פינוי בדואים בנגב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי בדואים בנגב: השופט א' גולדברג: .1 ביום 17.3.54הוציא שר האוצר דאז תעודה לפי סעיף 2לחוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג- 1953(להלן - חוק הרכישה) לגבי שבע חלקות קרקע שונות בנגב הצפוני, אשר סומנו במפה, שצורפה לתעודה. בתעודה מעיד שר האוצר, כי במקרקעים המצוינים בה נתקיימו שלושה אלה: " .1ביום ו' בניסן תשי"ב ( 1באפריל 1952) לא היו בחזקת בעליהם; .2 בתוך התקופה שבין ה' באייר תש"ח ( 14במאי 1948) לבין ו' בניסן תשי"ב ( 1אפריל 1952) הוקצו לצרכי התישבות ופיתוח חיוניים; .3 עודם דרושים לצרכים האמורים". ולכן, נאמר בתעודה, יקומו לקניין רשות הפיתוח מיום י"ב באדר ב' תשי"ד ( 17במרס 1954). דבר הוצאת התעודה פורסם בי"פ מס' 355מיום .13.6.54 .2 הקרקע, שעליה סבה עתירה זו, נמצאת באחת משבע החלקות שבתעודת שר האוצר, והיא מסומנת במפה, שצורפה לתעודה באות "ז" (להלן החלקה). בצפונה של החלקה נמצא המקום הידוע כ"לקייה" (או "לגייה") ובדומה במרחק של כ- 3.5ק"מ, נמצאת "כתף בתרים". .3 על-פי הודעת שר האוצר נרשמו המקרקעים שבחלקה על שם רשות הפיתוח עוד בשנת .1956 בשנת 1966החלו הליכי הסדר באחד מן הגושים שבחלקה, שבגבולותיו נמצאת כתף בתרים, והידוע כגוש 38557, וכן בגוש נוסף (38558), הגובל עם גוש 38557אולם אינו נמצא בתחום החלקה. בהליכי ההסדר פורסם לוח התביעות ביום 13.9.64; הקראת ההחלטות נתקיימה ביום 15.10.64, ופרסום לוח הזכויות נעשה ביום .28.12.64ההליכים הושלמו עם רישומם של שני הגושים כמוסדרים על שם רשות הפיתוח ביום .31.1.67 .4 בשנים 1971- 1972הוחל בהליכי רישום והסדר לשאר הגושים שבחלקה. במסגרת הסדר זה הייתה פנייה אל הבדואים שבאזור, כדי שיצביעו על שטחים, שהם טוענים לבעלות עליהם. העותרים הצביעו על שטחים שונים, ובהתאם לכך מולאו עבורם תביעות בעלות. לאחר בדיקת התביעות התברר לטענת המשיבים, כי העותרים הצביעו על שטחים בגוש 38557שהוסדר, ולפיכך נשלחו לעותרים הודעות על דחיית התביעות. .5אין חולק כי העותרים, שהם בדואים אזרחי ישראל, החזיקו מאז קום המדינה ועד שנת 1952בקרקעות באזור לקייה. בשנת 1952(ולטענת העותרים היה זה בסוף שנה זו) הועברו העותרים מטעמי ביטחון מאזור לקייה לאזור תל-ערד. בשנת 1975הותר לעותרים לחזור לאזור לקייה, לאחר שהחזירו את הקרקעות שהועמדו לרשותם באזור תל-ערר. בזיכרון הדברים מיום 13.3.75, שנעשה בין מינהל מקרקעי ישראל לבין שיך השבט אל צאנע, אליו משתייכים העותרים (נספח ג' לתצהיר התשובה), נאמר, כי השבט יעבור להתגורר בלקייה החל ב-16.3.75, וכי מינהל מקרקעי ישראל יחכיר לשבט חלקת אדמה בשטח של כ-000, 5דונם באזור חרבת לקייה תמורת דמי חכירה, שנקבעו בזיכרון הדברים. עוד נאמר בזיכרון הדברים, כי לא יהיו לשבט "תביעות כלפי המינהל לאדמות נוספות לפלחה במקום אחר". .6מן המסומן במפה (שצורפה כנספח ב' לתשובת המשיבים) לא יכול להיות ספק, כי העותרים לא התיישבו בלקייה אלא בכתף בתרים. כן החלו העותרים לעבד שטחי קרקע בתחומו של גוש .38557 ביום 