בוררות בית דין צדק ומשפט

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בוררות בית דין צדק ומשפט: בפניי בקשה לאישור פסק בוררות, כשמדובר בפסק דינו של בית הדין הרבני לדיני ממונות "צדק ומשפט" ברשותו של הרב צבי ודר, מיום 18.8.09, והחלטה נוספת של בית הדין האמור מיום 17.11.10. במקביל, הוגשה בקשה מטעם מוסדות חסידי סדיגורה בירושלים (להלן: "המוסדות") לביטול פסק הבורר. מעיון במסמכים עולה כי המדובר בטענה מצד גמח צדקה וחסד בירושלים (להלן: "הגמ"ח") להחזר הלוואות אשר לטענת הגמ"ח ניתנו למוסדות בסך כולל של 231,000 דולר. בפסק דין של הבוררות אושר החוב האמור. בבקשה לביטול פסק הבורר מעלה המבקשת מספר טענות, כשהעיקר שביניהם הינו כי הגמח אינו יישות משפטית וכי על כן אין בכוחו לתבוע או להיתבע, וכתוצאה מכך, גם הליך הבורר שהתנהל בתביעתו נוהל שלא בסמכות. בתשובה טוען הגמח כי הגמח הינו אכן שותפות לא רשומה וכי על כן הוא אכן אינו יישות משפטית נפרדת, והתובעים האמיתיים הם האחים יעקב ואברהם סלונים שמנהלים את הגמח זה שנים רבות, ובמידת הצורך, נתונה הסמכות לבית המשפט לתקן את פסק הדין ככל הדרוש על מנת שיופיעו האחים סלונים כצדדים האמיתיים במקום הגמח עצמו. ב"כ המוסדות מצד שני טוען כי מאחר שפסק הדין של הבוררים כבר ניתן וההליך כבר הסתיים, אין סמכות לבוררים ואף לא לבית המשפט לתקן בדיעבד את הליקוי האמור וכתוצאה אין אלא לבטל את פסק הבורר. אומנם, כפי שהגמח עצמו מאשר, הוא עצמו אינו יישות משפטית נפרדת. ברם, אין המדובר בטענה שאותו גמ"ח לא היה הצד המעורב ישירות בעסקה, אלא שנכון היה אם היו האחים סלונים עצמם תובעים מכוח אותן הלוואות שהעביר הגמ"ח לידי המוסדות. אי לכך, מדובר לדעתי בתיקון טכני אשר ניתן לבצע אף לאחר מתן פסק הבורר, וזאת מכוח ההוראות המפורשות של סעיף 22(ד) לחוק הבוררות תשכ"ח - 1968, לפיו, "ליקויים כאמור בסעיף קטן (א)(1) או (2) [בהם מוסמך הבורר עצמו לתקן טעויות סופר, פליטת קולמוס, השמטה, ובעיקר לענייננו - טעות בתיאור אדם או נכס ...] רשאי בית המשפט לתקנם תוך כדי דיון בבקשה לאישור הפסק או לביטולו, אף אם לא היתה פנייה לבורר או שהיתה פנייה והבורר לא החליט בה". עינינו הרואות, איפוא, כי לפי הוראות המחוקק מוסמך בית המשפט להכניס תיקונים מהסוג המתואר גם לאחר מתן פסק הבורר עצמו, שהרי מוסמך בית המשפט לבצע את התיקונים האמורים בשלב של הדיון בבקשה לאישור פסק בורר או לביטולו, וברור כי הליכים אלה מתקיימים רק לאחר שכבר ניתן פסק הבורר עצמו. לגופו של ענין, אין בבקשה לביטול טענות של ממש מעבר לאותה טענה שאליה התייחסתי לעיל. אומנם הועלתה הטענה שגם זיהויה של המשיבה באותו הליך בוררות אינו ברור מאחר ששמה של המשיבה, "מוסדות חסידי סדיגורה ירושלים" לא מופיע בבקשה לאישור פסק הבוררות. אינני רואה בזה ענין שניתן להיבנות ממנו מאחר שפסק הבורר מתייחס למוסדות סדיגורה בירושלים, ואין כל ספק כי מדובר בעמותת "מוסדות חסידי סדיגורה ירושלים" גם אם המילה "חסידי" אינה מופיעה בפסק עצמו. אני