ערובה להוצאות משפט - נזקי גוף תאונת דרכים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערובה להוצאות משפט - נזקי גוף תאונת דרכים: 1. המשיב תושב חלחול אשר בנפת חברון, הגיש נגד המבקשות תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונת דרכים מיום 4/12/88. 2. המבקשות הגישו בקשתן נשוא החלטה זו להורות על חיוב המשיב במתן ערובה לתשלום הוצאותיהן, זאת בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ב"כ המשיב בתגובה לבקשה טען כי דין הבקשה להדחות או להמחק על הסף. 3. תקנה 519 קובעת כדלקמן: "(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על התובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע. (ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תדחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה. נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לעניין ערובה והוצאות". תקנה 519 נוקטת לשון "רשאי", היינו מותירה בידי בית המשפט את שיקול הדעת אימתי לחייב את הנתבע בהפקדת ערובה להוצאות. אולם יחד עם זאת, שיקול הדעת של בית המשפט הוגבל מאוד בפסיקה כאשר במסגרת תקנה זו אחת העילות המוכרות בגינה נוהגים בתי המשפט להורות על מתן ערובה להוצאות היא כאשר התובע הוא תושב חוץ שאין לו נכסים בישראל (והלכה היא כי יש להתייחס אל תושבי הרשות הפלשתינאית כאל תושבי חוץ: ראה המ' 22527/95 מחוזי (י-ם) ות.א. 1157/95 מחוזי י-ם) - זאת מהטעם שיקשה על הנתבע, אם יזכה בהוצאות, לגבות את המגיע לו (ר' בר"ע (י-ם) 3279/98 טאהה אבו חלימה ונביל נסר נ' המאגר הישראלי וכן זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 846-851). במאמר מוסגר אעיר כי מכוח הנספח המשפטי להסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו ממאי 94 יונהגו בעתיד מנגנונים לעזרה הדדית באכיפת פסקי דין שאז לא יהיה מקום לתת משקל רב לשיקול של מקום מגורי המשיב. ברם, טרם יושמו הוראות ההסכם בעניין זה ולכן אין כיום אפשרות לאכיפה של פסקי הדין באזור זה (ר' כתבי אמנה 1067 הסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו בין ממשלת מדינת ישראל לבין ארגון השחרור הפלסטיני, הנציג של העם הפלסטיני נספח 3 בעמ' 122-123). 4. כמו כן, בענייננו, המשיב הגיש בעבר תביעה כנגד המבקשות בגין הארוע נשוא התביעה בת"א 7066/95 תביעה אשר נמחקה בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 29/01/97 בשל מחדליו של התובע בניהול התביעה. בדיון שם גם אמר ב"כ התובע עצמו כי "תחת המגבלות האלה של עבודה עם תושבי שטחים אנו עובדים" (עמ' 1) דברים המחזקים את החשש להעדר יכולתו של המשיב להבטיח החזר הוצאות. 5. ב"כ המשיב טוען כי שאלת סיכויי הצלחת התביעה הינה השאלה העיקרית עליה נסמכת פסיקת בתי המשפט בבואם להחליט אם להורות על מתן ערובה להוצאות וכי המבקשת התעלמה משאלה זו ולא בכדי. אולם גם אם ניתן לאמר כי שאלת סיכויי התביעה הינה קריטריון אחד, אף כי חשוב, המתווסף למכלול השיקולים הרי יש ליתן משקל לכך שהתביעה הוגשה בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע לפני למעלה מ- 10 שנים. זהו פרק זמן ארוך המערים קושי של ממש להוכיח את העובדות הנטענות בכתב התביעה דבר המשליך כמובן על שאלת סיכויי התביעה. נוסף על כך, יש לציין כי כב' הנשיא, השופט זיילר, בהחלטתו בת.א. 1330/96 (החלטה אליה אתייחס בהמשך) ציין כי הגישה לפיה יש לבדוק בשלב זה את סיכויי התביעה אינה מקובלת עליו והוא ראה בכך משום שאלה הדומה להפקדת ערובה להוצאות בערעור, שם ניתן לשקלל בין יתר הנתונים את סיכויי הערעור, שכן העניין נדון והוכרע ע"י בית המשפט ועל אף זאת - אין בודקים בערעור, לצורך הערובה, את סיכויי המערער, ועל אחת כמה וכמה, מקום שטרם באה הכרעה שיפוטית. 6. באשר לטענת המשיב בנוגע לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אכן ניתן לאמר כי בחיוב בערובה יש משום פגיעה בזכות הקניין של המשיב (ויש בה אף לפגוע בזכות הגישה לערכאות של תובע דל אמצעים), אולם בל נשכח כי זכות זו של המשיב לא לבדה עומדת - מולה קיימת במידה לא פחותה זכות הקניין של המבקשים להבטיח את הוצאותיהם הם אם תדחה התביעה (וזכויות נלוות אחרות שהן תוצר של היותם בגדר נתבעים) ור' לעניין זה דברים שנאמרו ע"י כב' השופט ש. לוין ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ פ"ד מד(1) 647, 650: "הכלל הוא שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; הטעם לדבר הוא שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה ושערי בתי המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות אם תובענתו תידחה; עם זאת, מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הדבר; תקנה 519 אינה מפרטת כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשיקול דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ לארץ והנתבע, אם יזכה בהוצאות יתקשה משום כך לגבותן ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע ..." ור' גם: ת"א (י-ם) 1331/96 עיזבון המנוח אחמד אחליל ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (לא פורסם) 198; ת"א (באר שבע) 2048/95 מ"י נ' חנאן בת מוחמד בן נאדי אבו לולא ואח' תקדין-מחוזי 97(1), 115; ש. לוין המשנה לנשיא בית המשפט העליון, תורת הפרוצדורה האזרחית מבוא ועקרונות יסוד, 35. 7. להשלמה, יש להתייחס שוב להחלטת כב' הנשיא זיילר בענין ת.א. 1330/96 הנ"ל. באותה החלטה חוייבו התובעים בהפקדת ערובה וכב' הנשיא זיילר ציין כי הינו עושה כן בהולכו בעקבות שורה ארוכה של החלטות בעניינים דומים בהם ניתנו החלטות זהות (לרבות החלטת כב' הנשיא ברק ברש"א 5665/95 וראה יתר האסמכתאות באותה החלטה). החלטת כב' הנשיא זיילר הגיעה לבית המשפט העליון במסגרת בר"ע וסופו של דבר נשארה החלטת כב' הנשיא זיילר על כנה באופן שאמנם נאמר כי רואים בבקשה כאילו ניתנה עליה רשות ערעור והוגש ערעור ע"פ רשות שניתנה. אולם בית המשפט, בעקבות הסכמת הצדדים, הפחית את סכומי הערבות מסך של 25,000 ש"ח לסך של 7,500 ש"ח (דהיינו, למעשה, ההתערבות היתה בגובה ההפקדה ולא בעיקרון). התוצאה, בנסיבות העניין דידן, הינה כי יש להורות על חיוב התובע בערובה להבטחת הוצאות הנתבעים. לפיכך אני מחייב את התובע להפקיד בקופת בית המשפט סך של 6,500 ש"ח.תאונת דרכיםהוצאות משפטנזקי גוףערובהערובה להבטחת הוצאות