אגרת בקשה לרישום עסקה - תביעה ייצוגית

טענת המבקש הינה, כי "אגרת הבקשה" הנגבית מכוח תקנות האגרות נגבית שלא כדין, מאחר שלא ניתן בגינה כל שירות על ידי רשם המקרקעין. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לאישור תביעה מנהלית כתביעה ייצוגית / אגרת בקשה לרישום עסקה - תביעה ייצוגית: המבקש, עו"ד ירון אלון, הגיש תובענה מנהלית נגד המשיבה ובגדרה בקשה לאשר את התובענה כייצוגית. עניינן של התובענה ובקשת האישור בשתי אגרות שגבתה לשכת רישום המקרקעין; הראשונה, אגרה שנגבתה בגין הגשת בקשה לרישום עסקה או שירות אחר, המכונה "אגרת הבקשה". השנייה, אגרה שנגבתה בגין בקשה לרישום ירושה על פי דין או על פי צוואה, בנוסף על אגרת הרישום, המכונה "מחצית האגרה לרשות המקומית". המשיבה הודיעה על הפסקת גביית האגרה המכונה "מחצית האגרה לרשות המקומית", בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") ועניינה של החלטה זו באגרה השנייה, היא "אגרת הבקשה". לטענת המבקש, המדובר באגרה הנגבית שלא כדין, מאחר שאין שירות הניתן בצדה. 1. רקע עובדתי ופסק הדין החלקי המבקש, עו"ד ירון אלון, פנה ביום 19.3.06 ללשכת רישום המקרקעין בחולון, בבקשה (בכתב) לרישום צוואה (ראו נספח א' לתצהיר המבקש). בגין הרישום המבוקש, נדרש המבקש לשלם אגרה בסך 186 ₪, המורכבת, הלכה למעשה, משלוש אגרות שונות, כדלקמן: הראשונה, בסך 106 ₪, בגין רישום צוואה; השנייה, בסך 53 ₪, בגין "מחצית האגרה לרשות המקומית", אשר, כאמור, איננה עוד מעניינה של החלטה זו. השלישית, בסך 27 ₪, היא "אגרת הבקשה" נשוא ענייננו (ראו נספח ב' לתצהיר המבקש). יצוין, כי סכום "אגרת הבקשה" עודכן בינתיים והוא עומד כיום על סך 32 ₪ ואילו סכום אגרת הרישום עומד על סך 113 ₪. ביום 2.7.07 הגיש המבקש תובענה מנהלית וכן בקשה לאישור התובענה כייצוגית בגין גביית האגרות שהוגדרו "מחצית האגרה לרשות המקומית" ו"אגרת הבקשה" על ידי המשיבה, על פי סעיף 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. המבקש טען, כי המדובר באגרות שנגבו שלא כדין, אשר הביאו להתעשרות המדינה שלא כדין. המבקש עתר להשבת הסכומים שגבתה המשיבה בגין האגרות האמורות בשנתיים שקדמו להגשת התובענה וכן לסעד הצהרתי בדבר אי חוקיות האגרות. בדיון שהתקיים לפניי ביום 6.4.08, המלצתי למשיבה לשקול את הפסקת גביית האגרה המכונה "מחצית האגרה לרשות המקומית". ביום 5.5.08 הודיעה המשיבה כי היא מקבלת את המלצת בית המשפט וכי בכוונתה להפסיק את גביית האגרה המכונה "מחצית האגרה לרשות המקומית" החל מיום 1.6.08 (בשל הצורך להתאים את מערכת המחשוב להפסק הגבייה) בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, וזאת מבלי להודות בטענת המבקש לפיה האגרה נגבתה שלא כדין. בהודעת החדילה נטען על ידי המשיבה, כי האגרה הנדונה נגבית כדין, מכוח מקור חוקי תקף, וכי ההחלטה שהתקבלה בדבר הפסקת הגבייה מקורה בתפיסה, לפיה חוק הרשויות המקומיות (אגרת העברת מקרקעין), תשי"ט-1959 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות") הינו חוק ישן כי ויש מקום לבחון את תכליתו ומטרותיו מחדש ועל כן, במקביל להפסקת הגבייה, תפעל המדינה לשינוי או ביטול החוק האמור. בתגובתו