מסיק את המסקנה הזאת מכך שבהתכתבות שבין מוסדות סדיגורה לבין בית הדין לדיני ממונות ניתן לראות בעליל כי המדובר באותו מוסד, ואף במכתבים נוספים שצורפו לתיק, וכן בחותמת שמצורפת לחתימות של המזכיר של העמותה ושל אחד מחברי הוועד על שטר ההרשאה שבו הוסמך הרב ישעיה יעקב ורטהיים לנהל את הבוררות בשם העמותה, מופיע השם המלא של המוסדות כולל המילה החסרה "חסידי". אומנם, בפני בית המשפט היום מעלה המבקשת באמצעות אחד מחברי העמותה, מר שמחה מרגליות, אשר אף צירף תצהיר מטעמו לבקשת המוסדות לביטול פסק הבוררות, טענה אשר אינה מוזכרת כלל בבקשה הכתובה שהוגשה לבית המשפט, והיא, שנציגי העמותה שהתייצבו לבוררות ואשר ניהלו את הבוררות בשמה לא היו מוסמכים לעשות כן, וכי העמותה עצמה, לרבות חברי האסיפה הכללית, כלל לא היו מודעים לעובדה שהבוררות מתנהלת. בתשובה טוען ב"כ הגמ"ח כי אל לו לבית המשפט להתייחס לטענות אלו מאחר ולא מצאו את מקומם בבקשה עצמה, ומעבר לכך, אין כל גיבוי לטענה שהנציגים האלה לא היו מוסמכים מטעם העמותה לייצגה בבוררות. אכן, מן הראוי שטענות שמועלות בפני בית המשפט יהיו כלולות בבקשה המוגשת ואשר על פיה נפתח ההליך בפני בית המשפט ואשר אליה מגיש הצד שכנגד את תגובתו. אין לצפות מהצד שכנגד שיעלה בידו להגיב בפני בית המשפט לטענה אשר מועלית לראשונה רק בדיון עצמו. מעבר לכך, אילו היתה המבקשת מתכוונת ברצינות לטענה האמורה, היתה מגיעה לבית המשפט כשהיא משוריינת עם העתק של תקנון העמותה, של החלטות של האסיפה הכללית או של הוועד, המתייחסים לשאלת היקף הסמכות של בעלי משרה בעמותה, וזאת, כאשר על פני הדברים, מדובר בכתב הרשאה ומסמכים נוספים החתומים על ידי מזכיר העמותה וחבר וועד (ומכתבים החתומים על ידי המזכיר בלבד). עיקר הבסיס לסמכותם של הבוררים בנוי על כתב ההרשאה שבו הסמיכו מזכיר העמותה וחבר הוועד את הרב ורטהיימר לייצג את העמותה, ואילו ניתן היה להתייחס לטענה שלא היו מוסמכים לעשות כן, הרי שלאחר שמדובר לכל הדעות בסמכות נחזית כלפי צדדים שלישיים, היה מוטל על מוסדות חסידי סדיגורה הנטל להוכיח אחרת בגיבוי מסמכים כאמור. מוסדות סדיגורה מעלים טענה אחת נוספת נגד אישורו של פסק הבורר והיא שכלל לא מדובר בפסק בורר מאחר ואין בהחלטה הנושאת כותרת פסק דין הכרעה סופית בסכסוך שהונח לפתחם של הבוררים, טענה זו מתבססת על כך שבסוף פסק הבורר נאמר שאם הנהלת המוסדות לא תמציא לבית הדין הסדר תשלומים סביר תוך שבועיים ימים, כי אז ישקול בית הדין "מתן היתר לתובע לפנות לכמ"ש לנכון". טוען ב"כ המוסדות, שאם הבוררים עצמם משאירים פתח שיחייב הכרעה נוספת בהמשך, כי אז אין המדובר בפסק דין סופי ועל כן אין גם לאשרו. לכך שתי תשובות: ראשית, מותר לבקש מבית המשפט גם אישור של פסק ביניים, ומאחר שבפסק הדין האמור קובעים הבוררים קביעה סופית באשר לסכום ההלוואה, בסך 231,000 דולר, הרי שניתן לאשרו גם אם אין המדובר בפסק סופי הסוגר את הסכסוך כולו; שנית, העובדה שהדיינים השאירו לתובע את האפשרות שיוכל לבקש היתר לפנות "לערכאות" לצורך ביצוע