שכר טרחת כונס נכסים - עסקת קומבינציה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שכר טרחת כונס נכסים - עסקת קומבינציה: מ"מ הנשיא מ' שמגר: .1 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נדונה בקשתו של המשיב לקביעת שכר-טרחתו ככונס נכסים. בית המשפט המחוזי התייחס למערכת העובדות אשר בעטיה התחייב מינויו של כונס הנכסים ולפעולותיו. בין היתר הוזכר, כי המדובר בעיסקה, הקרויה בלשון המסחר "עיסקת קומבינאציה", אשר לפיה העמידה חברת גינדי מקרקעין שבבעלותה לרשות חברת קמל, וזו האחרונה מכרה דירות למערערים. מנהל חברת קמל הלך לעולמו, והבנייה התעכבה. הכונס, שנתמנה בעקבות זאת, מצא קבלן חליף, וערך עמו הסכם לבנייה ואף הגיע להסכם עם בעלת המקרקעין, כדי שלא תבוטל זכות הבנייה. בעקבות זאת ולאחר פעולות נוספות, שהצריכו טיפול מטעם המשיב, הושלמה הבנייה. בעלת המקרקעין, חברת גינדי, מיאנה להשתתף בצורה כלשהי בתשלום שכר הטירחה, ובית המשפט המחוזי לא מצא בכך פגם. הוא אמר בקשר לכך: "סבורתני כי למרות העובדה שהם מקבלים דירות במבנה - אין הם צריכים לשאת בשכר הטרחה. הדירות - הם התמורה למקרקעין שבבעלותם ולהם היתה הזכות לבטל הסכם המכר' עקב הפרתו - והם לא היו מעונינים מלכתחילה בהקמת המבנה לטובת הרוכשים פרט לכך, שרצו לקחת קבלן מטעמם ולהקים המבנה. אינני רואה סיבה לחייבם בתשלום." לגוף הבקשה החליט בית המשפט המחוזי לקבוע את שכרו של הכונס לסכום של % 6מערך המבנה, שהוא 000, 610דולר. .2המערערים הלינו על החלטתו של בית המשפט המחוזי וכללו תחילה גם את חברת גינדי בין המשיבים. דא עקא, שהחברה האמורה לא הייתה צד לדיון בבית-משפט קמא, וממילא לא ניתן היה להפנות את הערעור נגדה. המערערים גם לא הסתפקו בטענות נגד שחרורה של חברת גינדי מכל השתתפות בשכר הטרחה, נושא, אשר לו התעוררו רק בשלב הערעור, מאחר שלטענתם לא היו מיוצגים לפני בית-משפט קמא. הם גם העלו טענות מטענות שונות נגד כונס הנכסים ואופן מילוי תפקידו. טענות אלה רוכזו במכתב, שהופנה לכונס הנכסים, והמערערים סברו משום-מה, כי העלאת טענות במכתב שוות ערך להוכחת העובדות הנטענות בו. המכתב גם צורף לחומר, שנשלח לבית משפט זה, מבלי שנתבקשה וניתנה הרשות לכך לפי תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-.1963 .3אין ספק, כי ההליכים בבית-משפט קמא לקו בחסר, אם כי האשם בכך אינו רובץ לפתחו של בית המשפט. אם סברו המערערים, כי יש לצרף צדדים נוספים לדיון, או כי יש לערוך בירור מקיף יותר בתלונות אשר בכוונתם להעלות נגד כונס הנכסים, היו צריכים לפנות בקשר לכך לערכאה הראשונה. דא עקא, שהמערערים, פרט לאחד, לא נטלו חלק בדיון בערכאה הראשונה, מאחר שלטענתם לא היו מודעים לכך שיתקיים דיון, בו ייפסק שכרו של כונס הנכסים. שאלת ההזמנה לדיון של המערערים נדונה בינתיים לפני בית המשפט המחוזי בה"פ 437/81 (המ' 6604/82), ובית המשפט המחוזי דחה שם בהחלטתו את הטענה, כי המערערים לא הוזמנו לדיון או כי