להודעת המשיבה על הפסקת הגבייה מיום 6.5.08 טען המבקש, כי מאחר שהמשיבה אינה מודה בטענתו לפיה האגרה המכונה "מחצית האגרה לרשות המקומית" נגבתה שלא כדין, הרי שהודעת המשיבה לא ניתנה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות ומשכך אין לדחות את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית בכל הנוגע לאגרה זו. המבקש טען, כי הפטור שמעניק סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, לרשות שהודיעה כי תחדל מהגבייה, מותנה בכך שהרשות תודה שהגבייה נעשתה שלא כדין ותיאות להשיב את הכספים שגבתה שלא כדין, באם תוגשנה נגדה תביעות השבה פרטניות באותו עניין. בפסק הדין מיום 6.5.09 קבעתי, כי הרשות אינה נדרשת להודות כי הגבייה שהופסקה נעשתה שלא כדין על מנת על מנת להיכנס בגדרו של סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות וכי די לשם כך בהפסקת הגבייה שבשלה הוגשה בקשת האישור. לאור האמור, קבעתי, כי יש לקבל את הודעת המשיבה על הפסקת הגבייה ולהורות על דחיית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. עוד קבעתי, לאחר שהבאתי את מכלול השיקולים הרלבנטיים לעניין, כי המשיבה תשלם למבקש גמול בסך 60,000 ₪ ושכ"ט לבאי כוחו של המבקש בסך 150,000 ₪ בצירוף מע"מ. ביום 25.5.09 הגיש המבקש בקשה שכותרתה "בקשה בהסכמה להבהרת החלטה ו/או תיקון טעות סופר בפסק-הדין". המבקש טען בבקשה, כי מאחר שעניינה של הודעת החדילה אך ורק באגרה שכונתה "מחצית האגרה לרשויות המקומיות", הרי שבקשת האישור אמורה הייתה להידחות רק ככל שעניינה באגרה האמורה, שמגבייתה חדלה המשיבה, ולא בכל הנוגע ל"אגרת הבקשה". בהחלטתי מיום 7.6.09 הבהרתי, כדלקמן: "אין המדובר בטעות סופר, נראה היה כי הצדדים זנחו את הטענות בגין אגרת הבקשה לרישום, לאור דברי ביהמ"ש בדיון המקדמי. בנוסף, הצדדים התייחסו באריכות לשאלת הגמול ושכר הטרחה כך שנראה היה שהכוונה לסיים את הדיון בתיק כולו. אם הצדדים מעוניינים לקיים דיון גם בעניין אגרת הבקשה לרישום, יודיעו על כך לביהמ"ש בתוך 14 ימים מהיום וינתן צו לסיכומים בכתב." לאור בקשת הצדדים, התקיים ביום 21.12.09 דיון נוסף בבקשת האישור, ככל שעניינה ב"אגרת הבקשה", שבסופו הורתי על הגשת סיכומים בכתב. עניינו של פסק הדין המשלים, אם כן, אך ורק באגרה המכונה "אגרת הבקשה", כאשר הקבוצה המיוצגת על ידי המבקש לעניין אגרה זו הוגדרה בבקשת האישור, כך: "כל מי שהגיש בקשה לרישום עסקה או לשירות אחר בלשכת רישום המקרקעין (למעט הוצאת נסח) ושילם 'אגרת בקשה'". 2. טענות הצדדים המבקש טוען כי "אגרת הבקשה" הינה אגרה הנגבית שלא כדין, מאחר שלא ניתן בגינה כל שירות על ידי רשם המקרקעין. משכך, אגרת הבקשה איננה אגרה אלא מס המוטל על הציבור שלא כדין. המבקש טוען עוד, כי קמה לו עילת תביעה אישית בגין גביית האגרות וכי התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות מתקיימים כולם בעניינו; המדובר בקבוצת תובעים, אשר מתעוררות לגביהם שאלות משפטיות ועובדתיות משותפות וקיימת אפשרות סבירה שהן תוכרענה לטובת הקבוצה, התובענה היא הדרך היעילה וההוגנת להכריע בסוגיה וקיים יסוד סביר להניח כי עניינם של חברי הקבוצה ינוהל בדרך