20.12.76נערך חוזה חכירה בין עלי סאלם אבו טראש משבט אל- צאנע לבין מינהל מקרקעי ישראל (נספח ד' לתצהיר התשובה) בדבר החכרת קרקעות בשטח כולל של 320, 1דונם באזור כתף בתרים מיום 1.10.76ועד ליום .15.7.77 בסעיף 18להסכם חכירה זה נאמר, כי "החוכר חוכר את השטח כמיופה כח של חמולות", ביניהן משפחת אבו-טרש, היא משפחת העותרים. קדם לחתימת הסכם זה זיכרון דברים (נספח ד' 1לתצהיר התשובה), בו נאמר: "למשפחות אבו טראש, ארבידי, אלעיקילי מגיע כ- 800דונם בלקייה כתמורה של דונם לשניים שהיו להם בתל-ערד. הבוקר פלשו בשטח הנדון וטוענים שהנ"ל על פי הוראתו של חסן איברהים אל-צאנע. עבודתם הופסקה על ידי המינהל והתכנסו במשרד כדי למצוא מוצא של פשרה. סוכם: השטח הנדון בו פיזרו כבר גרעינים לזריעה, הכולל קצת יותר ממחצית השטח ייזרע, השטח הנותר לא יעובד עד ליום ב' 13.12ש"ז. עד ליום זה תצורף משפחת אבו מוחארב לה מגיעים כ- 350דונם, יובא ייפוי כח מתאים ובמקרה זה יוחכר השטח בן 300, 1הדונם למשפחות: אבו טראש, ארבידי, אלעיקילי, אבו מוחארב". על מסמך זה, שקדם כאמור להסכם החכירה, חתמו עלי סאלם אבו טראש וכן העותר .2 ביום 14.12.78נחתם הסכם הרשאה בין מנהל מקרקעי ישראל לבין העותר 2(נספח ה' לתצהיר התשובה), לפיו הורשה לעותר זה לרעות בשטח של 155דונם, הנמצאים באזור כתף בתרים, מיום 1.10.78ועד ליום .15.7.79 .7בשנת 1979הגיש מינהל מקרקעי ישראל תביעה נגד העותרים בבית-משפט השלום בבאר-שבע (ת"א 5308/79) לסילוק ידם מהשטח, בו הם מתגוררים (כ- 240דונם). העותרים מצדם הגישו תובענה בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (תיק קרקעות 1/80) למתן פסק-דין הצהרתי, המכריז, כי רישום המקרקעין, בהם הם מחזיקים בגוש 38557, על שם רשות הפיתוח על-פי חוק הרכישה - בטל, כי מקרקעין אלה יוחזרו להליכי הסדר, וכי עד תום הליכי ההסדר יורשה להם להחזיק באותם מקרקעין. לטענת העותרים בכתב-תביעתם, לא התקיימו התנאים המוקדמים, שרק בהתמלאם היה בידי שר האוצר להקנות את המקרקעין לרשות הפיתוח, כי בהליכי ההסדר היה צריך להביא בחשבון את זכויותיהם במקרקעין אלה, בהם החזיקו הם ומורישיהם מדורי דורות, וכן כי הליכי ההסדר היו פגומים. .8בהמ' 628/81, אשר הגישה המדינה בתיק קרקעות 1/80, נתבקש בית המשפט לדחות או למחוק על הסף את תובענת העותרים. בהחלטה שניתנה בהמרצה זו החליט בית המשפט (השופט י' גלעדי) למחוק על הסף את התובענה. בנימוקיו מציין בית המשפט, "שכל נסיון תקיפה של הודעת שר האוצר יכול להעשות רק בבית הדין הגבוה לצדק ולא בבית משפט זה..... שר האוצר, כאשר הוא מפרסם את ההודעה האמורה, לפי סעיף 2לחוק, ותוצאת אותה הודעה, היא הקניית הנכס לרשות הפיתוח, פועל בתוקף סמכותו כחלק מהשלטון, וכרשות מבצעת ועל כן, כאשר רוצים לתקוף את פעולותיו אלה, ניתן לעשות זאת, רק באמצעות בית הדין הגבוה לצדק.... כל עוד לא בוטלה הודעת שר האוצר מ-1954, אין למשיבים כל עילה נגד פקיד הסדר הקרקעות וזאת משום שפקיד ההסדר חייב היה לרשום את המקרקעין הנדונים, על שם רשות הפיתוח.... אפילו אם המשיבים היו יודעים