החזר כספים שנמשכו מקרן פנסיה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר כספים שנמשכו מקרן פנסיה: זוהי תביעה לחייב את הנתבע להשיב למבטחים - המוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד) (להלן: "התובעת") כספים ששולמו על ידי התובעת לנושהו של הנתבע, חברת ש. נדב וסיעוד בע"מ (להלן: "החברה הנושה"). רקע עובדתי והשתלשלות העניינים: 1. הנתבע היה עמית בקרן הפנסיה של התובעת ומבוטח אצלה החל מאוגוסט 1989 ועד לאוגוסט 2003, ובפרק זמן זה נצבר לזכותו סך של 119,637.50 ₪. 2. ביום 13.11.03 הגיש הנתבע לתובעת בקשה למשיכת מלוא הסכום אשר נצבר לזכותו כאמור. 3. ביום 07.12.03 נפתח תיק במשרדי ההוצאה לפועל, סניף חדרה, כנגד הנתבע, על ידי חברת ש. נדב וסיעוד בע"מ שהינה החברה הנושה בתיק מס' 12-14747-03-5. 4. ביום 22.12.03 דן ראש הוצאה לפועל בחדרה בבקשת החברה הנושה, והורה לעקל ברישום בלבד, כספים אשר היו צבורים לזכותו של הנתבע בתובעת. עוד נכתב בהחלטה, כי "כספים שיתקבלו עקב העיקול, אם יתקבלו, יישארו בפיקדון, ולא יועברו לזוכה עד לאחר מסירת האזהרה לחייב, ובתום התקופה הקבועה בה בלבד, אם לא תינתן החלטה אחרת עד אז". 5. ביום 24.12.03 הוציאה לשכת ההוצאה לפועל בחדרה צו עיקול על כלל נכסי החייב שבידי צד שלישי. הצו מורה על רישום בעיקול של נכסי הנתבע, בגין חוב על סך 54,939.54 ₪ (להלן: "הצו"). עותק הצו התקבל בלשכה המשפטית של התובעת ביום 29.12.03. לגרסת התובעת, מפאת תקלה טכנית, לא הגיע הצו ליעדו. 6. ביום 04.04.04 העבירה התובעת לידי הנתבע את כל הכספים להם היה זכאי, ומאותו המועד לא נותרו לנתבע זכויות כלשהן בתובעת. 7. ביום 19.4.04 נשלח לתובעת מכתב מאת עורך דינה של החברה הנושה, בו דרש את תגובתה לצו העיקול כאמור ו/או העברת הכספים לרשות החברה הנושה. 8. ביום 23.05.04 הגישה החברה הנושה כתב תביעה נגד התובעת בתיק ת.א. 3069/04 בבית משפט השלום בחדרה ותבעה מאת התובעת סך של 54,939.54 ₪ (להלן: "התביעה הקודמת"). הנושה טענה בתביעתה, כי צו העיקול ברישום נשלח הן בעותק פיזי והן על ידי המדיה המגנטית כבר בתאריך 23.12.03. לטענת החברה הנושה, העובדה כי בשל "תקלה טכנית" לא הגיעה החלטת ראש ההוצאה לפועל ליעדה, ובהמשך, לא עוקלו כספי הנתבע, עולה לכדי עילת רשלנות על פי פקודת הנזיקין ולחילופין, הפרת חובה חקוקה, הקבועה בחוק ההוצאה לפועל ובתקנותיו, וכי "הדבר מדבר בעד עצמו" (ראה סעיף 41 לפקודת הנזיקין), מאחר והתובעת לא פעלה במקרה הנוכחי בזהירות סבירה. 9. ביום 24.06.04 הגישה התובעת כתב הגנה בתיק, בו טענה כי נכון למועד הרלוונטי, טרם קיבלה צו עיקול דרך מערכת המדיה המגנטית, עמה היא עובדת. היא הוסיפה כי כיוון שלא התקבלה בקשה לעיקול בדרך זו, לא הייתה לה אפשרות לרשום עיקול באופן ידני בחשבון הנתבע, או לעכב את שחרור הכספים מחשבונו. כן טענה התובעת, כי צו העיקול שהועבר לרשותה ביום 29.12.03 לא הגיע ליעדו, ובכל מקרה, היא לא יכולה הייתה לפעול לפיו שכן היא מוסמכת לקיים רק עיקולים שעוברים דרך מערכת המדיה המגנטית. 