צו הפסקת עבודות נגד עיריית ירושלים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו הפסקת עבודות נגד עיריית ירושלים: השופט א' גולדברג: עתירת העותרת היא למתן צו כנגד המשיבה, עיריית ירושלים - הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, המורה לה להפסיק את העבודות הנעשות מטעמה במגרש הידוע כחלקות 80, 81, 62בגוש 30050(להלן - המגרש). העתירה המקורית הוגשה גם נגד משטרת ישראל. אולם בפתח הדיון הודיע בא-כוח העותרת, כי הוא מבטל את עתירתו כנגד משיבה זו, שהסכימה לכך בלי לבקש הוצאות. העותרת היא בעליו של המגרש הנמצא במרכז ירושלים והמהווה חטיבת קרקע נרחבת, המשתרעת מרחוב הנביאים בצפון ועד רחוב יפו בדרום. בצדו המזרחי גובל המגרש עם חלקות 52ו- 63באותו גוש. הגוש האמור הוא גוש שומא, שטרם הוסדר, ועל-פי הרשום בלשכת רשם המקרקעין, שטחו של המגרש הוא 435, 6מ"ר. ביום 22.7.82פורסמה הודעה בילקוט הפרסומים מטעם יושב ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז ירושלים (י"פ תשמ"ב 2511) לפיה אישרה הוועדה המחוזית תכנית מפורטת, הנקראת "תכנית מפורטת מס' 2641" (להלן - התכנית) (תיקון טעות שנפלה בהודעה הנ"ל במספרה של אחת החלקות פורסם ביום 16.12.82בי"פ תשמ"ג 398). התכנית התוותה דרך חדשה בין רחוב יפו ורחוב הנביאים, אשר תעבור לכל אורך המגרש בצמוד לגבולו המזרחי, וכן לאורך חלקה 52בגבולה המערבי. כן נקבעו בתכנית הוראות לשימור הבניין, הידוע כ"בנק ברקליס", הנמצא בחלקה .52בהתאם להוראות התכנית נועד השטח המצוי בתוואי הדרך להפקעה ולהעברת הבעלות בו על שם עיריית ירושלים. על-פי חוות-דעתו של המהנדס חיים בריסקמן, שהוגשה מטעם המשיבה, רוחבו הממוצע של תוואי הדרך שבתכנית הוא כ- 7.5מ', והוא נוגס מהמגרש שטח כולל של 035, 1מ"ר, שהוא כ- 17.5אחוז משטחו של המגרש, המסתכם, לפי מדידה גראפית שעשה, בכ-975, 5מ"ר. שמאי המקרקעין אלירם באשר, שנתן חוות-דעת של מומחה מטעם העותרת, קבע, כי רוחב התוואי הוא כ-8- 10מטרים, ובמסעף עם רחוב יפו מגיע רוחבו ל- 15מטר בקירוב. השטח העובר במגרש הוא לדברי מומחה זה כ- 977מ"ר, שהם כ- 15אחוז משטחו הרשום של המגרש. בעת הפקדתה של התכנית הגישה העותרת התנגדות לתכנית, וביום 5.1.82השמיעה את התנגדותה לפני הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה. בכך הסתפקה העותרת, בלי שמיצתה את זכותה לבקש רשות לערור על אישור התכנית לפני המועצה הארצית על-פי סעיף 115לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965(להלן - החוק), כשם שלא פנתה לבג"צ בנדון. לאחר שאישרה הוועדה המחוזית את התכנית ופרסמה את אישורה כאמור, החליטה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ביום 5.9.82להפקיע את שטח הדרך שבתכנית. הודעה בדבר