רכישת לקוחות בדרך שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין

בית הדין הרשיע את המשיבים בעבירות על כלל 15(2) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשכ"ו-1966, וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961: רכישת לקוחות בדרך שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין; על סעיפים 53ו-61(1) לחוק הנזכר: מעשה הפוגע בכבוד המקצוע, וכן על הסעיף 61(3) לחוק: מעשה שאינו הולם את המקצוע. בהתאם לכך הושתו עליהם העונשים המפורטים בגזר הדין. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נ רכישת לקוחות בדרך שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין: השופט א' חלימה: ערעור זה דחינו אותו ביום שמיעתו. להלן נימוקי הדחייה. .1המשיבים הינם עורכי-דין לפי מקצועם, המשמשים כבאי-כוחה של חברה קבלנית גדולה בשם "רמת אילן בע"מ" (להלן - החברה), שבנתה שכונת יוקרה מול האוניברסיטה בר-אילן. החברה מכרה את הדירות שנבנו לרוכשים שונים, אולם עקב סיבות שונות לא ביצעה ההעברה לשמותיהם של הרוכשים בלשכת רישום המקרקעין. .2מכירת הדירות נעשית על-פי חוזה רכישה סטנדרטי (כדוגמת ת/3), הקובע, בין השאר, כי המוכר (החברה) יגרום, באמצעות עורך-דינו (המשיבים) לרישום הדירה כיחידה בבית משותף, והקונה חייב לשלם למוכר "...סכום השווה לשכר טרחת עורך-הדין דלעיל בהתאם לתעריף המינימלי החוקי בקשר להכנת המסמכים ולביצוע הרישום" - סעיף 6ב, של ת/3; לצורך הרישום כנ"ל ימציא הקונה ייפוי-כוח, המסמיך את נציגי החברה לחתום על המסמכים, הדרושים לביצוע הרישום. קורה לא אחת, שהקונה מבקש להעביר את זכויותיו לקונה אחר. במקרה כזה רושמת החברה לפניה את עובדת ההעברה ומקבלת לידיה את המסמכים הרלוואנטיים של העיסקה החדשה, שיאפשרו, בבוא העת, לבצע את ההעברה על שמו של הקונה החדש. לתכלית זו מחתימה החברה את הקונה החדש על ייפויכוח, שעל-פיו תוכל לחתום בשמו ובמקומו על שטר המכר, הדרוש לרישום הדירה על שמו. .3במקרה הקונקרטי, שעליו סב הערעור שלפנינו, קנתה הגב' זילברג מאת מוכר בשם גונן דירה, שאותה קנה ישירות מהחברה, וביקשה להעביר את זכויותיה בדירה לה"ה ישראל וגניה ליטבק (להלן - הקונה החדש), שמטעמם טיפלו בעיסקה עורכי הדין בן-דרור ולוין. אין מחלוקת, שהקונה החדש היה זקוק להלוואה מהבנק למשכנתאות, אולם הבנק דורש במקרים כאלה את אישורה של החברה וכן התחייבות מצדה, כי במעמד רישום הדירה על שמו של הקונה תירשם גם משכנתא לטובת הבנק (נותן ההלוואה). משפנו באי-כוחו המלומדים של הקונה החדש למשיבים, שפעלו בשם החברה על-מנת לקבל את המסמכים הדרושים לצורך הנ"ל, העמידו המשיבים חמישה תנאים, אשר רק אם יעמוד בהם הקונה החדש יוכל הוא לזכות באישור המיוחל, הדרוש לו