10. ביום 12.01.05, במסגרת ניהול התביעה הקודמת, הגישה התובעת בקשה לקבל את תיק ההוצאה לפועל של הנתבע, ולשלוח אליו הודעת צד שלישי בתיק בש"א 640/05. 11. ביום 01.02.05 דנה כב' השופטת אסיף בבקשת התובעת ודחתה אותה, מהטעם שבשלב הנ"ל של ניהול התיק, הוספת צד שלישי רק תעכב את שמיעת הראיות וקיום ההליכים. השופטת, בהחלטתה, מציינת כי "העובדה שלא תישלח הודעה לצד שלישי לא תפגע כלל בזכויות הנתבעת (התובעת בענייננו- ע.ק.) מאחר ששמורה לה הזכות לנקוט בהליך נפרד כנגד הצד השלישי". עוד קובעת השופטת כי "לו היתה הבקשה מוגשת במועד לא היה צורך ברשות של ביהמ"ש מאחר שמדובר בסדר דין רגיל, שבו מוקנית לנתבע הזכות לשלוח הודעה לצד שלישי...". 12. התובעת התפשרה עם החברה הנושה, לפיה תשלם התובעת לחברה הנושה סך של 40,000 ₪, ובתמורה, תדחה התביעה נגדה. הפשרה קיבלה תוקף של פסק דין, ביום 05.04.05 והתובעת שילמה את הסך הנ"ל לחברה הנושה ביום 12.04.05. 13. ביום 13.02.06 הגישה התובעת את התביעה הנוכחית כנגד הנתבע. לטענתה - התובע משך את הכספים מחשבונו שלא כדין, תוך הטעייה ומרמה, וכי מחובתו לשפות אותה בסכום בו חויבה לשלם לחברה הנושה בגין משיכת הכספים. 14. בדיון המוקדם אשר התקיים בתיק זה התברר, כי הנתבע שילם אף הוא לחברה הנושה ביום 18.04.05 סך של 50,000 ₪ לסגירה סופית של החוב בתיק ההוצל"פ וכי כל ההליך שהתנהל בבימ"ש השלום בין התובעת לבין החברה הנושה לא הובא לידיעתו. 15. ביום 17.09.08 פנה בכתב ב"כ הנתבע לב"כ החברה הנושה, בו גינה את התנהלותו, טען כי בפעולותיו הוכיח חוסר תום לב, ודרש להשיב את 40,000 השקלים ששולמו לו על ידי התובעת + ריבית. 16. ביום 11.11.08 השיב ב"כ החברה הנושה, כי מצב העניינים נוצר כתוצאה מרשלנותה של התובעת. לדבריו - התובעת הסכימה לשלם סכום כספי אשר כלל הוצאות משפט בתיק העיקרי, בקשות בכתב ואת הפיגור בגבייה. עוד ציין, כי התובעת היתה מעוניינת בסגירת התיק ללא הכרעה משפטית, ולא התנתה את התשלום בהקטנת הקרן בתיק ההוצאה לפועל. כן ציין, כי התובעת מחוייבת הייתה ליידע את הנתבע על קיום ההליך הנ"ל. 17. ביום 03.02.09 הגישה התובעת בקשה לצירוף החברה הנושה כצד ג' לתביעה, משזו קיבלה , למעשה, כפל תשלום. 18. בקשתה זאת של התובעת נדחתה מהטעם של חוסר סמכות עניינית. ביה"ד קבע כי בין התובעת לחברה הנושה לא מתקיימים סוג היחסים המאפשרים לפנות לביה"ד לעבודה, שכן "...אין מדובר ביחסים בין קופת גמל לחבר הקופה, אף אין מדובר ביחסי עובד מעביד בין השתיים...", אלא "... מדובר בחבות כספית לה טוענת התובעת, בגין סכום ששולם על ידה לחברה בהתבסס על הסכם פשרה..", ומסיבה זו, הפורום הראוי הינו בית משפט השלום. ביה"ד הפנה , בנוסף, כנימוק לדחיית הבקשה, לשלב בו הוגשה, לאחר ש"תם זה מכבר שלב ההוכחות בהליך אשר התנהל בתיק זה בין הצדדים לו עפ"י כתב התביעה המקורי , קרי - בין התובעת לנתבע." טענות הצדדים: טענות התובעת- 19. לטענת התובעת, הנתבע ידע או צריך היה לדעת על חובו הכספי לחברה הנושה, והסתיר מהתובעת את העובדה לפיה קיים צו עיקול נגדו על חשבונותיו. משיכת הכספים במועד שהיה קיים נגד הנתבע צו עיקול, יש בה משום הטעייה של התובעת ואף הולכת שולל. 20. התובעת גורסת, כי הסכום ששילם הנתבע לחברה הנושה בפועל היה מופחת, שכן התובעת שילמה עוד קודם לכן סך של 40,000 ₪. 