ביטוח סחורה בהעברה מפני גניבה

התביעה היא תביעה כספית (על פי פוליסת ביטוח) התובעת ערכה ביטוח ל"סחורה בהעברה" אצל חברת ביטוח. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת ביטוח סחורה בהעברה: 1. הצדדים הסכימו כי התביעה תוכרע ללא שמיעת ראיות, אלא ע"ס תצהירים (ומסמכים שיצורפו אליהם) וסיכומים בכתב. 2. טרם שאפנה לגופו של עניין, אציין כי דין התביעה כנגד הנתבע 2 להידחות. אינני עושה צו להוצאות בקשר לכך מאחר ונתבע 2 לא יוצג בנפרד, ומאחר וצורף כנתבע עקב הכחשת הכיסוי הביטוחי מצד נתבעת 1, הכחשה שבינתיים חזרה בה הנתבעת 1 ממנה. 3. הואיל והצדדים הסכימו כי לא יחקרו עדים, לא ניתן לבסס את פסק הדין על מהימנות במובן המקובל של המילה, היינו - התרשמותו הישירה של בית המשפט מאמינותם של העדים שבפניו. ההכרעה במחלוקת - שכולה עובדתית - תצטרך להתבסס על סבירות והגיון ועל כללים של דיני הראיות. 4. התביעה היא תביעה כספית (על פי פוליסת ביטוח) שסכומה ליום הגשתה (19.1.00) 10,000 ₪. הכיסוי הביטוחי - כאמור בס' 2 לעיל - אינו שנוי עוד במחלוקת. התובעת ערכה ביטוח ל"סחורה בהעברה" אצל הנתבעת. סכום הביטוח הכולל לרכוש, כולל כלי עבודה, עמד על 20,000 ₪. סכום הביטוח לארגז כלים וכלי עבודה עמד על 10,000 ₪. הביטוח כלל, בין היתר, כיסוי לארגז כלים בתוך תא נהג ("קבינה") סגור עם הגנות מסויימות. לטענת התובעת, רכבה של התובעת (או של בעליה), אשר היה לכשעצמו מבוטח בחברת ביטוח אחרת, נפגע בתאונה בעת שארגז הכלים וכלי העבודה היו בתא הנהג שלו. המצהיר העיקרי מטעם התובעת (שהיה ברכב לבדו) הלך להזעיק עזרה, ובשובו גילה כי תא הנהג נפרץ והארגז והכלים נגנבו ממנו. המצהיר הנ"ל הוא אביו של מנהל החברה התובעת, שאף הוא הגיש תצהיר מטעמה. 5. בכתב ההגנה (המתוקן) לא הועלתה טענה לפיה בוימה הגניבה הנטענת (ופריצת הרכב שבמסגרתה בוצעה). יחד עם זאת, הוכחש הארוע כולו. כן נטען במפורש שהתובעת לא שיתפה פעולה, לא איפשרה בדיקת הרכב והמטען שניזוק ובכך הכשילה בירור החבות, ולפיכך פטורה הנתבעת מחבות. כן הוכחש הנזק. 6. לנוכח ההכחשה האמורה, על התובעת הנטל להוכיח (על שני ההיבטים של המונח) כי אכן ארע "מקרה הביטוח" המתואר על ידה. השאלה הראשונה היא, לפיכך, אם עמדה התובעת בנטל זה. אדגיש כי בהעדר טענה ל"ביום" לא מתעוררת השאלה על מי נטל ההוכחה בעניין העדר (או קיום) "ביום" או מעורבות של המבוטח בארוע. 6.1 התובעת הגישה - במסגרת ראיותיה שבכתב - מסמכים המעידים על ביצוע תיקונים ברכב במועד סמוך לאחר תאריך מקרה הביטוח הנטען. מהמסמכים הללו עולה כי - בין השאר - נרכש גם צילינדר לדלת קדמית לרכב. יחד עם זאת עולה גם כי הרכב ניזוק בחלקו הקדמי, וכלל לא ברור שהצילינדר הוחלף דווקא משום שנפרץ (כנטען). ייתכן שהוחלף משום שניזוק בתאונה (למשל - משום שלחץ שמקורו בפגיעה בקידמת הרכב גרם לעיוות שחייב את החלפתו). ייתכן גם שהוחלף מרצונה של התובעת, וקיימת אפילו האפשרות שהוחלף רק כדי לתמוך בתביעה ו"לייצר" ראיות לקיום פריצה לרכב. הייתי מצפה לראות, לכל