לקבלת ההלוואה. תנאים אלה נוסחו בבהירות במוצג נ/ 3לפי הפירוט הבא: א. תסולקנה ההתחייבויות הכספיות של הקונה המקורי כלפי החברה וכלפי הבנק למשכנתאות. ב. ישולמו המסים, כגון מס שבח, תוספת מס וכן מסים נוספים. ג. התחייבותה של החברה תיעשה במסגרת "הסכם משולש" בינה לבין הקונה המקורי לבין הקונה החדש, שבמסגרתו יקבל הקונה החדש את התחייבויותיו וזכויותיו של הקונה המקורי. ד. המשיבים יבדקו את העיסקה ויאשרו את כל הפעולות המקדמיות ואת המסמכים הדרושים בנוגע לעיסקה החדשה. ה. המשיבים יטפלו בבוא העת בביצוע הרישום הסופי על שמו של הקונה החדש. .4המחלוקת התגלעה, כאשר ביקשו המשיבים שכר טרחה עבור הפעולות, שהיו צריכים לבצע עבור הקונה החדש, ושאותו העמידו על % 1מערך הדירה, אך לאחר הפצרות הסכימו לקבל %0.75, שלטענתם הוא פחות משכר הטרחה המינימאלי לפי תעריף לשכת עורכי הדין. הקונה החדש מחה על גובה התשלום שנדרש ממנו ואף פנה ללשכת עורכי הדין, על-מנת שזו תכריע במחלוקת שהתגלעה כאמור. היו התכתבויות ומגעים עם הלשכה, ואלה נסתיימו בהגשת קובלנה נגד המשיבים, קובלנה שהתבררה לפני בית הדין המשמעתי המחוזי של הלשכה (להלן - בית הדין). בית הדין הרשיע את המשיבים בעבירות על כלל 15(2) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשכ"ו-1966, וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961: רכישת לקוחות בדרך שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין; על סעיפים 53ו-61(1) לחוק הנזכר: מעשה הפוגע בכבוד המקצוע, וכן על הסעיף 61(3) לחוק: מעשה שאינו הולם את המקצוע. בהתאם לכך הושתו עליהם העונשים המפורטים בגזר הדין. עיקר נימוקו של בית הדין היה: המשיבים השתמשו בעמדתם כ"בעלי החזקה" בתיק רישום המקרקעין על הבית הנדון וכפו מעמד זה על הצדדים תוך דרישת שכר בלתי סביר. בהגיעו למסקנתו זו דחה בית הדין את עדותו של עורך-דין שליט, שהעיד לפניו מטעם המשיבים. עד זה אמר בעדותו, שגם הוא דורש ומקבל שכר-טרחה בשיעור % 1מערך העיסקה במקרים הדומים למקרה שלפנינו המגיעים לטיפולו. הצדדים לא השלימו עם התוצאה, ושניהם ערערו עליה לפני בית הדין הארצי המשמעתי של הלשכה: אלה ערערו על ההרשעה ועל גזר הדין, וזה ערער על קולת העונש (בד"א 14/83ובד"א 15/83). ערעורם של המשיבים נתקבל במלואו, הם זוכו מכל אשמה והעונש שהוטל עליהם בוטל. אחד הנימוקים, שהביאו לידי התוצאה הנ"ל, היה: בניגוד לעמדתו של בית הדין התייחס בית הדין הארצי בחיוב מוחלט לעדותו של עורך-דין שליט. הערעור שלפנינו מתייחס לזיכוי הנזכר, שלגביו משיג המערער מהנימוקים הבאים: א. מעשיהם של המשיבים מהווים תחרות בלתי הוגנת עם חבריהם למקצוע תוך ניצול מעמדם כבאי-כוחה של החברה, שאותה הם מייצגים. ב. על-ידי התנהגותם יצרו המשיבים מצב, שלפיו לא כדאי לחברה לסיים את ההליכים הדרושים לרישום הדירות. ג.