21. אין כל משמעות לסכומים ששילם הנתבע לחברה הנושה ו/או לתיק ההוצאה לפועל, שכן תשלום זה אינו מעניינה של התובעת שכן בוצע במערכת יחסים שבין הנתבע לחברה הנושה. 22. התובעת טוענת כי היא שילמה תשלום כפול: הן את חובו של הנתבע לנושיו, ומנגד את מלוא ערכי הפדיון אשר הוחזקו בקופתה על שמו של הנתבע. בהתנהלות הנ"ל של הנתבע מדובר בעשיית עושר ולא במשפט, והדבר מקנה לתובעת את הזכות להשבה. 23. בנוסף, טוענת התובעת כי לפי סעיף 77 לתקנון הקרן שלה (בתוקף מיום 01.02.05), היא רשאית לדרוש החזר סכומים ששילמה בטעות או בהטעיה. התובעת טוענת כי במשיכת כספים, להם לא היה הנתבע זכאי, פגע הנתבע ביתר מבוטחיה, בהיותה קרן פנסיה הדדית. 24. לאור האמור, מבקשת התובעת להשיב לידיה את הסכום שמשך הנתבע מהתובעת שלא כדין, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, ולחילופין מבקשת התובעת, כי הנתבע ישפה אותה על סכום הפשרה ששילמה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. טענות הנתבע: 25. ביום 13.11.03, כשחתם על הבקשה למשיכת הכספים מהתובעת, הוא לא ידע כי קיים נגדו צו עיקול, ממילא - לא הטעה אף גורם ביחס לשחרור הכספים. 26. עוד מוסיף הנתבע, כי אין לו אף כל מידע ביחס לתביעה הקודמת - הוא לא צורף כנתבע או כצד שלישי, לא יידעו אותו על מהלך הדיונים, הוא גם לא היה צד לפשרה. לכן, לגישת הנתבע, הוא אינו אחראי לה, כמו גם לסכומים ששילמה התובעת ביוזמתה, על דעתה הבלעדית ומטעמיה, לחברה הנושה. 27. ביחס לטענת ה"התעשרות שלא כדין" של התובעת משיב הנתבע, כי לא התעשר שלא כדין, מאחר וממילא התביעה בינו לבין החברה הנושה הסתיימה במקביל לפשרה, והוא שילם את כל חובו בעצמו. דיון והכרעה: 28. השבת הכספים מכוח סעיף 77 לתקנון התובעת- טוענת התובעת כי לאור תקנונה, כל אימת שמצאה "... כי מבוטח, פנסיונר או שאיר מסר לה פרטים שאינם נכונים, או שולמו לו כספים בטעות, היא תהיה רשאית לשלול את זכאותו לקצבה, לעדכן את סכום הקצבה, לדרוש החזר סכומים ששולמו לו מן הקרן או לנכות מתשלום הקצבה או מכל סכום שיעמוד לזכותו את התשלום ששולם בטעות או בהטעיה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית...". לטענת התובעת, הנתבע ידע, או צריך היה לדעת על צו העיקול שעומד כנגדו, והיה עליו לעדכן את התובעת על כך, ולהימנע מלקחת את הכסף מקופתה. משלא עשה זאת, הטעה את התובעת, ומשכך, רשאית התובעת לדרוש מהנתבע את השבת הכספים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. הנתבע, בסיכומיו, אינו מתייחס להוראה זו בתקנונה של התובעת. יחד עם זאת, הוא טוען כי לא ידע על קיומו של העיקול אצל התובעת. יש לבחון תחילה האם הסעיף הרלוונטי בתקנון התובעת (סעיף 77(א), כאמור), שהינו בתוקף מיום 01.02.05, חל על הנתבע. 