בזמן, על הליכי ההסדר והיו מגישים את תביעותיהם לפקיד ההסדר - ותביעותיהם מתבססות כאמור רק על חזקה במשך תקופה ארוכה ולא על רישום - לא היתה לפקיד ההסדר כל אפשרות, אלא לדחות את תביעות המשיבים - אפילו היו מוכיחים אותן - ולרשום את המקרקעין על שם רשות הפיתוח, כפי שבפועל עשה. וזאת, משום שכל עוד לא בוטלה הודעת שר האוצר, החוק קובע כי המקרקעין יהיו לבעלות רשות הפיתוח ופקיד ההסדר איננו יכול לפעול בנגוד להוראות החוק". .9משנמחקה תביעתם, עתרו העותרים לבית-משפט זה, ובעתירתם טענו כל אותן טענות, שהעלו לפני בית המשפט המחוזי, לטענתם, הם ומורישיהם החזיקו ועיבדו מדורי דורות קרקעות, ששטחן הכולל 160, 1דונם, "המהווה כיום חלק מחלקה מס' 1בגוש 38557", ולפיכך יש להם זכות לבעלות בקרקעות אלה מכוח חזקה ועיבוד; כי הם החזיקו בקרקעות עד סוף שנת 1952ואז נאלצו לעזבן ולעבור לאזור תל-ערד; בכל תקופת שהותם בתל-ערד הוחכרו הקרקעות לבדואים אחרים; לאחר שהחזירו את הקרקעות בתל-ערד התירה להם המדינה לשוב לקרקעות, שהן נושא העתירה ולתפוס בהן חזקה, וכל אחד מן העותרים "המשיך בעיבוד חקלאי של חלקו הוא בקרקעות", וכן "הקימו העותרים בתחומי המקרקעין הנ"ל, מחדש את מבני המגורים והמשק והם מתגוררים במקרקעין הנ"ל ומעבדים אותן". עוד טוענים העותרים, כי בעודם בתל-ערד הודיעו להם פקידיו של פקיד הסדר מקרקעין (המשיב 2), כי הוחל בהליכי הסדר באזור בו נמצאות הקרקעות, וכי עליהם להגיש את תביעותיהם לבעלות על הקרקעות, אם יש להם כאלה. לאחר שהגישו למשיב 2את תביעותיהם במסגרת ההסדר, הם הוזמנו לשם סימון חלקו של כל אחד מהם בקרקעות, והקרקעות אכן סומנו בנוכחותם. מהאמור בכתב התביעה שהגיש נגדם מינהל מקרקעי ישראל לסילוק יד נודע להם לראשונה, כי הקרקעות רשומות על שם רשות הפיתוח (המשיבה 3), ורק בזמן הדיון בתביעתם בבית המשפט המחוזי נודע להם, כי הקרקעות נרשמו לראשונה על שם רשות הפיתוח עוד ביום 24.5.56מכוח התעודה שהוציא שר האוצר. לטענת העותרים, אין זה ברור כלל, כי תעודת שר האוצר נוגעת לקרקעות, שעליהן סבה העתירה, ואם כוללת התעודה גם קרקעות אלה, כי אז היא הוצאה ללא סמכות, באשר לא התקיים אף לא אחד משלושת התנאים המצטברים, הדרושים לפי סעיף 2לחוק הרכישה. זאת מאחר שהעותרים החזיקו בקרקעות בתקופה הרלוואנטית, הקבועה בסעיף 2, דהיינו מיום 14.5.48ועד .1.4.52בתקופה זו היו הקרקעות בהחזקת העותרים שעיבדו אותן, והן לא "הוקצו לצרכי התישבות ופיתוח חיוניים", וכן לא התקיים התנאי השלישי, מאחר שהמקרקעין לא נועדו מעולם לאחד מן הצרכים, הקבועים בחוק הרכישה. כיוון שכך יש לראות את התעודה כבטלה מעיקרה בכל הנוגע לקרקעות אלה, וכפועל יוצא בטלות גם פעולות הרישום של הקרקעות על שם רשות הפיתוח, ובכלל זה הרישום, שנעשה במסגרת הליכי ההסדר. מה עוד כי הליכי ההסדר כשלעצמם היו נגועים בפגמים, אותם מנה בא-כוח העותר בנימוקי העתירה. .10הצו-על-תנאי, שיצא מלפני בית-משפט זה, הורה למשיבה 1 (מדינת ישראל) ליתן טעם, מדוע לא יבטל שר האוצר את התעודה, במידה שהיא מתייחסת לקרקעות, שהן נושא העתירה; מדוע לא