זיכוי על סטירה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי על סטירה: א. כתב האישום שהוגש נגד המערער בביהמ"ש השלום בת"א ייחס לו עבירת תקיפה, אשר גרמה חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380לחוק העונשין, התשל"ז- 1977(להלן: החוק). בהתאם לנטען בכתב האישום בתאריך 23.1.92בשעות הבוקר במסדרון ביהמ"ש המחוזי בת"א, תקף המערער שלא כדין את המתלוננת, בכך שסטר לה על אוזנה השמאלית וגרם לה קרע בעור התוף. בימ"ש קמא (כב' הש' ר' גרינברג) הרשיע את המערער בעבירה של תקיפה סתם -עבירה על סעיף 379לחוק. בשלב מאוחר יותר ביטלה כב' הש' קמא את הרשעתו של המערער בעבירה הנ"ל והטילה עליו 150שעות עבודה במסגרת של שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. הערעור שבפנינו מופנה אל מסקנותיו המשפטיות של בימ"ש קמא. לטענת ב"כ המערער, היה על ביהמ"ש לקבוע כי המערער לא ביצע את העבירה. לחילופין כי עומדת לו טענה של הגנה עצמית. ולחלופי חילופין כי מן הדין שהמערער יזוכה, משום שעומדת לו ההגנה של זוטי דברים. ב. העובדות כפי שנקבעו ע"י ביהמ"ש הן, כי המערער כיהן בתקופה הרלוונטית כסמנכ"ל שיווק ומסחר ותפקידים מיוחדים ברשות הנמלים והרכבות. למתלוננת ולבעלה היה מזנון בשטח תחנת הרכבת צפון בת"א. המערער, מתוקף תפקידו, פעל לפינוי של בעלי חנויות משטח התחנה ובין השאר גם המתלוננת ובעלה. המתלוננת הגיעה בתאריך הנקוב בכתב האישום לביהמ"ש. לטענתה הגיעה לביהמ"ש משום שקראה בעיתון שנגד המערער מתנהל משפט פלילי והיא רצתה לדעת "מי הוא ומה הוא". בימ"ש קמא לא נתן אמון בגירסת המתלוננת וקבע, כי המתלוננת הגיעה לביהמ"ש "מתוך כוונה לעורר פרובוקציה או להקניט את המערער על רקע פעילותו ותפקידו ברשות הנמלים והרכבות באשר לפינויה מהמזנון שניהלה." (עמ' 40שורות 9-6). באשר להשתלשלות העניינים ביום האירוע, קיבלה כב' הש' קמא את עדותו של עו"ד משה ישראל, שהיה סניגורו דאז של המערער, כעדות אובייקטיבית. בהתאם לגירסתו של עד זה, התפרצה המתלוננת לעבר המערער, "ירקה בפניו ואף הושיטה לעברו את ידיה, נדמה לי שלא הצליחה להגיע למגע פיזי אבל הפעילה את ידיה ואז אבי צור, בתנועה שאני לא זוכר אותה, הדף אותה." (ר' נ/ 4וכן הציטוט בעמ' 42שורות 29-24). כממצא עובדתי נקבע איפוא ע"י בימ"ש קמא, כי המתלוננת ירקה על המערער והמערער הדף אותה. ג. בימ"ש קמא קבע כי המערער פגע פגיעה כלשהי באוזנה של המתלוננת. את הפגיעה ראתה עת/3, רס"ר דליה טאוב. עדה זו הבחינה בכך שאוזנה השמאלית של המתלוננת אדומה. המתלוננת אמרה לה כי "זה כתוצאה מסטירה באוזן". עדות זו היתה מקובלת על ביהמ"ש ועל כן, כאמור, נקבע כי המערער פגע באוזנה של המתלוננת. יחד עם זאת, דחה ביהמ"ש את גירסתה של המתלוננת לפיה נגרם נקב בעור התוף כתוצאה מהמכה שהנחית המערער באוזנה. בימ"ש קמא קבע, כי המתלוננת פנתה לרופא רק שלושה ימים לאחר הפגיעה ובנסיבות אלה ומאחר ולא צויין על כך דבר בתעודה הרפואית, לא ברור אם אכן הנקב בעור התוף המופיע בתעודות הרפואיות שהוגשו, נגרם כתוצאה מהמגע הפיזי בינה לבין המערער. ד. השאלה שנותרה היא האם הדיפת המתלוננת ע"י הנחתת מכה באוזנה שתוצאותיה הן אדמומית באוזנה השמאלית של המתלוננת - כאשר, המכה הנ"ל באה בתגובה לכך שהמתלוננת ירקה בפניו של המערער