דחיית בקשה לביטול החלטה בהעדר התייצבות

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית בקשה לביטול החלטה בהעדר התייצבות: 1. זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט מ' רניאל) מיום 14.12.2010, בה נדחתה בקשת המבקש לביטולה של החלטה אשר ניתנה ביום 17.6.2010 בהעדר התייצבותו ובמסגרתה העמיד בית משפט קמא את שיעור התשלומים החודשיים בהם חב המבקש לקופת הכינוס (להלן: התשלומים החודשיים) על 4000 ש"ח, החל מיום 1.7.2010 ועד למתן החלטה אחרת. אלה, בתמצית, העובדות והטענות העיקריות הצריכות לעניין: 2. המבקש הינו החייב בתיק פשיטת הרגל המתנהל בבית משפט קמא. ביום 17.6.2010 התקיים דיון בעניינו אך המבקש לא התייצב לאותו דיון. תחת זאת הופיע בנו, העונה לשם באדר (להלן: באדר), אשר טען כי היעדרות המבקש מהדיון נבעה מאשפוזו בבית החולים יום קודם לכן מסיבות שאינן ידועות לו ואשר כפי הנראה קשורות למחלת הסוכרת ממנה סובל המבקש. באדר הציג אישור מאת משרד הקבלה בבית החולים "המשפחה הקדושה" בנצרת מיום 16.6.2010 (הוא, כאמור היום שקדם ליום הדיון) ממנו עלה כי המבקש אכן אושפז בבית החולים באותו היום. עם זאת, לא כלל האישור כל מידע אודות סיבת האשפוז. במעמד הדיון טען בא כוח המשיבים 1-2 (אשר שימש כמנהל המיוחד לנכסי החייב ובהמשך מונה לנאמן על נכסיו) (להלן: המנהל המיוחד) כי מדובר בחייב אשר בוחר להתעלם באופן עקבי מחובותיו על-פי צו הכינוס וכי הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בעובדה שהוא אינו מגיש דו"חות ואינו עומד בתשלומים החודשיים לקופת הכינוס, חרף העובדה כי בקשתו לביטול צו הכינוס נדחתה. הואיל ומהרישומים שהונחו בפני בית המשפט עלה כי באדר משמש כבעלים של תחנת דלק בה עובד המבקש, פנה בית המשפט לבאדר בשאלות הנוגעות, בין היתר, לתפקידו של המבקש בתחנת הדלק ולשכרו מעבודתו שם, אך באדר סירב להשיב לשאלות אלו. משכך, קבע בית המשפט כי המבקש ימציא בתוך 14 ימים אישורים רפואיים אודות מצבו הבריאותי אשר, על-פי הנטען, מנע ממנו להתייצב לדיון. עוד קבע בית המשפט כי המבקש יגיש תגובה לחוות הדעת שהוגשה מטעם המנהל המיוחד (שעניינה בסוגיית הכרזת החייב כפושט רגל), אף זאת בתוך 14 ימים. לצורך כך, הורה בית המשפט למנהל המיוחד להמציא את חוות דעתו ואת פרוטוקול הדיון למבקש תוך 3 ימים ובנוסף נמסר פרוטוקול הדיון באותו מעמד גם לידי באדר. כמו כן נקבע כי לאחר קבלת תגובת המבקש תינתן החלטה בבקשה להכרזת החייב כפושט רגל. לבסוף ולאור הנתונים שהוצגו בפניו עד אותו השלב, הוסיף בית המשפט והעמיד את שיעור התשלומים החודשיים שבהם חב המבקש לקופת הכינוס על 4,000 ש"ח, ביחס לתקופה שתחילתה ביום 1.7.2010 ועד למתן החלטה אחרת. 3. בהחלטה נוספת שניתנה ביום 15.7.2010, עמד בית משפט קמא על כך שהמבקש לא הציג תעודה רפואית כאמור בהחלטה מיום 17.6.2010. משכך, קבע בית המשפט כי יש לראות בהיעדרותו של המבקש מן הדיון היעדרות בלתי מוצדקת, על כל התוצאות הכרוכות בדבר. בהמשך לכך ומאחר שהמבקש - למרות