים במפורט, ראוי להקדים מספר הערות לגבי אחריותה של הרשות ושל גורמים דומים לנזקים הנגרמים למטיילים בטבע. כבר בע"פ 364/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 626 (1978) הסביר השופט א' ויתקון את חשיבות עריכת הטיולים בשבילי הארץ, וכך אמר: עריכת טיולים לשם הכרת הארץ, אתריה ההיסטוריים ונופיה היפים, ובחלקם הפראיים - כל מחנך יכיר בחשיבות המשימה. היא יוצרת קשרי אהבה ושייכות ויחס של כבוד לטבע ולסודותיו. כך נגדל דור המתמצא בארצו והמעורה בה. ואני מרהיב עוז בנפשי ומוסיף שדווקא הקושי הפיסי ודווקא הסיכון הכרוכים לעיתים בטיולים אלה, מהווים אתגר לבני נוער, ובהתבגרותם יוצאים הם מהמסע חזקים ומרוממי רוח. סבורני שערך חינוכי ולאומי זה צריך לשמור עליו מכל משמר, וחלילה שיעלה מפסיקתנו כי שומר נפשו מוטב לו להימנע מעריכת טיולים כאלה, שיש בהם סיכון כלשהו. כך ברוח זו מקובל לחנך את בני הנוער לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה ולהכיר את שביליה. כך נוהגים בתי הספר לצאת עם תלמידיהם לטיולים רגליים ומרבות לעשות כן תנועות הנוער ששמו את הכרת הארץ בין מטרותיהן. הדבר בולט במיוחד בקיבוצים ובמושבים, כמו המושב בית חנניה בו גדל התובע. מעדותו של אסף עולה כי הוא והתובע נהגו להרבות בטיולים גם במסגרת חוג נוער של החברה להגנת הטבע וגם באופן עצמאי (עמ' 24, 40), וגם הם ספגו את ערכי אהבת הארץ ואת הרצון להכיר את שביליה. 12. אין כל ספק שהליכה בשבילי הטבע כרוכה בסיכונים שונים, שאינם מצויים במקומות אחרים. עם זאת אין בכך די כדי להטיל על מי שמופקד על עריכת הטיולים או על שמירת, ניהול ואחזקת אזורי הטיולים, חובה לנקוט באמצעי זהירות שיסירו כל סכנה מהמטייל: מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק. בעל חובת הזהירות "אינו ערב ערבות מוחלטת לבטחון הבאים אליו... ודינו אינו דין מבטח, החייב בהטבת הנזק יהא אשר יהא מקורו" (השופט זוסמן בע"א 485/60 [16], בעמ' 1918). חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. אדם סביר זה אינו אלא בית המשפט, אשר צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה. רמת זהירות זו נקבעת על-פי שיקולים של מדיניות משפטית השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה (ראה: ע"פ 364/78 [17], בעמ' 632). (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש,פ"ד לז(1) 113, 131 (1982)). 13. קביעת גבולות חובת הזהירות המוטלת על הרשויות האמונות על שמורת הטבע מחייבת עריכת איזון בין הסיכונים הצפויים לבין המדיניות המבקשת לעודד את הציבור לצאת ולטייל. הטלת חובת זהירות מוגברת ודרישה לנקיטת אמצעי זהירות מחמירים עלולה להביא לכך שמקומות יפים ומיוחדים יסגרו לקהל הרחב או שהעלויות הכרוכות בנקיטת אמצעי זהירות ישבשו את פעולות הרשויות. מאידך, אין להקל ראש בסיכונים הכרוכים בטיול במקום שבו קיימת סכנה למטיילים. יש לצפות כי הרשויות המוסמכות ידאגו לנקיטת אמצעים מתאימים כמו שילוט, גידור ופיקוח (ראה ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(2) 705 (1994)). 