חזקת השכר הממוצע במשק היא מעין פיקציה שבתי המשפט עושים בה שימוש בתיקי נזיקין, שהרי גלוי וידוע כי פחות מ-50% מהמועסקים במשק מגיעים לשכר הממוצע במשק. למרות זאת, ולשם האחידות, בתביעות נזיקין של קטינים מקובל לחשב את הפיצוי בגין אובדן השתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק. זאת ועוד, החישוב לפי שכר ממוצע במשק נעשה החל מיום היציאה לעבודה (בגיל 21 או 18 לפי העניין), למרות שברור כי מעטים המקרים בהם משתכרים שכר זה עם היציאה לשוק העבודה. כך, לדוגמה, סטודנטים המקדישים זמנם ללימודים ולטיול בחו"ל לאחר הצבא, אשר ברגיל משתכרים במהלך השנים הראשונות לאחר שחרורם מצה"ל פחות מהשכר הממוצע במשק. לכן, בית המשפט ציין כי היה על בית משפט קמא לחשב אובדן ההשתכרות על פי השכר הממוצע במשק (ולא על בסיס שכר סטודנט) החל מגיל 21, ומנגד, לא היה מקום לחשב את בסיס השכר לעתיד לפי 150%. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חישוב הפסדי השתכרות לפי השכר הממוצע במשק: השופט י' עמית: ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 24.3.2011 (כבוד השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן) בת"א 1881/05. 1. המערער, יליד 1987, נפגע בתאונה ביום 2.3.2002 בהיותו כבן 15, עת רכב על אופניו. המערער הובהל לבית החולים כשהוא מחוסר הכרה ומונשם, ולאחר אשפוז של למעלה משבועיים הועבר לאישפוז יום שיקומי במרכז שניידר למשך כארבעה חודשים, ועד לסוף שנת 2002 נזקק למספר ניתוחים בחוליות עמוד השדרה הצווארי. 2. בית המשפט מינה מספר מומחים רפואיים לקביעת נכותו הצמיתה של המערער. ד"ר לוינקופף, המומחה בתחום האורטופדי, העמיד נכותו של המערער על 20% בגין פגיעה בעמוד שדרה צווארי ו-10% בגין צלקות. פרופ' שטיינברג, המומחה בתחום הנוירולוגי, העמיד נכותו של המערער על 50% בגין המיפלגיה ימנית ו-30% בגין קיבוע עמוד שדרה צווארי. לאחר שנחקר בבית המשפט ולאחר שהוקרן לפניו סרט שצולם על ידי חוקרי המשיבה והמערערת שכנגד (להלן ולשם הנוחות: המשיבה), קבע פרופ' שטיינברג כי יש מקום לבדיקה נוספת של המערער. לאחר שזה נבדק שוב על ידו, הפחית את נכותו של המערער ל-30% בגין המיפרזיס קל והותיר את שיעור הנכות בגין קיבוע עמוד שדרה צווארי על כנו. לאור הסכמת המומחים כי הנכות בגין הקיבוע בצוואר משתייכת לתחום האורטופדי, ביכר בית משפט קמא את חוות דעתו של ד"ר לוינקופף בנקודה זו, ומשכך העמיד את הנכות הרפואית המשוקללת של המערער על 49% (נוירולוגית - 30%; אורטופדית - 20%; צלקת - 10%). לאחר מכן בחן בית המשפט את הראיות שהוצגו לפניו לגבי הנכות התפקודית של המערער, והעמידה על 20% בלבד. זאת, לאחר שהתרשם ממסלול חייו של המערער בתיכון, בצבא ובאוניברסיטה ומתפקודו בחיי היומיום. בהתאם לכך חישב בית המשפט את הפסדי שכרו של המערער, על פי בסיס שכר כלהלן: ממועד פסק הדין ועד אוקטובר 2012 - לפי 3,500 ₪ לחודש, על פי בסיס של שכר סטודנט העובד במקביל ללימודיו בעבודה זמנית במשרה חלקית (3,500 ₪ X 20% X 23.266 = 16,286 ₪). מחודש אוקטובר 2012 למשך חמש השנים הבאות - על פי שכר ממוצע נטו במשק (8,000 ₪ X 20% X היוון = 83,932 ₪). מחודש אוקטובר 2017 ואילך עד לגיל 67 - על פי 150% מהשכר הממוצע נטו במשק (11,200 ₪ X 20% X היוון = 518,104 ₪). בנוסף, פסק בית המשפט בגין הפסדי פנסיה הסך של 35,000 ₪; בגין עזרת צד ג' לעבר הסך של 42,000 ₪; בגין הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות הסך של  47,500 ₪; ובגין כאב וסבל על פי התקנות הסך של כ-139,000 ₪. סך הכל נפסק לזכות המערער סכום של כ-900,000 ₪. על כך נסב הערעור והערעור שכנגד. 