הולמת ובתום לב על ידי המבקש ובאי כוחו. המשיבה טוענת, כי "אגרת הבקשה" אינה עומדת בפני עצמה וכי היא חלק מהאגרה הכוללת הנגבית בגין רישום הירושה, כאשר חלק אגרה זה, המוגדר כ"אגרת הבקשה", נגבה בגין בדיקת המסמכים שאותה עורך הרשם בטרם ביצוע רישום הירושה - או כל פעולה אחרת המצריכה רישום - ואילו אגרת רישום הירושה נגבית בגין הרישום עצמו, וזאת לאחר שהרשם בדק ומצא שכל המסמכים שהוגשו מתאימים לצורך ביצוע הרישום. לטענת המשיבה, מחוקק המשנה בחר להקל על הפונים ללשכת רישום המקרקעין לצורך רישום עסקאות, שכן הוא בחר לבצע הפרדה "טכנית" בין "אגרת הבקשה", שהינה נמוכה משמעותית מאגרת הרישום, לבין אגרת הרישום. כך, במקרה בו מחזיר הרשם למבקש את המסמכים לאחר בדיקה, בשל אי התאמה וכיו"ב, נדרש המבקש לשלם שוב, בהגישו את המסמכים בשנית לצורך הרישום, אך ורק את "אגרת הבקשה" הנמוכה, בסך 27 ₪ בלבד, וזאת כדי שהרשם יבדוק בשנית את המסמכים ויוודא כי הכל כשורה לצורך הרישום. המשיבה טוענת עוד, כי טענת המבקש בנוגע לתקפותה של אגרה זו מהווה תקיפה עקיפה של חקיקת משנה ותובענה ייצוגית הינה בוודאי אינה הדרך לתקוף חקיקה באופן עקיף. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי כלל לא מתקיימים בענייננו התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות. כך למשל, ניתן לכלול בגדרי הקבוצה שאותה מתיימר המבקש לייצג רק את מי שהגיש בקשה לרישום ירושה ושילם בגינה "אגרת בקשה" ולא את כל מגישי הבקשות, באשר הם. 3. קיומה של עילת תביעה לכאורה - גבייה שלא כדין חוק תובענות ייצוגיות מאפשר הגשת תביעה נגד רשות להשבת אגרה או מס שגבתה שלא כדין וזאת מכוח פרט 11 לתוספת השנייה, המתיר הגשת "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". בענייננו, אין מחלוקת בדבר עצם הסמכות לגבות "אגרת בקשה" וזאת מכוח חוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), שהוא החוק המסמיך שמכוחו הותקנו תקנות המקרקעין (אגרות), תשל"ה - 1974 (להלן: "תקנות האגרות"), הקובעות את סכומי אגרות הרישום ואגרות השירות. סעיף 149(א) לחוק המקרקעין, המגדיר את סמכות שר המשפטים לעניין הטלת האגרות, קובע כי שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות אגרות לעניין חוק זה וכן לקבוע מי יהיה חייב בתשלום האגרה. מתוקף סמכות זו, התקין שר המשפטים את תקנות האגרות, כאשר תקנה 2(א) לתקנות האגרות קובעת, כי: "בעד רישום ובעד שירות אחר יגבה הרשם אגרות כמפורט בתוספת." סעיף 3 לתוספת לתקנות האגרות קובע, כי בגין רישום ירושה על פי דין או על פי צוואה יש לשלם 106 ₪. סעיף 16 לתוספת מוסיף וקובע, כדלקמן: "אגרת בקשה - בעד בקשה לרישום עסקה או לשירות אחר של הרשם (למעט בקשה לנסח רישום) - 27 שקלים חדשים, בנוסף לאגרה המשתלמת בעד הרישום או השירות. הוגשה בקשה לרישום עסקה או פעולה במקרקעין והחליט הרשם כי המסמכים שצורפו לבקשה אינם קבילים - תשולם האגרה שנקבעה בסעיף קטן (א), בעד בקשה נוספת שתוגש לכשיצורפו אליה מסמכים מתוקנים." המבקש, כאמור, איננו חולק על כך ש"אגרת הבקשה" נגבית על ידי המשיבה מכוח הסמכות שמעניק לה הדין, אולם הוא סבור כי המשיבה לא סיפקה בפועל כל שירות