ההפקעה, בהתאם לסעיפים 5ו- 7של פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943(להלן - הפקודה), פורסמה ביום 24.2.83(י"פ תשמ"ג 1198). החלטה זו נעשתה על-פי הסמכות המוקנית לוועדה המקומית בסעיף 188(א) לחוק להפקיע מקרקעין, שנועדו בתכנית לצורכי ציבור, ועל-פי סעיף 189לחוק. לפיו רשאית הוועדה המקומית להפקיע מקרקעין בכל עת לאחר תחילת תוקפה של תכנית מפורטת "כשהפקעתה דרושה, לדעת הועדה המחוזית, למטרה ציבורית שלה נועדו בתכנית האמורה", וכי "אם בתכנית כאמור נועדו המקרקעין להפקעה, אין ההפקעה טעונה הסכמת הועדה המחוזית". ביום 28.1.83, דהיינו לפני שפורסמה ההודעה בדבר ההפקעה בילקוט הפרסומים, שלחה המשיבה לעותרת הודעה בדבר כוונתה להיכנס לשטח שבתכנית לשם ביצוע עבודות הדרך בתום 30יום מתאריך המכתב. בעשותה כן סמכה המשיבה על סעיף 190(ב) לחוק הקובע לאמור: "הועדה המקומית רשאית להיכנס לאותו חלק של מקרקעין שמותר לה להפקיע ללא תשלום פיצויים ולקנות חזקה בו, לאחר שנתנה לבעל המקרקעין הודעה בכתב שלושים יום מראש; ההודעה תינתן בדרך שתיראה לועדה המקומית, לרבות פרסום בעתון יומי, ורואים אותה כאילו נתקבלה ביום נתינתה או ביום הפרסום; זכות הכניסה וקבלת החזקה אינה מותנית בצו של בית המשפט". ביום 13.3.83שלחה המשיבה לעותרת ולמנהלה הודעות בדבר ההפקעה, אולם ההודעה למנהל העותרת הוחזרה, כשעליה רשומה הערה כי הוא מסרב לקבלה. בהודעה זו צוין, כי השטח המופקע אינו עולה על שטח שמותר לפי החוק להפקיע בלי תשלום פיצויים, ו"כי לפי החוק מותר לעיריה להפקיע עד % 40ללא תשלום פיצויים". ציון זה נעשה בהסתמך על האמור בסעיף 190(א)(1) לחוק, לפיו הורשתה הוועדה המקומית להשתמש בסמכויות ולמלא את התפקידים של הממשלה או של היועץ המשפטי לממשלה לפי הפקודה לעניין המקרקעים העומדים להפקעה, וכי לא יהא עליה לשלם פיצויים עבור השטח המופקע, אם הוא אינו עולה על ארבע עשיריות מכלל שטחו של המגרש (בעוד לפי סעיף 20לפקודה אין חובת תשלום פיצויים, אם שטח הקרקע שנלקח אינו עולה על רבע מכלל שטחו של המגרש). ייאמר כאן, כי האמור בסעיף 190(א)(1) לחוק מסויג בכך, כי "לא יופקע חלק ממגרש, בתשלום או ללא תשלום, אם כתוצאה מכך יפחת שוויה של יתרת המגרש". ביום 11.10.82ניתן היתר בנייה לעיריית ירושלים, אגף הדרכים "עבור סלילת כביש בהתאם לתכנית א' המצורפת בזה". במפה שצורפה מופיעים כל הפרטים המזהים הנוגעים למגרש, והיא משקפת בבירור את תוואי הדרך בשטח המגרש על-פי התכנית. אולם בטופס ההיתר גופו הודפס במשבצת המיועדת לרישום מספר הגוש: "62-81 50-80", ואילו במשבצת לרישום מספר החלקה לא נרשם דבר. ביום 20.3.83נכנסה המשיבה, באמצעות קבלן שזכה במכרז, למגרש והחלה בעבודות לשם סלילת הדרך לפי התכנית. מכאן עתירתה של העותרת. טענות