שכר הטרחה שקבעו המשיבים חורג בהרבה מהמגיע להם בגין הפעולות שעשו ושיעשו בעתיד. ד. לא היה מקום להסתמך על עמדתו של עורך-דין שליט, כפי שזה ביטא אותה בעדותו בקשר לגובה שכר הטרחה. .5בבואנו להתייחס לטענות א' ו-ב' הנ"ל, אין אנו מכריעים ביחסים שבין החברה לבין הקונה הראשון שקנה ממנה (במקרה שלנו: גונן), המושתתים על החוזה שביניהם כדוגמת ת/3, כי אם אך ורק בהשלכותיו של החוזה הנ"ל על העבירות המיוחסות למשיבים. בנושא זה לא נטען וגם לא הוכח, שהחברה לא הייתה רשאית להעמיד לקונה הראשון תנאי, אשר משמעותו, שכאשר ירצה להעביר את זכויותיו לקונה חדש ייבדקו הנתונים הנוגעים להעברה על-ידי עורך הדין, שהחברה נותנת בו את אמונה (במקרה שלנו: המשיבים), ומאליו מובן הדבר, שהחברה אינה חייבת לסמוך על מה שיעשו עורכי-דין אחרים במישור הזה. אין זו חריגה מהנורמה המקובלת. באותה הצורה נוהגים הבנקים ביחס עם לקוחותיהם, ומעולם לא הושמעה הטענה, שנוהג זה מהווה עבירת משמעת, שבגיה יש להעמיד לדין את עורכי הדין הפועלים בדרך זו. ואכן, כך נקבע בחוזה ת/3, שנערך עם הקונה הראשון (סעיף 6ב' ממנו). הזיקה לעורך-דינה של החברה הינה תולדה ישירה מהמציאות שנוצרה עם החתימה על החוזה עם הקונה הראשון, ואין אפשרות להתעלם ממציאות זו, שמגמתה יצירת חזית ישירה בין הקונה החדש לבין החברה. מעשית - עלולות לחלוף שנים לא מעטות מיום מכירת דירה על-ידי קבלן (כדוגמת החברה) עד לביצוע ההעברה בפועל בלשכת הרישום. טובת העניין וטובת הצדדים כאחת מחייבות, שכל הפעולות, הנוגעות לרישום בית מסוים, תרוכזנה בידי עורך-דין אחד, שהעובדות הצריכות לעניין נהירות לו, והוא שידאג, בבוא העת, לבצע את ההעברה. יתרה מזו: הסבת הזכויות לקונה החדש מחייבת עבודה משפטית בכיוונים שונים, שהמציאות כופה על החברה ליטול חלק בהן, כגון טיפול בחוזה המשולש שבין החברה מזה לבין הקונה הראשון והקונה החדש מזה. כן מחייבת העיסקה החדשה עריכת ייפוי-כוח מאת הרוכש השני, בדיקת מסמכים ופעולות משפטיות שונות. אין כל סיבה לכפות על החברה, שעורך-דין אשר אין היא נותנת בו את אמונה יעשה כל הפעולות האלה עבורה, וטענה בכיוון זה לא הועלתה לפנינו כלל. ואכן, מצב עניינים זה לא מאפשר להיזקק לטענה, שהקונה החדש אינו בן- חורין לפנות לעורך-דין אחר, שהרי מציאות זו נוצרה עם החתימה על החוזה עם הקונה הראשון, ומן הדין לדחות את הטענות א' ו-ב', שהועלו כאמור, שבקשר אליהן סומך אני את ידיי, בכל הכבוד, על מסקנותיו של בית הדין הארצי. .6בכך אני מגיע לשאלה המרכזית שבערעור זה, והיא: כלום מפני שהעבודה נמסרה למשיבים מכורח הנסיבות מחייב הדבר שהם יקבלו שכר נמוך מזה הנראה להם? שאלה זו מגלמת בתוכה את הטענות ג' ו-ד', שהעלה