טעות רישום בטאבו בהליכי הסדר מקרקעין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טעות רישום בטאבו בהליכי הסדר מקרקעין: 1. מבוא התובעים, עזבון המנוח ושמונה יורשים, הגישו תביעה לתיקון הרישום בפנקס המקרקעין ביחס לחלקה 26 בגוש רישום 18758 באדמות טמרה על פי סעיף 93 לפקודת ההסדר, בטענה לרישום שלא כשורה במהלך ההסדר. התובעים טוענים כי זכותם להירשם בפנקס המקרקעין כבעלים של 21 דונמים מתוך חלקה 26 בגוש רישום 18758. חלקה 26 בגוש רישום 18758 בשטח של 61,867 מ"ר רשומה בבעלות מדינת ישראל בשלמות בפנקס המקרקעין. הרישום נערך ביום 02.09.1975 לאחר סיום הליכי הסדר זכויות במקרקעין על פי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש] תשכ"ט- 1969. חלקה 26 נוצרה מאיחוד חלקות זמניות 13ב(1), 14(1) ו- 15. בגבולה הדרומי של חלקה 26 מצויה חלקה 25 אשר בסיום הליכי ההסדר נרשמה בבעלות המנוח כנעאן חמידי כנעאן, מורישם של 8 היורשים. חלקה 25 נוצרה מאיחוד חלקות זמניות 33,33א ו- 33ב. לטענת הנתבעת, על פי סעיף 93 פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש] התשכ"ט 1969, יש רק שתי עילות לפיהן ניתן לבטל את רישום הזכויות לאחר הליכי הסדר: תרמית או השמטת זכות שהיתה רשומה בפנקס קיים. לטענת הנתבעת, עיון בכתב התביעה מלמד שאין בו טענה למרמה או להשמטת זכות שהיתה רשומה בפנקס ולפיכך יש לדחות את התביעה בהעדר עילה. 2. התיישנות ושיהוי לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות ולחילופין שיהוי. על פי סיכומי הנתבעת, הליכי ההסדר של חלקה 26 הסתיימו בשנת 1975, ובעלות המדינה בחלקה נרשמה בפנקס המקרקעין, ועל כן מדובר במעשה בית דין כלפי כולי עלמא, שהוא פומבי ומפורסם (רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' עבוד, פ"ד נז(2) 721, 726). התביעה הנוכחית של התובעים מבוססת על מסמכים שנערכו במהלך הליכי ההסדר ועל כן מלוא העובדות שנדרשו להגשת תביעתם היו ידועות לתובעים כבר בשנת 1975. מאז ועד הגשת התביעה , חלפה תקופת ההתיישנות. לטענת התובעים, התביעה לא התיישנה, מכיוון שהתובעים לא ידעו את העובדות המהותיות המרכיבות את עילת התביעה, ולפיכך התאחרו בהגשת תביעתם. עניינם של התובעים, לטענתם, נופל תחת האמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. לחילופין טוענים התובעים כי מירוץ ההתיישנות נפסק עקב העובדה שהתובעים 4,6,7 ו- 8 היו בעת פטירת אביהם בני פחות מ- 10 שנים, ואילו הצעירה מבין היורשות היתה בת חצי שנה. לטענת הנתבעת, אין לקבל את טענת התובעים לחוסר ידיעת העובדות, הן בשל פומביות המרשם והן כיוון שהתובעים היו מעורבים בהליכים משפטיים שונים ביחס לחלקה 26 בשנות התשעים, שאז נתבקשו על ידי מנהל מקרקעי ישראל לסלק ידם מהקרקע. על פי פסק הדין שניתן ב-ת.