התובעים הם עזבונו ואמו של המנוח א.ק. ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר אובחן כלוקה בסכיזופרניה, ובהמשך, למרבה הצער, שם קץ לחייו. לטענת התובעים, משך מספר שנים, עובר למותו, קיבל המנוח טיפול רפואי רשלני, באופן שהביא לבסוף לתוצאה הטראגית. את האחריות לנזקיהם מבקשים התובעים להטיל על הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") - מדינת ישראל - משרד הבריאות, מכוח אחריותה השילוחית לטיפול הרשלני הנטען אשר הוענק למנוח, על ידי המוסד הרפואי בו טופל. העובדות שאינן שנויות במחלוקת 1. ביום 3.8.2011 נטל המנוח את חייו בידיו, והוא בן 31. בשלוש השנים שקדמו למותו, טופל המנוח בבית החולים "זיו" בצפת (להלן: "זיו"), במרכז לבריאות הנפש "מזרע" בעכו (להלן: "מזרע") ובמרבית הזמן, במרפאה לבריאות הנפש בנהריה, המסונפת למזרע (להלן: "מרפאת נהריה"). יצוין כבר עתה, כי הנתבעת אינה חולקת על עצם קיומה של אחריות שילוחית מצדה לכל מעשה או מחדל רשלני של איזה מן המוסדות הרפואיים הנזכרים, אלא שלטענתה לא היה כל מעשה רשלני המקים לתובעים עילת תביעה כנגדה . להלן תתואר, בקליפת אגוז, השתלשלות העניינים בכל הנוגע לטיפול במנוח, עד למותו המצער. 2. הטיפול הרפואי בזיו: המנוח פנה לראשונה לחדר המיון בזיו ביום 13.6.2008, כשהוא סובל מהזיות וחוסר שקט, ושוחרר לביתו כשבגיליון הרפואי צוין כי משפחתו אינה מעוניינת באשפוזו. בביקור זה, קיבל המנוח טיפול תרופתי, תוך שהומלץ על הפסקת הטיפול בתרופת "ריטאלין" שניתנה לו במסגרת מרפאת קופת חולים, לטיפול בבעיות קשב וריכוז. כעבור יומיים, ביום 15.6.2008 שב המנוח לחדר המיון בזיו, כאשר בביקורו זה סרב בתוקף ל התאשפז, ובבדיקתו נקבע כי אין התוויה לאשפוז כפוי. ביקורו הבא בחדר המיון בזיו היה ביום 6.7.2008, אז הוחלט לאשפזו במחלקה לבריאות הנפש של בית החולים. לאחר שלושה ימים דרש המנוח להשתחרר על דעת עצמו, בניגוד להמלצה הרפואית וחרף הניסיונות שנעשו כדי לשכנעו להי וותר באשפוז. בסיכום האשפוז צוין כי המנוח שלל כוונות אובדניות. 3. הטיפול הרפואי במזרע בשנת 2008: עם שחרורו מזיו ביום 9.7.2008, פנה המנוח למזרע, שם היה מאושפז מ שך 12 ימים, עד ליום 21.7.2008, תחילה במחלקה סגורה, בהסכמתו, ובהמשך במחלקה פתוחה. בבדיקה פסיכיאטרית שנעשתה לו עם קבלתו, שלל המנוח מחשבות או כוונות אובדניות. יחד עם זאת, בגיליון הרפואי צוין כי קודם להגעתו למזרע, איים על אמו כי יתאבד אם תכריח אותו ליטול תרופות. באשפוז זה אובחן המנוח כסובל מסכיזופרניה פרנואידית, עם מצב פסיכוטי חריף. בסיכום הרפואי צוין, כי עם התקדמות האשפוז מצבו השתפר, וכי לפי דבריו הוא הרגיש טוב יותר. אשפוז זה הסתיים על-פי החלטת המנוח , ובניגוד להמלצת הצוות הרפואי. עוד צוין בסיכום הרפואי, כי לא הייתה אינדיקציה לטיפול בריטאלין וכי הטיפול בתרופה זו הופסק. 4. הטיפול במרפאת נהריה: לאחר שחרורו ממזרע, היה המנוח במעקב פסיכיאטרי במרפאת נהריה משך כשלוש שנים, מאוגוסט 2008 ועד למותו הטראגי באוגוסט 2011 (להלן: "תקופת המעקב הרפואי במרפאה"). יובהר, כי בתקופת המעקב הרפואי, כאמור, הגיע המנוח לביקורים במרפאה, אך לא אושפז. מתיקו הרפואי עולה כי נקבעו לו פגישות מעקב במרפאה אחת לחודש או חודשיים, וכי הוא הגיע אליהן באופן סדיר, למעט מספר פגישות שהחסיר, ועל כך עוד יורחב בהמשך. במסגרת המעקב הרפואי במרפאת נהריה ניתן ל מנוח טיפול תרופתי נוגד פסיכוזה, ובהמשך גם תרופות נגד דכאון וחרדה, לאחר שניכרו אצלו תסמיני דכאון. יצוין כי מעת לעת נערכו שינויים בסוגי התרופות ו/או במינון שלהן, לפי החלטות הצוות הרפואי. מן התיעוד עולה, כי בתקופת המעקב הרפואי במרפאה היו מספר מקרים בהם הפסיק המנוח, על דעת עצמו, את הטיפול התרופתי, ולמצער לא נטל את התרופות במינון שנקבע. גם לעניין זה ת בוא התייחסות מפורטת בהמשך הדברים. מעבר לטיפול התרופתי שצוין לעיל, שניתן כאמור ביחס לפסיכוזה ולדיכאון מהם סבל המנוח, ניתן לו בשלב כלשהו גם טיפול תרופתי ב- "קונצרטה" וכן ב - "ריטאלין", וזאת כנגד בעיות קשב וריכוז עליהן התלונן. נוסף לאמור, ניתן למנוח במרפאה גם טיפול פסיכותראפויתי בשיחות, עד שהוא הפסיקו, ביוזמתו. כמו כן הוצעה לו באופן חוזר ונשנה תכנית שיקומית, לה סירב. ּ5. ביום 9.5.2011 פנה המנוח פעם נוספת לחדר המיון במזרע, לאחר שהפסיק את נטילת הטיפול התרופתי על דעת עצמו, ובבדיקתו נצפתה החמרה במצבו. בסיכום הרפואי צוין כי המנוח סירב לאשפוז שהוצע לו, וכי לא נמצאה אינדיקציה לאשפוז בכפיה. הוסכם עם המנוח ועם בני משפחתו כי הוא יהיה בהשגחתם לצורך נטילת הטיפול התרופתי, וכי יגיע בהקדם, בחלוף יומיים, לבדיקה במרפאת נהריה. עוד צוין, כי אם תהיה החמרה במצבו עד לבדיקתו במרפאת נהריה, עליו לפנות למיון בשנית. 