הפחות, את דו"ח השמאי של מבטחת הרכב (ומתוך המסמכים עצמם עולה בעליל כי היה דו"ח שמאי כזה), שכזכור לא היתה הנתבעת אלא מבטחת אחרת. דו"ח כזה היה עשוי לשפוך אור על סיבת החלפת הצילינדר. נמצא כי אין ראייה אובייקטיבית כלשהי שמקורה אינו בתובעת עצמה (ובבעלי העניין בה) לכך, שהרכב אכן נפרץ בסמוך לקרות התאונה כנטען. אוסיף כי עצם העובדה שהוגשה תלונה למשטרה מטעם התובעת בגין הפריצה הנטענת לרכב אינה יכולה להוכיח את נכונות הטענה לכשעצמה, שהרי התלונה - כמו התביעה - מקורן הבלעדי בתובעת. הגשת התלונה מוכיחה רק שהתובעת עקבית בגירסתה, אך אין היא יכולה להוכיח את נכונות הגירסה או אפילו לחזק אותה. 6.2 העדות הישירה היחידה על הארוע היא תצהיר אביו של מנהל החברה התובעת. תצהיר נוסף הוגש מטעם בנו (המנהל), אך הבן לא נכח במקום ועדותו - בכל הנוגע לארוע - אינה אלא עדות מפי השמועה (וממילא אין לה ערך ראייתי כלשהו). חל כאן ס' 54 (2) לפק' הראיות (נוסח חדש). בנוסף קיימת הימנעות התובעת מהצגת דו"ח השמאי של מבטחי הרכב וכן תמונות הנזק, דבר שלו נעשה היה בוודאי מספק ראייה שאין מקורה בתובעת עצמה לגבי קיום הנזק לצילינדר וסיבתו (לפחות זו המשוערת ע"י השמאי) כפי שכבר הערתי לעיל. הימנעות זו מקימה את החזקה כי לו היו חווה"ד והתמונות מוגשות כראייה - היו פוגעות בגירסת התובעת, ומכל מקום לא היו מחזקות אותה. זהו הכלל הידוע בדבר אי הבאת ראייה רלבנטית. אציין כי לא ניתן כל הסבר להימנעות מהגשת ראיות אלה, ואף לא נטען כי הן הוצגו לנתבעת עוד לפני הגשת התביעה. 6.3 אם לא די בכך, מתעוררת שאלה של סבירות הגירסה ומידת הפירוט שלה. לאור ס' 54 (2) לפקודת הראיות, יש חשיבות מיוחדת לשאלות אלה. עפ"י הנטען עזב מר מימון תורג'מן (האב) את הרכב בעקבות התאונה כדי להזעיק עזרה. מדוע היה עליו לעשות כן? האם לא ניתן היה (בעידן של מיליוני מכשירי טלפון סלולרי) להישאר במקום ובכל זאת להזעיק עזרה? לכך לא ניתן כל הסבר. שני המצהירים מטעם התובעת מאשרים כי האב (מימון תורג'מן) הודיע טלפונית לבנו על התאונה. כיצד ומהיכן? האם לא היה ברשות מר מימון תורג'מן, ברכב המשמש לעבודתו (וכך שימש גם באותו יום, לגירסת המצהיר), בחברה שבנו מצהיר כי הוא מנהלה ובעל מניותיה, טלפון סלולרי? קשה להאמין שהתשובה חיובית בסוף שנות ה - 90, ובמיוחד כשמדובר בעסק עצמאי החייב בזמינות ללקוחות. לכך יש להוסיף כי אין כל פירוט להיכן הלך המצהיר כדי "להזעיק עזרה", ומהיכן התקשר טלפונית לבנו. הייתי מצפה לפירוט מלא של עובדות פשוטות אלו שבוודאי זכורות היטב למצהיר, והעדרו של כל פירוט כזה רק מגביר את החשדנות כלפי גירסת התובעת. עוד אציין כי אף שנטען כי נגנב גם רדיו טייפ, לא מצאתי בראיות התובעת כל ראייה לכך שנתבע ונתקבל פיצוי בגין רדיו טייפ, או כי נרכש והותקן במועד סמוך רדיו טייפ חדש. גם כאן מדובר בראיות שלא היה כל קושי להציגן, ולא ניתן כל הסבר להעדרן. 