העותרת הן: המטרה האמיתית של התכנית היא להיטיב עם בעלי חלקה 63, באופן שסלילת הדרך תאפשר לבעלי חלקה זו לבנות על מגרשם. אף-על-פי שהדרך מתוכננת יוצרת גישה אל חלקה 63ומשפרת מאוד את ערכה, אין היא נוגסת כלל בחלקה זו אלא רק במגרשה של העותרת. מכאן שההפקעה לא נעשתה בתום- לב. אף-על-פי שהשטח המופקע אינו עולה על 40אחוז משטח המגרש, מפחיתה ההפקעה משוויה של יתרת המגרש. "העותרת חפצה לבנות על המגרש בסמוך לרחוב יפו אך הדרך המתוכננת מצרה את השטח בו גובל המגרש ברחוב יפו באופן שלמעשה לא תוכל העותרת לבנות על רחוב יפו או תוכל לבנות רק מעט מאוד ומאליו מובן שיתרת המגרש תיפגע באופן מהותי ביותר". לפיכך אין המשיבה רשאית להפקיע את החלקה שהפקיעה בין בפיצויים ובין ללא פיצויים, וזאת עקב הוראת סעיף 190(א)(1) לחוק. סעיף 190(ב) לחוק לא הסמיך את המשיבה לעשות דין לעצמה ולהיכנס למקרקעי העותרת חרף התנגדותה וללא צו של בית המשפט, המורה על מסירת החזקה בקרקע לידי המשיבה, כנדרש בסעיף 8לפקודה. משלוח ההודעה על-ידי המשיבה בדבר כוונתה להיכנס לשטח נעשה לפני פרסום דבר ההפקעה, ולפיכך אין היא רשאית להסתמך על הודעה זו. לעותרת לא נמסרה הודעת הפקעה כנדרש לפי סעיף 5לפקודה. למשיבה אין היתר בנייה. בהיתר הבנייה שהוצא קיימים ליקויים טכניים. "העותרת ערה לכך שהליקויים הינם טכניים אך עובדה היא שאין ללמוד מהמיפרט, ומההיתר עצמו ... על פניהם, כי הם מתייחסים לחלקות העותרת." 7) מהחלטת ההפקעה מתברר, שכלל לא הייתה החלטת הפקעה כדין לגבי חלקה 81, כשההחלטה היא להפקיע "חלק מחלקה 80, 62, 61, 52בגוש 30050". רוחב תוואי הדרך עולה על 8מטרים, בעוד שבמכתבו של יושב-ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה אל ראש עיריית ירושלים מיום 25.4.82נאמר, כי על-פי החלטת הוועדה המחוזית תהיה התוויית דרך ברוחב של 8מטרים. לפיכך אין נפקות להפקעת השטח שמעבר לרוחב זה. אפתח בטענות הפורמאליות. בעמוד הראשון להחלטת הוועדה המקומית בדבר ההפקעה אכן צוינה ברשימת מספרי החלקות חלקה 61ולא 81, אולם מהמשך הדברים ברור, כי אך טעות דפוס הייתה זו, וכי ההחלטה מתייחסת גם לחלקה 81ואין היא נוגעת כלל לחלקה .61באותו עמוד עצמו צוין, כי "הכל לפי טבלת שטחים כדלהלן", ובעמוד השני של המסמך אכן מופיעה בטבלת השטחים חלקה 81והשטח שיועד בה לדרך ציבורית. בהמשך לטבלה גם נאמר, כי הדרך המיועדת לדרך ציבורית היא זו המסומנת בצבע אדום "בתשריט התכנית המאושרת הנ"ל". בתשריט התכנית קיים סימון בצבע אדום גם בחלק מחלקה 81, אשר יועד לדרך ציבורית ולהפקעה. אשר ל"פגם" בהיתר הבנייה שניתן לעירייה ולסלילת הדרך, אפילו היה לעותרת מעמד בנושא ההיתר, הרי ברור הוא שמדובר בשיבוש בהדפסה, שכתוצאה ממנו הודפסו מספרי החלקות שלא במקומם בטופס. כפי