14. הטענה הראשונה שמעלים התובעים עניינה גידור השמורה. לטענתם גידור השמורה בגדר בקר בלבד לא היה מספיק כדי למנוע כניסת מטיילים שלא בדרכי הגישה המסודרות. לטענתם היה צריך לדאוג לגידור מסיבי יותר וברור יותר, שיתעל את המטיילים להיכנס בשערי הכניסה בלבד. בחוות דעתו של המומחה מר יודלה הוא מציין כי גדר הבקר "מזמינה" את הציבור לעבור דרכה (ת/1 סעיף 4.1.2). 15. צריך לציין, כי על מנת לחצות את הגדר במקום בו חצו התובע ואסף הם הלכו דרך השדות, חצו את כביש 4 ולאחר מכן את מסילת הברזל. בדרכם הם לא הלכו בשבילים מסודרים. במהלך הביקור במקום חצינו גם אנו, המשתתפים בסיור, את גדר הבקר במקום בו חצו אותה התובע ואסף. חציית הגדר חייבה הרמת התיל, התכופפות ואף זחילה על הקרקע או טיפוס מעליה. איני סבור שניתן לומר שזוהי גדר "מזמינה". כל בר דעת מבין שמדובר בגדר שנועדה לתחום שטח סגור. יתרה מזו, לאורכה של הגדר מוצבים שלטים קטנים על עמודים עליהם מופיע סמל הרשות. אין ספק כי התובע וחברו יכלו להבחין כי הם חוצים גבול של שמורה וכי אינם "מוזמנים" לחצות את הגדר. בעדותו סיפר אסף כי הכיר את האזור וכי טייל בו פעמים קודמות, אלא שזו הייתה הפעם הראשונה בה נכנס לשמורה רגלית ( עמ' 41). במקרים אחרים הגיע לשמורה ברכב ונכנס דרך שעריה. גם אביו של התובע סיפר כי הכיר היטב את השמורה והכיר את הכניסה דרך שביל ישראל היורד מהשמורה לכיוון המושב (עמ' 49). משמע, ניתן היה להבין כי הגדר אינה "מזמינה" את המטיילים וכי יש דרכי כניסה מסודרות. 16. איני סבור כי הייתה חובה על הרשות להציב גדר או חומה שתמנע כל אפשרות כניסה לשמורה שלא דרך השערים. מדובר בשטח רחב ידיים והצבת גדר מסיבית יותר נראית בלתי מעשית. זאת ועוד, המדרון שבין המצוק לגדר משמש גם לרעיית בקר (ראה עדות בן רוזנברג עמ' 60) ולצורך כך יש לאפשר כניסה ויציאה של בקר. 17. התובעים אינם טוענים כי הגידור ההיקפי סביב השמורה נדרש כדי למנוע את הסכנה של כניסה לשמורה אלא כדי להבטיח שמי שיכנס יעבור בשערים ויראה את שילוט האזהרה המוצב בשערים. כאשר זוהי המטרה דומה שדי בגדר או בסימונים שיבהירו לכל מבקר כי הוא נכנס שלא בדרך המלך ואין חובה ליצור מחסום שימנע כניסה שכזו. יתכן שבמקומות מועדים לכניסה, כגון בקרבת שבילים, כבישים, בקרבת מבנים וכדומה נדרשת זהירות מיוחדת ויתכן שבמקומות כאלו יש לצפות כי תוצב גדר אחרת או יוצבו שלטי הכוונה, אולם אין הכרח לגידור היקפי במקומות שבהם לא צפוי כי יכנסו מטיילים. התובע ואסף לא הגיעו בשביל או בכביש, הם חצו מסילת ברזל במקום בלתי צפוי ולכן לא היתה כל חובה להצבת גדר טובה יותר באזור. 