א. 3404/89 ביום 16.04.1992 נקבע כי הצדדים, שהם מנהל מקרקעי ישראל, התובע והנתבעים שהם נסר כנעאן, תופיק כנעאן וסעיד כנעאן (שהם תובעים 1-3 בתיק שלפני) הסכימו שינתן פסק דין לסילוק יד מחלק מחלקה 26 בגוש 18578, אשר ביצועו יידחה לשנתיים עד שלוש שנים וכי הנתבעים ישלמו דמי שימוש ממתן פסק הדין ועד סילוק היד (נספחים ה'-ו' ל-נ/1). בתגובה לכך טוענים התובעים כי הגשת התביעה והידיעה על פסק הדין אין בה כדי להכשיל את תביעתם, כיוון שבעת מתן פסק הדין בבימ"ש השלום לא ידעו שבעלות מנהל מקרקעי ישראל על חלקה 26 מקורה בטעות מנהלית בפנקס המקרקעין ובפגם שקרה בהליכי ההסדר. כמו כן טוענים התובעים כי לגבי חלקיהם של התובעים שהיו קטינים בעת הדיון בבית משפט השלום, ידיעת העילה אינה יכולה לפגוע בזכויותיהם הקנייניות על פי החוק בהוכחת עילת טעות או רישום שלא כהלכה. על פי האמור בתצהירו של נסר כנעאן, הוא, אביו ואחיו (תופיק כנעאן וסעיד כנעאן) לא ידעו כלל שאין להם זכויות בחלקה 26 והם עיבדוה יחד עם חלקה 25, עד שנת 1989, שאז הוגשה כנגדם תביעה לסילוק יד. בשנת 1971 נתקבל מכתב הנוגע לזכויותיהם בקרקע. המכתב שעליו העיד, אינו אלא פסק דין, לפיו מדינת ישראל מוותרת על תביעתה על חלקה זמנית 33א' ובו נקבע כי יש לרשום חלקה זו על שם כנעאן חמידי כנעאן (העתק פסק הדין הוא נספח ה' לכתב התביעה המתוקן). נסר כנעאן העיד כי אביו ואחיו היו מודעים לפסק הדין והבינו את תוכנו (עמ' 17 לפרוטוקול). עדות זו אינה סותרת באופן חד משמעי את טענת התובעים לגבי אי ידיעת זכויותיהם בקרקע, כיוון שאם טעו לחשוב שההסדר כלל את חלקה 33 בלבד, כפי שהיא מסומנת במפת הקרוקיז, אפשר שהבינו מפסק הדין שהחלקה נרשמה על שמם. בתום הליך ההסדר, נרשמו האדמות על שם הנתבעים ועל שם מדינת ישראל, אולם הבעלות על חלקה 26 הוכרעה רק בפס"ד מיום 18.12.1988 (שניתן על ידי השופט אליהו כהן, הוא ב"כ התובעים בתביעה זו) שאישר הסכם פשרה בין המועצה המקומית כפר טמרה לבין מדינת ישראל בתביעות שונות, בתוכן תביעת מדינת ישראל על חלקה 26 (תביעה 395, פסק הדין והתביעה מצורפים לתצהירה של גב' איריס קורן, נ/1). על פי האמור, אפשר שהמצב הקרקעי לא היה ידוע לתובעים, עד הגשת התביעה לסילוק יד בשנת 1989. ואולם, ניתן לקבוע, כי לכל המאוחר בעת מתן פסק הדין בתביעת הפינוי, ביום 16.04.1992, בו התחייבו התובעים 1-3 לסלק את ידם מהחלקה, ידעו התובעים כי המדינה רשומה כבעלים של חלקה 26. נסר כנעאן טען בעדותו מחד, כי פסק הדין שאישר את ההסדר בינם לבין מנהל מקרקעי ישראל, לא קבע שהבעלות היא של מנהל מקרקעי ישראל וכי האורכה שניתנה לנתבעים ניתנה להם לא כדי לעקור את עצי הזית אלא כדי להגיש התנגדות (עמ' 18 לפרוטוקול) אולם מאידך העיד ששילם דמי שכירות על הקרקע כעשר שנים אחרי פסק הדין כדי להמשיך ולעבד אותה וכי כל בני משפחתו ידעו על פסק הדין ועל העובדה שהוא משלם דמי שכירות בגין החלקה (עמ' 18 לפרוטוקול). אני דוחה את הטענה שאין בפסק הדין כדי לקבוע בדבר הבעלות. תשלום דמי שכירות על ידי מחזיק למדינה מצביע על כך שהמחזיק מכיר בכך שהוא מחזיק לא מכוח בעלות, אלא למדינה זכות עדיפה עליו, שהיא בעלות. התביעה הוגשה ביום 01.04.2008, משמע 16 שנה לאחר שידעו התובעים באופן סופי על מצב רישום המקרקעין. מדובר במקרקעין שנרשמו כמשמעותם בסעיף 5 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958, ולכן