שכבר צוין, נאמר בהיתר, כי הוא ניתן לשם סלילת כביש בהתאם לתכנית שצורפה להיתר. בתכנית זו צוינו במפורש מספרי החלקות ומספר הגוש, ותוואי הדרך הוא בהתאם לתכנית שאושרה ועובר במגרש העותרת. לענין מסירת ההודעה בדבר ההפקעה, הרי שלא זו בלבד שמתצהירו של המהנדס נלו רובין, מנהל חטיבת התשתית בעירייה, עולה, כי נשלחו הודעות על ההפקעה למשיבה ולמנהלה, ורק ההודעה לאחרון היא שהוחזרה מהטעם שסירב לקבלה, אלא שגם אלמלא נשלחו ההודעות, לא היה בכך כדי לפגום בתוקפה של ההפקעה. כבר נאמר בע"א 499/59 [1], בעמ' 609, כי מתן ההודעה (לפי סעיפים 5ו-7 לפקודה) אינו אקט קונסטיטוטיבי ודי בפרסום ההודעה ברשומות "וזה גם הגיוני, כי יש מקרים שבהם אי-אפשר למסור את ההודעה בכלל או למסרה תוך זמן סביר" (ראה גם המ' 33/53 [2] וע"א 48/76 [3]). אשר למסירת ההודעה לעותרת על כוונת המשיבה להיכנס לשטח, היא אמנם נמסרה, כפי שכבר צוין, לפני שפורסמה ההודעה בדבר ההפקעה, אולם אין בכך כדי לפגוע בתוקפה. על-פי נוסחו של סעיף 190(ב) לחוק רשאית הוועדה המקומית להיכנס לאותם "מקרקעין שמותר לה להפקיע" ללא תשלום פיצויים ולקנות בהם חזקה לאחר מתן הודעה בכתב שלושים יום מראש. משנקט המחוקק בסעיף 190(ב) לשון: "מקרקעין שמותר לה להפקיע", ולא: "מקרקעין שהופקעו", וכשסעיף 189קובע, כי לגבי מקרקעין שנועדו בתכנית להפקעה אין ההפקעה טענה הסכמת הוועדה המחוזית - נמצאנו למדים, כי אקט ההפקעה אינו תנאי מוקדם למתן ההודעה ולכניסה לשטח. פירוש זה גם אינו פוגע בזכות כלשהי של בעל המקרקעין. שאם נועדה ההודעה לתת לבעל הנכס התראה מראש ובין היתר גם הזדמנות לפנות לבית המשפט כדי לעכב את תפיסת החזקה, הרי שהזדמנות זו עומדת לו, גם כשההודעה נשלחה טרם הפרסום על ההפקעה. מכל מקום, בנוסף להודעה הנ"ל שלחה המשיבה לעותרת ביום 24.3.83הודעה נוספת לפי סעיף 190ב) לחוק "למען זהירות יתר בלבד ומבלי לפגוע בטענת הועדה המקומית, שההודעה מיום ... 28.1.83תקפה ונעשתה כדין על ההשלכות הנובעות מכך". לא הייתי מוצא על-כן מקום להיעתר לבקשת העותרת רק מהטעם, כי ההודעה הקודמת לא הייתה תקפה בשעה שנשלחה, כשפגם זה (אפילו היה קיים) "נרפא" בינתיים במסירת ההודעה השנייה. מה עוד שבהודעה על ההפקעה נאמר, כי הוועדה המקומית מתכוונת לקנות מיד חזקה בקרקע, והיא מורה על כל אדם המחזיק בה למסור מיד את החזקה לידיה. דינה של הטענה, כי ההפקעה נעשתה שלא בתום-לב, גם היא להידחות. שעתה של טענה זו להישמע הייתה בעת התנגדות העותרת לתכנית. משהחליטה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה לאשר את התכנית, חרף התנגדות העותרת, שלא תקפה עוד החלטה זו, אין העותרת רשאית להישמע עתה בטענה בדבר פסלות עצם התכנית, שעה שעתירתה מכוונת כלפי ההפקעה ותפיסת החזקה