18. טענה נוספת עניינה השילוט וההכוונה בתוך השמורה. אין חולק כי בכניסות לשמורה הוצבו שלטים. בשלטים נרשם בין היתר: "טיפוס וגלישת צוקים - אסורים! [...] הליכה מותרת בשביל המסומן בלבד. [...]" שלט שכזה מצוי גם בשער, המצוי במרחק של כ-400 מ' מצפון למקום חציית הגדר על ידי התובע. לאורכם של השבילים מצויים חיצים המכוונים את ההולכים להמשך השביל. כך גם ניתן היה לראות במהלך הסיור במקום. העד אסף אף אישר כי במהלך הטיפוס הוא ראה את הסימון. למרות קיומו של הסימון המשיכו התובע והעד לטפס במעלה ההר אל עבר המצוק שלא בשביל. אסף אף אישר כי בטיולים המאורגנים שבהם השתתפו הוא והתובע בעבר היה ידוע וברור למשתתפים כי לא יורדים משבילים (עמ' 45). 19. איני סבור כי הוכח שהיה על הנתבעות לנקוט באמצעי שילוט נוספים. בשערי הכניסה השילוט ברור וכל בר דעת המכיר את שבילי הארץ מבין כי עליו ללכת לאורך השביל ולא לסטות ממנו. צריך לזכור כי אילו היו השניים הולכים בשביל הרי שיכלו להגיע עם השביל בדרך היקפית גם לראש המצוק, אלא שהתובע ואסף כלל לא ביקשו להגיע לראש המצוק. מעדותו של אסף, הם כלל לא ערכו תכנון מסודר של המסלול. כל שביקשו הוא לעלות במעלה ההר, לשבת לשתות קפה, ליהנות מהנוף ולצפות בשקיעה (עמ' 36). לו היו מסתפקים בכך לא היו נקלעים לכל סכנה, שכן באזור שלמרגלות המצוק, גם אם יורדים מהשביל, אין סכנות מיוחדות מפניהן היה על הרשות להזהיר. 20. עיקר הטענות של התובעים מכוונות לאמצעי הזהירות הנדרשים כדי למנוע את הטיפוס על המצוק. אין חולק כי למרגלות המצוק אין כל גדרות (בשונה מהגדרות שהוצבו בראש המצוק) ואין גם כל שילוט המזהיר את המטיילים שלא לטפס על המצוק. המומחה מטעם התובעים מצביע על שילוט שהוצב על ידי הרשות במקומות אחרים בקרבת מצוקים, לרבות גידור המונע מהציבור להתקרב למצוק (צילומים בעמ' 14 לת/1). לטענתו היה על הרשות לעשות כך גם למרגלות המצוק בשמורה. 21. הטענה העיקרית של הנתבעות הינה, כי הסיכון בטיפוס על המצוק הינו כה ברור עד כי לא צריך היה לצפות את האפשרות שמטייל כלשהו יטפס עליו, שני המומחים מאשרים כי באזור שבו נפל התובע המצוק הינו תלול מאוד כמעט ניצב לקרקע (ראה חוות דעת אינג' יודלה, סעיף 5.2 וחוות דעת דוד לבקוביץ, עמ' 4). בביקור במקום ניתן היה להתרשם כי מדובר אכן במצוק תלול. אמנם בחלקו התחתון של המצוק קיים נקיק אולם בהמשכו הקיר הינו תלול וכל אדם סביר מבין שאין לטפס עליו ללא אמצעים מתאימים. 22. הסכנה שבטיפוס במצוק הינה כה גלויה עד כי גם אסף, חברו של התובע, הבינה. בעדותו אישר אסף כי אמר לתובע שהטיפוס מסוכן (עמ' 36 שורה 23). אסף גם החליט שלא לטפס. למרות האזהרה ולמרות שהבין וידע כי הטיפוס מסוכן בחר התובע לטפס על המצוק. צריך לציין, כי המצוק בשמורה הינו מצוק ארוך וגבוה הנמשך לאורך חלקו הדרומי של הכרמל ונראה היטב לכל הנוסעים בכביש החוף ולבטח מוכר לכל תושבי בית חנניה. לא מדובר בסכנה נסתרת אלא בסיכון ברור וגלוי לכל. ההולך בשביל שלמרגלות המצוק, או אפילו בקרבת השביל אינו צפוי לכל סכנה מהמצוק (להבדיל מההולך בראש המצוק). הצבת שלט שהטיפוס מסוכן לא הייתה מוסיפה מאום, שהרי כל בר-דעת הרואה את המצוק מבין שהטיפוס מסוכן. במקרה הנוכחי נוספה לכך אזהרה מפורשת מפיו של אסף, שהזהיר את התובע שהטיפוס מסוכן. 