בגין אגרה זו ולפיכך, מדובר, למעשה, במס מוסווה. אגרה היא תשלום הנמצא בטווח שבין "מס" לבין "מחיר". "מס" הוא תשלום חובה המוטל על ידי רשות ציבורית ללא תמורה ישירה או זיקה למשאב ציבורי או שירות הניתנים בעדו לנישום. אגרה, להבדיל מ"מס טהור", היא תשלום המוטל בזיקה למשאב ציבורי או שירות מסוים הניתנים בגינה. משמעות זיקה זו היא כי אלמלא מתן השירות, הנישום לא היה משלם את האגרה ואלמלא התשלום - הוא לא היה מקבל את השירות. עם זאת, בשונה מ"מחיר", אין הכרח כי שיעור האגרה ישקף את שווי השירות או המשאב הציבורי שבגינו היא מוטלת. כמו כן, התמורה אינה חייבת להיות ישירה, אלא יכולה להיות גם עקיפה. ההבחנה בין מס לבין אגרה אינה תמיד קלה וקיימים מקרי ביניים. בצד זאת, גם תשלומים הנחשבים אגרה אינם באים במקשה אחת - חלקם קרובים יותר למס, חלקם קרובים יותר למחיר מבחינת זיקתם לשירות או התמורה הניתנים. העיקר הוא כי תישמר זיקה לשירות, כי התשלום יינתן על ידי מקבל השירות וכי הוא יהיה מיועד לממן את השירות הניתן כנגדו (ראו, בין רבים, ע"א 1600/08 מקסימדיה פרסום חוצות בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו (ניתן ביום 18.8.11); בג"ץ 2651/09 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הפנים (ניתן ביום 15.6.11); בג"ץ 6884/05 סלקום ישראל בע"מ נ' משרד התקשורת-מדינת ישראל (ניתן ביום 27.12.10); רע"א 6845/06 בנק הפועלים בע"מ נ' טוריאל (ניתן ביום 20.1.09); רע"א 1816/97 מדינת ישראל נ' עיריית חיפה, פ"ד נד(2) 16, 24 (2000); ע"א 474/89 קריב נ' רשות השידור, פ"ד מו(3) 374, 377 (1992); ע"א 154/83 שופרסל בע"מ נ' איגוד ערים אזור רמת-גן, בני-ברק וגבעתיים, פ"ד לז(4) 403, 407 (1983)). כאמור, טענת המבקש הינה, כי "אגרת הבקשה" הנגבית מכוח תקנות האגרות נגבית שלא כדין, מאחר שלא ניתן בגינה כל שירות על ידי רשם המקרקעין. ברם, המשיבה הבהירה כבר בתגובתה לבקשת האישור, כי "אגרת הבקשה" אינה עומדת בפני עצמה וכי היא חלק מהאגרה הכוללת הנגבית בגין רישום הירושה, אשר פוצלה למעשה לשניים. זאת, כדי להקל מבחינה כספית על הציבור הרחב, שכן 40% מכלל הבקשות מוחזרות לצורך השלמת או הוספת מסמכים. "אגרת הבקשה" נגבית בגין בדיקת המסמכים אותה עורך הרשם בטרם ביצוע הרישום ואילו אגרת הרישום נגבית בגין הרישום עצמו, ואת לאחר שהרשם בדק ומצא שכל המסמכים שהוגשו מתאימים לצורך ביצוע הרישום. משכך, המקרה היחיד שבגינו לא נגבית "אגרת בקשה" הוא מקום בו מתבקש נסח רישום, שאז לא נדרשת הגשתם של מסמכים ובדיקתם. במילים אחרות, התשלום בגין "אגרת הבקשה" אכן ניתן בתמורה לקבלת שירות והוא שירות בדיקה למסמכים שמגיש מבקש הרישום. המבקש טוען, כי אין לקבל את עמדת המשיבה לפיה השירות הניתן בעבור תשלום "אגרת הבקשה" הוא העבודה המושקעת בבדיקת המסמכים. עמדת המבקש הינה כי השירות הניתן, או לכל הפחות זה שצריך להינתן, בגינו נגבית האגרה, הוא עצם הרישום. משכך, לשיטתו, לא ניתן לפצל מלאכותית את הליך הרישום לשני שלבים ולדרוש אגרה בגין הליך בדיקת המסמכים, שהוא הליך פנימי בלתי נפרד מהליך הרישום. אין לקבל טענה זו. עמדתו של המבקש, לפיה השירות אשר ניתן בגין "אגרת הבקשה" הוא