במקרקעין. דברים אלה יפים גם לעניין טענתה הנוספת של העותרת, כי רוחב הכביש עולה על 8מטרים, שלא כנאמר במכתבו של יושב-ראש הוועדה המחוזית. ואפילו היה האמור במכתב סותר את שנקבע בתכנית, אין העותרת יכולה להיאחז במכתב, כשהקובע לענייננו הוא אישור התכנית, כפי שזו אושרה על-ידי הוועדה המחוזית, ולפי אישור זה (לדעת השמאי באשר) רוחב הדרך הוא כ-8- 10מטרים ובמסעף רחוב יפו כ-15 מטר. יש גם לציין, שמאז אישור הוועדה המחוזית את התכנית (ובכלל זה את ההפקעה) לא זו בלבד שהמשיבה החליטה על ההפקעה, אלא שגם התקשרה עם קבלן, שזכה במכרז לביצוע עבודות הסלילה, וגם מסיבה זו איחרה העותרת ת המועד לתקוף את התכנית (בג"צ 219/66 [4], בעמ' 466). העולה מן האמור, כי טענה, שהחמיצה העוטרת לטעון בשעתה כנגד התכנית עצמה, אין היא יכולה להעלות עתה דרך ה"דלת האחורית". על-אף זאת איני מוצא עצמי פטור מלהוסיף, כי גם לגופו של עניין לא הצליחה העותרת להראות ולא כלום על חוסר תום-לב או משוא פנים מצד המשיבה בקביעת תוואי הדרך. מן התצהירים שהגישה המשיבה עולה בבירור, כי קביעת אנשי המקצוע היא, כי הפתרון המידי שיש בו כדי להקל על התנועה הסואנת של כלי רכב במרכז העיר היא בסלילת הדרך שבתכנית. קביעת המיקום והגבולות של הדרך נעשתה משיקולים תכנוניים בלבד ובהתחשב בעובדה, כי מוסדות התכנון קבעו כי בניין בנק "ברקליס", הגובל עם תוואי הדרך, נועד לשימור ולא ניתן על-כן להרסו ולקבוע את תוואי הדרך בשטחו. לפיכך, לא ניתן היה לקבוע את תוואי הדרך אלא כפי שהוא נקבע בתכנית וללא כל קשר להשלכה הנובעת מכך על חלקה 63, אף-על-פי שקודם להחלטה בדבר שימור "בנק ברקליס" הועלתה תכנית שנדונה בוועדה המחוזית, לפיה יעבור הכביש גם דרך חלקה 63, דברים אלה עולים בבירור גם מקריאת עמוד הפרוטוקול כולו של הוועדה המחוזית מיום 5.1.82, שהוגש לנו, ושבמספר שורות שבו נאחז בא-כוח העותרת. טענה נוספת של בא-כוח העותרת היא, כזכור, שהמשיבה לא הייתה רשאית להיכנס לשטח, בלי שפנתה תחילה לבית המשפט המוסמך לקבל צו, המתיר לה לעשות כן, וזאת מאחר שהיה ידוע לה על התנגדות העותרת לתפישת החזקה על-ידי המשיבה. את טענתו סמך בא-כוח העותרת באמור בע"א 103/63 [5], בעמ' 1589, 1596, בו עמדה לדיון השאלה, אם סעיף 27לפקודת בנין ערים, 1936(קודמו של סעיף 190(ב) לחוק), מתיר לוועדה מקומית לתפוס חזקה בקרקע נגד רצון הבעלים בלי להיזקק לשם כך לפנייה לבית-משפט מוסמך. על שאלה זו השיב בית המשפט בשלילה, כי "הכלל שאין אדם רשאי ליטול את החוק לידיו ולעשות דין לעצמו הוא אחד מכללי היסוד בשיטת המשפט שלנו ומשום כך, בהעדר הוראה ברורה ומפורשת, אין לייחס למחוקק כוונה לסטות ממנו ולעקרו מן השורש" (שם, בעמ 1589). פקודת בנין ערים מפנה לפקודה, וזו אינה מקנה למפקיע סמכות לעשות