6. בחלוף יומיים כאמור, ביום 11.5.2011, הגיע המנוח לביקורת במרפאת נהריה, ובבדיקתו שלל מחשבות עם תוכן אובדני. ביום 26.5.2011 נערכה למנוח ביקורת נוספת במרפאה. על פי הסיכום הרפואי, המנוח דיווח באותו מפגש כי הוא נוטל את הטיפול התרופתי בצורה סדירה, בפיקוח אמו. התרשמות הרופא המטפל באותו מפגש הייתה כי המנוח "יותר שקט, משתף פעולה ומאורגן". ביום 12.6.2011 התקיימה פגישת מעקב נוספת עם המנוח במרפאה, בה צוין כי המנוח "נוטל טיפול מסודר, שיפור במצבו, שקט, משתף פעולה ברצון". עוד הוערך באותה בדיקה, כי לא ניכרים סימנים ברורים לפעילות פסיכוטית או סיכון, וכי המטופל שולל מחשבות עם תוכן אובדני. 7. זו הייתה פגישת המעקב האחרונה של המנוח במרפאה. כחודש וחצי לאחר מכן, ביום 3.8.2011 ובטרם נערכה פגישה נוספת, נטל המנוח את חייו בתלייה, בחצר ביתו. התרשלות בטיפול הרפואי - האם יש מקום להיפוך נטל הראיה? 8. בסיכומיהם טענו התובעים, כי על הנתבעת הנטל להוכיח כי לא הייתה, בנסיבות העניין, התרשלות מצד הגורמים המטפלים, לפי הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". לדידם, לא הייתה להם יכולת לדעת מה הסיבות שגרמו למחדל נשוא התביעה, הנזק נגרם על ידי "דברים" שהיו בשליטת הנתבעת והאירוע נשוא התביעה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה. לחילופין, טענו התובעים, כי יש להחיל על הנתבעת חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים. טענות אלה הועלו בשפה רפה, ולא בכדי, ודינן להידחות. 9. סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"), אשר התובעים נמנעו מלציינו במפורש, דן בהיפוך נטל הראיה במקרים בהם הדבר מעיד על עצמו, וקובע כך: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". לצורך העברת נטל הראיה משכמו של התובע לנתבע, צריכים להתקיים במצטבר שלושה תנאים המנויים בסעיף 41 הנ"ל. התנאי הראשון דורש את חוסר ידיעתו או חוסר יכולתו של התובע לדעת מה היו הנסיבות שהובילו לנזק; התנאי השני דורש כי לנתבע תהיה שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק; והתנאי השלישי דורש כי האירוע הנזיקי יתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל, יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה (ראו לדוגמא: רע"א 7002/17 פלוני נ' פלוני (21.5.2018)). 10. לא מצאתי כי במקרה דנא מתקיים ולו תנאי אחד מן התנאים האמורים, שכאמור, צריכים להתקיים כולם גם יחד. אשר לתנאי הראשון, הרי שבמקרה זה לא קיימת עמימות או אי-ודאות ביחס לנסיבות גרימת הנזק, מותו של המנוח, שכן ידוע כי הוא שנטל את חייו במו ידיו. בכל הנוגע לתנאי השני, אין בענייננו נכס כלשהו שהיה בשליטת הנתבעת ואשר גרם לנזק, ולמצער שבתחומיו התרחש הנזק, שהרי אין חולק כי המנוח שם קץ לחייו כשהוא בחצר ביתו. בהתייחס לתנאי השלישי, לא נראה לי כי ניתן לומר מראש, על פני הדברים, כי האירוע הנזיקי מתיישב עם המסקנה שהנתבעת התרשלה, יותר מאשר עם האפשרות כי נקטה בזהירות סבירה. עניין זה עומד בלב ההכרעה בתיק זה. לפיכך, אין מקום להפעלת הכלל הראייתי "הדבר מדבר בעד עצמו". 11. בדומה, לא ניתן להחיל במקרה דנא את הכלל בדבר נטל הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים. היפוך הנטל בכגון דא מעוגן בסעיף 38 לפקודת הנזיקין, העוסק בתובענה בה הוכח, ביו היתר, כי הנזק נגרם על ידי "דבר מסוכן" אשר הנתבע היה בעלו או ממונה עליו. אודה כי לא ירדתי לסוף דעתם של התובעים בסוגיה זו ומדוע סבורים הם כי הסעיף המדובר רלוונטי לענייננו. "דבר מסוכן" כאמור פורש בפסיקה כחפץ הנושא עמו סיכון רב, אשר תכונותיו מעידות עליו שהוא עלול להיות מקור סכנה לחייהם או לשלמות גופם של אחרים ( ראו: ע"א 1071/96‏ עיזבון המנוח אמין פואד אלעבד נאצר נ' מדינת ישראל, פ''ד ס(4) 337). ברי כי ענייננו אינו נופל בגדר המקרים בהם תהיה תחולה לסעיף זה. 12. משקבעתי כי אין מקום להעביר את הנטל הראייתי אל הנתבעת, אפנה לבחון האם הוכיחו התובעים את תביעתם ואת טענתם לגבי הטיפול הרפואי הרשלני שניתן למנוח, במידה הנדרשת בדין האזרחי. הראיות 13. הצדדים הגישו את תיקו הרפואי של המנוח וכן חוות דעת של מומחים רפואיים מטעמם. במהלך הדיון שהתקיים בפניי, נשמעה עדותם של אותם מומחים. יצוין כי בעלי הדין ויתרו על העדתם של עדים נוספים, כגון הרופאים שטיפלו במנוח, תוך שהוסכם כי ההכרעה בשאלת החבות תיעשה על סמך החומר הקיים בתיק (ראו לעניין זה דברי ב"כ התובעים וההחלטה בעמ' 20 לפרוטוקול הדיון, ש' 7-10 וש' 18-23, וכן הודעת הנתבעת מיום 22.5.2018). חוות הדעת הרפואית מטעם התובעים 14. מטעם התובעים העיד ד"ר תאופיק קראקרה, פסיכיאטר מומחה (להלן: "ד"ר קראקרה"), אשר העריך כי נפלו מספר כשלים