נפלו ליקויים דיוניים אחרים בקשר להזמנה. בית המשפט המחוזי מציין, כי בא-כוחם המלומד של המערערים אף הצהיר לפניו, תוך חזרה מטיעון שעלה מתצהירם של המערערים, כי המערערים - "לא הצהירו שהם לא קיבלו הזמנה אלא טענתם היא שכיוון שלא קיבלו עותק של המסמכים על כן כאילו לא קיבלו הזמנה." בית המשפט המחוזי גם התייחס לטענה, כי כונס הנכסים התרשל במילוי תפקידו וגרם למערערים נזק. בית המשפט המחוזי ציין בקשר לכך, כי אין לראות בכך נימוק, אשר בית המשפט היה מתייחס אליו בעת שדן בבקשה לקביעת שכר-טרחה, כי אלו טענות עובדתיות שיש להוכיחן, ואם המערערים סבורים, כי יש יסוד לטענות כגון אלה, ביכולתם להגיש תביעה נגד הכונס. הועלתה גם טענה בקשר לאי-הכללתה של חברת גינדי בין החייבים לשאת בחלקם בשכר הטרחה של הכונס. בקשר לכך אמר בית המשפט המחוזי בהחלטתו הנוספת הנ"ל, כי התייחס לנקודה זו ואינו רואה לחזור בו מהחלטתו. .4עניין אי-שיתופה של חברת גינדי בשכר-טרחתו של הכונס מעורר ספקות: הנימוק, שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי לכך שהחברה יצאה פטורה ללא תשלום כלשהו, הוא, כי החברה האמורה קיבלה דירות כתמורה עבור מקרקעין שלה ותו לא; אין להטיל עליה חיוב נוסף כלשהו, שהרי יכולה הייתה לבטל את כל העיסקה מעיקרה. כאשר חברת קמל הפכה לנעדרת יכולת לבצע את הבנייה. נימוק זה איננו נראה בעיניי, לכאורה, אם כי אין, כמובן, מקום למסקנות החלטיות, כל עוד לא נשמעו טענות בעניין. גדר הספקות הוא כדלהלן: הדירות נבנו גם עבור חברת גינדי, היינו הוצאתה של עיסקת קומבינאציה מן הכוח אל הפועל, אחרי שביצועה הפך תחילה לבלתי אפשרי, נעשתה לטובת כל אלה, אשר ציפו לקבלת דירות, יהיו אלה רוכשי הדירות במזומנים או יהיו אלה רוכשי הדירות על-ידי מתן תמורה במקרקעין. הדירות, שהוקצו לחברת גינדי, לא היו, כפי שיש להניח, בגדר המרת מקרקעין בדירות שוות ערך ותו לא, שהרי אחרת אין להבין, מדוע נערכת עיסקת הקומבינאציה. בעל מקרקעין נכנס לתוך עיסקה כאמור, מכיוון שגם הוא מפיק תועלת מקבלת דירות עבור המקרקעין שלו, ולא התברר לפני בית המשפט המחוזי, כי חברת גינדי הייתה יוצאת דופן במובן זה. לא נתאפשרה גם בדיקה עובדתית של הטענות האפשריות של החברה האמורה, כי זו זכתה בהשמעת גירסתה על כונס הנכסים שסבר ככל הנראה, מראש, שאין להפוך את החברה האמורה לצד, כאשר הוא מבקש מבית המשפט כי יקבע את שכר-טרחתו. מובן שהמשיבים בבית-משפט קמא, שהם המערערים שלפנינו, יכלו לבקש בערכאה הראשונה את צירופה של חברת גינדי כמשיב נוסף, אך מן החומר שלפנינו אין עולה, שהמערערים, שלא היו מיוצגים בשלב האמור, הבינו אל נכון במה המדובר, וכי יכלו לדעת מראש ולפני הדיון, כי עומדים לפטור את חברת גינדי מכל השתתפות בנטל של כיסוי ההוצאות המשפטיות, הנתבעות על-ידי הכונס. כאמור, יש מקום לדיון בנושא לגופו, ואין לראות באמור לעיל אלא משום הצגה של הבעיות העיקריות. אשר לטענות המופנות נגד פעולתו של הכונס, הרי אין ספק שצודק