דחיית תביעת מזונות עקב כלל הסמכות הנמשכת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעת מזונות עקב כלל הסמכות הנמשכת: .1המערער הוא בנו של המשיב ותבע ממנו מזונות בביהמ"ש לענייני משפחה, אולם תביעתו נדחתה מחוסר סמכות בטענה שהסמכות נקנית לביה"ד הרבני, מכוח הסמכות הנמשכת. על כך הוגש הערעור. .2בימ"ש קמא תאר את ההליכים השונים אשר התקיימו במרוצת השנים בביה"ד הרבני, ומנה 3נקודות עיקריות לשם הסקת המסקנות הסופיות: א. עוד לפני הגירושין של ההורים תבעה האישה מזונות בביה"ד הרבני, ביום 14.10.90, ובה עתרה למזונותיה, תוך ציון שבעלה אינו מספק לא את צרכיה ולא את צרכי הילד. בגוף התביעה פורטו צרכים שונים של הילד ושל האם, ובסופו של ההליך נפסקו מזונות בסך 250ש"ח. ב. בנה"ז התגרשו בביה"ד הרבני ביום 2.11.91, לאחר שחתמו הסכם שאושר בביהמ"ש המחוזי ובו הוסכם לעניין מזונות הקטין, שהאב ישלם מזונות בשיעור שנקבע בפסה"ד של ביה"ד הרבני. ג. לאחר הגירושין הגישה האישה תביעה לביה"ד הרבני ביום 17.5.92, ובה ביקשה להגדיל את המזונות. ביה"ד הרבני פסק 400ש"ח. אלו הן 3נקודות ציון וביהמ"ש בצדק קבע כי 2הנקודות הראשונות לא יוצרות שום זיקת שיפוט אל ביה"ד הרבני, משום שהתביעה הראשונה היא תביעה מעורבת שהגישה האישה, שבה נכללו צרכיה שלה ולא היתה שום הפרדה בין מזונותיה למזונות הילד. הנקודה השניה, היינו הסכם הגירושין, לא קבע שום זיקת שיפוט בעניין המזונות. זאת ועוד, אפילו נקבעה זיקת שיפוט, הילד לא היה מתחייב בכך, משום שכאמור מדובר בהסכם גירושין, שלא קדם לו שום דיון במזונות הילד. .3השאלה היא אם התביעה בביה"ד הרבני משנת 1992יצרה זיקת שיפוט, אם לאו. לצורך זה ציטט ביהמ"ש קמא את התביעה לביה"ד הרבני ואת ההחלטה עצמה. אלך בדרכו של בימ"ש קמא ואבדוק אם אמנם מסקנותיו הן ברוח הפסיקה, אם לאו. .4בתביעה מופיע בתור תובע שמה של האישה בלבד, משמע מבחינת מבחן הכותרת לא הילד הוא התובע אלא האם. בגוף התביעה מדובר בגוף ראשון ובה האישה מתארת שהתגרשה מבעלה, שהיא מקבלת עבור הבן 250ש"ח, וכי כיום היא גרושה ואינה עובדת, והיא מתארת את ההוצאות עבור הבן שהן גדולות, וכך היא כותבת במילים הבאות: "אני מוציאה 150ש"ח עבור מעון, שכ"ד חלקי של הבן 200ש"ח, ביגוד 100ש"ח, קופת חולים 120ש"ח, אוכל 350ש"ח, והוצאות אחרות בסך 100ש"ח, הוצאות אלו הן צנועות והמעט שאפשר להתקיים בהן. סה"כ ההוצאות עבור הבן הן 100, 1ש"ח לחודש". .5החלטת ביה"ד בעיקרה היא כדלקמן: "בפני ביה"ד עומדת תביעת האישה להגדלת מזונות הילד. בדיון שהתקיים לפני ביה"ד בנוכחות הצדדים וב"כ האישה, הצהירו שני הצדדים שמבקשים שביה"ד ידון בתביעת הגדלת מזונות הילד. לאחר שהתקיים דיון וביה"ד שמע את הצדדים וכן את ב"כ האישה, ולאחר שהנתבע המציא תלוש משכורת על סך 000, 1ש"ח לחודש בלבד, ולא הובאה לפני ביה"ד כל הוכחה שהנתבע מרוויח מעבר לסך הנ"ל, ביה"ד מחליט לחייב את הנתבע עובד שמואל, לשלם לגרושתו עובד מאיה עבור מזונו הילד סך ארבע מאות ש"ח ( 400ש"ח) לחודש, כשהסך הנ"ל צמוד לתוספת יוקר המשתלמת לשכירים". .6עד כאן העובדות ומעתה ההשלכות המשפטיות: ביהמ"ש קמא ציטט באריכות מפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 289/82 דאובה נ' דאובה, פ"ד לו(4)625 ומפס"ד שנתתי אנוכי בעע"מ 17/98 בורוכוב נ' בורוכוב. מפסקי דין אלו ומאחרים שעיקרם צוטטו ע"י ב"כ המערער וצוטטו בפסה"ד שלי (ע"א 445/84 חבושה נ' חבושה, פ"ד לט(3) 713וע"א 516/83 גולדפרב נ' גולדפרב, פ"ד לח(3)667), עולות המסקנות הבאות: א. ילד זכאי לתבוע מזונות בשם עצמו ולמען עצמו ולכן הבדיקה הראשונה שנעשית היא המבחן