וטעויות בטיפול הרפואי שניתן למנוח במרפאת נהריה (ובה בלבד), כמפורט להלן. ראשית, הרופאים במרפאה הנפיקו למנוח מרשמים לתרופות "ריטאלין" ו - "קונצרטה", שהם חומרים פסיכואקטיביים מעוררים, הידועים כעלולים לגרום להתפרצות פסיכוזות או החרפתן. זאת ועוד: טיפול זה ניתן למנוח אף שעל פי המסמכים הרפואיים מזיו וממזרע, הריטאלין הוא שגרם בעבר להתפרצות הפסיכוזה אצלו. שנית, הגם שידוע כי שימוש בסמים עשוי להחמיר פסיכוזות שונות, ולמרות שהמנוח דיווח בביקוריו על עישון חשיש באופן ספוראדי, הרי שעל פי התיעוד בתיקו הרפואי, לא נדונה כלל סוגיית השימוש בסמים, איתו או עם משפחתו, ולא נערך עמו בירור מעמיק יותר בנושא זה. שלישית, נושא הצהרותיו האובדניות של המנוח לא זכה להתייחסות רפואית "רצינית", פרט לדיווחים לפיהם היו מחשבות אובדניות בעבר, אותן שלל המטופל בבדיקותיו. לא נעשתה שיחה עם המנוח ומשפחתו סביב הצהרותיו האובדניות ולא נערך דיון וייעוץ רפואי עם רופאים בכירים. רביעית, מן התיק הרפואי עולה כי המטופל לא שיתף פעולה באופן מלא בתכנית הטיפול. בתוך כך הוא לא הגיע לחלק מן המפגשים שנקבעו לו במרפאה, ולא נטל את הטיפול התרופתי באופן סדיר. במיוחד צוינה העובדה כי בחודש מאי 2011, שלושה חודשים קודם למותו, היה ידוע כי הוא אינו נוטל את הטיפול התרופתי מזה חודשים. חרף כל האמור, לא נערכה במרפאה ישיבת צוות בעניין, ולא נקבעה תכנית עבודה לשיפור ההיענות מצד המטופל לטיפול, כגון שיחות אישיות, שינוי תרופתי ועוד. כפי העולה מהתיק הרפואי, סוגיה זו כלל לא נדונה. חמישית, בשים לב לכך שהמנוח לא נטל את התרופות באופן סדיר, היה מקום לשקול את המרת הטיפול התרופתי הפומי בטיפול הניתן בזריקות חודשיות. טיפול מעין זה נעשה במרפאה, על ידי צוות רפואי, ומאפשר בקרה, שליטה וקשר הדוק יותר עם המטופל. 15. בסיכום חוות דעתו, ציין ד"ר קראקרה, כי אילו הייתה התייחסות לגורמים שנמנו לעיל, אזי ייתכן כי המנוח "אולי היה עוד חי בינינו". חוות הדעת הרפואית מטעם הנתבעת 16. מטעם הנתבעת העידה ד"ר נעה קרת, פסיכיאטרית מומחית (להלן: "ד"ר קרת"), אשר הביעה דעתה כי לא היה כל פגם או התרשלות בהתנהלות צוות המרפאה, בטיפול שניתן למנוח. בחוות דעתה, התייחסה ד"ר קרת בפירוט לנושאים שעלו בחוות הדעת מטעם התובעים. 17. לעניין מתן הטיפול ב- "ריטאלין" צוין, כי במאגרי המידע הפרמקולוגיים אין כל התוויה נגד מתן "ריטאלין" לחולי סכיזופרניה, אלא רק הדגשה כי יש לשים לב לכך שהתרופה עשויה לגרום למצבים פסיכוטיים. על פי הנלמד מתיקו הרפואי של המנוח, הדבר נלקח בחשבון על ידי הגורמים המטפלים. הפסיכיאטרית המטפלת במרפאה ציינה כי קיים חשד שההתקף הפסיכוטי הראשון של המנוח היה על רקע של שימוש ב - "ריטאלין", ולפיכך קבעה כי יש לשקול את מתן הטיפול תחת השגחה צמודה. ואכן, נערכו מעקבים פסיכיאטריים קבועים אחר מצבו הנפשי של המנוח. זאת ועוד: מאז תחילת הטיפול ב- "קונצרטה" ו - "ריטאלין" לא הייתה כל עדות להחמרה פסיכוטית במצבו של המנוח , פרט להחמרה במאי 2011, שאירעה על רקע הפסקת הטיפול התרופתי על ידו. מן התיעוד הרפואי עולה כי לא הייתה כל החמרה במצבו של המנוח אלא חל דווקא שיפור. ד"ר קרת הוסיפה עוד כי ממאמר בכתב עת מוביל בפסיכיאטריה עולה, כי שימוש בממריצים עזר לשיפור סימנים שליליים ואיכות החיים אצל חולי סכיזופרניה והוביל להפחתה באשפוזים. בכל הנוגע לשימוש בסמים סיכמה ד"ר קרת, כי מהמנוח נלקחו בדיקות שתן לגילוי שימוש בסמים וכן נערך עמו בירור חוזר ונשנה לגבי שימוש בסמים, ושימוש כזה נשלל. אשר לכוונות אובדניות שהביע המנוח, צוין כי בבדיקותיו במרפאת נהריה נשללה באופן עקבי מחשבה או כוונה אובדנית פעילה, והוערך כי לא נשקף סיכון מיידי. המנוח נבדק במרפאת נהריה ביוני 2011, כחודש וחצי עובר להתאבדותו, ולא היה סממן שהיה יכול להעיד אז על העתיד לבוא: לא היה ניסיון אובדני קודם, לא הייתה תוקפנות והמטופל נטל את הטיפול התרופתי בהשגחת משפחתו. לעניין הימנעות המנוח מנטילת התרופות צוין, כי ככלל, נטילת התרופות על ידי המנוח הייתה סדירה. בין השנים 2008-2011 נעשו שתי הפסקות טיפול ביוזמתו, במרץ 2009 ו- מאי 2011, בעוד שבאפריל 2010 הוא הוריד את מינון התרופות. כאשר נודע דבר הפסקת הטיפול התרופתי, יצרה הפסיכיאטרית קשר עם אמו של המנוח וכן עם רופא המשפחה. בנוסף, ההפסקות בנטילת התרופות ממילא לא היו הגורם שהביא למותו של המנוח בחודש אוגוסט 2011, שכן לאחר חידוש הטיפול התרופתי, נערכו עמו פגישות חודשיות, בחודשים מאי ויוני 2011, בהן לא הייתה עדות למצב פסיכוטי ולא הייתה עדות למסוכנות. בפגישות אלו שלל הנאשם אובדנות ונרשם כי הוא נוטל את הטיפול בפיקוח אמו. בהתייחס לטענה בדבר הצורך בשינוי הטיפול התרופתי מכדורים לזריקות צוין, כי לא הייתה