23. איני סבור כי יש מקום להטיל על הרשות חובה לגדר את כל המצוק. בחירת אמצעי זהירות צריכה להביא בחשבון את היקף הסיכון. כאשר מדובר בסיכון כה ברור איני סבור שהיה צריך להציב גדר שתמנע גישה למצוק. גם איני סבור שהיה צריך להציב שילוט נוסף על יד המצוק. מדובר במצוק ארוך ביותר וברי כי לא ניתן להציב שלט בכל נקודה ונקודה, שכן שילוט ברור מופיע בכניסה לשמורה. הסכנה שבטיפוס גלויה לכל. הטלת חובת גידור או שילוט משולה כמעט להטלת חובה על כל בעל מבנה פרטי או ציבורי או על בעלי בתים שבחצרותיהם קירות תומכים וכדומה להצבת שלט שיזהיר מפני הטיפוס על קירותיו. ברי כי הטלת חובה כזו אינה סבירה ואינה דרושה. אין מקום להטיל על הרשות חובה לנקוט אמצעי זהירות מפני סכנות, שהסבירות להתרחשותן הינה נמוכה. הציפייה כי אדם סביר יחליט להגיע למצוק שלא בשביל, ולטפס עליו ללא כל אמצעים מתאימים, הינה צפייה כה רחוקה עד כי איני סבור שיש מקום להטלת חובת שילוט או גידור, מעבר לזו שבכניסה לשמורה. כאן ראוי לציין כי המומחים מטעם בעלי הדין צירפו תמונות שונות של המצוק במקום הנפילה. התמונות אינן מתייחסות לאותה נקודה בדיוק וקשה ללמוד מהן על טיבו של המצוק בנקודת הנפילה. התמונות גם מצולמות מזוויות שונות שעשויות לעוות. לפיכך קיבלתי את בקשת הצדדים לעריכת ביקור במקום והערכתי לגבי טיבו של הסיכון הנגלה מהמצוק מבוססת על התרשמותי בזמן הביקור ולאו דווקא על התמונות. עוד ראוי להעיר, כי הגידור והשילוט שאליו מפנה מר יודלה, המומחה מטעם התובעים, אותו מצא במקומות אחרים, אינו רלבנטי, שכן במקומות שצולמו הסכנה היתה של התמוטטות המצוק ולכן נדרשו אמצעים להרחקת הציבור מהמצוק. 24. התובעים טענו גם כי לא הוכן תיק אתר ולא מופו הסיכונים בשמורה. ייתכן שאכן נפל פגם בהתנהלות הרשות כאשר נמנעה מהכנת סקר סיכונים ראוי והעברת המידע על הסיכונים הצפויים לכל העובדים בשמורה, כדי שינקטו אמצעים מתאימים. עם זאת בכך לא די כדי להטיל על הרשות אחריות לנפילת התובע, שכן גם אם היה נערך סקר כאמור, איני סבור שבעקבותיו היה מקום לשנות את אמצעי הזהירות במקום. בהיעדר אחריות של הרשות אין כמובן מקום להטלת אחריות על הגורמים שנטען כי נכשלו בפיקוח עליה. סוף דבר 25. נפילתו של התובע ופגיעתו הקשה מצערים ביותר, אולם אין לתובע אלא להלין על עצמו על שהתפתה לטפס במקום מסוכן. לא כל אירוע שבו נגרם נזק לאדם מקים אחריות של אחר לקרות הנזק ולעיתים האשם רובץ לפתחו של הניזוק בלבד. כך הדבר במקרה שבפנינו. אשר על כן, הנני מורה על דחיית התביעה. התובעים ישלמו לכל אחד מהנתבעות שכ"ט עורכי דין בסך של 3,000 ₪ + מע"מ. שמורת טבענפילה