דין לעצמו. לא כן בענייננו. על-אף האמור בסעיף 8לפקודה, המחייב את היועץ המשפטי לפנות לבית המשפט, כל אימת שהבעלים או המחזיקים בקרקע מסרבים למסרה, כדי לקבל צו בדבר מסירת החזקה, קובע סעיף 190(ב) (שלא כסעיף 27לפקודת בנין ערים), כי "זכות הכניסה וקבלת החזקה אינה מותנית בצו של בית המשפט". לדעת עורך-דין א' קמר בספרו דיני הפקעת מקרקעין (אבוקה, מהדורה 2, תש"ם) 58"לא היה בכוונת המחוקק עת חקק את סעיף 190(ב) לחוק התכנון והבניה לשנות סדרי נוהל תקינים ולאפשר פגיעה בשלום הציבור על-ידי עשיית דין עצמית, אלא כל כוונתו היתה לחסוך מן הוועדה המקומית את הצורך להיזקק להליכים משפטיים להשגת צו של בית משפט, שיורה למחזיק למסור לידיה את ההחזקה במקרקעין ... נראה, כי עקב שגגה בלבד לא קבע המחוקק כיצד תיתפס ההחזקה על-ידי הוועדה המקומית. הדעת נותנת, כי המחוקק נתכוון להשאיר את עניין ביצוע נטילת ההחזקה במקרקעין ללשכת ההוצאה לפועל, כפי שנוהג כל בעל-דין שבידיו פסק-דין של פינוי". איני גורס, כי אך שגגה נפלה מלפני המחוקק בנסחו את סעיף 190(ב) לחוק. אילו נתכוון להפנות את הוועדה המקומית ללשכת ההוצאה לפועל, כי אז היה קובע זאת, כפי שקבע בסעיף 79לחוק המים, תשי"ט-1959, ובסעיף 40לחוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום, תשכ"ה- 1965(ראה קמר, בספרו הנ"ל, בעמ' 57-58). ולא בכדי לא נקבע בסעיף 190(ב) לחוק, כי ההודעה לפי סעיף זה כמוה כפסק-דין סופי של בית-משפט, שמותר להוציאו לפועל על-ידי משרד ההוצאה לפועל, כשבכך הייתה נחסמת מבעל המקרקעין האפשרות לפנות לבית המשפט המוסמך, אחרי שקיבל את ההודעה, כדי לעכב את תפיסת החזקה - ובזאת לא חפץ המחוקק. אמור מעתה, מסירת ההודעה לבעל המקרקעין שלושים יום לפני תפיסת החזקה באה לאפשר לו לנקוט הליך, שימנע מהוועדה המקומית לממש את כוונתה, אולם משלא עשה כך, רשאית היא להיכנס לנכס ולקבל החזקה בלי צו של בית המשפט ועל-אף התנגדות הבעלים. הטענה האחרונה שטרם נדונה היא זו הנוגעת לכך, כי אף-על-פי שהשטח המופקע אינו עולה על 40אחוז מכלל שטח המגרש, הרי שכתוצאה מן ההפקעה פחת שוויה של יתרת המגרש, ולפיכך לא הייתה הוועדה המקומית רשאית להפקיע את השטח שהופקע, כאמור בסעיף 190(א)(1) לחוק. בנדון זה יש לציין, כי "מגרש" לפי הגדרתו בסעיף 20(1)(ב) לפקודה אינו זהה עם חלקת רישום, אלא "כלל הקרקע שבבעלות אחת המהווה שטח אחד", וסעיף 190(א)(1) לחוק קובע, כי סעיף 20לפקודה יחול גם במקרה זה. כאמור, מהווה המגרש בענייננו חטיבת קרקע אחת. פשיטא, שאם ננגס חלק ממקרקעין עקב הפקעה, אין שוויה של יתרת הנכס כשוויו של הנכס השלם, ולא לכך נתכוון סעיף 190(א)(1) לחוק. כוונת הכתוב בדבר הפחתת שוויה של יתרת המגרש היא ליחס בין השווי של אותו שטח לפני ההפקעה לבין שוויו