כל התוויה לטיפול בזריקות ארוכות טווח. ד"ר קרת העריכה, כי הטיפול התרופתי הפומי שקיבל המנוח והקשר בין המערכת הטיפולית, קופת החולים ומשפחתו, תרם להמשך שיתוף הפעולה בין המנוח לגורמי בריאות הנפש. דיון והכרעה 18. לאחר בחינת הראיות, שמיעת עדויות המומחים, ועיון בסיכומים הכתובים אותם הניחו הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. מבין שתי חוות הדעת שהוצגו בפניי, ראיתי להעדיף את זו של הנתבעת. כפי שיבואר להלן, לא מצאתי כי הטיפול הרפואי שהוענק למנוח היה רשלני, או כי בנסיבות העניין מצופה היה מהצוות הרפואי לנהוג באופן שונה בכל הנוגע לטיפול בו. זאת ועוד: לא עלה בידי התובעים להוכיח ברמה הנדרשת, כי אילו היו ננקטים הצעדים ה"נדרשים" לשיטתם, אזי גוברים היו הסיכויים כי המנוח לא היה נוטל את חייו בידיו. 19. אתייחס להלן למעשים ולמחדלים המפורטים בחוות הדעת אשר הוגשה מטעם התובעים, ואשר יש בהם כדי להצביע על רשלנות מצד מרפאת נהריה בטיפולה במנוח. לשלמות התמונה יצוין, כי בכתב התביעה וכן בסיכומי התובעים הועלו טענות בעניינים שברפואה שלא הונח להן בסיס בחוות הדעת הרפואית מטעמם. על כן, לא מצאתי להידרש להן. הטיפול בתרופות הקונצרטה והריטאלין 20. התרופות "קונצרטה" ו- "ריטאלין" ניתנו למנוח כטיפול נפרד בבעיית הקשב והריכוז ממנה סבל, זאת בנוסף לסכיזופרניה שאובחנה אצלו. ד"ר קרת ציינה, ודבריה לא נסתרו, כי מן הבחינה הפרמקולוגית מדובר בשתי תרופות העשויות מאותו חומר, כאשר ההבדל ביניהן הוא לעניין תופעות הלוואי בלבד (עמ' 18, ש' 25-32). 21. בחוות דעתו ביקר ד"ר קראקרה את ההחלטה של מרפאת נהריה לחדש למנוח את הטיפול בתרופות אלו, לאחר שטיפול זה הופסק בעבר על ידי מזרע. לדבריו, "על הקשר בין שימוש לרעה בסמים פסיכואקטיבים כגון ריטאלין וקונסירטא והתפרצות פסיכוזות, הספרות הרפואית מלאה ועשירה, החל מספרי לימוד ועד לעבודות ומאמרים" (סעיף 8 לפרק הדיון בחוות הדעת). לעניין זה הפנה ד"ר קראקרה למאמר אחד העוסק בנושא (נ/1). אלא שבחקירתו הנגדית אישר ד"ר קראקרה כי במאמר הנדון לא צוין שאין ליתן "ריטאלין" לטיפול בבעיות קשב וריכוז למי שסובל מהתקפים פסיכוטיים, ואף הוסיף, כי לא ידוע לו על מאמר מדעי כלשהו שקובע זאת (עמ' 9, ש' 20-24). אכן, כל שעולה מן המאמר אליו הפנה ד"ר קראקרה, כפי שציינה גם ד"ר קרת בחוות דעתה, הוא כי יש לתת את הדעת לכך שתרופות לבעיית קשב וריכוז עלולות לגרום להתקפים פסיכוטיים. עוד יצוין, כי על פי המאמר הנדון, הסיכון להתרחשות מצבי פסיכוזה בעקבות נטילת תרופות לבעיות קשב וריכוז, אינו גבוה במיוחד, ושכיחותו עומדת על שיעור של 0.1%. 22. מן התיעוד הרפואי עולה כי הרופאים במרפאה שקלו את הטיפול במנוח ב- "ריטאלין" ו- "קונצרטה", תוך מודעות ברורה לאפשרות החמרה בפסיכוזות - שכאמור בספרות, השכיחות לתרחיש מעין זה אינה גבוהה - והחליטו כי התועלת בטיפול, להטבה בבעיות הקשב והריכוז אצל המנוח , עולה על הנזק האפשרי. הזהירות האמורה התבטאה למשל בכך שצוין כי את הטיפול בקונצרטה יש לתת עם השגחה צמודה, ואכן, המנוח היה במעקב פסיכיאטרי קבוע. 23. יתרה מכך, מעבר לעובדה שלא קיימת התוויה רפואית שלא לטפל בריטאלין למי שסובל מהתקפים פסיכוטיים, הרי שד"ר קראקרה עצמו ציין, כי אילו אכן הייתה אינדיקציה מדעית-רפואית לכך שהמנוח סובל מבעיות קשב וריכוז, אזי חרף מצבו הפסיכוטי היה מקום לתת לו טיפול זה. ואולם, להבנתו, לא הייתה כל אינדיקציה כאמור, לבד מדברי המנוח עצמו (עמ' 8, ש' 4-8): "ש. מבחינתך זה היה בסדר לתת לו ריטאלין. ת. אם יש לכך אינדיקציה רפואית אז כן, אבל לא היתה אינדיקציה. ש. אם הרופאים אחר כך, שעשו את המעקב, הבינו שיש לו הפרעת קשב וריכוז, היתה אינדיקציה לתת ריטאלין. ת. הוא אמר להם. לא היתה אינדיקציה. הוא אמר לרופאה שהוא היה אצל רופא שנתן לו ריטאלין". ובהמשך הדברים (עמ' 9, ש' 25-32): "ש. אתה מסכים איתי שבמקרה שלו, שהיו לו הרבה תלונות על קשב וריכוז, מתן ריטאלין בעצם יכול היה לעזור בהתמודדות עם התסמינים השליליים של המחלה. ת. לא. כל הבקשות שלו לקבל ריטאלין זה על פי הדברים שלו. הוא טען שהיה אצל רופאים ואובחן אבל אין שום תיעוד רפואי ואין שום איבחון טובה כדי לראות שהוא באמת סובל מקשב וריכוז. הוא טען שיש לו קשב וריכוז. הוא בלבל את כל הרופאים ש. האם נכון שהרופאים נתנו לו את הריטאלין בגלל קשב וריכוז לפני ההתקף הפסיכוטי. ת. זה בגלל הדברים שהוא אמר לרופאים. גם לרופאה בבי"ח נהריה לא עמד שום מסמך רפואי שמעיד על כך שהוא סובל מהפרעת קשב וריכוז". 