סמכויות חיפוש ותפיסה לפי חוק ההגבלים העסקיים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכויות חיפוש ותפיסה לפי חוק ההגבלים העסקיים: השופטת הדסה אחיטוב: בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופט גדעון ברק) מיום 29.4.96בב"ש 204/96. במוקד פס"ד של בימ"ש קמא עמדה שאלת הפירוש שיש ליתן לסע' 45ג' לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח .1988ענינו של סעיף זה בסמכויות חיפוש ותפיסה, לשון הסעיף "...45(ג) נתפס מסמך של אדם לפי סעיף קטן א' יאפשר התופס לבקשת אותו אדם לצלם את המסמך". השתלשלות העובדות ועיקרן ככל הנדרש לעניננו הנך כדלקמן: במסגרת חקירה שמנוהלת ע"י מערער 1כנגד המשיבות על-פי חוק ההגבלים העסקיים התשמ"א- 1988ערכו שליחיו (מערערים 4-2), ביום 18.4.96חיפוש במשרדי המשיבות ותפסו מסמכים שונים. המערערים סירבו לאפשר למשיבות לצלם 35(מתוך 238מסמכים) מהמסמכים שנתפסו בנימוק, שבאותו שלב טרם מיונם, עלול צילומם לחבל בחקירה ולשבשה. מכאן פנייתן של המשיבות לבימ"ש השלום ברחובות בבקשה להורות למערערים לאפשר להן צילם המסמכים כולם. בהחלטתו מיום 29/4/96נעתר בימ"ש השלום לבקשת המשיבות והורה למערערים לאפשר את צילום המסמכים תוך 48שעות, הוא דחה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. המערערים ערערו על ההחלטה ומכאן הערעור בפנינו. כמו כן ביקשו המערערים לעכב את ביצוע ההחלטה עד למתן החלטה בערעור. בימ"ש המחוזי (סגן הנשיא ישי לויט) בהחלטתו מיום 15/5/96דחה את הבקשה לעכב את ביצוע ההחלטה עד לדיון בערעור שבפנינו וכן עד לדיון בבקשת הרשות לערער על החלטתו שהוגשה לבימ"ש העליון. ביום 18.5.96הורה בית המשפט העליון (השופט יעקב טירקל) על עיכוב ביצוע עד למתן החלטה בבקשה לגופה שבפניו; וביום 23/5/96דחה השופט טירקל את הבקשה להרשות ערעור ואת הבקשה לעכב ביצוע וזאת בשל הזמן הרב שחלף מאז נתפסו המסמכים. ב"כ המשיבות העלה במסגרת טיעוניו בפנינו טענה מקדמית לפיה, הדיון בערעור הפך לתאורטי אקדמי מאחר וכל הצילומים בהם היו מעונינות המשיבות צולמו זה מכבר ולדידן מיותר יהא לקיים דיון שכל מטרתו השגת הלכה עקרונית עתידית למען המערערים - שעה שלמשיבות אין עוד ענין בהחלטה תהיה אשר תהיה. ב"כ המערערים אישרה, כי אכן בנסיבות המקרה הקונקרטי נסתיים הסכסוך בין הצדדים. הלכה היא, כי אין בית המשפט עוסק בשאלות אקדמיות. הנשיא זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית): "ימאן בית המשפט לערעורים לדון בערעור, כאשר בעלי הדין כבר אינם חלוקים, כגון שהתפשרו, וחפצים לקבל את הכרעתו רק כדי שתיקבע הלכה לעתיד. בית המשפט ידון בערעור כדי לישב "מחלוקת חיה" ויסרב לעסוק במחלוקת עליה אבד הכלח" . כך מפי כב' השופט מישאל חשין בע.א. 490/92 (שאבי נגד ארבל חברה לביטוח בע"מ פד"י מ"ז(3) עמ' 700). "הרשות השופטת נוצרה מעיקרה ובעיקרה, לדון בסכסוכים בין בעלי דין - נזכיר שעניננו כאן הוא בתחומי המשפט האזרחי ומקום שאין סכסוך על אמת בין בעלי דין, ממלא יטריד בית המשפט מעל פניו מבקשי הלכה "תיאורטית" "אקדמית" מוקדמת וכיוצא באלה". וכך עוד בזמנו מפי השופט ש.