תקופת ההתיישנות היא 25 שנה. משמע, התביעה לא התיישנה. לטענת הנתבעת אף אם יוחלט כי התביעה לא התיישנה היא לוקה בשיהוי ניכר כיוון שחלפו יותר מ- 30 שנים ממועד פרסום לוח הזכויות והרישום בפנקס המקרקעין ועד מועד הגשת התביעה. הנתבעת סומכת טענתה זו על האמור בע"א 1560/07 מינהל מקרקעי ישראל נ' עיזבון המנוח ג'בור מיכאיל עסאף ז"ל (לא פורסם, , ניתן ביום 20.01.2010): "כרגיל, אין לוותר על דרישת "ההמצאה כדין" אף כאשר בפועל ידע בעל הדין המבקש את ביטולו של פסק-דין על קיומו. אולם ישנם מצבים שבהם לא יוכל כלל זה לסייע לבעל דין שהיה מודע בפועל לקיומו של פסק-הדין וישן על זכויותיו, והמקרה שלפנינו - שבו חלוף הזמן הוא כה משמעותי - הוא אחד מאותם מקרים. בעל דין המודע לקיומו של פסק-דין שניתן בהיעדרו אינו יכול לקפוא על שמריו במשך עשרות שנים טרם שיממש את זכותו לבקש את ביטול פסק-הדין. עיקרון סופיות הדיון, כמו גם אינטרס ההסתמכות של צדדים שלישיים, מחייבים שכאשר השתהותו של בעל דין היא  כה משמעותית, יידרש הוא להוכיח צידוק ממשי לשיהוי. בענייננו, אף שקביעותיו של בית-המשפט המחוזי לגבי הלימות ההמצאה ולגבי פרשנות ההוראה בדבר התייצבות "אחד בשם כולם" הן בעלות כוח שכנוע, אין צורך לטעמי לקבוע בכך מסמרות שכן אני מתקשה למצוא צידוק לשיהוי הרב בהגשת הבקשה לביטול פסק-הדין". כאמור, לפי הראיות שבפני, אין ראיות שנודע לתובעים על מצב הרישום לפני יום 16.04.1992. מאז ועד הגשת התביעה חלפו 16 שנה. על פי האמור בע"א 96 / 5793 חיים חיים נ' אהרון חיים נא (5) 625, כאשר מועלית טענת שיהוי על בית המשפט לנהוג משנה זהירות כאשר מדובר בזכות קניינית וכי על בית המשפט לבחון שני תנאים עיקריים במסגרת שיקול דעתו: האם יש בשיהוי משום ביטוי לויתור על הזכות, והאם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי. בענייננו, ניתן לומר כי העובדה שתובע 1, בידיעת בני משפחתו, שילם דמי שכירות על קרקע שהוא טוען היום לבעלות עליה, במשך כמעט 10 שנים, מהווה ביטוי לויתור על זכות, אולם הנתבעת לא הוכיחה שמצבה הורע עקב השיהוי. לאור הזהירות שיש לנקוט במניעת זכות קניינית מאדם עקב טענת שיהוי אמשיך ואדון בתביעה. 3. תביעה על פי סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין לטענת התובעים, המנוח תבע במסגרת הסדר המקרקעין את חלקה זמנית 33 וכן את חלקה 15, כפי שהן מסומנות במפת הקרוקיז. לטענתם, בטעות כנראה, חילק פקיד ההסדר את חלקה 33 לשני חלקים- צפוני ודרומי. כמו כן טוענים התובעים כי בביקור במקום עם פקיד ההסדר, ציין המנוח כי הוא תובע את חלקה זמנית 15 ששטחה 21 דונם ופקיד ההסדר נמנע מלאפשר לו לתבוע את חלקה 15. טענה נוספת היא כי פקיד ההסדר שינה את מספר החלקה ובכך הטעה את התובע, שסבר שכל החלקה מסומנת כחלקה 33 ולכן לא תבע את חלקה 15. התובעים סומכים טענתם זו על מפת הקרוקיז, מפת התביעות בהסדר המקרקעין וחוות דעתו של המהנדס, חוסין עבד אלחלים. לפיכך מבקשים התובעים לתקן את הרישום על פי האמור בסעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש] התשכ"ט-1969: תיקון