24. דומני כי בדברים אלה נתפס ד"ר קראקרה לכלל טעות, שכן המנוח עבר דווקא בדיקת TOVA, ביום 19.2.2008, ובתוצאות הבדיקה מיום 21.2.2008 נמצא כי הוא סובל מהפרעה בקשב וריכוז (מסמכי הבדיקה צורפו לבקשת הנתבעת לצירוף מסמכים מיום 28.5.2018, לה נתנו התובעים הסכמתם בתגובתם מיום 13.6.2018). למען הבהירות יצוין, כי בדיקת TOVA היא בדיקה שנועדה להערכת הפרעות בקשב וריכוז (ראו חוות דעתה של ד"ר קרת). זאת ועוד: בניגוד לדברי ד"ר קראקרה כי בפני הרופאה ממרפאת נהריה לא עמד מסמך רפואי המעיד על הפרעת קשב וריכוז, הרי שבחוות דעתו-שלו צוין, כי ביום 9.12.2008 נרשם בתיקו הרפואי של המנוח במרפאת נהריה, כי הוא הביא עמו אבחון ADHD (סעיף 11ג לחוות הדעת). מכאן, שבטרם הוחלט על מתן הטיפול, הוצג בפני צוות המרפאה תיעוד להפרעת קשב וריכוז. 25. ודוקו: מאחר שד"ר קראקרה אישר בחקירתו כי היה מקום לתת למנוח טיפול לבעיות קשב וריכוז אילו הייתה אינדיקציה לכך, כגון אבחון TOVA, ומאחר שהוכח כי המנוח אכן עבר אבחון כאמור, ואף הציג אותו בפני הרופאים במרפאת נהריה, אזי שגם לשיטתו של ד"ר קראקרה עצמו לא הייתה התרשלות בעצם מתן הטיפול הנ"ל. 26. לא זו אף זו: אפילו הייתי קובע כי היתה התרשלות במתן הטיפול ב- "קונצרטה" ו- "ריטאלין" הרי שלא הוכח קיומו של כל קשר סיבתי בין רשלנות זו לבין מעשה ההתאבדות המצער של המנוח. ד"ר קראקרה אישר בעדותו, כי לא צוין בתיקו הרפואי של המנוח אבחון לגבי החמרה במצב הפסיכוטי לאחר מתן הטיפול בריטאלין (עמ' 9, ש' 1-3): "ש. איפה בתחנה לבריאות הנפש כתוב שאחרי שהעלו את הריטאלין הופיעה החמרה בהתקפים הפסיכוטיים. ת. זה לא כתוב". ובהמשך (עמ' 9, ש' 6-8): "ש. איפה כתוב בתיק הרפואי שיש החמרה במצב הפסיכוטי אחרי שהעלו את הריטאלין ת. ביום 31.3.09 כתוב להפסיק קונצרטה ולתת ריטאלין. נקודתית אין בתיק הרפואי קביעה שמופיעה החמרה לאחר שהעלו את הריטאלין". 27. ד"ר קראקרה אישר כי אף תרופת ה"קונצרטה" לא גרמה להחמרה במצבו של המנוח (עמ' 6, ש' 12-14): "ש. אבל ברגע שהוא לקח את הטיפול האנטי פסיכוטי ואת הקונצרטה, לא היתה שום החמרה כתוצאה מכך שלקח את הקונצרטה. ת. מהקונצרטה לא היתה החמרה אבל הוא לא רצה אותה". דומה כי בדברים שלעיל גם נשלל הקשר הסיבתי בין הטיפול ב- "קונצרטה" ו - "ריטאלין" לקיפוח חייו המצער של המנוח. ההתייחסות לשימוש בסמים בידי המנוח 28. ד"ר קראקרה, קובל בחוות דעתו על כך שבמרפאת נהריה לא נדונה עם המנוח סוגיית השימוש שהוא עושה בסמים. דא עקא שעיון בתיקו הרפואי של המנוח מפריך קביעה זו. למעשה, מן התיעוד הרפואי ניכר כי הנושא עלה ודובּר בביקורים רבים של המנוח במרפאה, והלה שלל באופן מפורש כל שימוש בסמים (ראו: סיכומי ביקור מן התאריכים 18.11.2008; 2.12.2008; 31.12.2008; 13.1.2009; 8.3.2009; 31.3.2009; 8.2.2010; 19.4.2010; 7.5.2010; 3.11.2010). 29. זאת ועוד: מאותו תיעוד עולה אף כי המנוח התבקש מפעם לפעם להמציא תוצאות בדיקת שתן לגילוי סמים. כמו כן בקש צוות מרפאת נהרייה את רופא המשפחה שטיפל במנוח להמציא לידו תוצאות אותן בדיקות. (ראו: סיכומי ביקור מתאריכים 13.1.2009; 31.3.2009; 27.7.2009; 13.8.2009; 1.10.2009). 30. ד"ר קראקרה ביקר את התנהלות המרפאה בגין כך שחרף העובדה שהמנוח אישר בביקוריו עישון חשיש "באופן ספוראדי", הרי שזו לא ראתה לערוך עמו בירור מעמיק יותר בנושא. מעיון בתיק הרפואי עולה כי המנוח סיפר פעם אחת בלבד במהלך ביקורו במרפאת נהריה, ביום 3.11.2010, כי בעבר ניסה לעשן חשיש. אין בידי לקבל את עמדתו של ד"ר קראקרה כי הבירור שנערך בעניין זה היה לוקה בחסר. יצוין, כי הרופאה לא הסתפקה בציון העובדה שהמנוח השתמש ב"עבר" בסמים, אלא טרחה לציין כי הדבר נעשה "אחרי אשפוזו", זאת, כפי הנראה, כסממן לכך שהדבר נעשה בעבר הרחוק יותר, לפני למעלה משנתיים. לכך יש להוסיף את העובדה, כי בסיכום הביקור הודגש כי המנוח שולל שימוש נוסף בסמים. דומני כי בנסיבות לא נדרש בירור נוסף. 31. עוד עולה מהתיעוד הרפואי, כי באותו ביקור מיום 3.11.2010 התעניין המנוח באפשרות לקבל קנאביס רפואי, ושאל את הרופאה המטפלת לעמדתה בנדון. אכן, מטבע הדברים, לא קיים פרוטוקול מדוקדק ומפורט של השיחה בין הרופאה למנוח, ולא עולה מן התיעוד הרפואי אילו שאלות הופנו אל המנוח ואילו הסברים ניתנו לו. יחד עם זאת, מאחר שאין חולק כי בקשתו של המנוח נענתה בשלילה, הרי שהדעת נותנת כי משהתעניין בנושא זה, והדבר אף הועלה על הכתב, אזי נערך בירור לפשר בקשתו ואף ניתן לו הסבר לדחייתה. רופא אינו מצופה לערוך תיעוד של כל אות ותו שהוחלפו עם המטופל, וברי כי די בעיקרי הדברים. מעיון בתיק הרפואי דומני כי הסיכומים הרפואיים המופיעים בו ממצים ומספקים. 