נ. חשין בבג"צ 177/50 (פד"י ה' עמ' 245). "בית המשפט אינו עוסק בשאלות אקדמיות ואינו מצווה להצהיר הצהרות שאין צו עשה בצידן". אם בג"צ כך - קל וחומר בימ"ש של ערעור - כגון במקרה שבפנינו. ומפי מ"מ הנשיא אגרנט (כתוארו אז) אנו למדים: "בבואו ביהמ"ש לקבוע אם השאלה - נושא הדיון עודנה אקטואלית או לא אין הוא משווה לנגד עיניו את האינטרס הציבורי, כי אם דוקא את האינטרס הצר של בעלי הדין". ד"נ 3/58 פד"י י"ב 1853). ברור, איפוא, כי לא לשם מתן פתרון לשאלות הנושאות אופי תיאורטי בלבד ושהכרעתן לא תשפיע על זכויות בעלי הדין במשהו הקנה המחוקק את התרופה של השופט אגרנט (כתוארו אז) בבג"צ 8/58 (פ"ד י"ב 794) ובכל הצניעות והענווה שומה עלינו לגזור גזירה שווה לענין ערעור ולקבוע, כי זכות ערעור אינה מוקנית למקרים כאלה. במספר פסקי דין שניתנו לאחרונה חזרו שופטי בית המשפט העליון על הלכה זו כך מפי השופט דב לוין (ברע"פ 4753/90 דוד שדה ואח' נ' מ"י כתקדין עליון כרך 90(3) עמ' 1171): "נקבע לא אחת שבית המשפט לא יידרש לכל הליך שאינו בא לפתור מקרה קונקרטי אלא מתבקש לקבוע דעה אקדמית" . ברור חששם של המערערים שמא ממצא זה או אחר שבהחלטה של בימ"ש קמא יהא בו כדי להשפיע ולהזיק למערערים במשפט אחר בעתיד. אולם בנסיבות הענין שבפנינו כאשר אין סכסוך נטוש עוד בין הצדדים, מדובר בהחלטה בין המערערים לבין משיבים מסוימים החלטה שניתנה בנסיבות מסוימות, על כן אין זה מן הראוי להעסיק את בית המשפט לערעורים רק על שום שהמערערים יהיו אולי - או אפילו קרוב לודאי חלוקים בעתיד בסוגיה דומה כלפי גורם אחר כלשהו שאינו צד כאן, צד שהינו עלום ואשר לא יעמוד בנעלי המשיבים דכאן ברור, איפא, שכל ממצא שנקבע ע"י ביהמ"ש דלמטה והוא בעוכרי המערערים לא יהווה בחינת מעשה בית דין או השתק פלוגתא בינם לבין גורם כלשהו. ב"כ המערערים הפנתה אותנו לאותם מקרים חריגים בהם דן, ביהמ"ש בסוגיה כאשר בתיק המסוים שם כבר היתה תיאורטית. כגון בע.א. 506/88 (יעל שפר קטינה נ' מדינת ישראל פד"י מ"ח(ו) 98). שם קובע המשנה לנשיא מ. אלון: "בדרך כלל אין אנו נזקקים לבירורה של סוגיה שהיא בבחינת "תורה לשמה" בלבד, אך אין לך כלל שאין לו יוצאים מן הכלל, ואחד מאלה הוא נושא כגון זה שלפנינו. שהרי בסוגיה מעין זו צריך שההכרעה תינתן ללא דחוי, לפי טבע הענין ומצב הדברים". בדומה בענין בג"צ 73/85 (סיעת כך נגד יו"ר הכנסת פד"י ל"ט(3) עמ' 141) ובג"צ 1074/98 (היוהמ"ש לממשלה נגד בית הדין הארצי לעבודה בירושלים תקדין עליון, כרך 95(2) תשנ"ה-תשנ"ג). בכל המקרים האלה נאמר מפורשות שביהמ"ש אין דן בשאלות שאינן אקטואליות ואין הוא נותן חוות דעת בשאלות בעלות ענין תיאורטי. אולם, כלל זה אינו חל במקום שטבעו של הארוע הוא כזה, שהכרעה שיפוטית בו עשויה לבוא לאחר שהארוע התרחש, אך תוך הסתברות סבירה כי ארועים דומים יתרחשו בעתיד. במה דברים אמורים? בתחום שלם של ענינים קונסטוסנציניים חשובים שהמדינה או רשויות ציבוריות אחרות צד להן ועלול התחום להיות חסום בפני בקרת שיפוטית (בג"צ 73/85 הנ"ל) וכאשר קיימת נגיעה ישירה בשאלות אשר בלב ליבו של המבנה החוקתי ומשפט העבודה הישראלי, וכאשר קיים ספק רב כי סכסוך שכמותו של הנדון הינו נחלת העבר בלבד (בג"צ 1074/93). שומה עלינו לבחון האם בנסיבותיו של