29. הנתבע הגיש לתובעת ביום 30.11.03 בקשה למשוך את מלוא הסכום אשר נצבר לזכותו אצל התובעת. אין חולק גם, כי הסכום המדובר הועבר לרשותו בתאריך 04.04.04. הנתבעת מסתמכת על סעיף 77 (א) לתקנון הקרן אשר נכנס לתוקף ביום 01.02.05, קרי - לאחר מועד ביצוע שחרור הכספים לנתבע ביום 04.04.04. לפיכך, לא ניתן לחייב את הנתבע להחזיר כספים לתובעת על פי תקנון מיום 01.02.05 שלא היה בתוקף במועדים הרלוונטיים לדיון בתיק, אף טרם "בא לעולם" בתקופה מיום 13.11.03 ועד ליום 04.04.04. 30. התובעת לא הגישה לביה"ד הוראה מקבילה בתקנון הקודם שלה, מן העת בה היה הנתבע חבר בקופתה שהוא הרלבנטי להליך זה. על כן לא ניתן להחיל על הנתבע את התקנון מיום 01.02.05 ולמעשה, די בנימוק זה לכשעצמו על מנת לדחות את תביעת התובעת להחזר הכספים ששילמה לחברה הנושה. 31. התובעת אף לא הרימה את נטל הראיה ולא הוכיחה בבית הדין, כי הנתבע היה מודע לעובדה שהוגש צו עיקול כנגדו מטעם ההוצאה לפועל על הכספים שהוחזקו עבורו על ידי התובעת. מכאן, שהנתבע לא הטעה את התובעת, כטענתה. היותה של התובעת קרן פנסיה: 32. טוענת התובעת, כי בהיותה קרן פנסיה הדדית וגרעונית, פגיעתו של הנתבע בהונה, בעצם משיכת הכספים להם לא היה זכאי, מהווה פגיעה בשאר מבוטחי הקרן. גם אם נגרע מהונה של התובעת כטענתה ובמידה והדבר ישפיע על יתר מבוטחיה, אין לתובעת להלין אלא על עצמה בגין התנהלותה הרשלנית. התובעת מסתמכת, לעניין זה, על סעיף 78ט(ב)(5) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח)), התשמ"א-1981, הקובע כי "נכסי הקרן ישמשו אך ורק לתשלום קצבאות לעמיתים לפי התקנון ולכיסוי הוצאות התפעול של הקרן, בכל בהתאם לכללים ולהנחיות שיקבע המפקח;". הסעיף הנ"ל אינו רלוונטי לצורך הדיון בתיק זה. 33. הנתבע היה עמית בקופת התובעת, ובמשך 14 שנות החברות שלו הוא צבר סכום כסף, אשר עמד לרשותו בכל עת. הנתבע היה זכאי להגיש בקשה לתובעת למשיכת כל כספו מן הקופה , כפי שאכן פעל. עותק מצו העיקול התקבל בלשכה המשפטית של התובעת ביום 29.12.03 אך לא הגיע משם למחלקה הרלוונטית בתובעת עקב "תקלה טכנית" (כך בלשון התובעת). העובדה שהעיקול לא נרשם (אם באופן ידני ואם באמצעות המדיה המגנטית) הינו מחדל של התובעת עצמה אשר הוביל בהמשך לתשלום סך 40,000 ₪ מקופת התובעת לחברה הנושה. מחדל זה הינו של התובעת ולא של הנתבע, ואין סיבה שהוא ייתן את הדין על כך. מי שמתנהל בצורה רשלנית משלם את המחיר על כך. טענת עשיית עושר ולא במשפט- 34. טוענת בפנינו התובעת, כי יש לקבל את התביעה, בין היתר, מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט וגורסת, כי אלמלא התשלום ע"ס 40,000 ₪ אותו העבירה לחברה הנושה, הסכום אותו היה משלם הנתבע היה גבוה מן הסכום ששילם בפועל. לחילופין טוענת התובעת, כי הסכום ששילמה לנתבע מהווה התעשרות שלא כדין, שכן הוא ניתן מבלי שהנתבע יהיה זכאי לו. טענות אלו אף הן אינן מקובלתו עלינו ודינן - להידחות. 