ההזדמנות שניתנה לו - אף לא הגיב לחוות דעתו של המנהל המיוחד, ניתן ביום 27.10.2010 פסק-דין בעניינו של המבקש, לפיו הוכרז המבקש כפושט רגל. כן קבע בית המשפט בפסק-הדין כי הוראות צו הכינוס ימשיכו לחול והוא אף נעתר לבקשת המנהל המיוחד והורה על הגדלת שיעור התשלומים החודשיים שבהם חב המבקש לקופת הכינוס והעמידם על 5,000 ש"ח, החל מיום 1.12.2010 ואילך. לבסוף, הורה בית המשפט על מינוי המנהל המיוחד כנאמן על נכסי המבקש.  4. ביני לביני, פנה המבקש לבית משפט קמא בבקשה לביטול החלטתו מיום 17.6.2010 אשר ניתנה, כאמור, בהעדר התייצבותו או לחילופין להפחתת שיעור התשלומים החודשיים לקופת הכינוס (להלן: בקשת הביטול). ביום 14.12.2010 דחה בית משפט קמא בקשה זו בדחותו את טענת המבקש כי אין ביכולתו לעמוד בתשלומים החודשיים שבהם חויב. בית המשפט ציין בהקשר זה, בין היתר, כי מן הראיות שהונחו בפניו עולה כי המבקש הוא זה המשמש הלכה למעשה כבעלים של תחנת הדלק הנזכרת לעיל. 5. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני. המבקש סבור כי היה מקום להורות על ביטולה של ההחלטה מיום 17.6.2010 הואיל ולטענתו כבר ביום 19.7.2010 הציג הוא בפני בית משפט קמא אישורים רפואיים שיש בהם כדי להצביע על כך שהיעדרותו מן הדיון הייתה מוצדקת ונבעה ממצבו הבריאותי שחייב את אשפוזו. עוד טוען המבקש לפגמים שונים שנפלו בהליכים שקדמו למתן ההחלטה מיום 14.12.2010 ואשר מצדיקים, לשיטתו, את ביטולה. לבסוף, טוען המבקש כי יש מקום אף לביטולו של פסק-הדין שניתן בעניינו ביום 27.10.2010 (להלן: פסק-הדין) באשר לגישתו, לא היה מקום ליתן פסק-דין סופי בעניינו טרם ההכרעה בבקשתו לביטול ההחלטה מיום 17.6.2010. לטענת המבקש חוות דעת המנהל המיוחד מעולם לא הומצאה לידיו ואף מטעם זה הוא סבור כי יש הצדקה לביטול פסק-הדין.  6. המשיבים, מצידם, סבורים כי דין הבקשה להידחות. ראשית, טוענים המשיבים 1-2 כי פסק-הדין מיום 27.10.2010 סיים סופית את הדיון בשאלת הכרזתו של המבקש כפושט רגל וכי ככל שהוא חפץ להשיג על פסק-הדין היה עליו לעשות כן בדרך של הגשת ערעור בזכות. משלא פעל המבקש כך ותחת זאת פנה לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור, סבורים המשיבים 1-2 כי יש להורות על מחיקתה של הבקשה ככל שהיא נוגעת לפסק-הדין. עוד טוענים המשיבים 1-2 כי טענת המבקש לפגמים שנפלו בהליכים שקדמו למתן ההחלטה מיום 17.6.2010 אין לה על מה לסמוך והם מוסיפים וטוענים כי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה יש ביכולתו של המבקש לשאת בתשלומים החודשיים שהושתו עליו מבוססת כדבעי על מסמכים שהוצגו בפני בית משפט קמא מהם עולה  כי תלושי השכר שמונפקים למבקש בקשר עם העבודה בתחנת הדלק הינם פיקטיביים וכי המבקש משמש, הלכה למעשה, בעלים של התחנה. אף מטעם זה, סבורים המשיבים 1-2 כי החלטת בית משפט קמא בדין יסודה ואין מקום להתערב בה. המשיב 3 - כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכונ"ר) סבור אף הוא כי דין הבקשה