בית-משפט קמא, כי אם יש טענה, שהכונס גרם נזק למערערים, הרשות בידם לתבעו ולנסות ולהוכיח טענתם בדרך הדיונית הנכונה. אולם, אם יש להם טענות בדבר אופן פעולתו של הכונס בכל הנוגע לתחומים, לגביהם הוא מבקש את שכר הטרחה, הרי טענות כאלה הן רלוואנטיות בשלב בו קובעים את שיעורו של השכר האמור. כפי שכבר צוין לעיל, אין בית המשפט צריך להידרש במקרה כגון זה אל האשמות הערוכות בצורת מכתב, אלא להוכחות המובאות לפניו כדין. .5בנסיבותיו של מקרה זה הייתי מאפשר למערערים, כי יבקשו מן הערכאה הראשונה את צירופה של חברת גינדי כמשיב נוסף וכן את הבאתן של ראיות כדין בקשר לפעולתו של הכונס, ובלבד שיש לראיות אלה זיקה לקביעת שכר הטרחה. אשר על-כן הייתי מקבל את הערעור, מבטל את החלטתו של בית-משפט קמא לעניין שכר הטרחה ומחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, על-מנת שיאפשר למערערים תוך זמן קצוב, שייקבע על-ידי הערכאה הראשונה, נקיטתם של ההליכים שהוזכרו לעיל. השופטת מ' בן-פורת: אני מסכימה. גם לדעתי אין זה ברור, שחברת גינדי אינה חייבת לשאת בחלק מהוצאות הכונס, אם כי הייתי נמנעת מהבעת דעה בעניין זה ולו גם לכאורה. השופט יהודה כהן: "סדרי הדין הנוהגים בארץ אינם מחייבים בעל דין למנות עורך דין כדי לייצגו לפני בית המשפט, אלא הרשות בידי כל בעל דין להתייצב בעצמו בכל שלב משלבי הדיון" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 163). המערערים בחרו שלא למנות לעצמם עורך-דין, שייצגם בהליך, נושא הערעורים, אשר התקיים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ולא זו בלבד אלא שרק שלושה מהם התייצבו והיו נוכחים בשעת הדיון. בחירתו של בעל דין להתייצב לדיון ללא ייעוץ משפטי מטילה עליו את האחריות לנהל את משפטו לפי כל ההלכות, הכללים וסדרי הדין הנהוגים והמתווים את הדרך בהליך על-מנת להשיג את מבוקשו. עליו להציג את טענותיו כראוי, להוכיח את העובדות שעליהן הוא מבסס את הטענות ולשטוח לפני בית המשפט את עתירותיו. אם בעל דין אינו מתייצב כלל לדיון שהוא צד בו, הכיצד יוכל בית המשפט לדעת מה הטענות שיש בפיו כדי לסתור את העובדות שמעלה כנגדו יריבו ולהדוף את העתירות המופנות כלפיו?! בהמ' 19/55 [1] נדון עניינו של הליך, שהיה לפני הרשם, ואשר בו הוחלט, כי עורך הדין, שאמור היה לייצג את המשיבים, מנוע מלייצג חלק מהם, משום שאלה לא מינו אותו כדרוש. בית המשפט לפי נתונים אלה החליט, כי "הרשם לא יכול היה לתת את הסעד לאותם המשיבים שלא ביקשוהו ממנו, לא הופיעו לפניו וגם לא יוצגו בפניו" (שמ, בעמ' 133). ראשית החטאת נעוצה באי-התייצבות בעל הדין לדיון, אף-על-פי שהוזמן כדין לעשות כן. על-ידי אי-הופעתו הוא שומט מידיו את האפשרות לקבל את הסעד שהוא מייחל לו. יתרה מזו, אי-הופעתו יכולה להתפרש, בהעדר סיבה טובה לכך, כהסכמה לנטען על-ידי יריבו וכהכרה בזכותו של היריב לקבל את הסעד שהלה תובע. הדברים הם אלמנטאריים, ולא הייתי טורח לפרטם ולהדגישם, אלמלא נעשה