35. יסודם של דיני עשיית העושר ברעיון השולל התעשרות אדם על חשבון חברו (ראה דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א' (מהדורה שנייה) 3 (להלן: פרידמן)). טוענת התובעת, כי תשלום סכום הפשרה ששילמה בסך 40,000 ₪ לחברה הנושה הביא להקטנת חובו של הנתבע, וכי לולא התשלום הנ"ל, הסכום אותו היה חייב לחברה הנושה היה גדול יותר. בתשלום הסך של 40,000 ₪ לחברה הנושה - הנתבע לא קיבל אגורה מהסכום הנ"ל. הכסף ששולם לחברה הנושה במסגרת הפשרה נועד לכפר על רשלנותה של התובעת, וכן לכסות הוצאות בגין בקשות ופיגור בגבייה (כך, לפי ב"כ החברה הנושה במכתבו לב"כ הנתבע, שהוזכר לעיל). יתר על כן, במכתבו הנ"ל, מציין ב"כ החברה הנושה מפורשות, כי תשלום סכום הכסף, עליו הוסכם - להזכיר - בין התובעת לנושה בפשרה (שקיבלה תוקף של פס"ד, לבקשתם) לא הותנה כלל בהקטנת הקרן בתיק ההוצאה לפועל של הנתבע. בהסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין נקבע כי התובעת תשלם לחברה הנושה סך של 40,000 ₪, הכולל בתוכו שכ"ט והוצאות, ובתמורה, התביעה כנגד התובעת תדחה. קרי, אין כאן אף קביעה משפטית כי הסכום נועד להחליף/ להקטין את חובו של הנתבע לחברה הנושה. 36. משכך הם פני הדברים, נראה בעליל, כי התובעת לא פעלה להקטנת חובו של הנתבע (מתוך מחשבה שהסכום של 40,000 ₪ ששילמה לחברה הנושה יוחזר לה בעתיד). עובדה היא שהתובעת לא יצרה קשר עם הנתבע ולא זימנה אותו למתן עדות בבימ"ש השלום בטרם חתמה על הסכם הפשרה, במטרה ליישב את מערך החובות בין הצדדים. התנהלות התובעת: 37. מן הראוי לציין כי התנהלות התובעת בכל הפעולות שביצעה במקרה הנוכחי, הינה בעייתית, בלשון המעטה. גם אם "דרך המלך" במקרים של הטלת עיקול על ידי ההוצאה לפועל אצל התובעת נעשית דרך המדיה המגנטית, אשר מסיבה לא ברורה "לא עבדה" במקרה הנ"ל, אין ספק כי לידי התובעת הגיע העותק הפיזי של צו העיקול. התובעת טוענת, כי הצו לא הגיעה ליעדו, אולם ברי לנו כי הוא היה ברשות המחלקה המשפטית של התובעת כבר ביום 29.12.03 (כשלושה חודשים לפני שהתובעת העבירה את כספי הנתבע לרשותו) ומחובתה היה לבדוק אותו ולפעול על פיו. 38. לטענת התובעת, למרות שהצו היה ברשותה היא הייתה מנועה לרושמו באופן ידני, ולעכב כל משיכת כספים מחשבונו של הנתבע, כל עוד לא נרשם העיקול במערכת הממוחשבת. זאת, לאור האמור בסעיף 24(ג) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם- 1979, לפיו "בלשכה שבה מופעלת מערכת מיכון, כאמור בתקנה 5(ג), רשאי מנהל בתי המשפט להורות, כי יומצא כתב, דרך כלל או במקרים מיוחדים, בדרך שיורה, לרבות באמצעות מדיה מגנטית או תקשורת מחשבים..., ומשהורה כך לא יומצא הכתב בדרך אחרת, אלא אם כן הורה ראש ההוצאה לפועל, מטעמים מיוחדים שיירשמו..." (יש לציין כי סעיף זה תוקן מאז הגשת התביעה, ונוסחו הנוכחי פורסם בק"ת תשס"ט, 6782, עמ' 978, סעיף 20, מיום 2.6.2009). אין לקבל טענה זו של התובעת. 