ואף קיללה, איימה עליו "ואף הושיטה לעברו את ידיה" - יכולה להחשב כהגנה עצמית. על שאלה זו השיבה כב' הש' קמא בשלילה. הנימוק לדחייתה של הטענה ניתן ע"י בימ"ש קמא בלאקוניות רבה. כל שאמרה השופטת הינו כי "מלבד קיום התנאי של הדיפת תקיפה שלא כדין לא מתמלאים יתר התנאים הקבועים בסעיף 34י לחוק" (ר' עמ' 43שורות 11-9). הדעת נותנת, כי בדברה על יתר התנאים המנויים בסעיף 34י התכוונה כב' הש' קמא לסכנה המוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו של התוקף. לדעת ב"כ המערער בקביעה זו שגתה כב' הש' קמא. לדעת ב"כ המערער משקבע בימ"ש קמא כי המתלוננת היא זו שירקה על המערער, קיללה אותו ובהתאם לעדותו של עו"ד משה ישראל, שהיתה אמינה על בימ"ש קמא, גם התקרבה אליו כשהיא מושיטה לעברו ידיים, עשה המערער את המינימום ההכרחי כדי להדוף את המתלוננת בכך שהרחיק אותה מעליו. ב"כ המערער הפנה אותנו גם לנוסחו של סעיף 22לחוק שקדם לתיקון מס' 89 (ושהיה בתוקף בעת האירוע), שלפיו לא היה צורך בפגיעה ממשית בחייו, חירותו, גופו או רכושו של המותקף ודי היה בפגיעה סתם. יריקה - יכולה להחשב לפגיעה סתם ועל כן בכך שהדף המערער את המתלוננת לא חרג מגבולות ההגנה, כפי שהיתה קיימת בזמנו. אין צורך לומר כי תיקון 39, אשר לא היה בתוקף בזמן ביצוע העבירה לא יעמוד לנאשם לרועץ אם המצב המשפטי, כפי שהיה בזמן ביצוע העבירה, נוח לו יותר מאשר המצב לאחר התיקון (ר' סעיף 5לחלק המקדמי לחוק העונשין). ה. נראה לנו כי יש ממש בערעור זה. משקבע בימ"ש קמא כי המתלוננת תקפה את המערער (ולא היתה מחלוקת על כך כי יריקה אכן מהווה תקיפה) ואף שלחה לעברו ידיים, הרי יש לראות במעשהו של המערער מעשה שנועד להדוף תקיפה שלא כדין. קביעה זו היתה מקובלת גם על כבי הש' קמא, אלא שהיא כנראה סברה שלא נשקפה למערער סכנה של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו. אכן, למערער לא נשקפה סכנה של פגיעה בחייו, גם לא בחירותו וגם לא ברכושו. לא נוכל לומר כי לא נשקפה לו סכנה של פגיעה בגופו. היריקה מהווה פגיעה כזו והיתה, כאמור, בפני ביהמ"ש עדות אמינה על כך שהמתלוננת הושיטה לעברו של המערער את ידיה, אם כי אולי לא הצליחה להגיע למגע פיזי. המערער, למעשה, כפי שנקבע ע"י בימ"ש קמא, הושיט גם הוא את ידיו ופגע במתלוננת באוזנה, באופן שגרם לה אדמומית. לו היה בימ"ש קמא קובע כי אכן המערער אחראי לנקב באוזנה של המתלוננת, כי אז היה מקום לדון בשאלה אם מעשהו של המערער חרג מן הסביר, באופן שהגנת סעיף 34י לא תחול, מכוח סעיף 34טז לחוק. אולם, כאשר קבע ביהמ"ש כי לא הוכח שמעשהו של המערער גרם לנקב בעור התוף, לא ניתן לראות בכך חריגה מהסביר ויש מקום לראות במעשה מעשה שנועד לקדם סכנה לגופו של המערער. נראה לנו, כי לפחות ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות לטובתו, הרים המערער את הנטל המוטל עליו וספק סביר לענין קיומה של ההגנה פועל במקרה זה לטובתו של המערער ויש לאפשר לו ליהנות ממנה. כיוון שהגענו למסקנה כי עומדת למערער ההגנה שבסעיף 34י אין מקום להתייחס לטענה החילופית של זוטי דברים ואנו נמנעים מכך. התוצאה היא שאנו מקבלים את הערעור ומזכים את המערער מן העבירה שיוחסה לו ומבטלים לפיכך את הצו של שירות לתועלת הציבור שהיה על המערער לבצע. תקיפהאלימותמשפט פלילי