המערער לפנינו. ואכן, מקובל על כולנו, שבעבור העבודה המשפטית, שעשו המשיבים במקרה דנן, זכאים הם לקבל שכר-טרחה, ועל נושא זה לא יכולה להתעורר מחלוקת. מה שנתון במחלוקת הוא גובה שכר הטרחה המגיע להם. בית הדין הארצי לערעורים הביא (פיסקה 15של פסק-דינו) שורה של מקרים הבאים בחשבון בקשר לקניית דירות, בציון שכר הטרחה המגיע לחבר הלשכה בגין העבודות שהוא עושה במסגרת כל אחד מהם. מחמת השלכתם של הדברים שנאמרו על המקרה שלפנינו אביא להלן את הקטעים הרלוואנטיים: א. כאשר רוכש דירה עומד להתקשר עם קבלן ומתייעץ עם עורך-דינו בקשר לכך, יהיה חייב לשלם לו בהתאם לתעריף המינימאלי שבכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), תשל"ז- 1977(להלן - התעריף המינימאלי). אם הוא לא נזקק לעורך-דין משלו, יחולו על המקרה הוראות כללי לשכת עורכי הדין (ייצוג בעסקאות בדירות), תשל"ז-1977, וכן התעריף המינימאלי וכללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי בפעולות לרישום דירות מגורים), תשל"ז-.1977 התעריף המינימאלי קובע שכר-טרחה היורד עם שווי נושא החוזה מ-% 2עד %.0.75 ב. ערך עורך הדין את החוזה, לא יקבל שכר נפרד בשל פעולות הרישום, ובלבד שהשכר לא יפחת מ-%.1 לא ערך עורך הדין את החוזה ועסק ברישום בלבד, הוא זכאי לשכר בן % 1לבין %.0.75 ג. בקשר לדירות שנרכשו מאת קבלן קובע התעריף המינימאלי, כי עורך הדין זכאי לשכר של % 1ועולה ל-% 1נוסף בד בבד עם עליית שוויה של הדירה. ד. עבור בדיקת החוזה ובדיקת הפעולה לרישום הזכויות זכאי עורך הדין של הקונה לשכר השווה לרבע מהשכר הנ"ל. לאור כללים אלה הוצגה לבא-כוחו המלומד של המערער על-ידי בית הדין שאלה, האומרת: במה מתבטא ההבדל בין המקרה, שבו עורך-דין עוסק בהעברה בלשכת רישום המקרקעין, לבין פעולה שהוא עושה להסבת הזכויות טרם רישום? על שאלה זו השיב בא-כוחו המלומד של המערער באמרו: ההבדל מתבטא בכך שהמקרה הראשון מחייב פתיחת תיק בלשכת הרישום. בצדק קבע בית הדין הארצי (פיסקה 18של פסק-הדין) באמרו: "אודה שאינני רואה בכך תשובה מספקת וגם איננו סבורים שיש למדוד כל פעולה של עו"ד במאזניים של הפעולה עצמה. יש לראות את הקומפלקס בכללותו..." ובצדק התייחס בית הדין הארצי בחיוב לעדותו של עורך-דין שליט, שהעיד לפני בית הדין מטעם המשיבים ואמר וחזר ואמר, כי השכר, שגבו המשיבים במקרה דנן, הינו שכר סביר כנהוג וכמקובל במקרים דומים. זאת ועוד: כאשר נתקבלה עמדתו של עורך-דין שליט על דעתם של שלושת החברים המלומדים שישבו בבית הדין הארצי, שגם הם חברים למקצוע וחזקה עליהם שיודעים הם להבחין בין שכר-טרחה סביר לבין שכר-טרחה החורג מהנורמה, נוצר מקום לספק רציני, שמחייב זיכוים של המשיבים מהעבירה על סעיף 61(3) של החוק. בהקשר זה ברצוני להעיר, כי עד