תימנע המשיבה 3(רשות הפיתוח) מלתפוס חזקה בקרקעות אלה בטרם העמידה לרשות העותרים קרקעות אחרות כפיצוי המתחייב לפי סעיף 3לחוק הרכישה, ומדוע לא יימנעו המשיבים 3ו- 4(רשות הפיתוח ומינהל מקרקעי ישראל) מלתפוס חזקה בקרקעות הנ"ל ומהחכרתן לאחרים. .11לאחר שמיעת העתירה החלטנו לדחותה, ואלה נימוקינו: א. בבג"צ 5/54 [1], בעמ' 317, נאמר, "שתעודה לפי סעיף 2היא עדות חותכת על העובדות האמורות בה. אמנם לא השתמש המחוקק במפורש במונח זה, אך כוונתו ברורה מעצם קביעת התוצאה שהנכס יקום לקנין רשות הפיתוח מן התאריך שצויין בתעודה. השר רשאי לקבוע לשם כך את תאריך מתן התעודה.... בדרך זו שולל החוק מראש כל אפשרות מעשית של ערעור על העובדות הנזכרות בתעודה, או של סתירת העובדות האלה, לפני שהתעודה פועלת את פעולתה ומביאה לידי הקניית הנכס לרשות הפיתוח. אות הוא, שהמחוקק לא רצה בשום ערעור או סתירה של העובדות הנזכרות בתעודה". אין בנאמר לעיל כדי להביא למסקנה, כי ה"עדות", הניתנת על-ידי שר האוצר בתעודה, אינה ניתנת כלל לסתירה, וכי החוק שולל כל אפשרות לתקוף את העובדות המצוינות בתעודה. כל שנאמר הוא, כי עדות זו על העובדות היא חותכת, וכי החוק שולל "מראש כל אפשרות מעשית של ערעור על העובדות הנזכרות בתעודה, או של סתירת העובדות האלה, לפני שהתעודה פועלת את פעולתה ומביאה לידי הקניית הנכס לרשות הפיתוח" (שם, ההדגשה שלי - א' ג'). כל זאת במענה לטענת בא-כוח העותר שם, כי לא ניתנה לעותר כל הודעה קודמת על כוונת שר האוצר להוציא את התעודה, ושאילו ניתנה לו הודעה כזאת, והיה טוען את טענותיו בפני השר, היה משכנעו, שאדמתו הייתה ב- 1.4.52בחזקתו. ואכן בבג"צ 141/81 [2] בעמ' 132, מציין מ"מ הנשיא י' כהן (כתוארו אז), כי "גם אם נשאר עדיין פתח לבדוק חוקיות תעודה לפי סעיף 2, הרי פתח זה הוא צר למדיי". בשני פסקי הדין הנ"ל לא נתעוררה השאלה, שעמדה לדיון בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בבקשה למחיקת תובענת העותרים בתיק קרקעות 1/80על הסף, אם מוסמך בית המשפט המחוזי לדון בתקיפת תעודת שר האוצר, או שעניין זה הוא בסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, כי גם בבג"צ 141/81 [2] הנ"ל לא תקפו העותרים אלא את שיקוליו של שר האוצר, שלטענתם היו פסולים. כאמור, הגיע כבוד השופט גלעדי בהחלטתו בהמ' 628/81 לכלל מסקנה, כי הסמכות לדון בטענות העותרים בכל הנוגע לתקפות התעודה אינה מסורה לבית המשפט המחוזי אלא לבג"צ בלבד. כפי שנאמר בבג"צ 5/54 [1] הנ"ל בעמ' 316, "מתן התעודה הוא בחינת מתן עדות" לגבי קיומם של שלושת התנאים המצטברים הנזכרים בסעיף 2לחוק הרכישה והם: .1 כי הנכס לא היה בחזקת בעליו ביום .1.4.52 .2 כי הנכס שימש או הוקצה לצורכי פיתוח חיוניים, התיישבות או ביטחון, בתוך התקופה שבין 14.5.48ובין .1.4.52 .3 כי הנכס עודנו דרוש לאחד הצרכים האלה. לגבי שתי העובדות הראשונות שבתעודה לא יכולה להיות אלא מחלוקת עובדתית בלבד, אם עובדות אלה אכן אירעו בעבר (בטרם הוחק חוק הרכישה), כפי שמעיד שר האוצר בתעודתו, אם לאו, בעוד שלגבי הקביעה השלישית אפשר