39. לשון הסעיף (בנוסחו דאז) לא מנע מן התובעת את הצורך לבדוק, מול משרדי ההוצאה לפועל, כל אימת שמגיע לידיה צו שלא הוזן למערכת הממוחשבת, מה מעמדו. משעה שהסכימה התובעת, כי מסמכים יישלחו אליה בדרך ממוכנת, באופן מפורש או מכללא, נטלה התובעת על עצמה התוצאות האפשריות של הסכמה זו והסיכון הכרוך בה. מכאן, היה עליה לוודא קבלתה של ההחלטה בדרך הממוכנת. משידעה התובעת, כי קיימת אפשרות שהוטל עיקול ברישום על נכסי מי מעמיתיה, לא כל שכן עמית המעוניין למשוך את כל כספו, היה עליה לבדוק במערכת הממוחשבת מה תוקפו של עותק הצו שקיבלה. בבשא (נצ') 002787/04 מדינת ישראל נ' דלאשה וג'יה, בפסק דין מיום מיום 11.11.04, נפסק על ידי כב' השופט ארבל, פסקאות 4-6, בזו הלשון: "... בעל דין, אשר מסכים להתחבר למערכת הממוכנת אמור לדעת את ההוראות הרלוונטיות והתוצאות הנובעות מהתחברות זו, כאשר הוא מסכים לקבל על עצמו את יתרונותיה של מערכת זו, ואף לכוף את ראשו בפני מגבלותיה, לרבות קבלת ההנחות המשפטיות הכרוכות בהתחברות זו... ". 40. ביום 04.04.04 שילמה התובעת את הכספים לנתבע. אין חולק כי ביום 19.04.04, שלח ב"כ החברה הנושה מכתב לתובעת ביחס לעיקול על חשבון הנתבע. מאותה עת שוב לא יכולה היתה התובעת להמשיך ו"לעצום עיניים" לסוגיית העיקול על חשבון הנתבע. גם לאחר מועד זה, לא פנתה התובעת לנתבע בניסיון לבדוק את הנושא ולא ביקשה ממנו להשיב לה את הכספים שהעבירה לו בטעות, לטענתה. התובעת "נזכרה" בקיומו של הנתבע רק במסגרת בקשתה לצרפו כצד ג' בתביעת החברה הנושה, ב-12.01.05. כלומר, כ-8 חודשים לאחר שהגישה החברה הנושה תביעה כנגד התובעת. משנדחתה בקשתה זו, לא יצרה ואף לא ניסתה ליצור קשר עם הנתבע, על מנת ליידע אותו על קיום ההליך ועל דרישתה להשיב לה את כספה. התובעת אף לא פנתה לנתבע ולא יידעה אותו בטרם חתמה על הסכם הפשרה עם החברה הנושה ושילמה את הסך של 40,000 ₪. ביום 18.04.05 שילם הנתבע עצמו לחברה הנושה סך של 50,000 ₪ לסגירת תיק ההוצל"פ מבלי להיות מודע לכך שהתובעת שילמה לחברה הנושה את הסך של 40,000 ₪ ביום 12.04.05. בפועל החברה הנושה נהנתה מתשלום עודף מעבר לסכום תביעתה בגלל התנהלותה הרשלנית של התובעת כמתואר לעיל. התנהלות זו של התובעת אינה עולה בכדי התנהגות מקצועית תקינה ונאותה - בכלל וכמי שמופקדת על ניהולם של כספי ציבור, מה גם כספי חסכון - בפרט. סוף דבר: 41. לאור כל האמור לעיל - אין כל הצדקה משפטית להורות לנתבע לשפות את התובעת על הסכום של 40,000 ₪ אשר שולם על ידה לחברה הנושה והתביעה נדחית בזאת. כן נדחית התביעה החלופית להורות לנתבע להחזיר את סכום הכסף שמשך מהתובעת ביום 04.04.04. 42. על התובעת לשלם לנתבע סך 4,000 ₪ בגין הוצאות שכ"ט עו"ד תוך 30 יום מהיום אחרת ישא הסך הנ"ל ריבית והצמדה כחוק החל מתאריך היום ועד ליום התשלום המלא בפועל. קרן פנסיהפנסיההחזר כספי