עצם היום הזה לא קבעה הלשכה נורמה או תעריף כלשהו למקרים דומים לזה שלפנינו. רשאים היו המשיבים איפוא ללמוד היקש מאותם המקרים המנויים לעיל, שההבדל בינם לבין המקרה דנא אינו יורד לשורש הבעיה. לא מן הנמנע, שמצב זה מחייב התערבותה של הלשכה על-ידי התקנת הוראה ברורה בנושא זה, שאינה מותירה מקום לספקות. אולם נוכח העובדות, כפי שהוכחו לפנינו, היה בית הדין הארצי רשאי להגיע למסקנה שאליה הגיע, ועל כן דחינו את הערעור עם שמיעתו. המשנה לנשיא מ' בן-פורת: דעתי כדעת חברי הנכבד, השופט חלימה, אך ברצוני להוסיף הערה: לפי כלל 4לכללי לשכת עורכי-הדין (ייצוג בעסקאות בדירות), צריכה להופיע בחוזה, שנושאו עיסקת מקרקעין, הצהרה, לפיה עורך הדין, המייצג את המוכר, אינו מייצג את הרוכש באותה עיסקה. ב"חוזה המשולש" שערכו המשיבים לא הופיעה הצהרה כזאת, ולכאורה יש ויש בכך משום ביצוע עבירת משמעת. אולם אין די בחשד גרידא, כאשר המשיבים לא הואשמו בכך, ולא מן הנמנע שיש בפיהם תשובה מספקת גם בנושא הזה. למשל, בתשובה לשאלתי אמר המשיב הראשון, כי בחוזה עם הקונה המקורי הייתה הצהרה כזאת, וכי את החוזה המשולש יש לראות כהמשכו. לא השתכנעתי שדי בכך, שהרי הפעם עניין לנו בקונה חדש, הקושר קשר ישיר עם הקבלן, ועל-כן - שוב לכאורה החובה של כלל 4הנ"ל תופסת גם כלפיו. רמז לכך שלשכת עורכי הדין הייתה, לפחות בשלב המיקדמי, תחת הרושם, שאת הרוכש החדש מייצג עורך-דין אחר, ניתן למצוא במוצג נ/5, מכתב הוועד המרכזי של הלשכה בתל-אביב מיום 25.8.80אל המשיבים. נאמר שם (בין היתר), כנימוק להשקפה ששכר הטרחה אותו דורשים המשיבים גבוה מדיי: "אנו משוכנעים כי מרגע שיהיה ברור לכם כי יש להפריד בין עבודתכם כעו"ד המייצגים את החברה המשכנת, אשר היא חייבת לשאת בנטל שכה"ט כלפיכם, ובין עבודתכם עבור קונה דירה צד שלישי, המיוצג ע"י עו"ד אחר (ההדגשה שלי - מ' ב"פ), עבודה שהיא לכל הדעות לא יכולה להיות בהיקף כל כך גדול שיש לקבעו כאחוזים מהעסקה, תוכלו לפטור (כך!) בעצמכם את הקושיה מהו השכר הראוי אשר עליכם לקבל עבור כך." מכאן עולה, שמצד אחד הביא יושב-ראש ועדת האתיקה (החתום על המכתב) בכלל חשבון, שהמשיבים אכן יבצעו עבודה עבור הרוכש החדש, אך מצד שני הניחו כמובן מאליו, שהוא יהיה מיוצג על-ידי עורך-דין אחר. אולם בדיון משמעתי, שהוא מעין-פלילי, עסקינן, ומשלא הואשמו המשיבים בעבירה זו, וגם אין לומר שהוכחו בעליל העובדות הנחוצות כבסיס להרשעה בה, קל וחומר שניתנה למשיבים הזדמנות נאותה להתגונן בפניה, אין זה השלב לקבוע מסמרות. מכל מקום, ודאי שאין מניעה, שפרקליטו של המוכר יבצע עבור הרוכש את רישום המקרקעין על שמו: ראה כלל 5(א) לכללים דלעיל. אגב, טענתו של מר וייצמן לפנינו, כי הרוכש הראשון רק המחה לזולתו את זכויותיו - כפי שהיה הדבר