שתהיה טענה, כי היא ניתנה על-ידי שר האוצר מחמת שיקולם פסולים בעת שהוציא את התעודה. יש על-כן מקום לסברה, כי בכל הנוגע לתקיפת תעודה מהטעם, כי נקבעו בה עובדות שאינן נכונות, כפי שטוענים העותרים במקרה דנן, בית המשפט המחוזי מוסמך להכריע בדבר בתביעה למתן פסק-דין הצהרתי על פסלות רישומו של נכס על שם רשות הפיתוח על-פי אותה תעודה, וזאת במקביל לסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק לפסוק על בטלות התעודה. וברור הוא, כי די בכך כי יוכח בדיון, כי לא נתקיימה אחת משלוש העובדות, כדי להעניק לתובע את הסעד המבוקש, כשלפי סעיף 2לחוק הרכישה על שלושת התנאים להתקיים כאחד. אולם איני רואה צורך להכריע בשאלה האמורה במקרה דנן, כי גם אם בית-משפט זה הוא שמוסמך להכריע בכל הנוגע לתקיפתה של תעודה, שהוציא שר האוצר על-פי חוק הרכישה, אין הדבר כן, כשמדובר במקרקעין, שנרשמו על שם רשות הפיתוח לאחר הליכי הסדר לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט- 1969(להלן הפקודה). הדרך היחידה העומדת, לפי הפקודה, למי שנפגע על-ידי החלטת פקיד ההסדר, היא הגשת ערעור על החלטתו לפני בית המשפט המחוזי (סעיף 88לפקודה). מכאן, שאפילו נראה את תובענתם של העותרים לבית המשפט המחוזי כערעור על החלטת פקיד ההסדר (אם כי תובענה זו לא הוגשה כערעור, והיא הוגשה זמן רב לאחר המועד הקבוע בפקודה להגשת ערעור), הרי משלא ערערו על החלטת בית המשפט המחוזי, אין העותרים ראויים להישמע בבית-משפט זה בטענות, שנדחו בבית המשפט המוסמך. ב. אפילו ראויים העותרים להישמע בבית-משפט זה גם לאחר הרישום בהסדר, הרי שלפי סעיף 81לפקודה "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין הוראה אחרת לענין זה", ותיקון הפנקס יכול שייעשה רק מאחת העילות המנויות בסעיף 93לפקודה. דהיינו "כשרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה" (ראה: ע"א 155/76 [3], בעמ' 647-648). אין חולק, כי במקרה דנן לא נרשמה זכותה של רשות הפיתוח בפנקס החדש במירמה, כשם שאין חולק, כי העותרים לא היו רשומים כבעלי זכויות בקרקע בפנקס קיים. ג. על כל זאת יש להוסיף, כי אקט הבעלות, המותקף בעתירה, נעשה לפני כשלושים שנה. מכאן, שאם נשאר פתח לבית-משפט זה לבדוק את חוקיות התעודה, פתח זה הוא צר למדיי, ובשל השיהוי הרב אין אפשרות לערוך בדיקה זו לאחר זמן כה רב. במיוחד יפים הדברים לגבי בדיקת קביעתו השלישית של שר האוצר בתעודתו. בבג"צ 141/81 [2] הנ"ל, בעמ' 132, מובאים בנדון זה דבריו הבאים של השופט ברק בבג"צ 220/81 [4]: "בעתירתו מבקש העותר לבחון ולבדוק את חוקיותה של פעולה שנעשתה לפני 27שנים. ענין זה מחייב מעצם מהותו בחינת העובדות והשיקולים כפי שנתקיימו מאז. עבור הזמן הרב יקשה על אותה בדיקה, ודיני השיהוי באו להגן על משיב שלא יוכל להתגונן כראוי בשל כך". טענת העותרים, כי לא נודע להם על דבר העברת רישום הקרקעות לשמה של רשות הפיתוח אלא ביום 4.1.80, ועל דבר נסיבות הרישום נודע להם רק ביום 4.5.81(במסגרת הדיון ביק קרקעות 1/80), אינה יכולה לעמוד כנגד טענת השיהוי. לא זו בלבד שדבר הוצאת