32. לאור כל האמור, לא מצאתי כי הייתה התרשלות כלשהי מצד מרפאת נהריה ביחס לסוגיית השימוש בסמים על ידי המנוח. דיווחי המנוח על מחשבות אובדניות 33. אין חולק, כי במהלך שלוש שנות המעקב והטיפול במנוח במרפאת נהריה, היו מספר דיווחים על מחשבות אובדניות מצדו. מן התיעוד בתיק הרפואי עולים הדיווחים הבאים: 1) בסיכום הרפואי מיום 18.11.2008 צוין כי בעבר, לפני האשפוז במזרע בחודש יולי 2008, גילה המנוח מחשבות לתלות את עצמו, "אך היום אומר שזה היה סתם". עוד צוין באותו מסמך כי בבדיקתו הוא "שולל בתוקף מחשבות אובדניות". 2) על פי הסיכום הרפואי מיום 13.1.2009, היו למנוח מחשבות אובדניות לפני כשבועיים ללא תכנית קונקרטית לביצוע. ואולם בזמן הביקור במרפאה נשלל קיומן של מחשבות אובדניות כאמור. 3) במכתב מיום 31.3.2009, שנשלח ממרפאת נהריה לרופא המשפחה שטיפל במנוח, צוין כי אצל המנוח עולות לפעמים מחשבות אובדניות. עם זאת, בבדיקתו נקבע כי לא קיים סיכון מיידי. בסיכום רפואי מחודש מרץ 2009 (תאריך מלא לא ברור) צוין כי כחודש קודם לכן היו מחשבות אובדניות, ללא תוכנית ביצוע, וכי המנוח שלל אותן בתוקף בעת ביקורו. 4) בסיכום הרפואי מיום 19.4.2010 צוין כי כחודש קודם לכן הפסיק המנוח את הטיפול התרופתי על דעת עצמו, מה שגרם להחמרה במצבו, בין היתר בצורת מחשבות אובדניות. ואולם, מאז חזר המנוח ליטול את הטיפול התרופתי כנדרש, ובמועד הביקור במרפאה הוא שלל מחשבות אובדניות. כמו כן במכתב לרופא המשפחה מאותו יום צוין כי המנוח מסרב לאשפוז. 5) בסיכום הרפואי מיום 22.10.2010 צוין כי התור הוקדם לפי בקשת העובדת הסוציאלית ששוחחה עם המנוח, אשר הביע בפניה מחשבות אובדניות. על פי הסיכום הרפואי, מחשבות אלה חלפו. 6) בתעודת חדר מיון במזרע מיום 9.5.2011 צוין כי המנוח "טען שאיים לפגוע בעצמו על מנת להשיג את מבוקשו מהמשפחה (לקנות לו אופנוע)". עם זאת, בד בבד צוין, כי הוא "שולל כוונות ותוכניות או מחשבות אובדניות עכשוויות". גם על פי הסיכום הרפואי שנערך כעבור יומיים, בביקור המנוח במרפאת נהריה ביום 11.5.2011, צוין כי המנוח שולל מחשבות עם תוכן אובדני. 34. הנה כי כן. בניגוד לאמור בחוות דעתו של ד"ר קראקרה, לא היו "אין ספור פעמים" בהן דווח על מחשבות אובדניות אצל המנוח, אלא מקרים ספורים, כמפורט לעיל, ואשר נפרשו על פני תקופה של כשלוש שנים. עוד יצוין, כי בכל אותם מקרים, דיווח המנוח על אודות מחשבות שהיו וחלפו, כאשר בעת הביקור במרפאה הוא שלל את קיומן. דומני, כי בנסיבות אלה לא ניתן להפנות למרפאת נהריה אצבע מאשימה בגין כך שלא הגיבה כדבעי לאותן מחשבות אובדניות שהביע המנוח בעבר. מן התיעוד עולה כי נערכו עמו בירורים באשר לקיומן של כוונות קונקרטיות או תכנית ביצוע, ובעקבותיהם נקבע כי לא קיים סיכון מיידי. 35. אני רואה להוסיף עוד כי גם כאשר נמנע המנוח מלדווח מיוזמתו על מחשבות אובדניות, הועלה הנושא על ידי הצוות הרפואי של המרפאה במהלך בדיקותיו תוך שנעשה עמו בירור לגבי מחשבות מסוג זה. בכל אותם בירורים שלל המנוח מחשבות אובדניות מצדו (ראו: סיכומי ביקור/פניות המרפאה לרופא המשפחה מתאריכים 13.8.2009; 1.10.2009; 19.4.2010; 7.5.2010; 24.6.2010; 5.10.2010; 3.11.2010; 10.12.2010; 21.1.2011; 12.6.2011). 36. בעדותו, אישר ד"ר קראקרה כי במעקב במרפאה אכן נשלל, באופן עקבי, קיומן של מחשבות אובדניות אצל המנוח. בנוסף, מדבריו אף עלה, בשונה מן האמור בחוות דעתו, כי אין לייחס חשיבות רבה לנושא המחשבות האובדניות שהביע המנוח, וניכר היה בעדותו כי הוא עצמו ממעיט בערכו של נושא זה (עמ' 7, ש' 17-23): "ש. בעצם בכל המעקב, תמיד נשלל מחשבות אובדניות, נכון? לקחת בחשבון זה אתה בודק אם יש מחשבות אובדניות. נכון שבמעקב היא כל פעם בודקת את זה וכותבת נשלל מחשבות אובדניות. ת. בסדר. ש. זאת אומרת, שבמעקב הדבר כל פעם נבדק ונכתב שהוא שולל מחשבות אובדניות. ת. כן, אבל הבעיה היא לא של המחשבות האובדניות. 80% מהחולים הדיכאוניים יש להם מחשבות אובדניות". 37. חרף דבריו אלה, הלין ד"ר קראקרה בחוות דעתו על כך שלא נערך דיון במרפאה במסגרת ישיבת צוות רב מקצועי על אודות הצהרותיו של המנוח לשים קץ לחייו וכי לא נעשה ייעוץ רפואי עם מטפלים בכירים יותר. דא עקא שעיון בתיק הרפואי של המנוח מפריך קביעות אלו. על פי תיעוד מיום 15.10.2010, שנערך בידי העובדת הסוציאלית במרפאת נהריה, לאחר שהמנוח שיתף אותה בתכניות אובדניות שעולות בראשו, הוצע לו אשפוז, אך הוא ציין שאינו מעוניין בכך. בתוך כך, צוין בפני המנוח כי תיערך בעניינו התייעצות עם ד"ר אדלר. ביום 18.10.2010 נכתב על ידי העובדת הסוציאלית כדלקמן: "שיתפתי ד"ר אדלר וסוכם בינינו: להתקשר ל(מנוח) להגיד כבר להעלות במינון ה-VIPAX ל(לא ברור – א.ט) ביום בבוקר ובערב. לוודא שהוא אכן מקבל את הזיפרקסה. לברר סביב המחשבות אם הוא משתף על זה והאם יוכל לחכות עד יום ששי. אם לא להציע לו שיתפנה למיון ביה"ח". בתיעוד העובדת הסוציאלית מימים 18.10.2010 ו- 19.10.2010 צוין כי המנוח לא ענה לטלפון. בתיעוד מיום 22.10.2010 צוין: " התקשרתי (המנוח) ענה... זומן לד"ר אדלר להיום 11:30...". 