קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דוגמת הסכם סולחה: כב' סגן הנשיא א' אברהם רקע ביום 24.9.1977 נהרג ביריות אקדח המנוח ז"ל ("המנוח"), אחיו של המשיב 1. את מותו מצא המנוח בקטטה בה היו מעורבים המערער, אחיו, המנוח והמשיב 1. בעקבות המאורע הוקמה ועדת סולחה, בה ישבו מוכתרי הישובים טורעאן, איכסאל וסכנין, במטרה להשכין שלום בין משפחתו של המערער לבין משפחת המנוח. בסופה של מלאכת גישור נכרת, ביום 6.5.1978, הסכם סולחה, לפיו היה על משפחת המערער לפצות את משפחת המנוח בסך של 125,000 לירות. סכום הפיצוי שולם. ביום 28.11.1986 הגישו אלמנת המנוח וילדיה תביעת פיצויים נגד המערער, שניים מאחיו ושאר נתבעים. התביעה (בבית המשפט המחוזי בנצרת) נתקבלה, בפסק דין מיום 1.3.1999, שחייב את המערער ושני אחיו בפיצוי האלמנה והיתומים. ביום 8.12.2002 הגיש המערער תביעה, בה הוא טען, כי ביום 10.5.1998 נודע לו, כי סכום הפיצויים ששולם על פי הסכם הסולחה לא עבר לידי האלמנה וילדיה. הוא ייחס, עקב כך, מעשה מרמה של שלוחי משפחת המנוח, שנטלו את הכספים לכיסם. הוא טען, כי אילו ידע כי הכספים לא הגיעו לכיסם של האלמנה והיתומים, לא היה ניתן נגדו פסק הדין בבית המשפט המחוזי. הוא תבע על כן להשיב לידיו את הסכום ששולם במסגרת הסולחה (שוויו נאמד ב-700,000 ₪), וכן הוצאות משפט שנגרמו לו בהליך בפני בית המשפט המחוזי. תביעתו הופנתה כנגד אחי המנוח (המשיב 1) וכנגד המוכתרים שנטלו חלק בועדת הסולחה, ושלפי הטענה לא העבירו את הכספים לאלמנה וליתומים. פסק הדין קמא 4. בית המשפט קמא דחה טענות דיוניות אחדות שנטענו מפי הנתבעים (התיישנות, העדר עילה ויריבות, ומעשה בית דין). לגופה של תביעה קבעה השופטת קמא, כי פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי כנגד המערער ואחיו לא הביא בחשבון את תשלום כספי הסולחה, ולא ניכה אותם מן הסכום בו חייב את המערער ושני אחיו, כיוון ששאלה זו כלל לא עלתה במשפט. 5. את התביעה נגד חברי ועדת הסולחה דחתה השופטת קמא, משבאה לכלל מסקנה, על יסוד שורה ארוכה של עדויות שנשמעו בפניה, כי תפקידם של חברי הועדה לא היה כי אם לנסות ולגשר בין הניצים, על מנת למנוע המשך שפיכות הדמים. לא היה זה מתפקידם לקבוע מה ייעשה בפיצוי שנקבע, או לעשות על מנת שיגיע לידי האלמנה וילדיה. משימתם הושלמה לאחר שהעבירו את הכספים לידיו של המשיב 1, הוא אחי המנוח, כנציגה של משפחת המנוח, ומכאן ואילך נתונה היתה ההחלטה מה ייעשה בכספים בידיו בלבד. 6. ועוד קבעה השופטת קמא, כי לא הוכח בפניה, כי היה על המשיב 1, שקיבל לידיו את הכספים, להעבירם לידי האלמנה והיתומים. בית המשפט התחזק במסקנתו זו מן העובדה, שאבי האלמנה נכח בישיבות ועדת הסולחה, ובכלל זה במעמד תשלום הפיצוי, ולא עשה דבר על מנת שהכספים יעברו לידי בתו. יתר על כן, בתו, האלמנה, העידה, כי הכספים לא היו מיועדים אליה. 7. נוסף על כל אלה קבעה השופטת קמא, כי הנזק לו טוען המערער לא הוכח, כיוון שלא הוכח שהמערער שילם את פסק הדין שניתן נגדו, ושחייבו לפצות את האלמנה והיתומים. הערעור 8. על פסק דין זה מלין המערער, בערעור