ניסיון על-ידי פרקליטם המלומד של המערערים להחיות לפנינו בדרכים פסולות, לדעתי - את פרשת ההגנה, שלא ניתן לה ביטוי לפני הערכאה הראשונה הן בגלל אי-הופעתם של חלק מן המערערים והן משום שאלה מהם אשר התייצבו לדיון, פרט לאחד מהם, לא נטלו כל חלק בו. אותו בעל דין, מר מרק בהט, כשקם להגיב על סיכום טענותיו של המשיב (כונס הנכסים) לפני הערכאה הראשונה, נתן ביטוי להערכתו לעבודה שהושקעה עלידי המשיב באמרו (בעמ' 3לפרוטוקול של המ' 4203/82): "הדו"ח (של הכונס - י' כ') מפרט את פעולות הכינוס. טענתי (היא) שנעשתה פעולה טובה ואפילו יזמה". מלים אלה, שאף אחד מהמערערים שהיו נוכחים בדיון לא חלק עליהן, נאמרו על-ידי מר בהט, אך ניתן לומר שהן מייצגות גם את עמדת המערערים הללו - אשר בשתיקתם הביעו הסכמה לדברים אלה. הניגוד הקוטבי שבין דברי הערכה אלה לעבודת הכונס לבין דברי האשם והשיטנה שבא-כוח המערערים הביא בסיכומיו מטעמם, מעורר ספקות ביחס לשאלה, אם הפרקליט המלומד הציג לפנינו בצורה נכונה וכנה את הרגשתם והגיגי לבם של מרשיו. ההאשמות החמורות, שהטיח בא-כוח המערערים בכונס, לא הועלו לפני הערכאה הראשונה ולא הונח להן בסיס עובדתי במהלך הדיון שם. גם לפנינו אין שמץ של ראיה לטענות בא-כוח המערערים בסיכומיו ביחס ל"פעולה בלתי נאמנה, בלתי כשרה מצד הכונס-המשיב כלפי המערערים", וחמורה ביותר השאלה הריטורית שמציג בא-כוח המערערים: "...והאם הדבר נבע מקנוניה בין הכונס לגינדי, במובן זה שגינדי העניקה טובות הנאה וכספים לכונס?" ברצוני להביע את הסתייגותי הנמרצת מהשיטה שנקט בא-כוח המערערים להטיח אשמות ולפזר השמצות, כשאין כל ראיות לפנינו לתמיכה בדבריו. הדבר חמור פי כמה, כשהפרקליט המלומד העלה את טענותיו האמורות בידעו, כי ניסיונו להגיש לנו את המסמך, המכונה נספח א' בהודעת הערעור, ואשר לפי מהותו אף הוא אינו ראיה, נדחה על-ידינו. אולם לגופן של הטענות ולפי העובדות שלא נסתרו לפני הערכאה הראשונה, יש להעיר, כי המשיב פירט בשני הדו"חות שהוא הגיש בתמיכה לבקשתו, את כל ההצעות שהועלו לפניו להשלמת הבניין ולא פסח על ההצעה הזולה שבא-כוח המערערים מתייחס אליה בסיכומיו, ואשר, לפי הטענה, הכונס דחה בגלל קנוניה שהוא רקם עם חברת גינדי. הכונס מביא בדיווחו פרטים מדויקים ביחס למחירים, שנדרשו על-ידי המציעים השונים, ומסביר בכל מקרה את הסיבה, שבגללה לא נתקבלה ההצעה. לבסוף הוא גם מנמק, מדוע הוא נאלץ להסכים לתנאיו של גינדי, שאם לא כן היה האחרון מכשיל את המטרה של הקמת הבניין ושם לאל את המאמצים לתקן את המצב העגום, שהמערערים נקלעו אליו, ושהיו צפויים לצאת ממנו נקיים מכל הכספים שהשקיעו על-מנת לרכוש דירה מהקבלן המנוח. כל העובדות הללו נתקבלו כבלתי שנויות במחלוקת על-ידי הערכאה הראשונה, כי איש מהמערערים לא קם לסתור אותן. אני סבור, מעיון בדו"חות של הכונס, כי לא בכדי שיבח מר בהט את פעולותיו. הכונס מונה אחד לאחד את כל המכשולים, שעליהם הוא היה צריך להתגבר, החל מהשגת הסכמתה של