להידחות. לגישתו, אין מקום כי ערכאת הערעור תתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בשאלת כושר ההחזר של המבקש, שכן קביעות אלו מבוססות על בחינה עניינית של חומר הראיות שהונח בפני בית משפט קמא ומנגד לא עלה בידי המבקש להראות כי מדובר בקביעות בלתי סבירות או בלתי מבוססות. עוד מבקש הכונ"ר להטעים כי מדובר בחייב אשר מתעלם באופן עקבי מהחלטות בית המשפט ומהליכי פשיטת הרגל ועושה כל אשר לאל ידו על מנת להתחמק מתשלום חובותיו. בדבריו אלו מכוון הכונ"ר לעובדה כי המבקש לא מילא אחר צווי בית המשפט, עיכב, שיבש וסירבל את החקירה בעניינו ואף לא התייצב לדיונים בבית המשפט. הכונ"ר מוסיף וטוען כי אף אם נקבל את טענתו של המבקש לפיה אין ביכולתו לשאת בתשלומים החודשיים (טענה אשר מוטלת בספק הואיל והיא אינה מתיישבת עם ממצאי החקירות שערך המנהל המיוחד), הרי שאין בעובדה זו כדי להסביר את חוסר שיתוף הפעולה המוחלט מצד המבקש אשר אינו פועל לשלם את חובותיו ולו תשלום חלקי. בעניין אחרון זה מוסיף הכונ"ר ומציין כי בעת ש"חרב" פקודת המאסר ריחפה מעל ראשו, פעל המבקש במהירות וללא היסוס על מנת לשלם את הסכומים שפיגור. 7. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובות לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הלכה היא כי בהכריעו בבקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, על בית המשפט ליתן דעתו לשיקולים משני סוגים: הראשון - הטעם שבגינו נעדר מבקש הביטול מן הדיון; השני - סיכויי הגנתו (או תביעתו - לפי המקרה) של מבקש הביטול (ע"א 2201/07 חונינסקי נ' אטלנטיס מולטימדיה בע"מ, (, 2.2.2009)). בענייננו, כפי שעולה מהשתלשלות העניינים עליה עמדתי בהרחבה לעיל, מדובר במבקש אשר עושה דין לעצמו ואשר חרף ההזדמנויות השונות שניתנו לו, לא פעל למלא אחר החלטותיו של בית משפט קמא במועדן - הן בכל הנוגע להצגת התיעוד הרפואי המלמד על סיבת היעדרותו מן הדיון והן בכל הנוגע להגשת עמדתו לחוות הדעת מטעם המנהל המיוחד. בנסיבות אלו, סבורני כי יש לראות בהיעדרותו של המבקש מן הדיון התנהלות העולה כדי זלזול בבית המשפט, באופן המצדיק את דחיית בקשתו לביטול ההחלטה שניתנה בהעדרו. לא זו, אף זו. מעובדות המקרה דנן עולה כי ההחלטה מיום 17.6.2010 היוותה, למעשה, החלטה זמנית הנוגעת אך לשיעור התשלומים החודשיים לתקופה שתחילתה ביום 1.7.2010 וסיומה ביום 1.12.2010 ואילו החל מיום 1.12.2010 ואילך על המבקש לשאת בתשלומים בשיעור שנקבע בפסק-הדין מיום 27.10.2010. במסגרת בקשת רשות הערעור דנן עותר אמנם המבקש לביטולו של פסק-דין זה אך לא זו הדרך וככל שחפץ המבקש להשיג על פסק-הדין היה עליו להגיש ערעור בזכות במועדים הקבועים לכך על פי דין. ממילא אין מקום להיזקק להשגותיו על פסק-הדין במסגרת ההליך שבפני. על יסוד כל האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקש יישא בתשלום שכר טרחת עורך דינם של המשיבים 1-2 (יחד) ובשכר טרחת עורך דינו של המשיב 3 בסך 5,000 ש"ח כל אחד. אי התייצבות לדיוןהחלטה בהעדר