המקרה הנדון בפניני ראוי הוא להכלל בגדר החריגים הכל כך מצומצמים. רואה אני להשיב בשלילה על שאלה זו ולא רק בשל היות המשיבות גופים פרטיים שאין להן עוד ענין בהכרעה. בבשג"צ 5540/95 (בג"צ 2287/95) תרצה גורטלר בראשי ואח' נ' הממונה על הוצאת דרכונים במשרד הפנים ואח' (תקדין עליון כרך 95(ד) עמ' 224). הפכה העתירה לשאלה האקדמית (סירוב אב להנפקת דרכון לבנו הקטין) ונקבע שם כי: "אכן השאלה היא עקרונית וחשובה אך כאשר אין עוד צורך קונקרטי לדון בה במקרה זה, מוטב להניח את השאלה לעת מצוא, כאשר הדיון בשאלה לא יהיה ערטילאי " - ואכן בדומה בסוגיה שבפנינו מדובר אכן בשאלה עקרונית וחשובה ואולם כאמור אין עוד צורך קונקרטי לדון בה. לית מאן דפליג שבעניננו למערערים "ענין משפטי" בהכרעת ערכאה של ערעור בנשוא המחלוקת, אולם כאמור וכמצוטט לעיל נפסק שכאשר אין תועלת בצידה של ההכרעה אפילו יש לאחד הצדדים "ענין משפטי" ומאן בית המשפט ליתן פסק דין; שהרי, אין לבוא לבית המשפט לשם קבלת תשובות לשאלות אקדמיות או שהפכו לכאלה בכורח הנסיבות כגון במקרה שבפנינו. הנה כי כן, אין די בכך שלמערערים אינטרס בהכרעה כדי שבית המשפט ידון בנשוא הערעור, שעה שאין אינטרס מיידי וישיר בנשוא ההליך בין הצדדים המסוימים שבפניו. אין בפנינו מקרה בו עלול להיוצר מצב שתמיד תנעלנה דלתות בית משפט של ערעור והשאלה לא תגיע לעולם לכלל הכרעה שיפוטית שכוחה ליצור הלכה כטענת ב"כ המערערים. ניתן למנוע מצב זה בין אם ע"י פניה מהירה לבימ"ש בצירוף בקשת דחיפות לדיון בערכאות השונות, בין אם בדרך ראויה אחרת שיבורו להם המערערים. המערערים היו מודעים למצב עוד בשלב מוקדם יותר (אולם לא בשלב מוקדם דיו), באשר הדיון בין הצדדים הספציפיים שלפנינו הינו תיאורטי גרידא מאחר וכל סעד אשר ינתן במקרה זה לא יהא בו כדי לשנות את המציאות על פיה צילמו המשיבות את הדרוש להן; שהרי, בניגוד לעמדת ב"כ המערערים כאן, בשלב מוקדם יותר היו הם מודעים לכך כי צילום המסמכים טרם ישמע הערעור יהפוך את הערעור לתיאורטי. ולראיה, בבקשה לעיכוב ביצוע החלטת בימ"ש השלום שהוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 30/4/96(המ' 5609/96) נאמר בין השאר כי: "אי מתן עיכוב הביצוע יהפוך את הערעור לתאורטי ומכל מקום היה ויזכה הממונה בערעור לא יוכל למצות את התוצאות המתבקשות". (סע' 11לבקשה). וכן: "צילומם המיידי של המסמכים על ידי המשיבות בטרם ירון הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום מרוקן מתוכן את הערעור (הדגשה שלי ה.א.) יהפוך אותו לתאורטי (סע' 16לבקשת רשות ערעור (בר"ע 3523/96) שהוגשה לבימ"ש עליון ביום 16/5/96). (זאת מפי ב"כ המערערים דכאן). סיכומו של דבר, מכל המקובץ לעיל מציעה אני לחברי לקבוע, כי על הערעור להדחות בהיותו אקדמי תאורטי במהותו - ולדחותו בשלב זה בלא להכנס לדיון לגופו באשר למהותו של סע' 45(ג) לחוק ההגבלים העסקיים, לזכויות והחובות הגלומות בו ולמידת האיזון הרצויה בו. השופט דוד בר-אופיר: אני מסכים שעל הערעור להדחות על פי הטעמים המפורטים בפסק הדין של חברתנו הנכבדה השופטת הדסה אחיטוב. השופט א. אבן ארי, אב"ד: אני מסכים. הוחלט לדחות את הערעור. אין צו להוצאות.הגבלים עסקייםדיני חברות