מהו היסוד הנפשי בעבירת תקיפה ? לגבי היסוד הנפשי הנדרש בעבירת התקיפה, גורס כב' השופט יעקב קדמי, בספרו "על הדין בפלילים" עמ' 831, כי הגדרת המושג 'תקיפה' אינה כוללת דרישה לקיומו של הלך נפש מסוים; וככלל, בהעדר דרישה מפורשת בהקשר זה המדובר בהלך נפש של 'כוונה סתם', אשר סף הכניסה אליו הינה ה'פזיזות'". "פזיזות" מתאפיינת בחזות מראש של התרחשות התוצאה, כשלצידה אי אכפתיות להתרחשות התוצאה, או אפילו תקווה שלא תתרחש. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא היסוד הנפשי בעבירת תקיפה: 1. כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, על פי סעיפים 380 ו - 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). סעיף 380 לחוק העונשין קובע, כי: "התוקף חברו וגורם לו בכך חבלה של ממש, דינו - מאסר שלוש שנים". סעיף 382(ג) לחוק העונשין קובע, כי: "העובר עבירה לפי סעיף 380 כלפי בן זוגו, כמשמעותו בסעיף טן (ב), דינו - כפל העונש הקבוע לעבירה". 2. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 13.12.97 בשעה 10: 00, או בסמוך לכך, תקף הנאשם את אשתו, (להלן: "המתלוננת"), שלא בהסכמתה ושלא כדין, ע"י כך שחטף את מקל השטיפה מידה (להלן: "המגב") והיא הועפה לאחור. כתוצאה מכך, קבלה המתלוננת מכה ברגל ונגרמו לה סימנים מתחת למרפק, שטף דם ונפיחות בזרת יד ימין. 3. בדיון שהתקיים בפניי, ביום 16.3.99, כפר הנאשם באמור בכתב האישום, וטען כי אומנם לקח את המגב מידי המתלוננת, אך עשה זאת במסגרת הגנתו על בתם התינוקת (להלן: "הילדה"). 4. על דבר נסיבות התקרית בין הנאשם לבין המתלוננת העידו בפני, ביום 5.10.99, הם בלבד. שני הצדדים סיפרו כי ביום 13.12.97 התנהל ויכוח קולני בינהם עקב בקשת הנאשם מהמתלוננת שתעבור עם ילדתם, שזה הרגע יצאה מהמקלחת, לחדר מוסק. לפי גירסת הנאשם, ברגע שראה כי הילדה בסכנה, הוא משך את המגב מידי המתלוננת וכתוצאה מכך, מעדה ונפלה. גירסה זו מתיישבת עם עדותה של המתלוננת אשר לפיה ביקש הנאשם את המגב ממנה וכשהיא סירבה, "הוא (הנאשם - פ.מ.) לקח בכוח ואני קצת מעדתי וזהו". 5. כמו כן, בהסכמת ב"כ הנאשם, צורפו לתיק בית המשפט דו"ח הפעולה שערך השוטר אלי אמיתי (ת/ 1) ומיזכר שרשם השוטר צור כדר (ת/ 2), מיד לאחר קרות האירוע, נשוא כתב האישום. שני השוטרים דיווחו, כי ראו על גופה של המתלוננת: "סימן אדום מתחת למרפק, סימן אדום ושקע כנראה של מקל וזרת ימין נפוחה ואדומה" (ח2/). סמ"ר אליה אמיתי אף ציין בדו"ח הפעולה אשר מילא כי: "לדברי האישה הבעל היכה אותה עם מקל" (ת/ 1). 6. לטענת ב"כ המאשימה, על אף העובדה שהמתלוננת טוענת בעדותה כי לא רצתה להגיש תלונה נגד בעלה - הנאשם, וכי לטענתה אף מדובר ב"תיק שטותי, מיותר וחסר טעם" (פרוטוקול מיום 5.10.99 ,עמ' 5, שורה 19), יש להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, וזאת מן הטעמים הבאים: א. הגורם אשר הודיע למשטרה על האירוע נשוא כתב האישום הינו המתלוננת, כעולה מדו"ח הפעולה מיום 13.12.97 (ראה "פרטי המודיע" בת/ 1), ומהודעת הנאשם במשטרה מיום 13.12.97 (ת/ 3, שורה 21). ב. הנאשם לא הצליח להסביר, כיצד איימה המתלוננת עליו ועל הילדה במגב אשר אחזה, איום המצדיק לטענתו הוצאת המגב בכוח מידיה. ג. כמו כן, סבורה ב"כ המאשימה כי התקיים במקרה דנן היסוד הנפשי לצורך הרשעה, אשר הינו פזיזות, כשהעובדות עצמן מהוות ראיות לכאורה לביצוע העבירה. ד. עוד טוענת ב"כ המאשימה, כי אין המדובר ב"זוטי דברים", כהגדרתם בסעיף 34 י"ז לחוק העונשין, שלשונו הוא כדלקמן: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". לדעת ב"כ האשימה, וויכוח בין בני זוג, שמגיע לכדי אלימות פיזית ושתוצאותיו הן בין היתר חבלות, כפי שהוצגו לשוטרים, הוא בהחלט מעשה שיש לגביו אינטרס ציבורי בקביעה