עצם הרישום, איננה מתיישבת עם לשונו הברורה של סעיף 16 לתוספת לתקנות האגרות ומייתרת למעשה את האמור בס"ק (ב), שלפיו מקום בו הוגשה בקשה לרישום עסקה או לשירות אחר ונמצא כי המסמכים שצורפו לבקשה אינם קבילים, יש להגיש בקשה מתוקנת ובגינה לשלם "אגרת בקשה" בלבד. יש לזכור, כי בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות האגרות, הרשם רשאי לגבות אגרה "בעד רישום ובעד שירות אחר.. כמפורט בתוספת". ראו לעניין זה עע"מ 4105/09 עיריית חיפה נ' עמותת העדה היהודית הספרדית בחיפה (ניתן ביום 2.2.12). לפיכך, יש לקבוע, כי "אגרת הבקשה" משתלמת בזיקה לשירות ולעבודה הנעשית עד לרישום ואילו אגרת הרישום משולמת בזיקה לעצם הרישום עצמו. המבקש מסתמך בטיעוניו על כך שאין בנמצא תשלום המכונה "אגרת בקשה" מקום בו אזרח מבקש לרשום משכון או להנפיק תעודת זהות, רישיון נהיגה, דרכון וכיו"ב. אולם, השוואה זו אינה במקומה, בשל המשקל הרב הנודע למרשם הזכויות בלשכת רישום המקרקעין ובשל העובדה שמדובר בבדיקה מקצועית ולא טכנית. יפים לעניין זה דברי כב' השופט א' רובינשטיין ברע"א 2328/08 נכסי וין דור (1980) בע"מ נ' הממונה על מרשם המקרקעין (ניתן ביום 8.4.08), אשר הגדיר את מרשם הזכויות בלשכת רישום המקרקעין כ"מאטריה שכל כולה פורמליות ודייקנות" ובלשונו (שם, בפסקה ח' לפסק הדין): ".. עסקינן במאטריה שכל כולה פורמליות ודייקנות פורמלית - מרשם המקרקעין. מערכת זו יאה לה שתדקדק בקלה כבחמורה, אף כחוט השערה, באשר לשינויים בה, בשל המשקל הרב הנודע למרשם. במחי עט או בהקשת מקלדת נוצרות זכויות, נמחקות זכויות, ולא בכדי אמרו חכמים "קפוץ זבן ארעא" (קפוץ קנה קרקע) (בבלי יבמות ס"ג א'); קרקע, כגון דירה, היא על פי רוב נכס מרכזי של אדם, לרבים מן הבריות - נכס יחיד. לכן המסקנה היא כי אין ככלל מקום לפרשנות מרחיבה של הפורמליות באורח העלול לפגוע בצדדים שונים, במשים או בלא משים. על המרשם להיות דקדקן, ללא סטיה ימינה ושמאלה ופירושים ומפירושים שונים, אלא כנתינתן הפשוטה.." המבקש טוען עוד, כי טענת הרשות, לפיה "אגרת הבקשה" נגבית בגין בדיקת המסמכים המוגשים לרשות, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שבגין עסקת מכר האגרה היחידה אותה משלם הפונה לרשות הינה "אגרת הבקשה". היינו, האגרה המשולמת במקרים של מכר מהווה בעצם תשלום עבור הבדיקה ועבור הרישום גם יחד. ברם, סקירה היסטורית של הדין החל בעניין אגרות רישום במקרקעין ומס רכישה מלמדת, כי אין בטענה זו של המבקש ממש וכי החיוב ההיסטורי באגרת רישום בגין עסקת מכר התגלגל לימים לחיוב עצמאי במס רכישה, שאינו תלוי בפעולת הרישום. כך, עד שנת 1974, הסדיר הדין בישראל - תחילה מכוח תקנות מנדטוריות ולאחר מכן מכוח חקיקה ישראלית - חיוב בתשלום אגרות בגין ביצוע פעולות רישום זכויות במקרקעין, ששיעורן נגזר משווי השוק של הנכס. בגדרי החקיקה הישראלית, שהחליפה את התקנות המנדטוריות, והתעדכנה מעת לעת, נשמר המתווה האמור אך נקבעה שורה ארוכה של פטורים והנחות. בשנת 1963, נחקק חוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג-1963 (מאוחר יותר שונה שמו לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963), שהחליף