38. מן האמור עולה כי כאשר המנוח דיווח על מחשבות אובדניות בזמן אמת, להבדיל ממחשבות שהיו וחלפו, הדבר זכה להתייחסות מיוחדת. כך, הוצע לו לפנות לאשפוז באופן מיידי, ואף נעשתה התייעצות עם הרופאה המטפלת, אשר החליטה על העלאת המינון של הטיפול התרופתי. המלצת הרופאה כאמור נמסרה למנוח באופן טלפוני. כמו כן, הוקדם התור לביקור במרפאה מיום 3.11.2010 ליום 22.10.2010. 39. בנסיבות המפורטות לעיל, לא מצאתי כי הייתה התרשלות כלשהי מצד הצוות המטפל במרפאת נהריה בנושא המחשבות האובדניות שהיו למנוח. נמצא, כי בבדיקותיו נשללה באופן עקבי מחשבה או כוונה אובדנית פעילה, וכאשר כבר הובעה מחשבה אובדנית כאמור, זכה הדבר למענה וטיפול. התייחסות צוות המרפאה לאי-הקפדתו של המנוח על המעקב והטיפול הרפואי באופן סדיר 40. לדברי ד"ר קראקרה, משהחמיץ המנוח חלק מן המפגשים אליהם זומן במרפאה, ומשלא נטל את הטיפול התרופתי באופן סדיר, היה מקום לערוך במרפאה ישיבת צוות בעניין ולקבוע תכנית עבודה לשיפור ההיענות לטיפול, כגון שיחות אישיות, שינוי תרופתי ועוד. איני רואה לקבל עמדה זו. 41. במהלך שלוש השנים בהן טופל המנוח במרפאת נהריה היו חמישה מפגשים במרפאה אליהם הוא הוזמן ולא הגיע (17.2.2009; 11.5.2009; 27.7.2009; 5.1.2010; 16.8.2010). לעומת זאת, כמות הפעמים בהן פקד המנוח את המרפאה במהלך תקופה זו, והתייצב למפגשים אליהם הוזמן היא גדולה בהרבה, ומסתכמת בסך של 23 מפגשים (31.8.2008; 18.11.2008; 9.12.2008; 13.1.2009; 31.3.2009; 13.8.2009; 1.10.2009; 1.12.2009; 8.2.2010; 8.3.2010; 19.4.2010; 7.5.2010; 14.6.2010; 5.10.2010; 22.10.2010; 3.11.2010; 10.12.2010; 21.1.2011; 4.3.2011; 8.4.2011; 11.5.2011; 26.5.2011; 12.6.2011). בכל אותן הפעמים שלא הגיע המנוח הוא זומן לפגישה חדשה, וכאשר לא הגיע לשתי פגישות ברציפות, ביום 27.7.2009, נרשם התיעוד הבא בתיקו הרפואי, בידי הרופאה המטפלת, ד"ר סטלה אדלר: "הנ"ל לא הגיע ולא הודיע. התקשרתי ודיברתי עם הנ"ל וגם עם אמו. הם טענו שהיום כל יום התקשרו למרפאתנו, אך לא ענו להם. מבקשים תור בהקדם. לפי דברי (המנוח) הוא עשה בדיקת שתן לסמים. ביקשתי להביא לי תוצאה לפני שמתחילים טיפול ב- RITALIN. מוזמן ב- 13.8.2009, 12:30. ניסיתי ליצור קשר עם רופא משפחה (ד"ר מוניר טל. 9962148) – ללא הצלחה". מן האמור לא עולה תמונה של מרפאה שהתרשלה והזניחה את הטיפול במנוח, כי אם להפך. בנסיבות, לא מצאתי כי אי-הגעתו של המנוח למפגשים ספורים הצדיקה התערבות והיערכות מיוחדת מצד מרפאת נהריה, כפי שציין ד"ר קראקרה בחוות דעתו, מעבר לאותם צעדים שננקטו ותוארו לעיל. 42. עוד ציין ד"ר קראקרה בחוות דעתו, כעדות להתנהלות בלתי תקינה כביכול של צוות המרפאה, כי לאחר פגישת המעקב האחרונה שהתקיימה עם המנוח ביום 12.6.2011, לא היה כל קשר מצד המרפאה עמו, עם משפחתו או עם רופא המשפחה שלו. לא שוכנעתי כי הדבר מהווה התרשלות מצד המרפאה. המנוח נטל את חייו ביום 3.8.2011, כחודש וחצי לאחר פגישתו האחרונה במרפאה. אין מדובר בפרק זמן ארוך במיוחד או בלתי סביר, אשר בנסיבות המקרה מצדיק יצירת קשר באופן יזום על ידי המרפאה. כפי שציינה ד"ר קרת בחוות דעתה, לא הייתה בידי המרפאה אפשרות או יכולת לחזות את התאבדותו של המנוח, משלא היו סימנים מקדימים שהיה בהם להדליק "נורת אזהרה", כאשר בפגישה האחרונה אליה הגיע דיווח המנוח כי נטל את הטיפול התרופתי ואף שלל קיומן של מחשבות אובדניות. 43. כדי לתמוך בעמדתו, כי היה על המרפאה ליצור קשר עם המנוח, הפנה ד"ר קראקרה בחוות דעתו לנוהל 70.002 של משרד הבריאות "אמות מידה לשירות מרפאתי בבריאות הנפש הניתן לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי", אשר לפיו במקרה של בקשת מטופל לסיום טיפול במרפאה, על המטפל לנסות לברר את הסיבות לכך עם המטופל ולהשתדל להגיע לסיום הטיפול באופן מסודר. ואולם, אין הנדון דומה לראיה. במקרה דנא לא הייתה כל בקשה מצד המנוח לסיום טיפול כאמור, וגם לא אינדיקציה כי בכוונתו להפסיק להגיע למעקב במרפאה. כאמור, חלפו מספר שבועות מאז פגישתו האחרונה עם הצוות המטפל ועד למותו, כאשר מן התיק הרפואי עולה כי למנוח היו קבועות פגישות מעקב אחת לחודש-חודשיים. זאת ועוד: ראינו לעיל, כי כאשר המנוח לא הגיע לשתי פגישות ברציפות, אזי הרופאה המטפלת יצרה עמו קשר טלפוני, ובתוך כך שוחחה גם עם אמו. 44. בנסיבות המתוארות, לא מצאתי כי היה על צוות המרפאה לפעול ליצירת קשר עם המנוח בתקופה שחלפה בין פגישת המעקב האחרונה ביום 12.6.2011, ועד למותו ביום 3.8.2011. 