הפנקס 93. שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט יראה לנכון; אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום-לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר. בתביעה לתיקון רישום בפנקסי המקרקעין על פי סעיפים 93-97 לפקודת ההסדר, על בית המשפט תחילה לבחון את המישור העובדתי ולברר האם נפלה טעות ברישום, כאשר מסקנה חיובית מובילה לשלב השני, שהוא הבחינה המשפטית, האם ניתן לתקן את הטעות בגדר סעיף 93 או בגדר סעיף אחר בפקודת ההסדר (ראו: עא 87 / 753 יוסף בראשי נ' מנהל עיזבון המנוח משה בראשי ז"ל מג (3) 210, עמוד 213). לפיכך אבחן תחילה אם נפלה טעות ברישום ואם התשובה חיובית, אפנה לבירור השאלה האם ניתן לתקן את הטעות בגדר סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין. 3.1 טענות התובעים לאי סדרים בהליך ההסדר לטענת התובעים, במהלך הליך ההסדר הוטעה המנוח לחשוב, כי חלקה 33 אותה תבע היא זו המסומנת במפת הקרוקיז ומשתרעת עד חלקה 30 בצפון, למרות הגבול שנחצה בתוכה, בעוד החלקה מצפון לגבול סומנה, לטענתם, מבלי ידיעת המנוח, במספר 15, ולפיכך הוא לא תבע אותה והחלקה נרשמה בטעות על שם המדינה. להוכחת טענתם הסתמכו התובעים על חוות דעתו ועדותו של המהנדס חוסיין עבד אלחלים, מפת הקרוקיז ופענוח צילום אוויר של השטח משנת 1945. כמו כן העידו עלי יוסף אבו רומי, שכן וגובל לאדמת התובעים, מחמוד כנעאן קרוב משפחה של המנוח והיורשים וכן התובע 1, נסר כנעאן. לטענת התובעים, על פי השרטוט במפת הקרוקיז, שהיא המפה אותה מסמן פקיד ההסדר כשהוא יוצא לשטח עם התובעים, גבולה הצפוני של חלקה זמנית 33, אותה התובע תבע בשלמות במהלך ההסדר, היה חלקה 30 בצפון, ולמרות ששורטט קו מפריד באמצע החלקה, קו זה בוטל, ואף אין מספר אחר במפת הקרוקיז שמופיע לגבי חלקה זו שאוחדה לבסוף עם חלקה 15 בגבולה הצפוני מערבי. התובעים מבקשים להסתמך על האמור במפת הקרוקיז גם לגבי אחוזי העיבוד, כאשר לגבי חלקה 33 מדרום לקו המפריד נכתב כי החלקה מעובדת ב- 100% ואילו לגבי חלקה הצפוני נכתב כי העיבוד הוא 80%. להלן הקטע הרלוונטי ממפת הקרוקיז שצורפה לתיק: בחוות דעתו התייחס המהנדס עבד אלחלים למפת הקרוקיז, וכתב כי הקטע הצפוני של חלקה 33 הופרד וקיבל סימון של חלקה זמנית 15, אשר לא נתבעה על ידי המדינה ומבדיקתו עלה שעל פי תאור גבולות הקרקע, התובע הוא שתבע את חלקה זו, בעוד המדינה לא תבעה אותה. כמו כן טען המהנדס בחוות דעתו כי גם בלוח ההחלטות נמצאו סימנים לטעות זו, כיוון שלא ייתכן שמדינה זכתה בקרקע מעובדת באחוז גבוה מבלי שהוגשה תביעה ומבלי שנפתח תיק משפטי מתאים מטעם פקיד ההסדר (סעיפים 7-8 ל- ת/1). סימן נוסף לכך שלא צריך להיות גבול בין החלק הצפוני לדרומי של חלקה 33, הוא העובדה שמסומן על קו הגבול S, שהוא סימן לביטול הגבול, על פי האמור בעדותו של המהנדס (עמ' 10 לפרוטוקול). לעומת האמור בחוות דעתו, הוגשו מטעם המדינה קטעים מלוח התביעות, לוח ההחלטות ולוח הזכויות ובלוח התביעות, לפיהם תובעת מדינת ישראל את חלקה 15, ואין תובעים אחרים על אותה חלקה. התובעים טענו