את חוק מס שבח מקרקעים, תש"ט-1949. חוק זה נועד, בין היתר, לחייב במס את רווח ההון של מוכר המקרקעין בגין השבחת המקרקעין. בגדרי החוק נקבע כי אם נמכרה זכות במקרקעין, אך המכר לא נרשם בלשכת רישום המקרקעין, יחויב הקונה ב"תוספת מס" בגובה אגרת הרישום הרלוונטית. תכלית הוראה זו הייתה לנטרל את התמריץ להימנע מרישום העברת הזכויות בספרי המקרקעין כדי לחסוך את תשלום אגרת הרישום שנקבעה בתקנות (ראו ע"א 531/73 מנהל מס שבח מקרקעין נ' שיבר, פ"ד כח(2) 197 (1974)). בשנת 1974 בוטלו אגרות הרישום בגין העברת הזכויות במקרקעין וחוקקו תקנות מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) (מס רכישה), התשל"ה-1974 (בשמן הנוכחי), הקובעות את שיעור מס הרכישה על-פי סוג המקרקעין. משכך, בעסקאות מכר משולמת רק "אגרת בקשה", בגין בדיקת המסמכים אותה עורך הרשם בטרם רישום עסקת המכר. המבקש מוסיף וטוען, כי טענת הרשות בנוגע לחוקיות "אגרת הבקשה" אינה עולה בקנה אחד עם ההשתלשלות הכרונולוגית של תקנות האגרות, שממנה עולה כי "אגרת הבקשה" הינה בבחינת סרח עודף שנותר בתקנות המקרקעין. גם בטענה זו של המבקש אין ממש; מסקירה היסטורית של הדין החל בעניין אגרות רישום במקרקעין עולה, כי "אגרת הבקשה" נגבתה מאז ומתמיד כאגרה ולא כמס והיא נוספה לאגרת הרישום. כך, כבר במסגרת תקנות העברת מקרקעין (אגרות) תשט"ז - 1956 (נספח א' לסיכומי המשיבה) נגבו שתי אגרות: אגרת הבקשה בסכום קבוע ואגרת רישום בשיעור מסוים משווי המקרקעין כאשר מדובר במכר, או בשיעור מסוים משווי ההלוואה כאשר המדובר במשכנתא. גם בתקנות המקרקעין (אגרות) תש"ל - 1970 (ראו נספח ב' לסיכומי המשיבה), נגבו שני סוגי אגרות: אגרה בגין הרישום בשיעור משווי המקרקעין ואגרת בקשה. בגדרי תקנות האגרות נשמר המתווה האמור, אך האגרות בגין הרישום הוחלפו בחלק מן המקרים לאגרות בסכום קבוע (עוד על ההיסטוריה החקיקתית של אגרות רישום במקרקעין ומס רכישה ראו בג"ץ 5324/10 מושיקו מלכה ואח' נ' המינהל האזרחי ביהודה ושומרון (ניתן ביום 28.12.11 )). המסקנה המתבקשת הינה כי "אגרת הבקשה" משולמת בגין בדיקת המסמכים שאותה עורך הרשם בטרם ביצוע הרישום. משאין המדובר בענייננו בגביית אגרה שלא כדין, כלל לא קמה עילת תביעה למבקש. לנוכח מסקנתי זו, מתייתר הצורך לדון ביתר התנאים הקבועים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, כפי שנקבע בע"א 3506/09 שלמה צאייג נ' קסלמן (ניתן ביום 04.04.11): "על התובע המבקש לאשר את תביעתו כייצוגית שומה להראות תחילה כי קמה לו עילת תביעה כנדרש בסעיף 4(א) לחוק. ככל שלא קמה לו עילה כאמור - אין בידו להגיע למבחנים המהותיים לאישור התובענה, הקבועים בסעיף 8(א) לחוק". 4. סוף דבר אני דוחה את התובענה האישית של התובע ודוחה את הבקשה לאישור התובענה שבכותרת כייצוגית, ככל שעניינה ב"אגרת הבקשה". המבקש יישא בהוצאות המשיבה בגין פסק הדין המשלים בסכום כולל בסך 20,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. בהתאם להוראת סעיף 14(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, הודעה על החלטה זו תימסר למנהל בתי המשפט, בצירוף העתק של ההחלטה, לשם רישומה בפנקס. אגרהתביעה ייצוגית