שישא הנאשם אחריות פלילית. כמו כן, לא התכוון המחוקק לפטור אנשים מאחריות פלילית כאשר מדובר בעבירת אלימות בכלל ועבירת אלימות במשפחה בפרט. 7. לטענת ב"כ הנאשם, יש לזכות את הנאשם מן הטעמים הבאים: א. הנאשם היה עקבי הן בהודעתו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט. כמו כן, הנאשם מסר את הודעתו במשטרה מיד לאחר האירוע, כך שלא היה לו זמן להיוועץ ולתכנן את גירסתו. ב. מדובר בבני זוג שמערכת היחסים בינהם היתה תקינה מאז ומתמיד. עדת התביעה - המתלוננת, הצהירה כי הנאשם לא תקף אותה מעולם וכי לא דיברה אמת כאשר סיפרה לשוטרים את אשר קרה לפני בואם. ג. המדובר הוא, על פי גירסת הנאשם, בהגנה עצמית של הנאשם עליו ובעיקר על התינוקת, על פי סעיף 34י' לחוק העונשין, הקובע כי: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים". ד. ב"כ הנאשם מוסיף, כי המתלוננת אף תומכת בגירסתו של הנאשם, לפיה כל שרצה הוא להגן על בתם התינוקת. כמו כן, אין כל ראיה או עדות המוכיחה כי המתלוננת אכן הותקפה על ידי הנאשם והמתלוננת אף לא פנתה לרופא בעקבות האירוע, נשוא כתב האישום. ה. לעניין סעיף "זוטי דברים", אין כאן עניין ציבורי, שכן תוצאות המעשה לא היו חמורות כלל וכלל והיחסים בין השניים, למעלה מעשר שנים, תקינים לגמרי. 8. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני קובע כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, וזאת מן הטעמים הבאים: א. סעיף 378 לחוק העונשין מגדיר תקיפה - מהי: "המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית - הרי זו תקיפה; ולענין זה, הפעלת כוח - לרבות הפעלת חום, אור, חשמל, גאז, ריח או כל דבר או חומר אחר, אם הפעילו אותם במידה שיש בה כדי לגרום נזק או אי-נוחות". ב. מן האמור עולה, כי הוצאת המגב מידי המתלוננת ללא הסכמתה וע"י הפעלת כוח - הינו מעשה העונה על ההגדרה שבחוק ל"תקיפה", במובנה המשפטי. ג. כמו כן, ניתן לקבוע כי המתלוננת אכן נחבלה בגופה, כך שנעשה מעשה העבירה על פי סעיף 380 לחוק העונשין. ד. לגבי היסוד הנפשי הנדרש בעבירת התקיפה, גורס כב' השופט יעקב קדמי, בספרו "על הדין בפלילים" עמ' 831, כי: "הגדרת המושג 'תקיפה' אינה כוללת דרישה לקיומו של הלך נפש מסוים; וככלל, בהעדר דרישה מפורשת בהקשר זה המדובר בהלך נפש של 'כוונה סתם', אשר סף הכניסה אליו הינה ה'פזיזות'". ה. "פזיזות" מתאפיינת בחזות מראש של התרחשות התוצאה, כשלצידה אי אכפתיות להתרחשות התוצאה, או אפילו תקווה שלא תתרחש (שם, עמ' 74). סבורני, כי יסוד נפשי זה התקיים אצל הנאשם בעת ביצוע מעשה העבירה, שכן בהודעתו במשטרה טען כי משך את המגב "בחוזקה" מידי המתלוננת (ת/ 3, שורה 19); משהיה הנאשם ער למידת הכוח אשר הפעיל כלפי המתלוננת, ברי כי היה ער לאפשרות ממשית של התרחשות התוצאה, גם אם לא התכוון לה. ו. אינני מקבל את טענת הנאשם, לפיה הפעלת כוח מצידו היתה בגדר "הגנה עצמית" לו ולבתו, כמשמעותה בסעיף 34י' לחוק העונשין. אחד מיסודות הסעיף האמור, המעניק פטור מאחריות פלילית, הינו כי המעשה היה דרוש "באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה...". הנאשם לא הסביר כיצד נשקפה לו, או לבתו, סכנה מוחשית של פגיעה וברור שלא היה לו צורך מיידי להדוף תקיפה שלא כדין, שהרי בעדותו מיום 5.10.99 טען כי המתלוננת לא היכתה אותו (פרוטוקול עמ' 9, שורה 9), ואף לא עולה מדבריו כי התכוונה להכותו; כל שנטען ע"י הנאשם הוא, כי הרגיש שהמגב מאיים עליו ועל בתו: "כך אני הרגשתי. כנראה (הדגשה שלי - פ.מ.) שהיא הניפה מתוך לחץ הויכוח" (פרוטוקול עמ' 8, שורה 29). ז. יתרה מזו, הנאשם טען הן בעדותו מאותו יום והן בהודעתו במשטרה, כי הוא זה אשר אחז בידיו את הילדה לפני שמשך את המגב בחוזקה מידי המתלוננת (ת/ 3, שורה 16). גירסה זו אינה מתיישבת עם טענתו, לפיה נשקפה לילדה סכנה מיידית אשר הצריכה לכאורה שימוש בכוח. רגישות היתר של הנאשם לתינוקות, בשל פטירתו (בגיל דומה לגיל התינוקת) של בנו בכורו מנישואיו הקודמים, אינה מוטלת בספק ואין לזלזל בה. אולם, אין בכך כדי להוות צידוק להוצאת המגב בכוח מידי המתלוננת, עובדה אשר לא נסתרה אף על ידי המתלוננת עצמה; וזאת כאשר יכול היה הנאשם להרחיק את התינוקת מהסכנה בסיבוב גופו או הליכה לחדר אחר. ח. העובדה שהנאשם והמתלוננת הינם העדים היחידים לתקרית בינהם, אינה גורעת מהמסקנה המתבקשת שהנאשם ביצע את העבירה, שהרי המתלוננת עצמה הן בהודעתה במשטרה (נ/ 1, שורה 4) והן בעדותה בפני (פרוטוקול עמ' 2, שורה 17), טוענת, כי הנאשם הפעיל כוח נגדה וכתוצאה מכך היא נחבלה; הפעלת כוח מעין זה, כאמור, עולה לכדי "תקיפה" במובנה המשפטי. גם בעובדה שהמתלוננת לא פנתה לרופא בעקבות האירוע אין כדי לחזק את טענות הנאשם, שכן הן מעדות הנאשם עצמו והן מעדות המתלוננת עולה, כי קיים קשר סיבתי בין מעשה התקיפה לבין החבלות שנמצאו על גופה של המתלוננת. ט. באשר לטענת "זוטי הדברים" על פי סעיף 34יז' לחוק העונשין, גורס כב' השופט י' גרוס בע"פ 1720/95 (ת"א) מדינת ישראל נ' מנשה יוסף, דינים מחוזי כרך כו(7), עמ' 806, כדלהלן: "באשר לשיקולים הצריכים להנחות את בית המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו...הרי שאלה צריכים להיבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הציבורי וההגנה תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית...הדגש לעניין הגנה של זוטי דברים מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו 'נסיבותיו תוצאותיו והאינטרס הציבורי'. עפ"י בחינת המעשה לאורם של דברים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמלית אשר מבחינה מהותית מתאים לה הכלל של 'היעדר עניין לציבור'...יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. בחינה זו צריכה להעשות בזהירות מרובה, כדי שלא לרוקן מתוכן דווקא את העבירות הקלות, וכל זאת בהתחשב בתוצאה המחוייבת מקבלת ההגנה, שהינה זיכויו של הנאשם". י. הערך החברתי המוגן, במקרה דנן, הינו מניעת אלימות בכלל ובתוך המשפחה בפרט. סבורני, כי בכל מקרה בו בעל מפעיל כוח כנגד אישתו, ולא חל עליו אחד מן ההגנות המנויות בחוק העונשין, לא ניתן להתייחס למעשה כקל ערך; לא מבחינת טיבו תוצאותיו או האינטרס הציבורי שבו. יתרה מזו, החבלות אשר נמצאו על גופה של המתלוננת, רק מחזקים את דעתי כי לא מדובר כאן בזוטי דברים. יא. אציין כי מעדותה של המתלוננת בפני ומהודעתה במשטרה התרשמתי, כי המתלוננת מנסה להצדיק את מעשי הנאשם ואף מקלה עימם ראש, וזאת בעיקר בשל החשש שאם תגיש נגדו תלונה, היא "תקלקל את המערכת המשפחתית" (נ/ 1, שורה 11). אולם, בד בבד מעידה המתלוננת כי בעת האירוע היתה "מאוד עצבנית...ומאוד נסערת" (פרוטוקול מיום 5.10.99, שורות 4) ויש להניח כי אלמלא נהג הנאשם שלא כשורה ושלא כדין, לא היתה המתלוננת מגיבה כך. מבין אני את רצונה של המתלוננת ללבן את הפרשה ולהמשיך בחייה התקינים לכאורה, אך בית המשפט, אשר תפקידו לקבוע, בין היתר, נורמות התנהגות מקובלות, אינו זה אשר יתן יד לאלימות כלשהיא בין בני זוג, ולו לקלה ביותר. ישנן דרכים חוקיות ולגיטימיות לפתירת בעיות בין בני זוג, כאשר השימוש בכוח, במישרין או בעקיפין, איננו אחת מהן. 9. אשר על כן, מאחר ושוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם תקף את המתלוננת וגרם לה לחבלות של ממש, ללא כל צידוק שבדין שיש בו כדי לפטור אותו מאחריות פלילית, אני מחליט כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום. 10. טענות הצדדים בדבר הרשעה אשמע בהמשך ההליכים. משפט פלילימחשבה פלילית / היסוד הנפשיאלימותתקיפה