חברת גינדי להימנע מביטול העיסקה שהייתה לה עם הקבלן המקורי ומתפיסת החזקה במגרש ובשלד של המבנה שהאחרון הספיק להקים לפני מותו, המשך בהשגת אשראי ובמציאת פתרונות למימון השלמת הבנייה, וכלה בעריכת החוזים בינן לבין חברת גינדי והקבלן המשלים את העבודה ולבין המערערים רוכשי הדירות. לי נראים הישגיו של הכונס כראויים לשבח, וזאת גם להערכת המערערים, אשר סמכו ידיהם על פעולותיו של הכונס לכל אורך הדרך. בדיווחו ציין הכונס את העובדות הבאות: הוא דיווח למערערים על כל שלב של פעולתו וקיבל את אישורם להצעות, אשר נתקבלו על דעתו. בנוסף לכך הוא פנה לבית המשפט וביקש הוראות ביחס לפעולות, שיש לקבל את אישורו של בית המשפט לגביהן. המערערים לא העלו כל השגות לפני הערכאה הראשונה על האמור בשני הדו"חות ולא הביעו תרעומת כל שהיא על רשלנות מצד הכונס או על הולכתם שולל על-ידיו. על-כן פסולים בעיניי ניסיונותיו של בא-כוח המערערים להטיל דופי בכונס בסיכומיו לפנינו על סמך עובדות, שלא זו בלבד שלא הועלו ולא הוכחו לפני הערכאה הראשונה, אלא עומדות בניגוד גמור לתמונה שהייתה לפניה. בא-כוח המערערים ניסה לשקם את ההליך שהסתיים לפני הערכאה הראשונה על-ידי הגשת בקשה בהמ' 6604/82, שבה נתבקש בית המשפט לבטל את החלטתו, שעליה סב ערעור זה, בגלל פגמים דיוניים וטענות אחרות, שהצדיקו, לפי טענתו, היעתרות לבקשה זו. בית המשפט דחה את הטענות ביחס לליקויים הדיוניים והעיר ביחס לטענת הרשלנות מצד הכונס, כי בית המשפט לא היה מתייחס לטענה זו, גם אילו הועלתה בדיון המקורי, כיוון שלא היו לפניו הוכחות לביסוסה. בקשר להגבלת הדיון לעובדות שהיו לפני בית המשפט ולסופיותו מבחינת הבאת ראיות נוספות או ההסתמכות עליהן, מן הראוי להביא דברים שנאמרו בסוגיה זו מפי כבוד השופט חיים כהן (כתוארו אז) בע"א 81/68 [2], בעמ' 26-27: "תקנות סדרי הדין תכליתן להבטיח שהדיון השיפוטי יתנהל בצורה סדירה ותקינה וצפויה מראש; וכפי שבית-משפט זה כבר אמר לא פעם, אין לסבול כי עורך-דין יבחר לו דרכי טיעון והגשת ראיות משלו ללא כל זיקה לתקנות. ובמיוד נזדמן לנו לא פעם להתריע על כך שאין לו לעורךדין להגיש על דעת עצמו וללא רשות לכך מבית-המשפט, תצהירים על עובדות, כנספחים לסיכומי טענותיו; וכבר פסקנו שמי שיעשה כך, ילקה בהוצאות. ... דין הוא, ועליו חזרנו פעמים אין ספור, שאין בית-משפט לערעורים נעתר, בדרך כלל, לבקשה למתן רשות להגיש ראיות נוספות בשלב הערעור, אם קיימת היתה האפשרות להגיש אותן הראיות לפני ביתהמשפט בערכאה הקודמת... בנסיבות אלה קיים ספק רב אם היינו יכולים להיעתר לבקשת המערערים בענין שלפנינו." קל וחומר במקרה שלפנינו, שלא הוגשה כל בקשה להגיש ראיות אלא הוגש רק מכתב, שבא-כוח המערערים הפנה אל המשיב, ובו מפורטות העובדות והטענות, שהוא מעלה בשם מרשיו, ללא תימוכין בראיות כלשהן. עם כל ההבנה שניתן לגייס לטובת המערערים ביחס לקלישות הבנתם וניסיונם בניהול ההליך הנדון, נראה לי, שבית המשפט אינו יכול להתעלם מן