בע"א 842/79 [1] - אינה מבוססת, בכל הכבוד. ללא הסכמת החייב (היינו הקבלן) יכול הרוכש הראשון להמחות לבא אחריו אך ורק את זכויותיו על-פי החוזה, אך הקשר בין הממחה לבין החייב אינו ניתק בכל הנוגע לחבויותיו. אין איפוא תימה - אולי דווקא על סמך מקרים אומללים שנדונו, כולל ע"א 842/79 [1] הנ"ל שרוכש שני מעדיף ליצור קשר חוזי ישיר עם הקבלן, כך שהרוכש הראשון יצא לחלוטין מן התמונה. בעיקר הדבר הוא כך, כאשר אין אפשרות אובייקטיבית בעתיד נראה לעין לרשום את המקרקעין על שם הרוכש, ועלולות להיות הסתבכויות בלתי צפויות או נסתרות. ייתכן שהחברה הקבלנית החמירה מדיי בתנאים בהם התנתה את הסכמתה ליצור קשר ישיר כמוסבר לעיל, אך היא אינה נמנית עם בעלי הדין בהליך המשמעתי, ואין לפקוד על המשיבים את עוונותיה (אם היו כאלה), כל עוד לא הוכח כדבעי, שהמשיבים שידלוה לעמוד על אותם תנאים. אין גם לשכוח, שבחברה הקבלנית, מחמת העדר אפשרות אובייקטיבית לרשום את המקרקעין, התנהלה לשכת-רישום-מקרקעין בזעיר אנפין, ואפשר להבין את רצון החברה, שכל העבודה המשפטית תרוכז בידי עורכי-דין, שהיא נותנת בהם אמון. אין כל ראיה, שהמשיבים הם שהניעו את החברה לגייס עבורם בדרך זו לקוחות ולהעמיד את אלה האחרונים בפני חוסר ברירה אלא להיזקק לשירותיהם. בהנחה (שלא הופרכה, כאמור), שכל העבודה, אותה ביצעו המשיבים עבור הרוכש החדש, הייתה מותרת, אין גם לומר, ששכר הטרחה היה מחוץ לכל יחס עד כדי להוות את העבירה שיוחסה להם. מקובלות עליי גם הערותיה של חברתי הנכבדה, השופטת שטרסברג-כהן. על סמך שיקוליו של חברי הנכבד, השופט חלימה, בתוספת הערותיי סבורה אני, שיש לקיים את פסקו של בית הדין המשמעתי הארצי של הלשכה. השופטת ט' שטרסברג-כהן: מצטרפת אני,בכל הכבוד, לאמור בחוותדעתו של חברי, השופט חלימה, ולהערתה של המשנה לנשיא, השופטת בן-פורת, ומוצאת אני להעיר כדלקמן: .1בא-כוח המערער תקף, בין השאר, את התייחסותו של בית הדין הארצי לעדות עו"ד שליט, שהעיד מטעם ההגנה בהקשר להיות התנהגותם של המשיבים מקובלת ונהוגה בקרב חברים למקצוע, ידועי שם ובעלי הכשרה, וכי בין השאר, על סמך עדותו זו, קבע, שהתנהגות המשיבים אינה התנהגות בלתי הולמת את מקצוע עריכת הדין. נראה לי, כי היה זה ראוי, שעדות כזו תישמע ושתהיה התייחסות אליה על-ידי בית הדין בהקשר לשאלה, אם מעשי המשיבים היו מסוג המעשים, שאינם הולמים את מקצוע עריכת הדין (עבירה על-פי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין). בהקשר זה מתייחסת אני לעמ"מ 3/51[2], בו נדון הביטוי "התנהגות בלתי הולמת את המקצוע", שהופיע בסעיף 20 לפקודת עורכי הדין, .1938בית- משפט זה, השופט אולשן, אומר את הדברים הבאים, בעמ' 374: "כאמור, בפקודת עורכי-הדין אין הגדרה למשג 'התנהגות בלתי הולמת את