הצורני, היינו מבחן הכותרת ולשון הכתוב בתביעה. אם הילד מופיע בכותרת והתביעה ערוכה בשמו, אפשר לומר שהתביעה היא תביעת הילד, אולם אם האם מופיעה בכותרת, והיא תובעת כספים, יש לראות את התביעה כתביעה להשבה של כספים שמוציאה האם על הילד, וזו אינה תביעת מזונות בשם הילד, אשר יוצרת זיקת המשכיות אל ביה"ד הרבני. ב. יחד עם זאת, אפשר לסטות ממבחן הכותרת אם מבחינת צורת הדיון ואיכות הדיון אפשר להיווכח כי עניין הילד נשקל כהלכה, נבדק כהלכה ונדון כהלכה. במקרה שכזה אפשר לומר שהליקוי במבחן הצורני בא על תיקונו בדרכי הדיון. .7בדיקת המצב שבפנינו מעידה כי מבחינה צורנית אין שום יסוד לראות בתביעה שהוגשה לביה"ד הרבני בשנת 1992כתביעה של הילד. אפשר לראות תביעה זו בהחלט כתביעה להשבה שתובעת האם עבור ההוצאות שהיא מוציאה עבור הילד, ואמנם בגוף התביעה היא מפרטת את מה שהיא מוציאה ("אני מוציאה"), להבדיל מפירוט צרכי הילד בגוף שלישי, היינו "צרכי הילד הם...". אולם, אם אפילו נשאר ספק ומנסים ליישב ולו בדוחק את הכתוב, במיוחד שהתביעה מכונה "הגדלת מזונות" להבדיל מ"השבת יציאות", הרי ההחלטה של ביה"ד מעידה שלא היה שום דיון ענייני במזונות הילד: לא נקבעו צרכי הילד, לא נקבעה יכולת האב לרבות פוטנציאל היכולת שלו, לא נשמעו שום ראיות, לא נחקרו שום עדים, ולמעשה לא נעשה דבר ממה שמצופה שייעשה בתביעת מזונות של ילד: לא נידונו הצרכים מצד אחד ולא היכולת מצד שני. מה שהכריע על פי הכתוב הוא תלוש משכורת אחד בודד שהמציא האב, והמעיד על משכורת של 000, 1ש"ח באותו חודש. הסכום שנפסק, היינו 400ש"ח, נראה איפוא כסכום שביה"ד סבר שראוי כי חייב ישלם לבעל חוב להבדיל מסכום שחייב במזונות ישלם למי שזכאי במזונות. יתר על כן, בהחלטה כתוב שהדיון התקיים בפני ביה"ד בנוכחות הצדדים וב"כ האישה, ואלה הם שהצהירו מה שהצהירו. בעלי הדין הם בפרוש שני ההורים ואין זכר לילד. לכן, הכתוב בהחלטת ביה"ד הרבני אינו סותר את אותה הנחה שמניחים עפ"י המבחן הצורני, כי אם הילד אינו מופיע בכותרת, התביעה היא תביעת השבה. .8ב"כ המערער מצביע על כך כי סכום המזונות שנפסק הוא כיום שווה ערך ל 505ש"ח. סכום זה הוא הוכחה נוספת (אולם לאו דווקא ההוכחה המכריעה לענייננו), כי לא נפסק סכום מזונות ריאלי, הסכום לפי ערכו כיום הוא כמחצית המזונות ההכרחיים המקובלים בבתי המשפט לענייני משפחה, הוא בקושי מספיק לתצרוכת המזון בלבד והוא לכל הדעות מתעלם לחלוטין מן הצרכים שפרטה האם בכתב התביעה, אשר אפילו אם הם מוגזמים, אי אפשר היה להגיע לתוצאה של 400ש"ח לחודש בלבד. לכן, התוצאה מעידה בדיעבד גם על מהות הדיון, אם כי איני מסיק את המסקנה העיקרית רק מסכום המזונות אלא כאמור, מדרך הדיון והדברים כפי שפורטו הן בכתב התביעה והן בהחלטת ביה"ד הרבני (יצויין כי בהסכם גירושין שעשה האב עם אשתו השניה התחייב לשלם מזונות לבתו מאותם נישואים 160, 1ש"ח לחודש, בעוד שלבנו דנן הוא משלם 505ש"ח). בנדון זה איני רואה שום רבותא בכך שהצדדים הצהירו כפי שכתוב בהחלטת ביה"ד הרבני, שהם מבקשים מביה"ד לדון בתביעת הגדלת מזונות הילד. אפילו אם לייחס לדברים אלו הסכמה לסמכות, הרי בפועל מה שקרה הוא שלא נידונה כלל תביעת הילד, ולכן אותה הסכמה נשארה בגדר קלישאה ואמירה ריקה ללא משמעות וללא תוצאות. .9אשר על כן נפסק כדלקמן: א. הערעור מתקבל ופסק דינו של בימ"ש קמא מבוטל. הסמכות לדון בתביעת הילד היא ב- ביהמ"ש לענייני משפחה. ב. המשיב ישלם למערער את הוצאות הערעור בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 000, 5ש"ח + מע"מ והכל צובר ריבית מירבית והפרשי הצמדה עד התשלום למעשה. מזונותסמכות נמשכת