לאחר מכן. לא מן הנמנע, כי אם היו ראיות סותרות בשאלת שוויה של יתרת המגרש, כי אז לא היה מנוס לעותרת אלא לפנות לבית המשפט המוסמך בתביעה לפסק-דין הצהרתי, שבה יוכרעו השאלות העובדתיות השנויות במחלוקת. אולם, משלא הובאה לפנינו כל ראייה מטעם העותרת, המחייבת הכרעה עובדתית שכזאת, ממילא לא עומדת לפנינו שאלה זו לדיון. כל שנאמר בתצהירו של השמאי באשר לעניין זה הוא, כי הגיע למסקנות הבאות: "א. הכביש המתוכנן ברוחבו עשוי להזיק לפרויקט המתוכנן כתוצאה מכך שיהווה צוואר בקבוק מבחינה תחבורתית (ראה נספח 2). ב. בשל הכביש יהיה צורך להרחיב את הגישה לפרוייקט המתוכנן מרח' יפו ע"י הריסת בית המסחר והמשרדים הבנוי על חלקות 80, 54בגוש 30050(ראה נספח 1)." לפיכך הוא מעריך את גובה הנזק ליתרת חלקות 81, 80, 62כדלקמן: "א. כתוצאה מהריסת חלק הבנין הבנוי על חלקה 80בגוש 30050בסך של - .000,000, 12שקל. ב. כתוצאה מהריסת כל הבנין לרבות החלק הבנוי על חלקה 54בסך - .000,000, 30שקל". בחוות-דעתו, שניתנה ביום 11.4.83, מציין השמאי, כי בשל קוצר הזמן שעמד לרשותו הוערכה על-ידיו הפגיעה הישירה ביתרת החלקות כתוצאה מהריסת הבניין בלבד, ואילו התייחסותו "לשאר סעיפי הפגיעה תעשה במסגרת חוות דעת מפורטת, שתמסר בשלב מאוחר יותר". אולם חוות-דעת שכזאת לא הוגשה על-אף העובדה שהדיון בעתירה התקיים ביום .26.5.83 אשר להתעוות "צואר בקבוק מבחינה תחבורתית" אין לעובדה זו דבר עם שווי יתרת המגרש. ואם כוונת השמאי הייתה לכך, כי עקב התנועה הסואנת יופחת שוויים של הדירות או של המשרדים שייבנו, הרי כבר נאמר בבג"צ 43/79 (המ' 384/79) [6], בעמ' 123, כי הפחתה שכזאת לא תבוא "כתוצאה מן ההפקעה של מקצת המגרש, אלא כתוצאה מן הרעש וההמולה של כלי הרכב שעתידים לעשות שם את דרכם או חניתם". הוא הדין בנימוק השני שהעלה השמאי. ייתכן, כדבריו, כי ההוצאה לבניית הפרויקט המתוכנן תעלה עקב ההפקעה, כשיהיה על העותרת להרוס מבנים קיימים. אולם לא ההוצאה הנוספת, שתיגרם לעותרת עקב ההפקעה, היא שעומדת לדיון, אלא שאלת שוויה של יתרת המגרש. ייתכן כי בידי העותרת לתבוע מהוועדה המקומית פיצויים על אותם נזקים שהיא טוענת להם עקב התכנית, על-פי סעיף 197(א) לחוק, אולם, כאמור, אין עניין זה נוגע לתוקפה של ההפקעה. אוסיף רק, כי המהנדס בריסקמן, שתצהירו הוגש מטעם המשיבה, קובע מפורשות, כי לא זו בלבד ששוויה של יתרת שטח המגרש לא פחת, אלא שכתוצאה מן התכנית היא הושבחה ועלה ערכה, וזאת מנימוקים שביאר בתצהיר. דעתי היא, על-כן, כי יש לדחות את העתירה, לבטל את צו הביניים ולחייב את העותרת בהוצאות המשיבה בסך 000, 50שקל. הנשיא י' כהן: אני מסכים. השופט ג' בך: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט גולדברג.צוויםעירייהירושליםצו הפסקה מנהלי