התעודה פורסם ברשומות, אלא שמהעובדות, כפי שהובאו לעיל, עולה, כי העותרים ידעו גם ידעו בשובם לאזור מתל-ערד, כי הקרקעות, שעליהן סבה העתירה, אינן שלהם (או שאינן עוד שלהם), ולפיכך גם הסכימו לחכור אותן. ד. בעתירה מציינים העותרים, כי "בשנת 1975, לאחר שהעותרים החלו למעשה לעבד בחזרה את הקרקעות, פנה אליהם המשיב מס' 4, בדרישה לתשלום דמי חכירה עונתיים עבור הקרקעות הנ"ל. העותרים דחו דרישה זו מן הטעם כי הם הבעלים של הקרקעות. אותה עת הודיע לעותרים השייך שלהם חסן איברהים אלסאנע, כי הוא נדרש על ידי המשיב מס' 4(בעתירה זו: 'המינהל') לחתום על הסכם, בו נקבע כי השבט מחזיר החזקה באזור הגירוש (בתלערד - א' ג') לידי המינהל, וכי המינהל מחכיר לשבט כ-000, 5דונם אדמות באזור לגייה (כשהמקרקעין (שהם נושא העתירה - א' ג') נכללים בתוכם). העותרים היו נכונים לחתום על הסכם אודות החזרת האדמות שהוחזקו על ידם באזור הגירוש, כנגד החזרת החזקה בקרקעות לידיהם על-ידי המינהל, אולם הם עמדו בסירובם לחתום על הסכמי חכירה עונתיים של הקרקעות מתוך חשש שמא יתפרש הדבר כסותר את תביעותיהם לבעלות על הקרקעות שהוגשו כבר קודם לכן, כאמור למשיב מס' 2במסגרת ההסדר". מובן, כי עובדות אלה אינן מתיישבות עם האמור בזיכרון הדברים, לפיו הוחכרו לשבטם של העותרים כ-000, 5דונם בדמי חכירה, שנקבעו במסמך. לפיכך בא הסברם של העותרים, כי ראש השבט חתם על המסמך בשמו ובשם כמה בדואים אחרים, "בטענה כי הוסבר לו שאין בהסכם כדי לפגוע בתביעות בני השבט שהוגשו כאמור במסגרת ההסדר". לא אכנס למידת שכנועה של טענה זו. אולם ממסמך נוסף התעלמו העותרים בעתירתם לחלוטין, והוא חוזה החכירה מיום 20.12.76(נספח ד' לתצהיר התשובה), שנעשה גם בשמם ושקדם לו זיכרון הדברים (נספח ד'1), עליו חתם גם העותר .2 על אי-גילוי עובדות אלה אין בפי העותרים כל מענה, ודי בכך כדי לשלול מהם את הזכאות לסעד מבית-משפט זה, כי "מי שמסתיר לפני בית-משפט זה עובדה מהותית עלול לאבד מניה וביה את הסיכוי שבית-המשפט ידון בעתירתו" (בג"צ 761/79[5], בעמ' 463). ה. אי הבהירות, הקיימת לגבי השטח בו טוענים העותרים לזכויות, מהווה גם היא עילה לדחיית העתירה. כאמור, טוענים העותרים לזכויות בקרקעות, ששטחן הכולל הוא 160, 1דונם. אולם מלבד הסימון במפה שבנספח ב' לתצהיר המשיבים של שטח המגורים בו מחזיקים הנותרים (כ- 240דונם), הנמצא בתחום גוש 38557, אין לפנינו כל נתון, המזהה את מיקומן של הקרקעות, אליהן נוגעת העתירה. כל שניתן להבין מן האמור בעתירה, כי הקרקעות נמצאות בתחום החלקה, ולטענת העותרים הן "מהוות כיום חלק מחלקה 1בגוש 38557", וכי הן נכללות בשטח של 000, 5הדונם שהוחכרו לפי הסכם החכירה מיום .13.3.75אולם העותרים לא טרחו לצרף מפה, שתציין את גבולות השטח האמור. הערפול לגבי גבולותיו של השטח, אליו נוגעת העתירה, לא רק שאינו מאפשר מתן צו לגבי שטח שאינו מוגדר, אלא שהוא משמיט את הבסיס לעתירה, הבנוי כל כולו על טענות עובדתיות, שאירעו בשטח מסוים. לפיכך דחינו את העתירה בחיוב העותרים בהוצאות המשיבים בסך 30,000 שקל. פינויהמגזר הבדואינגב