3. המערער טען כי קופח בכך שבית המשפט העמיד נכותו התפקודית על 20% בלבד למרות הנכות הרפואית המשוקללת בשיעור של 49%. לטענת המערער, הוא התעתד ללמוד בפנימיה צבאית בתיכון מתוך מגמה לשרת כקצין בצה"ל, ובעקבות התאונה נבצר ממנו לעשות כן. עוד הלין המערער על בסיס השכר בתקופות הראשונות; ועל מיעוט הפיצוי שנפסק בראשי הנזק של הפסדי פנסיה ועזרת צד ג'. המשיבה מיקדה את ערעורה בשני נושאים עיקריים: לטענתה, מתשובותיו של פרופ' שטיינברג עולה כי קיימת חפיפה בין הנכות הנוירולוגית בשל ההמיפלגיה, לבין הנכות האורטופדית בגין הקיבוע בעמוד השדרה הצווארי. בנוסף הלינה המשיבה על כך שבית המשפט חישב את בסיס שכרו של המערער לעתיד, החל משנת 2017, לפי 150% מהשכר הממוצע במשק. 4. אקדים ואומר כי איני מקבל טענת המשיבה לגבי חישוב הנכות הרפואית המשוקללת, ועל פני הדברים נראה כי כל אחד מהמומחים קבע את אחוזי הנכות בתחומו-שלו. הסכום הכולל שנפסק נחזה על הצד הנמוך בהתחשב בנכות הרפואית המשוקללת, ולכאורה יש ממש בטרונייתו של המערער על כך שבית משפט קמא העמיד את אבדן כושר השתכרותו על 20%. אולם, ברגיל, הערכת הנכות התפקודית היא מהנושאים המובהקים המסורים לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. במקרה דנן, יכול היה בית המשפט להתרשם מתפקודו הכולל של המערער לאורך שמונה השנים שחלפו מהתאונה. כפי שנקבע בפסק הדין, וכפי שעולה מחומר הראיות, המערער תפקד בכל המישורים ככל בני גילו: סיים בהצלחה את לימודיו בתיכון והיה מגיע ברגל לבית הספר; עוד בהיותו בתיכון עבד בסופרמרקט ולאחר מכן, עובר לגיוס, עבד כמוכר בדוכן ובלונה פארק; בהיותו בתיכון נסע למשלחת לפולין; התגייס לצה"ל ושירת בחיל המודיעין בבסיס סגור; בעל רישיון נהיגה ורכב; אחרי הצבא נסע לטיול בתאילנד כפי שעושים צעירים רבים במקומותינו; נסע לטיול בסיני שם ישן תחת כיפת השמיים; הפעיל דוכן באילת והעסיק מספר עובדים; לומד באוניברסיטה כלכלה ויחסים בינלאומיים ובמהלך לימודיו התגורר במעונות הסטודנטים, התנדב לפעילויות שונות ונסע באוטובוסים. בתמונות שונות שהוצגו, חלקם ממהלך הטיול בתאילנד, נראה כי המערער לא סבל ממגבלות גופניות שהגבילו אותו בפעילויות במהלך הטיול (כמו נסיעה בטרקטורונים וגלישה ב"אומגה") ובאחת התמונות אף נחזה כשהוא נושא על כתפיו בחורה צעירה. רוצה לומר, כי בית משפט קמא רשאי היה על סמך התמונה הכללית שהצטיירה בפניו, להעמיד את אובדן כושר השתכרותו של המערער על שיעור של  20%. מכל מקום, וכפי שנראה להלן, אין מקום להתערב בתוצאה הסופית של פסק הדין. 5. מנגד, יש טעם בטענת המשיבה, כי לא היה מקום בנתוני התיק לקבוע את בסיס שכרו של המערער לעתיד לפי 150% מהשכר הממוצע במשק. בעת התאונה המערער היה כבן 15, טרם החל לכתוב את סיפור חייו, ובנסיבות אלה לא היה מקום לסטות מחזקת השכר הממוצע במשק. גם לעת מתן פסק הדין, לא הצביע המערער על נסיבות המצדיקות סטיה מהשכר הממוצע במשק. חזקת השכר הממוצע במשק היא מעין פיקציה שבתי המשפט עושים בה שימוש בתיקי נזיקין, שהרי גלוי וידוע כי פחות מ-50% מהמועסקים במשק מגיעים לשכר הממוצע במשק. למרות זאת, ולשם האחידות, בתביעות נזיקין של קטינים מקובל לחשב את הפיצוי בגין אובדן השתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק. זאת ועוד, החישוב לפי שכר ממוצע במשק נעשה החל מיום היציאה לעבודה (בגיל 21 או 18 לפי העניין), למרות שברור כי מעטים המקרים בהם משתכרים שכר זה עם היציאה לשוק העבודה. כך, לדוגמה, סטודנטים המקדישים זמנם ללימודים ולטיול בחו"ל לאחר הצבא, אשר ברגיל משתכרים במהלך השנים הראשונות לאחר שחרורם מצה"ל פחות מהשכר הממוצע במשק. לכן, אני סבור כי היה על בית משפט קמא לחשב אובדן ההשתכרות על פי השכר הממוצע במשק (ולא על בסיס שכר סטודנט) החל מגיל 21, ומנגד, לא היה מקום לחשב את בסיס השכר לעתיד לפי 150%. 6. בהתחשב בכך שצריך היה לערוך את חישוב אבדן ההשתכרות לעתיד על פי בסיס שכר של 8,000 ₪, הרי שגם אם היינו מעמידים את אובדן כושר השתכרותו של המערער על 25%, הרי שבחישוב "גס" הסכומים כמעט מתקזזים, כך שאין הצדקה להתערבות ערכאת הערעור. אשר על כן, אני דוחה את הערעור והערעור שכנגד. אין צו להוצאות.שכר הממוצע במשקהפסדי השתכרות