האינטרס של המשיב לקבל את הגמול על העבודה והעמל שהשקיע במשך כשנתיים וארבעה חודשים בלא שקיבל אף פרוטה במשך כל התקופה הזו. צמידות להוראות התקנות תמנע מאת המשיב את עגמת הנפש, שעלולה להיגרם על-ידי השיהוי בקבלת שכרו, הכרוך בהחזרת הדיון לערכאה הראשונה. את אותם העקרונות הייתי מחיל ביחס לטענה, שהערכאה הראשונה "הפריזה... הן בשעור שכר טרחת הכונס והן בחישוב הסכום המהווה את הבסיס למכפלת הסכום האמור בשיעור שנקבע על ידה". המשיב לא הפתיע את המערערים ביחס לממדי דרישותיו, כי הוא הביא את פרטיהן בבקשתו בפני הערכאה הראשונה. בסעיף 8לבקשתו הוא אומר, כי המחיר להשלמת הבניין לפי ההצעה הזולה ביותר מסתכם בסכום של כ-000, 650דולר. בסעיף 15לבקשתו הוא קובע, כי "השלמת הבנין תעלה עפ"י ההצעה שאושרה ע"י בית המשפט סך של -. 646103דולר (...של ארצות הברית)". המערערים קיבלו העתק מהבקשה וידעו, בבואם לדיון, מה תהיינה טענות המשיב לפני בית המשפט; הם לא העלו כל טענה שכנגד ביחס לסכום האמור, שמהווה בסיס לשיעור שכר-טרחתו של המשיב. אינני רואה איפוא כל ממש בטענת בא-כוח המערערים לפנינו בנקודה זו. המשיב גם טען בסעיף 17לבקשתו, כי יש לשלם לו "שכר טרחה מתאים ובדרך הנהוגה בבית משפט זה מכבר לאמור % 6מסכום העיסקה בצירוף מע"מ". משמע שהמערערים היו מודעים - אם קראו בעיון את הבקשה, כפי שהיו צריכים לעשות - לדרישה זו. אף-על-פי-כן איש מהם לא עורר כל טענה ביחס לגובה המקדם באחוזים, שלפיו יש לחשב את שכר הטרחה. היחידי, שמצא לנכון לומר את דברו במהלך הדיון, אמר - "אינני מתמצא בשכר טרחה" (עמ' 3לפרוטוקול). דברים אלה בוודאי לא יכלו לעזור לבית המשפט בשיקוליו. הנשיא התורן המלומדת קבעה: "לגבי גובה סכום, דורש הכונס % 6מערך המבנה שהוא 000, 650דולר. דהיינו: הכונס הצליח לגייס את הסכום הזה מהמבקשים, ממכירת דירות, מהסדרים וכדומה - תוך כדי עמל רב שיש להעריכו ולא קבל שכר ביניים כל הזמן. נראה לי, וגם לא היתה התנגדות לכך כי זה השכר הראוי, בשים לב לכך גם שהשכר כולו חל על המשיבים 1-.8" לאור מהלך הדיון, כפי שהוא משתקף גם בדבריה של השופטת, אין למערערים כל עילה לתקוף על-פיה את שיעור השכר שנפסק למשיב. הטענה היחידה, שבדין הועלתה לפנינו, כיוון שהיא נדונה בערכאה הראשונה, היא זו הנוגעת לשיתוף חברת גינדי בתשלום שכר-טרחת הכונס. הטענה נטענה בפני הערכאה הראשונה על-ידי מר בהט לאמור (בעמ' 3) : "לדעתי התשלום צריך להיות על כל הדירות כולל גינדי..." על כך השיב בית המשפט בהחלטתו כדלקמן: "סבורתני כי למרות העובדה שהם (האחים גינדי - י' כ') מקבלים דירות במבנה - אין הם צריכים לשאת בשכר הטרחה. הדירות - הם התמורה למקרקעין שבבעלותם, ולהם היתה זכות לבטל 'הסכם מכר' עקב הפרתו - והם לא היו מעונינים מלכתחילה בהקמת המבנה לטובת הרוכשים (המערערים - י' כ') פרט לכך, שרצו לקחת קבלן מטעמם ולהקים המבנה. אינני רואה סבה לחיבם בתשלום." החלטת הנשיא התורן המלומדת נראית לי מכמה טעמים: א. המשיב