שהניח לפתחנו. הוא קובל על הקביעה, לפיה לא הוכח כי על חברי ועדת הסולחה היה להעביר את הכספים לידי האלמנה והיתומים. לטעמו - הם היו שלוחיה לשם קבלת הכסף, ואם לא העבירוהו לידיה - הם לקו בשליחותם, ורימו אותו ואת משפחתו. ועוד קובל המערער על קביעת השופטת קמא, לפיה לא הוכיח את נזקיו, נזקים הנובעים מחיובו בפסק הדין בבית המשפט המחוזי. לטעמו לא היה עליו להראות, כי שילם בפועל את סכום פסק הדין, ודי בכך שהחוב קיים, והוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, על מנת להוכיח את נזקיו. ועוד קובל המערער על כי בית המשפט קמא ראה בעדותו עדות יחידה של בעל דין, שכן, לטעמו, עדות זו קיבלה תימוכין, בדמות מסמכי ההוצאה לפועל הנ"ל. דיון 9. את עילת תביעתו השתית המערער על כך, שאם היה יודע שהאלמנה והיתומים לא קיבלו את כספי הסולחה, לא היה ניתן נגדו פסק דין בבית המשפט המחוזי כפי שניתן. אלא שבנקודת הזמן בה התקיים הדיון בפני בית המשפט המחוזי סבר המערער, כי כספי הסולחה הועברו לידי האלמנה והילדים, והנה בכל זאת הוא לא טען בפני בית המשפט המחוזי, כי יש לנכות סכומים אלה מן הפיצוי בו הוא יחויב. לא אי הידיעה אודות העברת הכספים לידי האלמנה והיתומים הביאה לפסק הדין, כפי שניתן, משמע בלי הניכוי, כי אם מחדלו של המערער, שלא ביקש את הניכוי בבית המשפט המחוזי הוא שהביא לכך שלא ייעשה ניכוי סכום הסולחה. די היה בכך כדי לדחות את תביעת המערער. 10. מעבר לדרוש אומר, כי ככל הנוגע לקביעותיה של השופטת קמא, קביעות אלה הן בבחינת קביעות שבעובדה, ובכגון דא אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב, לא כל שכן כאשר אלה נסמכות על התרשמות בלתי אמצעית מן העדים, כגון שארע בענייננו, כאשר שורה ארוכה מאוד של עדים העידה בפני השופטת קמא, ועל יסוד עדויות אלה פסקה את פסוקה. אינני סבור, כי יש הצדקה כלשהי להתערב בקביעותיה. בתוך כך אין להתערב בקביעתה, לפיה לא הוכח לפניה, כי על חברי ועדת הסולחה היה להעביר את הכספים לידי האלמנה, ומכאן שהתביעה נגדם דינה להידחות. הוא הדין ביחס למשיב 1, שגם אם קיבל את הכספים, לא הוכח כי היה עליו להעבירם לידי האלמנה והיתומים, כך קבעה השופטת קמא, ואינני רואה טעם ראוי להתערב בקביעה עובדתית זו שלה. 11. כיוון שלמסקנה זו הגעתי, משמע כי לא היה על חברי ועדת הסולחה או על המשיב 1 להעביר את הכספים לידי האלמנה והיתומים, כי אז אין עוד רלוונטיות לקביעתה של השופטת קמא, שהיא בבחינת קביעה חליפית לקביעותיה הקודמות, לפיה כדי להוכיח את נזקיו היה על המערער לשלם תחילה את פסק הדין שניתן נגדו בבית המשפט המחוזי. 12. סוף דבר, משום הטעמים הללו אציע לחבריי לדחות את הערעור. אברהם אברהם, שופטאב"ד כב' השופט א' קולה: אני מסכים אשר קולה, שופט כב' השופט י' אברהם: אני מסכים. יונתן אברהם, שופט לפיכך הוחלט, פה אחד, לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיבים שכר טרחת עורכי דין בסך של 10,000 ₪. סכום זה יש בידיהם לקבל מתוך הערבון שהפקיד המערער בהליך שלפנינו. א' אברהם, שופט, ס. נשיא[אב"ד] אשר קולה, שופט יונתן אברהם, שופט חוזההסכם סולחה