בסיכומיהם כי המנוח לא היה מודע לשינוי מספר החלקה ולפיכך לא תבע אותה וכך הוטעה לחשוב שהוא תבע את כל החלקה בעוד שלמעשה נתבע על ידו רק חלק מהחלקה אותה עיבד. להלן הקטע הרלוונטי ממפת התביעות ששמשה בסיס לתזכירי התביעות: בחקירתו הנגדית של המהנדס אלחלים נשאל מתי מוגשים תזכירי התביעות, שם תבע המנוח רק את חלקות 33 ולא את חלקה 15, וענה כי תזכירי התביעות מוגשים אחרי פרסום מפת התביעות. במפת התביעות נמחק הגבול בין חלקה 15 לחלק הצפוני של חלקה 33, ונותר הגבול בין החלקים הדרומי והצפוני של חלקה 33 כפי שמשורטט במפת התביעות שהוגשה לתיק בית המשפט: כיוון שתזכירי התביעות מוגשים אחרי פרסום מפת התביעות, הרי שהמנוח יכל לראות את הטעות הנטענת טרם הגשת התביעה ולתבוע גם את החלק מחלקה 15 אשר סבר שמגיע לו. המהנדס אלחלים הודה בחקירתו כי הגבול בין חלקה 33 לחלקה 15 לא השתנה ממועד הגשת התביעות ועד לסיום הליכי ההסדר (עמ' 10 לפרוטוקול), וכי אינו יודע את השתלשלות הענינים ולאיזו מפה התייחס המנוח בתבחיעתו, אולם אמר שיכול להיות שהמנוח לא ראה את מפת התביעות אלא התייחס לחלקה 33 כפי שהופיעה במפת הקרוקיז. זו כמובן, השערה, והיא נסתרת על ידי עובדה שהמנוח תבע והזכיר את המספרים 33א ו- 33 ב, שלא היו במפת הקרוקיז אלא רק במפת התביעות. מכאן, שמפת התביעות, ולא מפת הקרוקיז משנות המנדט, שימשה בסיס לתביעתו של המנוח. במפה זו, שכאמור שימשה בסיס לתביעות, לא כללה חלקה 25 חלקים ממה שבסופו של דבר היה חלקה סופית 26. עדות נוסף לכך היא לדעתו העובדה שבתיאור הנכס אמר המנוח שמצפון לנכס החלקה היא גם רכושו "מילכי" (עמ' 11 לפרוטוקול). עובדה זו אינה תומכת בגירסת התובעים. גם במפת הקרוקיז, וגם במפות האחרות, חלקה 30 וחלקה 29 שהם מצפון לחלקה 33 ואף מצפון לחלקה 15 (שנוצרה בטעות לטענת התובעים) אינן בבעלות המנוח- כנעאן חמידי כנעאן אלא בבעלות צאלח מוסא כנעאן ועל שם תופיק מופלח ואחיו, כך שתיאור הנכס בפי המנוח לא היה נכון, אף לפי גירסתו. כמו כן טען המהנדס אלחלים בחוות דעתו ובעדותו כי כיוון שעל פי צילום האוויר מאותה עת, השטח הצפוני של חלקה 33 היה מעובד ב- 80% הרי לא יכול להיות שאף אחד לא יתבע שטח כזה (עמ' 11 לפרוטוקול). המהנדס אלחלים התייחס בחוות דעתו למפה אחרת, שהיא נספח ו' לכתב התביעה, אך הודה בחקירה הנגדית שהמפה עליה הסתמך כנראה אינה מפת התביעות כיוון שמספרי החלקות הם המספרים הסופיים, שניתנים לחלקות רק אחרי ההכרעה בתביעות (עמ' 10 לפרוטוקול). לדבריו, על פי האמור בפיענוח תצלום האויר משנת 1945, מעל 75% ממלוא שטחה של חלקת קרוקיז 33 היו ראויים לעיבוד חקלאי, והיו בו עצים ששימשו לגידולי שדה עונתיים. המומחה מסתמך על ראיות שהוא לא יצר אותן. הוא רשאי לעשות כן, בתנאי שהראיות עליהן הוא משתמך מוצגות כדין. תצלום האויר והפיענוח שלו לא הוצגו כראיה ולא נכללו בתיק המוצגים מטעם התובעים, למרות החלטתי שיש להגיש את כל הראיות בתיק מוצגים. לפי אותה החלטה, דחיתי את התנגדות הנתבעת להגשת חוות דעתו של המומחה, עקב חלוף המועד שנקבע. אבל הגשת חוות הדעת, המתייחסת לראיות אחרות, אינה הצגתן כראיה, ומשלא הוצגו מטעם התובעים, לא ניתן להסתמך עליהן בהליך זה. לפיכך, אתעלם מדברי המומחה באשר לצילומי האויר. אומר רק, כי כרשום בלוח התביעות, אין זה נכון שאיש לא תבע את החלקה 15, אלא המדינה תבעה אותה. זאת ועוד, מעיון במפת התביעות, שעל פיה הוגשו התביעות, לא ניתן לקבל את הטענה שהמנוח הוטעה משינוי מספר החלקה. אם המנוח היה סבור שרכושו משתרע מעבר לגבול חלקה 33 אל חלקה הדרום מזרחי של חלקה 15, היה עליו לתבוע זאת. אין כל ראיה שהוטעה או רומה ולכן לא עשה זאת. אציין, כי אין בפני ראיה נוספת על כוונתו וטעותו של המנוח מלבד השערות. מעדות התובע 1 ניתן היה ללמוד שהוא לא היה מעורה בהליכי ההסדר, וכי אביו המנוח הוא שניהל את תביעת הקרקעות בזמן ההסדר (עמ' 16-17 לפרוטוקול). מכאן שעדותו של התובע 1 אינה מוכיחה דבר לגבי כוונת אביו לתבוע גם את חלקה זמנית 15, או על דבריו לפקיד ההסדר או על מה שנאמר בעת שרטוט מפת הקרוקיז. גם האחיין, מחמוד כנעאן העיד כי הוא יודע שדודו המנוח היה אצל פקיד ההסדר, אולם הוא לא התלווה אליו, וכי למד מפי התובעים, ששטחם של התובעים הוא כ- 34 דונם (עמ' 14-15 לפרוטוקול). עלי יוסף אבו רומי העיד שהוא שכנם של התובעים וראה את המנוח מעבד את האדמה. בתצהירו מסר תיאור מילולי של גבולות החלקה (ת/3) ובעדותו העיד כי אינו יודע מהן מספרי החלקות לגביהם תובעים בעלות. נציין, כי לאור העובדה שהתובעים שילמו דמי שכירות עבור החזקתם בחלקה, בחלק מהזמן, העובדה שהשכן ראה אותם מעבדים, גם לפני כן, אינה מצביעה על בעלות דווקא. העדים לא הוכיחו את גירסת התובעים כי המנוח הוטעה לגבי מספרי החלקות, ובדיקת מפת התביעות המצורפת לעיל אף היא ברורה למדי וממנה עולה כי חלקה 33 אינה משתרעת מצפון לגבולה הדרומי של חלקה 14. על הטוען לתיקון הרישום, נטל הוכחה כבד - ע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' חפזי חאמד, פ"ד נז(2) 721. התובעים לא הוכיחו במידה מספקת, כי חלה טעות ברישום תביעתו של המנוח בהליכי הסדר המקרקעין, כי המנוח הוטעה או כי הגבול הצפוני של חלקה 33 הוא גבול שנרשם באופן שגוי. 3.2 פרשנות סעיף 93 לפקודת הסדר מקרקעין- בצמצום או בהרחבה? כאמור, לא הוכח הבסיס העובדתי לטענת הטעות ברישום. למעלה מן המידה, אבחן את פרשנות סעיף 93 לפקודת ההסדר. לטענת הנתבעת, אף לו היתה מוכחת טעות ברישום, התביעה אינה נמצאת בגדר סעיף 93 לפקודת ההסדר, אשר יש לפרשו בצמצום. התובעים טוענים כי ניתנו פסקי דין בהם ניתנה פרשנות מרחיבה לסעיף 93, ויש לאמץ גישה זו המתאימה גם למקרה זה. ב-תא (חי') 369/04 ‏ח'ליל אחמד זהרוי נ' פהד אבו רומחין, (לא פורסם, , ניתן ביום 20.03.08), סקר השופט עמית את גישת הפסיקה לפרשנות סעיף 93 לפקודת ההסדר: "נקודת המוצא היא שהרישום משקף נכוחה את מצב הדברים, כאמור בסעיף 125 (א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 הקובע כלהלן: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969" ככלל, לא בנקל ייעתר בית המשפט לתביעה שמטרתה לתקן את הרישום. התכלית היא לבצר את אמינות המרשם ואמיתותו, ולקדם את המטרה של וודאות המרשם כדי להבטיח יציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים. לכן, נקבע בפסיקה כי תיקון הרישום ייעשה במקרים חריגים בלבד, נוכח עקרון סופיות המרשם, הבא לידי ביטוי בסעיף 81 לפקודת ההסדר "...המהווה את 'הבריח התיכון' של שיטת ההסדר, ואין לקעקע מעמדו על ידי שימוש שכיח בסעיף 93... מגמת המחוקק בחוקקו את הסעיף היתה, שלאחר ההסדר יתהווה כעין "לוח חלק" לגבי אותה זכות, ושהדרכים לסתירת הרישום בטענת זכויות שמקורן לפני פתיחת הספר החדש, יהיו מצומצמות ביותר.."- ע"א 492/83 עזבון המנוח איברהים חסן דיאב נ' תאופיק מוחמד חסן דיאב ( ניתן ביום 9.5.88). בהמשך פסק הדין דן השופט עמית בשאלה האם המונח "שלא כשורה" הנמצא בסעיף 93 הוא חלופה עצמאית או חלופה שחלה רק מקום בו הזכות היתה רשומה קודם לכן בפנקס אחר ובעת הליכי ההסדר הושמטה מהפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה: "הדעה המקובלת כיום היא ש"רישום שלא כשורה" עניינו רישומים שגויים טכנית בהעברה של זכות מפנקס אחד לפנקס אחר - ע"א 681/88 עזבון המנוח מחמד סלים נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 653 (1990); ע"א 171/89 עזבון המנוח פאוז עבד אלהאדי נ' עזבון המנוח אברהים סלים מוסלם, ( ניתן ביום 17.4.94); ע"א 72/89 ג'ורג' פרח ערטול נ' עיסא ראגי נויסר, פ"ד מ"ה (4) 7 (1991); ע"א 155/76 מדינת ישראל נ' מוחסין מנאצרה מטורען, פ"ד לב(2) 645 (1978) פרשנותו של השופט בייסקי אינה עולה בקנה אחד עם לשון סעיף 93, אך דומה כי היא תואמת את הרציונל לפיו יש לאפשר תיקון של טעות מקרית". התובעים מתייחסים לפסק דינו של השופט עמית כפסק דין המפרש בהרחבה את סעיף 93 אולם על פי האמור בו, גם כאשר נפלה טעות מקרית ברישום שלא עקב העברה מפנקס לפנקס, לא ניתן לתקן טעות זו במסגרת סעיף 93 לפקודת ההסדר. השופט עמית מצא כי במקרה שלפניו נפלה טעות קולמוס ברורה וקבע: "במצב דברים זה, כאשר הסכסוך הוא בין צדדים קרובים ללא מעורבות של צדדים שלישיים שהסתמכו על המרשם, הכירה הפסיקה בכך שניתן להפעיל את חריג התרמית על דרך ההיקש, או ליתן פירוש מרחיב למונח רישום "שלא כשורה". בענייננו, לא הוכחה תרמית. מפת התביעות הראתה באופן ברור את המצב בשטח, כאשר על בסיסה תבעו הצדדים את זכויותיהם בשטח, והתובע לא תבע את זכותו בחלק מחלקה 15, לגביו תובעים כיום יורשיו. אין מדובר בטעות שנפלה עקב העברה מפנקס לפנקס, ולפיכך גם כך לא ניתן לתקן את הטעות הנטענת, שלא הוכח כלל שיש צורך לתקן. בעת הדיוון בהסדר המקרקעין, המנוח לא ביקש מפקיד ההסדר לרשום את החלק הדרום מזרחי של חלקה 15 על שמו, ולכן אין צורך לדון בשאלה אם היה זכאי לכך אילו ביקש. דיון זה היה ענינו של פקיד הרישום, ולא ניתן לקיים את הדיון כעבור שנים רבות בפני, על פי סעיף 93, שאינו מאפשר זאת. 4. סיכום על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ומחיב את התובעים לשלם לנתבעת הוצאות משפט כולל שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪. הליכי הסדר (מקרקעין)מקרקעיןרישום בטאבוהסדר מקרקעיןקרקעות