45. אף בנוגע להתייחסות המרפאה לנטילת הטיפול התרופתי בידי המנוח באופן בלתי סדיר, הגעתי למסקנה דומה. במהלך תקופת הטיפול והמעקב במרפאת נהריה דווח 3 פעמים כי המנוח לא נטל את הטיפול התרופתי כנדרש: 1) בסיכום הרפואי מיום 13.8.2009 צוין כי מזה ארבעה חודשים לא לוקח את הטיפול התרופתי במלואו. בהמשך ציינה הרופאה המטפלת כך: "...התקשרתי בנוכחותו לאימו ומסרתי שהנ"ל הפסיק טיפול. ביקשתי את עזרתה בנטילת טיפול. אמו מגלה הבנה ושיתוף פעולה (וגם רופא משפחה)... הוסבר לרופא משפחה וגם למטופל שיקבל את (לא ברור) רק במידה ויקפיד (לא ברור)...". יצוין כי בסיכומים הרפואיים שנערכו בשלושת המפגשים העוקבים (1.10.2009; 1.12.2009; 8.2.2010) דווח כי המנוח מקפיד ליטול את הטיפול התרופתי כסדרו. 2) בסיכום הרפואי מיום 19.4.2010 צוין כך: "...התברר שמזה כחודש הנ"ל הפסיק על דעת עצמו כדור אחד של Zyprexa וזה גרם עוד יותר להחמרה במצבו... בהמשך שיתף בזה את חבריו ואמו וחזר לקבל את הטיפול כמו שצריך...". גם בסיכומי שני המפגשים הבאים (7.5.2010; 14.6.2010) צוין כי המנוח "מקפיד בתרופות". 3) בסיכום הרפואי מיום 11.5.2011 צוין כי המנוח "הפסיק את טיפולו מזה חודשים". יחד עם זאת, בסיכומים הרפואיים בשני המפגשים הבאים, בימים 26.5.2011 ו- 12.6.2011 שהיו האחרונים לפני מעשה ההתאבדות, צוין כי המנוח נוטל את הטיפול התרופתי כסדרו. 46. הנה כי כן: מן התיעוד המצוי בתיק הרפואי ניתן להיווכח, כי בכל אחת מהפעמים בהם דווח למרפאה כי המנוח הפסיק ליטול את הטיפול התרופתי, בין אם במלואו ובין אם באופן חלקי, הרי שבעקבות התערבות הצוות המטפל, שב המנוח ליטול את התרופות באופן סדיר. 47. ד"ר קראקרה התמקד בחוות דעתו בעובדה ששלושה חודשים לפני מותו של המנוח, במאי 2011, היה ידוע על כך שהוא הפסיק את נטילת הטיפול התרופתי. ואולם, לצד זאת היה מקום להדגיש, כי בשתי פגישות שנערכו עם המנוח לאחר מכן, כאשר האחרונה התקיימה כחודש וחצי לפני מותו, כאמור, עלה כי הוא נוטל את הטיפול התרופתי כנדרש. מכאן, שנקטע רצף הזמן של אי נטילת הטיפול התרופתי, ולא ניתן לייחס את התאבדותו של המנוח בקשר ישיר להפסקת הטיפול כאמור. זאת מעבר לעובדה שבחוות הדעת כלל לא הוכח, ולא הונח בסיס מדעי, לקיומו של קשר כלשהו בין אי-נטילת התרופות לבין התאבדות המנוח. האם היה מקום לעבור לטיפול בזריקות? 48. לדברי ד"ר קראקרה, משלא נטל המנוח את הטיפול התרופתי באופן סדיר, היה על הצוות הרפואי לשקול להמירו מטיפול פומי הניטל על ידי המטופל, לזריקות חודשיות הניתנות במרפאה, באופן המאפשר לגורמים המטפלים בקרה, שליטה ומעקב. לעומת זאת, סברה ד"ר קרת, כי לא הייתה כל התוויה לטיפול במנוח בזריקות ארוכות טווח. 49. נושא זה לא הוברר די הצורך בחוות הדעת של ד"ר קראקרה. מהי ההתוויה למתן הטיפול בזריקות? באיזה מקרים ולאילו מטופלים ניתן טיפול זה? האם הוא זהה לטיפול הפומי שקיבל המנוח ורק ניתן באופן שונה, או שקיימים הבדלים נוספים בין הטיפולים השונים? לשאלות חיוניות אלה לא ניתן כל מענה בחוות הדעת, באופן שלא מאפשר לבחון ולבקר את התנהלות המרפאה. 50. בנוסף, לא ברור כי אם היה מוצע למנוח טיפול תרופתי כאמור הוא היה מסכים לו, ואף אם כן האם היה מקפיד ליטול אותו במרפאה בקביעות, מדי חודש. לבסוף, גם בהנחה שהמנוח היה נוטל את הטיפול התרופתי בזריקות כסדרו, מדי חודש, הרי שהתובעים לא הרימו את הנטל, ברמת ההוכחה הנדרשת, להראות כי היה בכך כדי למנוע את התאבדותו. בעניין זה אמר ד"ר קראקרה בחקירתו, כי אילו היו מציעים למנוח טיפול באמצעות זריקות, "יכול להיות שלא היינו מגיעים לאן שהגענו" (עמ' 12, ש' 10-14). ואולם, העלאת השערות ספקולטיביות מעין אלה, כחוכמה לאחר מעשה, אין בה די כדי לבסס קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעת לבין נזקו של התובע, והיא אינה מספיקה כדי לעמוד ברף ההוכחה הנדרש בהליך אזרחי. סיכום 51. על יסוד מקבץ האמור אני קובע כי לא הוכחה התרשלות כלשהי מצד המרפאה בטיפול במנוח, בין במעשה ובין במחדל. בנוסף, לא הוכח כי נזקם של התובעים נגרם בעקבות התנהלות רשלנית כלשהי מצד המרפאה וכתוצאה הימנה. אשר על כן, התביעה נדחית. 52. שקלתי אם בנסיבות הטראגיות של תיק זה ראוי לפטור את התובעים מהוצאות הנתבעת חרף דחיית תביעתם. נוכח העובדה שמרבית התיקים בהם מתבררת טענת רשלנות רפואית הם תיקים הנושאים עמם קושי, צער ולא אחת טרגדיה אנושית, לא ניתן לפטור באופן גורף את התובעים מהוצאות הצד שכנגד, שעה שתביעתם נדחית. יחד עם זאת, ראיתי לחייב את התובעים בהוצאות על הצד הנמוך. לפיכך, אני מחייב את התובעים , יחד ולחוד, לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 17,550 ₪, וזאת תוך 30 יום מהיום, אחרת יישא סכום זה ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום.התחום הנפשיסכיזופרניהרפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות