##חסינות חברי הכנסת:## נקודת המוצא לדין החסינות הוא בהוראת סעיף 17 לחוק-יסוד: הכנסת: לחברי הכנסת תהיה חסינות; פרטים ייקבעו בחוק". ה"פרטים" נקבעו בחוק החסינות (ראו בג"ץ 620/85 מיעארי נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד מא(4) 169, 197; להלן – פרשת מיעארי; בג"ץ 1843/93 פנחסי נ' כנסת ישראל, פ"ד מט(1) 661, 675; להלן – פרשת פנחסי). בעתירה שלפנינו אינה מתעוררת השאלה מה פירושו של הדיבור "חסינות" בחוק-יסוד: הכנסת. ענייננו הוא ב"פרטים" אשר נקבעו בחוק החסינות. לעניין פרטים אלה, אין לנו עניין בעתירה זו בחסינות מפני חיפוש (סעיף 2), בחסינות מפני מעצר (סעיף 3) וב"זכויות היתר" של חברי הכנסת, כגון פטור משירות צבא (סעיף 7(א)), חופש תנועה בתחום המדינה (סעיף 9), יציאה לחוץ-לארץ (סעיף 10). מתרכזים אנו אך באותם "פרטים" שהדיון בהם עלה בעתירה שלפנינו. לבחינתם של אלה נעבור עתה. מבין ה"פרטים" של החסינות אשר נקבעו בחוק החסינות, רלבנטיים לעתירה שלפנינו אלה הקבועים בסעיפים 1, 4 ו-13 לחוק החסינות. הוראות אלה קובעות: "חסינות במילוי תפקיד 1. (א) חבר הכנסת לא ישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה – בכנסת או מחוצה לה – אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת. (א1) למען הסר ספק, מעשה לרבות התבטאות, שאינם אקראיים, של חבר הכנסת שיש בהם אחד מאלה, אין רואים אותם, לעניין סעיף זה, כהבעת דעה או כמעשה הנעשים במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר הכנסת. (1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי; (2) שלילת אופיה הדמוקרטי של המדינה; (3) הסתה לגזענות בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני; (4) תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או במעשי טרור נגד מדינת ישראל או נגד יהודים או ערבים בשל היותם יהודים או ערבים, בארץ או בחוץ לארץ. (ב) חבר הכנסת אינו חייב להגיד בעדות דבר שנודע לו עקב מילוי תפקידו כחבר הכנסת. (ג) חסינותו של חבר הכנסת לפי סעיף זה תעמוד לו גם לאחר שחדל מהיות חבר הכנסת". "חסינות בפני דיון פלילי 4. (א) חבר הכנסת לא יובא לדין פלילי בשל אשמה על עבירה שנעברה בזמן היותו חבר הכנסת או לפני שהיה לחבר הכנסת, אלא לאחר שניטלה ממנו החסינות לגבי האשמה הנידונה. (א1) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על העבירות הבאות: (1) עבירת תעבורה כהגדרתה בסעיף 1 לפקודת התעבורה; (2) עבירה שנקבעה כעבירת קנס לפי כל חיקוק; (3) עבירה מינהלית שדינה קנס מינהלי קצוב. (ב) חבר הכנסת שניטלה ממנו החסינות לגבי אשמה מסויימת, דינו, לכל הכרוך באותה אשמה, כדין כל אדם". "נטילת חסינות 13. (א) הכנסת רשאית, בהחלטה, ליטול מחבר הכנסת את החסינות לגבי אשמה מסויימת, וכן ליטול ממנו חסינות אחרת או זכות הנתונות לו לפי חוק זה, חוץ מחסינות או זכות הנתונות לו לפי סעיף 1; אך הכנסת לא תחליט החלטה כזאת אלא לפי הצעת ועדת הכנסת עקב בקשה שהובאה לפני הועדה". סעיף 1 לחוק החסינות מעגן את החסינות העניינית (או ה"מהותית"; ה"מקצועית"). סעיף 4 לחוק החסינות מעגן את החסינות הדיונית. שני סוגי החסינות מניחים פעילות אסורה של חבר הכנסת. בשני המקרים החסינות אינה מסירה מההתנהגות של חבר הכנסת את אופיה האסור. שני סוגי החסינות אינם מהווים "סייג" לאחריות הפלילית (כמשמעות הדיבור "סייג" בחוק העונשין, פרק ה'1) או לאחריות האזרחית; שניהם מהווים "מחסום למימוש האחריות" (פרשת פנחסי, עמ' 676, 720). שתי החסינויות אינן בשליטתו של חבר הכנסת, ואין בכוחו לוותר עליהן. לשני סוגי החסינות מספר תכליות משותפות. עם זאת, בין שני סוגים אלה של החסינות קיים שוני ניכר. החסינות העניינית היא "פונקציונלית". היא מבוססת על קשר מסויים בין תפקידו של חבר הכנסת לבין המעשה האסור שעשה. היא חלה הן לעניין אחריות פלילית, הן לעניין אחריות אזרחית והן לעניין כל פעולה משפטית. היא "מוחלטת", במובן זה שאין היא ניתנת לנטילה (ראו ע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן-משה, פ"ד כב(2) 427, 436; להלן – פרשת בן-משה), והיא עומדת לחבר הכנסת גם לאחר שחדל מלהיות חבר כנסת. לעומתה, החסינות הדיונית אינה "פונקציונלית". היא חלה על כל התנהגות פלילית ובלבד שהחסינות העניינית אינה חלה; היא חלה רק לעניין הדין הפלילי. היא "יחסית", במובן זה שהיא ניתנת לנטילה, והיא אינה עומדת לחבר הכנסת לאחר שחדל מלהיות חבר כנסת. חבר הכנסת רשאי להסכים לנטילת החסינות, והסכמתו זו רלבנטית לעניין ההחלטה בדבר הנטילה של החסינות (ראו סעיף 13(ז) לחוק החסינות). אכן, לכל אחד משני סוגי החסינות תכליות שהן מיוחדות לו. התכליות לעניין כל אחד מסוגי החסינות נוגדות לעתים זו את זו, ונדרש לגבי כל סוג של חסינות איזון בין התכליות הנוגדות. איזון זה שונה הוא לעניין כל אחד מסוגי החסינות. סעיף 1(א) לחוק החסינות קובע כי חסינות (עניינית) של חבר הכנסת קיימת מקום שההצבעה, הבעת הדעה או המעשה הם - "במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו כחבר כנסת". נקודת המוצא הינה, כי "היסודות העובדתיים והנפשיים המרכיבים את האחריות (האזרחית או הפלילית) השתכללו במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר כנסת" (פרשת פנחסי, עמ' 676). נקודת מוצא זו מעוררת, מטבע הדברים, קושי. מחד גיסא, תפקידו של חבר הכנסת הוא לבצע פעולות מותרות בלבד (פרשת פנחסי, עמ' 677). מאידך גיסא, התנהגותו של חבר הכנסת, המעניקה לו חסינות (עניינית) היא התנהגות אסורה (פרשת מיעארי, עמ' 205). כיצד זה ניתן לראות בהתנהגות אסורה משום התנהגות "במילוי" או "למען מילוי" פעולה מותרת. עמדתי על קושי זה בפרשת פנחסי בצייני: "זהו קושי אשר חוק החסינות יצר. על קושי זה עלינו להתגבר. אסור לנו לצאת מתוך הנחה כי במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו עשוי חבר הכנסת לבצע פעולות מותרות בלבד. כן אסור לנו להניח כי כל פעולה אסורה היא מעצם טבעה פעולה שאינה במילוי התפקיד או למען מילוי התפקיד, כחבר הכנסת. עלינו להניח מחד גיסא, כי חבר הכנסת ביצע (לפי טענה) פעולה אסורה (כגון, עבירה פלילית), ומאידך גיסא כי אותה פעולה אסורה עשויה להיות במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר-כנסת. אם לא ננהג כך, נרוקן את חוק החסינות מכל תוכן – וזאת לא יעשה שופט המשמש פרשן נאמן של החוק" (פרשת פנחסי, עמ' 677). ##התכלית המונחת ביסוד החסינות:## ביסוד החסינות העניינית מונחות מספר תכליות. ראשית, הגנה על הרשות המחוקקת וחבריה. החסינות העניינית נועדה לאפשר את פעילותה התקינה של הכנסת (ראו בג"ץ 5151/95 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(5) 245, 254; להלן – פרשת כהן). היא באה להבטיח את תפיסתו של המשטר בישראל, הרואה בחבר כנסת "יחידה חוקתית" הנהנה מחופש פעולה (ראו קליין, "על ההגדרה המשפטית של המשטר הפרלמנטרי ועל הפרלמנטריזם הישראלי", משפטים ד' 308 (תשל"ג); נבות, "חבר הכנסת כ'נאמן הציבור'", משפטים לא 433 (תשס"א)). ביסודה עומד הרצון לאפשר לחבר הכנסת לפעול בתפקידו כחבר כנסת, בלא חשש מתביעות מצד הרשות המבצעת, המפלגה, הבוחר או אזרח מהשורה (ראו פרשת בן-משה, עמ' 439; פרשת מיעארי, עמ' 206; פרשת פנחסי, עמ' 679; פרשת כהן, עמ' 254). אכן, החסינות העניינית באה להבטיח את עצמאותו של בית הנבחרים ואת "אופיו הדמוקרטי-ייצוגי של המשטר בישראל" (בג"ץ 4885/03 ארגון מגדלי העופות בישראל אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם; להלן – פרשת ארגון מגדלי העופות), פסקה 10 לפסק דינה של השופטת ד' ביניש). היא נועדה להגן על עצמאותו של חבר הכנסת (ראו פרשת כהן, עמ' 254). היא באה לאפשר לו, על פי שיקול דעתו, להפעיל את "עקרון הייצוגיות" (פרשת ליצמן, פסקה 13). היא באה "להבטיח את פעולתו של הנבחר לשם מימושו של התהליך הדמוקרטי וקיומו למטרתו" (הנשיא מ' שמגר בפרשת מיעארי, עמ' 213). תכליות אלה באות "לאפשר פעילות תקינה של הרשות המחוקקת. הן מבטאות רצון להבטיח את עצמאותו של חבר הכנסת ואת חופש הפעולה שלו. הן נועדו לחזק את המשטר הדמוקרטי" (פרשת פנחסי, עמ' 684). ההחלטה בדבר מינויו של אדם לתפקיד ציבורי מהווה החלטה מנהלית, וככזו היא כפופה לכללי המשפט המנהלי – ובפרט לחובתה של הרשות הממנה להפעיל שיקול דעת סביר בעת המינוי. משמעות הדבר היא כי על הגורם הממנה לבחון את מכלול השיקולים הרלבנטיים להחלטה, ולייחס לכל אחד מהם משקל מתאים בעת עריכת האיזון ביניהם (ראו: בג"ץ 3059/15 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 21 (10.11.2015) (להלן: עניין גלנט); בג"ץ 5657/09 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פסקה 39 (24.11.2009)). שיקול הדעת המופעל על ידי הגורם הממנה כפוף לביקורת שיפוטית, המתמצה לשאלה האם האיזון אותו ערך חרג ממתחם הסבירות. לא אחת, הובהר כי בתוך דלת אמותיו של מתחם הסבירות, תיתכנה מספר חלופות שכולן תהיינה סבירות, וכל עוד האיזון שנערך על ידי הגורם הממנה נותר בגדרי מתחם הסבירות, בית המשפט לא יתערב בו – וזאת, אף אם ישנה דרך פעולה הנראית עדיפה יותר בעיניו (ראו: בג"ץ 43/16 תנועת אומ"ץ – אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי נ' ממשלת ישראל, פסקה 38 לפסק דיני (1.3.2016) (להלן: עניין מנדלבליט); בג"ץ 8134/11 אשר נ' שר האוצר, פסקה 11 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (29.1.2012)). כן הובהר, כי היקפו של מתחם הסבירות נקבע על פי זהותו של הגורם הממנה ועל פי סוג המינוי (ראו: עניין גלנט, פסקה 22; עניין הנגבי, פסקה 11 לפסק דינו של השופט (כתוארו דאז) א' ריבלין (2003)). כאשר עסקינן במתחם שיקול הדעת המסור לראש הממשלה בעת הרכבת ממשלה, ובדבר צירוף שר נוסף לממשלה או העברת שר מתפקידו – הכלל הוא כי מסור לו שיקול דעת רחב עד מאוד, נוכח מאפייניה המיוחדים של סמכות מינוי השרים. סמכות זו נועדה להבטיח את יכולתה של הממשלה לפעול בצורה אפקטיבית, להגשים את המנדט שניתן לה ולהוציא לפועל את מדיניותה, והיא מקפלת בתוכה שיקולים פרלמנטריים ומפלגתיים (ראו: בג"ץ 5853/07 אמונה – תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה, פ"ד סב(3) 445, פסקה 22 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (2007) (להלן: עניין אמונה)). אמנם, החלטות אלה אינן חסינות מפני ביקורת שיפוטית, באשר ראש הממשלה מהווה חלק מהרשות המנהלית וכפוף לכללים החלים לגביה (וראו למשל: בג"ץ 5261/04 פוקס נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד נט(2) 446, פסקה 3 לפסק דינו של השופט מ' חשין (2004)), אך האופי הפוליטי המובהק של סמכות המינוי, לצד היותו של ראש הממשלה הגורם הממנה, מרחיבות את מתחם הסבירות – כך שגדרי התערבותו של בית המשפט בהחלטות המינוי מצטמצמים לאותם מקרים בהם המינוי עשוי לפגוע פגיעה קשה וחמורה במעמדם של מוסדות השלטון ובאמון הציבור בהם (ראו: עניין אמונה, פסקה 23; עניין הנגבי, פסקה 5 לפסק דינו של המשנה לנשיא ת' אור). כן ישנה חשיבות לפיקוחה של הכנסת על הפעלתה של סמכות המינוי ולקיומה של ביקורת ערכית-ציבורית באמצעות המנגנון הדמוקרטי, ואף אלו מביאות לצמצום גדר ההתערבות בהחלטה (עניין גלנט, פסקה 24; עניין אסון הכרמל, פסקאות 25-23). אין חולק כי עברו הפלילי של מועמד למשרה ציבורית הוא שיקול אותו מחויבת הרשות הממנה להביא בחשבון במניין שיקוליה בעת קבלת ההחלטה על המינוי. חובה זו נגזרת ממעמדה של הרשות הציבורית כנאמן של הציבור, אשר "משלה אין לה ולא כלום. כל שיש לה, למען הציבור יש לה" (ראו: בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, פסקה 40 (1993) (להלן: עניין אייזנברג)). לפיכך, כבר הודגש כי: "אמון הציבור בעובדי הציבור ובנבחריו הוא תנאי מתחייב לפעולתו התקינה של השירות הציבורי ושל מוסדות השלטון. השרות הציבורי על כל זרועותיו בנוי על אמון הציבור הנשען לא רק על יכולותיהם התיפקודיות של עובדיו ונבחריו אלא גם, ובעיקר, על רמתם המוסרית והאנושית, על טוהר מידותיהם ונקיון כפיהם. בלא אמון זה, לא יוכל השירות הציבורי לבצע את משימתו ברמה הנדרשת לאורך זמן. מינוי לכהונות ציבוריות של בעלי תפקידים שדבק בהם פגם מוסרי, או השארתם בתפקידם לאחר שסרחו, עלול לפגום בתשתית הערכית עליה בנויים מוסדות המדינה והשלטון בישראל. הוא עלול לפגוע פגיעה חמורה בעקרונות היסוד הערכיים עליהם בנויים יסודות החברה והמשטר בישראל. הוא עלול לערער את אמון הציבור במערכות השלטון, האמורות לשקף במעמדן וברמתן את עקרונות היסוד האתיים עליהם מושתתים חיי החברה בישראל." (עניין אמונה, פסקה 14; וראו גם: עניין אייזנברג, פסקה 46). עם זאת, הובהר לא פעם כי עברו הפלילי של המועמד הינו אך אחד מבין השיקולים אותם על הגורם הממנה לשקול בבואו לקבל החלטה בדבר מינוי למשרה ציבורית. בעת הערכת משקלו של העבר הפלילי, נקבע כי יש לשקלל ולאזן בין שורה של שיקולים: (א) חומרת העבירות המיוחסות למועמד וזיקתן לתפקיד אותו הוא מיועד למלא; (ב) אופיין של העבירות; (ג) התמשכות העבירות; (ד) חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות והאינטרס החברתי בשיקום עבריינים; (ה) קיומו של קלון בעבירות; (ו) הבעת חרטה מצדו של המועמד; (ז) חיוניותו של המועמד לתפקיד. באמצעות האיזון בין השיקולים הללו, בוחן בית המשפט האם מעשיו של המועמד מעידים על פגם ערכי-נורמטיבי בהתנהלותו, אשר יש בו להשפיע על כשירותו למלא את התפקיד אליו הוא מיועד ולהשליך על אמון הציבור בשירות הציבורי (ראו: בג"ץ 3997/14 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר החוץ, פסקה 27 (12.2.2015); עניין גלנט, פסקה 26; עניין מנדלבליט, פסקה 64). ##קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסרת חסינות של חבר כנסת:## הנשיא מ' שמגר: 1. עתירה זו עניינה המלצתה של ועדת הכנסת מיום 11.6.85, כי יינטלו מחבר הכנסת מוחמד מיערי, העותר הראשון, זכויות וחסינויות כדלהלן: ביטול הזכות לחופש תנועה בתחום המדינה לפי סעיף 9 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951. ביטול החסינות בפני חיפוש כאמור בסעיף 2 לחוק האמור. ביטול החסינות בפני מעצר כאמו בסעיף 3 לחוק האמור. העותרים מבקשים, כי יצא מלפני בית-משפט זה צו-על-תנאי, לפיו יידרשו המשיבים לבוא וליתן טעם, מדוע לא יימנעו מלפעול על-פי המלצתה הנ"ל של ועדת הכנסת, מדוע לא תבוטל ההחלטה, ומדוע לא יימנעו מלהביא לפני הכנסת את המלצתה של הוועדה. משמע, העותרים מעלים את שאלת חוקיותה של ההמלצה ומבקשים למנוע המשך הטיפול בה. 2. הוראת החוק, שעליה ביקשה ועדת הכנסת להתבסס בהמלצתה, היא סעיף 13 לחוק הנ"ל, אשר זה נוסחה: "נטילת חסינות .13(א) הכנסת רשאית, בהחלטה, ליטול מחבר הכנסת את החסינות לגבי אשמה מסויימת, וכן ליטול ממנו חסינות אחרת או זכות הנתונות לו לפי חוק זה, חוץ מחסינות או זכות הנתונות לו לפי סעיף 1; אך הכנסת לא תחליט החלטה כזאת אלא לפי הצעת ועדת הכנסת עקב בקשה שהובאה לפני הועדה. (ב) הרשות להגיש בקשה בדבר נטילת חסינות מחבר הכנסת לגבי אשמה מסויימת - היא בידי היועץ המשפטי לממשלת ישראל; הרשות להגיש בקשה בדבר נטילת חסינות אחרת או זכות הנתונות לחבר הכנסת לפי חוק זה - היא בידי הממשלה ובידי כל חבר הכנסת. (ג) בקשה לפי סעיף זה תוגש ליושב ראש הכנסת, שיעבירנה לועדת הכנסת לדיון בישיבתה הקרובה. (ד) ועדת הכנסת לא תציע, והכנסת לא תחליט, ליטול מחבר הכנסת חסינות או זכות, אלא לאחר שניתנה לאותו חבר הכנסת הזדמנות להשמיע את דברו. (ה) הכנסת לא תדון ולא תחליט על נטילת חסינות או זכות, אלא אם הודיעו לכל חברי הכנסת, לפחות עשרים וארבע שעות מראש, על קיום הדיון וההצבעה". מנוסחו של הסעיף עולה, כי הסמכות ליטול את החסינות היא סמכותה של הכנסת במליאתה. ניתן לחלק את סוגי הנושאים, שבהם דנה נטילת החסינות, לשניים עיקריים: החלטה של הכנסת בתחום זה יכולה שתיסב על נטילת החסינות לגבי אשמה מסוימת, כאמור בסעיף 4לחוק הנ"ל, או שתתייחס לנטילת זכות או חסינות אחרת, הנתונות לפי החוק האמור (למעט זו ההחלטית - העולה מהוראותיו של סעיף 1לחוק). במקרה שלפנינו, איננו דנים בבקשה לנטילת חסינות, שעניינה אשמה מסוימת, ומה גם שבקשה בעניין זה יכולה להיות מוגשת רק על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, והלה לא ביקש דבר בפרשה שלפנינו. אנו דנים בהמלצה לנטילת חסינות לפי סעיפים 2, 3ו-9, שהם בגדר הזכויות והחסינויות האחרות, כאמור לעיל. בקשה בקשר לכך יכולה להיות מוגשת בידי הממשלה או בידי כל חבר-כנסת, ובמקרה שלפנינו הוגשה הבקשה על-ידי חבר הכנסת מיכאל איתן, שפנה עוד ביום 28.2.85 ליושב-ראש הכנסת, והלה העביר את הפנייה לוועדת הכנסת, לפי סעיף 13(ה) שצוטט לעיל. נימוקיו של ח"כ איתן לבקשתו נוסחו כדלהלן: "בקשה זו באה בעקבות מעורבותו של ח"כ מ. מיערי בשורה של אירועים הפוגעים בצורה חמורה בבטחון המדינה ובאשיות הדמוקרטיה הישראלית שהגיעו לשיא בכנס הזדהות עם קוואסמה וערפאת שנערך במכללת אל אברהמיה בירושלים בתאריך 22.2.85". לאור אופיה של ההנמקה התחייבה פריסה כלשהי של התשתי העובדתית לפני הוועדה, אולם מן החומר שלפנינו איננו עולה, מה הראיות לביסוסן של הטענות הללו, שהובאו לפני ועדת הכנסת. ייתכן שהנתונים העובדתיים בדבר דיוני הוועדה, שהוגשו לנו בשלב הדיוני הטרומי הזה, אינם שלמים, אולם בלי שתהיה בכך נקיטת עמדה לגוף העניין או לגופה של השאלה המשפטית, הכרוכה באמור לעיל, ברור, כי לאור מהות החלטתנו, כפי שתתבהר בהמשך הדברים, אין ממילא הצדקה לכך, שנוסיף ונדון עתה בהיבט זה של העתירה שלפנינו. הוועדה החליטה, כאמור, להמליץ על הסדרת חסינויות כמפורט לעיל, והמלצתה הועברה אל מליאת הכנסת, שטרם דנה בה. זהו השלב שבו נתבקשה התערבותו של בית-משפט זה. 3. עם פתיחת הדיון בבית המשפט הזה עלתה לפנינו השאלה המקדמית, אם אין מקום להסקת המסקנה, כי העתירה הוגשה במקרה דנן טרם זמנה, וזאת אף אם מוכנים לצאת, לצורך הדיון, מתוך ההנחה התיאורטית (שלגביה אין צורך בגיבוש עמדה סופית בשלב זה), לפיה צודקים העותרים בטענותיהם המשפטיות. במה דבים אמורים? בוועדת הכנסת לא נפלה החלטה, שהיא בעלת תוצאות נגזרות ממשיות מבחינת הפגיעה בעת הזאת בזכויותיו ובחסינויותיו של העותר הראשון. ההחלטה היא, כאמור לעיל, בגדר הצעה בלבד, אולם למרות זאת מתבקשת כבר עתה התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק כדי למנוע ממליאת הכנסת, מעיקרא, כל דיון וכל הפעלת סמכות. מכאן טענתו של בא-כוחם המלומד של המשיבים, מר ר' יאראק, לפיה בית-משפט זה לא יראה ליתן סעד, שמשמעותו היא מניעתו מראש מן הרשות המחוקקת של מילוי תפקידה על-פי החוק. עד כאן הטענה המקדמית שעלתה לפנינו. 4. נטילת החסינות, אשר סעיף 13הנ"ל דן בה, היא סמכותה של הכנסת במליאתה. הכנסת אינה רשאית לדון בנטילת החסינות, אם יבקשו להביא את העניין לפניה במישרין ללא הליכים מקדימים, כי יש לנקוט תחילה שלבי פעולה ראשוניים, שתוארו בסעיפים קטנים 13(ב) ו-(ג) לחוק הנ"ל: כל בקשה לנטילת חסינות או זכות, בין בקשה של היועץ המשפטי לממשלה ובין זו של הממשלה או של חבר-כנסת, מופנית בראשונה אל יושב-ראשהכנסת, וזה האחרון מעביר אותה לוועדת הכנסת, על-מנת שזו תקיים דיון בבקשה ותחליט, אם יש מקום להגיש למליאת הכנסת הצעה לנטילת חסינות. אף אם הוגשה על-ידי הוועדה הצעה למליאה, אין החוק יוצר בכגון דא בסיס לנקיטת צעדי השעיה או הפעלה זמניים. סיכומה של נקודה זו: בנושא כגון זה שלפנינו אין דיון במליאת הכנסת אלא לפי הצעתה של ועדת הכנסת, אולם גם משהועלתה ההצעה לפני המליאה, הרי היא אינה גוררת אחריה תוצאות כלשהן פרט לדיון במליאה, ואין להצעה השפעה על החסינות של חבר הכנסת, מבחינת תוקפה או היקפה, כל עוד לא החליטה על כך המליאה. כיום הזה אין אלא הצעה שטרם נדונה, ובא-כוחה המלומד של המדינה הודיע לבית המשפט, כי יושב-ראש הכנסת החליט שלא להביא את המלצתה של ועדת הכנסת לפני המליאה, כל עוד לא הגיעו ההליכים לפנינו לסיומם. 