פסק הדין, אין משמעותה כי הבוררים לא סיימו את מלאכתם. הסכסוך שהובא בפני הבוררים הוא בשאלת קיומו של חוב וגובהו; ועל שאלות אלו ענו הבוררים בקביעה סופית בסעיף א' לפסק הדין. מאחר שלבוררים, מטבע הדברים אין סמכויות אכיפה, קבעו הבוררים קביעה בסעיף ב' שניתן יהיה לבקש היתר פניה לערכאות הגם שהוראה זו מיותרת לחלוטין, וניתן היה לפנות לבית הדין בפן הדתי/הלכתי על מנת לבקש היתר לפניה לערכאות גם אם הבוררים לא היו כותבים את זה בפסק דינם. האמור בסעיף ב' לפסק הדין אינו מעלה ואינו מוריד בכל הקשור להכרעה בסכסוך, כך שהאמור בו איננו הופך את הפסק לפסק לא סופי. 10. כתוצאה מכל האמור, אין בפני בית המשפט עילה כלשהי אשר בכוחה להביא לביטול פסק הבורר. בעצם טוענת העמותה כי היא לא הייתה צד לבוררות, וטענה כזו אי אפשר לקבל. מעבר לכך, לפחות אחד מהמכתבים שנשלחו לבית הדין עלי ידי מזכיר העמותה מר רבינוביץ, מיום ט"ו באלול תש"ע, מאשר בפה מלא את עצם קיומו של החוב הנטען בבוררות, כשכל המכתב מתייחס לא לקיומו של החוב אלא להצעות שהועלו לפריסת החוב על מנת שהעמותה תוכל לעמוד בנטל החזר הכספים הרבים שהיא חייבת לגמ"ח. מסיבה זו, ניתן אף להפנות להוראות סעיף 26(א) לחוק הבוררות, לפיהן, "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24 [שהן העילות לביטול פסק בורר], אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין". לאור אישורו של מזכיר העמותה בעצם קיומו של החוב, הרי שפסק הבורר, אשר אינו חורג מסכום החוב כפי שאושר על ידי המזכיר, אינו יוצר כל עיוות דין אשר בגינה יש בכלל להתייחס לאפשרות שקיימת עילה לביטולו של הפסק לפי סעיף 24 לחוק. אם אכן כטענת חבר העמותה פעל המזכיר בחריגה מסמכות, כי אז יש לעמותה לפנות אליו למיצוי הדין ולסעדים ראויים ככל שהעמותה תראה לנכון. בהקשר זה אציין כי למרות שפסק הבורר ניתן בשנת 2009, כך שהעמותה כבר מודעת לפסק הבורר זה זמן רב, משום מה מכהן עדיין מזכיר העמותה בתפקידו, וכמו כן חבר הוועד שחתום אף הוא על שטר ההרשאה הינו גם הוא היום חבר הוועד, כך שלא נראה כי העמותה הסיקה כל מסקנה שנציגי העמותה האלה חרגו מסמכותם וגרמו עוול לעמותה בפעולותיהם. 11. אשר על כן, הבקשה לביטול פסק הבורר נדחית בזה, ופסק הבורר נשוא הבקשות מאושר בזה. 12. בהחלטה נוספת של הבוררים מיום 17.11.10, הטילו הבוררים עיקול על דירה ברחוב שמואל הנביא 79 (אשר מתברר מדברי הצדדים כי מדובר בבית השייך למוסדות סדיגורה ונמצא בשימוש זה או אחר של האדמו"ר עצמו). מאחר שהחלטה זו ניתנה לאחר שהבוררים לכאורה סיימו את מלאכתם במתן פסק הדין, נחה דעתי כי התנגדותה של מוסדות סדיגורה לעיקול האמור צודקת, מה עוד, שקיים ספק של ממש האם בורר מוסמך בכלל להטיל עיקולים אף אם היה מדובר בעיקול שניתן לפני מתן פסק הבורר. אי לכך, אני מבטל בזה את הוראות העיקול שבהחלטה האמורה. 13. אני מחייב בזה את מוסדות חסידי סדיגורה ירושלים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. יישוב סכסוכיםבית דין צדק (בד"ץ)בוררות