המקצוע'. במשפט אולינסון נגד המועצה הכללית לחינוך רפואי, עמדה לדיון השאלה בנוגע ל'התנהגות נתעבת במובן המקצועי' וניתנה הגדרה בזו הלשון: 'אם נראה שרופא עשה דבר בקשר למקצועו, אשר בעיני חבריו המקצועיים, ידועי שם ובעלי הכשרה, (ההדגשה שלי - ט' ש"כ) נראה, באופן המתקבל על הדעת, כדבר מחפיר - רשאית המועצה הכללית הרפואית לומר, כי הרופא אשם ב'התנהגות מחפירה במובן המקצועי'. הגדרה זו שימשה נר לרגלי השופטים במשפט בענין עורךדין - . K.b.d(1912), ע' 311, בקשר למונח 'התנהגות בלתי הולמת את המקצוע' בהחלפת המלים 'התנהגות מחפירה' במילים 'התנהגות בלתי הולמת'. ראה גם, . 368K.b.d(1945) ,in re a solicitor". ובעמ' 375, מוסיף השופט אולשן: "מבחינה משפטית, אנו תמימי דעים עם ההלכה שנקבעה במשפט האנגלי המצוטט לעיל..." דברים אלה יפים גם לעניין סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין המקביל לסעיף 20לפקודת עורכי הדין (ראה פסק-דינו של בית הדין הארצי - בד"א 8/76[3]). לפיכך, השמעת עדותו של עו"ד שליט והתייחסות בית הדין אליה היו במקומן. .2אמנם, המערערים לא עברו עבירות על כללי האתיקה, כמובהר בחוות הדעת של חבריי הנכבדים, שלדעתם הצטרפתי; אולם, לעניות דעתי, יש במצב שנוצר טעם לפגם (לאו דווקא באשמת המשיבים), הדורש טיפול ותיקון. רצונו של קבלן לרכז את כל העיסקאות, הקשורות בפרויקט בנייה, בידי עורך-דין אחד, בו נותן הוא אמונו, לגיטימי כשלעצמו. אולם, בפרויקטים גדולים של בניית שכונות שלמות על-ידי אותו קבלן חולף זמן ממושך (שנים) עד לרישום הדירות על שם רוכשיהן. אם כי המכשולים הם אובייקטיביים, גורם הדבר בהכרח להעברת הדירות מיד ליד ללא רישום במשרד רישום המקרקעין. בהעברות אלה נזקקים המוכר והקונה לקבלן, המפנה אותם לעורך הדין מטעמו, המטפל ברישום ובהעברה של כל דירות הפרויקט על שם הרוכשים. משגובה אותו עורך-דין % 1מכל קונה, בין אם הוא עצמו מבצע את העבודה המשפטת הדרושה להעברה מקונה לקונה ובין אם הקונה בוחר לו עורך-דין משלו, המבצע את מרבית הפעולות המשפטיות הדרושות, ממילא נוצר מצב, בו מעדיפים רוכשי הדירות - רק מחמת ההוצאה הכרוכה בכך - להיזקק לשירותו של עורך הדין של הקבלן כדי להימנע מתשלום נוסף לעורך-דין אחר. במציאות זו מנותבים כל קוני הדירות בהעברה מיד ליד, במשך שנים, למשרדי עורכי הדין של הקבלן. לכאורה, הבחירה חופשית; למעשה, נוצרת תחרות בלתי הוגנת, שלא ביוזמת עורכי-הדין של הקבלן ושלא באשמתם. מצב זה מצריך ומצדיק התערבות הלשכה על-מנת להביאו על תיקונו בצורה הולמת והוגנת כלפי ציבור עורכי הדין וכלפי ציבור הנזקקים לשירותם. על-פי הנימוקים שבחוות הדעת של חבריי הנכבדים ובכפוף להערתי כנ"ל מצטרפת אני למסקנה, שעל הערעור להידחות. לקוחותאתיקה מקצועית (עורכי דין)