5. הגשת ההצעה למליאה היא, כאמור, תולדה של הליך משולש - שמרכיביו הם הגשת הבקשה ליושב הראש, ההעברה לוועדת הכנסת והדיון וסיכום המלצה בה. שלבי הביניים האמורים, הקודמים להגשת ההצעה למליאה, הם בחלקם בעלי אופי מינהלי ובחלקם נושאים סממנים של הליך מעין-שיפוטי. אולם כאשר באים לבחון את שאלת התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בפעולות המקדימות הללו של האורגנים השונים של הכנסת, אין מקום ליישומם, כפשוטם, של הכללים, המנחים בית-משפט זה בדרך כלל מכוח האמור בסעיפים 15(ד)(2) או (3) לחוק-יסוד: השפיטה, בבואו לבחון פעולתה של רשות, שקיימה מעשה-מינהל או אקט מעין-שיפוטי. בהקשר שלפנינו, יש לתת את הדעת לכללים, אשר אותם התווה לעצמו בית- משפט זה בכל הנוגע לדרך הפעלתה של הסמכות לפי סעיף 15לחוק יסוד: השפיטה, ביחסי הגומלין בין הרשות השופטת לבין הרשות המחוקקת. 6. בית-משפט זה לא ניסה להגדיר באופן ממצה את תחומי התערבותו בפעולותיה של הרשות המחוקקת, וההימנעות מקביעתה של "הלכה גורפת באשר להיקף התערבותו של בית המשפט בסדרי עבודתה של הכנסת", כדברי חברי הנכבד, השופט ברק, בבג"צ 652/81, בעמ' 203, היא, כשלעצה, ביטוי לזהירות הרבה, המתחייבת בכל הכרעה שיפוטית, המשליכה על יחסי הגומלין בין זרועות השלטון העיקריות והקובעת את דפוסיהם. פשוט וברור הוא, כי הביקורת השיפוטית לפי סעיף 15לחוק-יסוד: השפיטה חלה גם על פעולותיהן של רשויות הכנסת (בג"צ 306/81, בעמ' 132מול אות השוליים ה). הרשות המחוקקת אינה פטורה מעולו של החוק, ומשקבעה את תוכנו והקנתה לו חיות ולא פטרה עצמה - בנוסחו - מתחולתו, הרי היא חבה בכיבודו ככל אחר. אם הגדיר המחוקק את דרך פעולתו בתחום המיוחד לו, כמו למשל בסעיף 13לחוק הנ"ל, הרי אינו נגרע מאומה מכוחו המחייב לגבי הכנסת של דבר החקיקה, בשל כך שהוא מתווה אך ורק את פעולתה של הכנסת או של רשות מרשויותיה. משהולבשה ההוראה בלבושו של חוק, חייבים הכול, לרבות רשויות הכנסת, בכיבודה, ואין משנים מתוכנה ומהיקף תחולתה אלא בדרך שבה מתקנים כל דבר חקיקה של הכנסת. הסמכות לקיים ביקורת שיפוטית על פעולות הכנסת מסתברת גם מתפיסות היסוד החוקתיות, אשר לפיהן קיומה שלהביקורת השיפוטית על חוקיות פעולתה של כל רשות הוא תנאי יסוד לשלטון החוק, ואשר מבחינתן ההפרדה שבין הרשויות אינה מתבטאת בסגירת הדרך בפני הביקורת השיפוטית. בעניין מהותה לאשורה של הפרדת הרשויות נאמר בבג"צ 306/81 הנ"ל, בעמ' 141: "ההפרדה בין הרשויות אין משמעותה דווקא יצירתו של חיץ, המונע החלטית כל קשר ומגע בין הרשויות, אלא ביטויה בעיקר בקיומו של איזון בין סמכויותיהן של הרשויות, להלכה ולמעשה, המאפשר אי-תלות תוך פיקוח הדדי מוגדר". אולם יש להבחין בין עצם קיומה של הסמכות של בית המשפט הגבוה לצדק לבין דרך הפעלתה; על הבחנה זו גם הצביע חברי הנכבד, השופט גולדברג, בהקשר שונה שאין עניינו לכאן, בבג"צ 89/83, בעמ' 495מול אות השוליים ו, ועל היותה נתונה לשיקול-דעת עמד בהרחבה חברי הנכבד, השופט ברק, בבג"צ 652/81 הנ"ל, בעמ' 201מול אות השוליים א. אין בהכרח ניגוד בין ההקפדה על קיומו של שלטון החוק לבין ההימנעות מדעת מן הכניסה לפרטי הפרטים של הליכי הבינייים הפנים פרלמנטריים, שהם רק שלבים מוקדמים לקבלתה של החלטה סופית תקפה ומחייבת, המגבשת בתוכה את התוצאות הנגררות, שהן בנות פועל כלפי הפרט או כלפי הציבור, כולו או מקצתו. שלטון החוק דורש קיומה של ביקורת שיפוטית לשם מניעתו של מעשה, הבטל בשל אי-חוקיותו או הראוי לביטול בשל כך, אך בו בזמן גם דורש הכיבוד ההדדי שבין הרשויות והריסון העצמי של הרשות השופטת, שנועדו לאפשר קיום תפקודה של הכנסת, כי אלה שהופקדו על כך על-ידי המחוקק יוכלו לקיים במסגרת הכנסת את העיון, הדיון ושיקול הדעת שהוטלו עליהם; התחקות מתמדת ובו-זמנית אחרי כל שלב ביניים, כאשר הרשות השופטת כאילו מתלווה עקב בצד אגודל לכל הליך פרלמנטרי, שאין לו תוצאות לוואי כלשהן, תהפוך את סדרי העבודה של הכנסת לשדה תמרונים וניווטים, בהם יתלווה לכל הליך גם המרוץ אחרי צווי ביניים שיפוטיים כדי לעכב את השלמתו של המהלך הפרלמנטרי. מבחינת היציבות החוקתית רצוי שהרשות המחוקקת תוכל לנהל סדריה ולקדם עולותיה לפי החוק ולפי תקנונה בדרכים שהותוו לכך, תוך הישענות ראשונית על תהליכי הבקרה וההכרעה הפנימיים, שהותוו מראש בחוק או בתקנון, והוא, כמובן, אם אין לשלב הביניים תוצאות-לוואי כדוגמת אלו שבהן דן בית-משפט זה בבג"צ 306/81 הנ"ל. לא למותר לשוב ולהדגיש, כי אין בדברים אלה כדי לגרוע מסמכותו של בית-משפט זה לגבי עניין מן העניינים, שסעיף 15לחוק-יסוד: השפיטה דן בהם, ומן ההצדק הענייני בהפעלתה של סמכות זו. אך, כאמור, אין לפרוס יריעה רחבה מדיי ולנסות ולהקיף בתור הביקורת השיפוטית הלכה למעשה שלבי ביניים בלתי בשלים, שאין לאירועם תוצאה הפוגעת בזכות או בחסינות - ושאינם סוף פסוק, מכיוון שהם טעונים עדיין ממילא הכרעה על-ידי אישור של הכנסת. 7. במקרה שלפנינו הפקיד המחוקק את הסמכות בידי המליאה. אמנם קיימים שלבים ראשוניים, שהם תנאי לדיון במליאה, אך כאמור כבר, אין להם משמעות, פרט לכך שהם בגדר גורם מניע לקיום הדיון במליאה. אין הצדקה לכך שניכנס לפרטי הדיונים המוקדמים הללו כדי לבחון את חוקיותו של כל תג ואת סבירותה של כל אמירה. העניין נועד להגיע למליאה, ושאלת הזכויות והחסינויות תידון על-ידיה. במסגרת יחסי הגומלין הראויים בין הרשות המחוקקת לבין הרשות השופטת, ומבחינת האינטרס בתפעול חוקתי מאוזן של כל הרשויות, אין זה רצוי, שבית המשפט ישמש, במקרה דנן, מחסום לקיום דיון במליאה בשל עילה, שעניינה בהליכים המכינים או הטרומיים, שאין להם תוצאה ואין בהם פגיעה, כמתואר כבר לעיל. אשר-על-כן הייתי דוחה את העתירה, בלי להיכנס לפרטי הדיון בטעמי העתירה ובלי שיש לראות בדברים שנאמרו כאן הבעת דעה לגופו של העניין, המסור עתה לסמכותה של מליאת הכנסת. הייתי דוחה את העתירה. העותרים יישאו בהוצאותיהם של המשיבים בלוויית הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל בסכום של 000, 200 שקלים. השופט א' ברק: אני מסכים. השופט א' גולדברג: אני מסכים הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא חסינותחברי כנסתכנסת ישראל