נתמנה ככונס מטעם המערערים על-מנת להשלים את המשימה שקיבל על עצמו הקבלן המנוח יהושע קמל. תפקידו הראשון של המשיב היה לשכנע את האחים גינדי שלא יבטלו את ההסכם, שחתמו עם הקבלן המנוח, ושלא יתפסו את החזקה במקרקעין. אילו מימשו כוונה זו, הייתה יורדת לטמיון השקעת הקבלן המנוח בשלד שהוא הספיק לבנות, ועמה סיכוים של המערערים לקבל בחזרה את הכספים ששילמו לקבלן. במשא ומתן הזה ייצג הכונס את המערערים, כשהצד האחר, שאותו היה צריך לשכנע, היה חברת האחים גינדי. חברת האחים גינדי בוודאי אינה חייבת לשלם לכונס שכרטרחה על שהוא שכנע אותה לוותר על כוונותיה המקוריות. ב. בגין הדירות שחברת האחים גינדי קיבלה - במסגרת עיסקת הקומבינאציה - תמורת המקרקעין שהיא העמידה לרשות הקבלן המקורי ולאחר מכן לרשות הקבלן המשלים את המבנה, אין החברה חייבת להשתתף בשכר טרחת הכונס. אילו הקבלן המקורי היה משלים את הבניין, הוא היה חייב למסור לחברת האחים גינדי את הדירות הנדונות ללא תביעות של שכר-טרחה או טובת הנאה אחרת עבור תפקידו כמבצע הבנייה. הדירות האלה היו, למעשה, אמצעי תשלום עבור המקרקעין ותו לא. ניתן לומר שהכונס, על-ידי התפקיד שקיבל על עצמו, יצר עבור המערערים את אמצעי התשלום, שבאמצעותם יכלו לשלם לחברת האחים גינדי את תמורת המקרקעין, שעליהם נבנו דירותיהם. ג. חוץ מהדירות, שיועדו למסירה תמורת המקרקעין כאמור לעיל, הייתה מוטלת על הכונס המשימה לדאוג למימון בנייתן של שש דירות, אשר נכללו בתכנית הבניין, אך לא נמצאו להן רוכשים על-ידי הקבלן המנוח. ברור שלא עמדו לרשות הכונס אמצעי מימון לכיסוי עלות הדירות הללו. הפתרון שנמצא היה כדלקמן: הקבלן, אשר קיבל על עצמו את ביצוע העבודה, התחייב לבנות את שש הדירות על חשבונו, על-מנת שהדירות תעמודנה לזכותו ושהוא יוכל להפיק את הרווחים ממכירתן. ייתכן שיש לאחים גינדי שליטה או אינטרס בחברה הקבלנית שהשלימה את הבנייה, אך באופן פורמאלי חברה זו היא גוף משפטי נפרד, ולא ניתן לטעון, שחברת האחים גינדי קיבלה את שש הדירות הללו. אין כל הצדקה איפוא להטיל עליה השתתפות בשכר טרחת הכונס בגין דירות אלו. גם החברה הקבלנית, שנטלה על עצמה את מימון שש הדירות הללו, אינה חייבת לשאת בשכר טרחת הכונס, כיוון שהעיסקה שהיא עשתה הייתה עיסקה עם הכונס על-מנת לשחרר אותו מן הנטל של מימון בנייתן של שש הדירות הנדונות. אני בדעה איפוא, על סמך הנימוקים הנ"ל, שיש לדחות גם את הטענה, שחברת האחים גינדי חייבת לשאת בחלק משכר-טרחתו של המשיב. אני מציע איפוא לחבריי הנכבדים לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בהוצאות ובשכר טרחת עורך-דין. הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק-דינו של מ"מ הנשיא השופט שמגר. מאחר שפעולתם של המערערים לקתה בליקויים דיוניים, אשר תרמו להתארכות ההליכים ולצורך לקיים דיון נוסף בערכאה הראשונה כמבואר לעיל, יישאו בהוצאותיו של המשיב בסכום של 000, 25שקלים. עסקת קומבינציהכינוס נכסיםשכר טרחהבניה