7. רכיב נוסף שעל התובעת להוכיחו הוא קיומו וגובהו של הנזק. אפילו נפרץ הרכב אין הדבר מקים כל עילה נגד הנתבעת, אלא אם אכן נגנבו הפריטים המבוטחים ובגובה ערכם (בכפוף לתנאי הפוליסה ובהם סכום הביטוח וההשתתפות העצמית). אני סבור שהתובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה גם במישור זה. 7.1 התובעת היא חברה בע"מ החייבת בניהול ספרי חשבונות. כלי עבודה הם - ככלל - בגדר "ציוד קבוע" שיש לגביו רישום בספרים (ואף ניתן לנכות - בעקרון - פחת בכל שנה בגינם). מסמכי הרכישה אמורים להיות שמורים למשך שנים ארוכות כחלק מספרי החשבונות. בנסיבות אלה אני סבור שלא היה צריך להיות כל קושי לתת פירוט מלא של כל כלי העבודה שנטען כי נגנבו: תאור הכלי (סוג, יצרן, דגם וכו'), עלות רכישתו ומועד הרכישה. כל שנדרש לשם כך הוא השוואת רשימת הציוד בספרי החברה למצאי שלאחר הארוע. מה שחסר הוא - לכאורה - הכלים שנגנבו (כנטען). 7.2 למרבה ההפתעה, אין בראיות התובעת כל פירוט של הכלים שנגנבו. הפירוט היחיד (שאינו פירוט של ממש, והוא מעורר תמיהות בפני עצמו) מופיע דווקא בנספח ב' לתצהירי הנתבעת אף שמקורו בתובעת. עוד אתייחס למסמך זה. אפילו לא לגמרי ברור אם כל הכלים שנגנבו היו - בעת הגניבה - בתוך ארגז הכלים, או שהיו גם (או רק) מחוץ לארגז, אך בתוך תא הנהג. עד כמה מעורפלת הגירסה בעניין זה ניתן ללמוד מס' 7 לתצהיר של מנהל התובעת, מאיר תורג'מן, הכולל תאור כללי ביותר של הכלים שנגנבו (ללא כמויות וסוגים) ומפנה ל"העתקי חשבוניות מס שהצלחתי לאתר" (נספח ג' לתצהירו). כן ראה הנוסח הזהה לנ"ל בס' 9 לתצהירו של מימון תורג'מן. האחרון היה ברכב עד סמוך לגניבה הנטענת, והוא שנסע בו - כנטען - עד שנעצר עקב התאונה, שבעקבותיה נפרץ הרכב ונגנבו הכלים. הוא נסע (לגירסתו) ברכב, כדי לבצע עבודה עבור לקוח של החברה. הרי בוודאי היה זכור לו - לפחות לגבי רוב הפריטים - אילו כלי עבודה לקח עימו, והיכן היו (בתוך הארגז, מחוצה לו או בחלקם כך ובחלקם אחרת). העדר תאור כזה, ולו חלקי, והפנייה ל"חשבוניות שהצלחתי לאתר" הוא - בנסיבות אלה - יותר מאשר מוזר. האם הטענה היא שכל הציוד הכלול דווקא באותן חשבוניות שהמנהל "הצליח לאתר" נגנב? או שמא טוענים שכל ציודה של החברה היה משום מה, ביום הארוע, בתוך תא הנהג דווקא? לתובעת פתרונות. השאלות הקשות נותרו אצלי. 7.3 מעניין לעקוב אחרי ההתפתחות של גירסת התובעת לגבי זהות הפריטים שנגנבו ותאורם. ב"טופס התביעה" שהוגש לנתבעת דובר על "ארגז כלים המשמש להרכבת הרהיטים + גלגל רזרבי + רדיו טייפ". ציוד לא הוזכר כלל. לכל היותר ניתן לטעון שהכוונה היא לארגז ולציוד שבתוכו, אך נראה בעליל שלא היו כלי עבודה מחוץ לארגז שנגנבו. בתאריך אחר נשלח ע"י התובעת פקס ובו תאור של כלים שמחירם 14,200 ₪. לכאורה לא ייתכן שהכלים הכלולים בתאור זה נכנסו כולם לארגז אחד (שמחירו פחות מ - 100 ₪), ואף ברור שלא כך הוא משום שפריט "תכולת ארגז" (ללא פירוט כלשהו) הוא רק בסך 2,000 ₪, פחות משביעית(!) מהסך הכולל של ערך הפריטים שנגנבו, הכל כנטען באותו פקס שהוא נספח "ב" לתצהירי הנתבעת. מעניין לציין שמסמך זה כלל לא הוגש ולא הוזכר ע"י התובעת, המתעלמת ממנו כליל. באישור המשטרה בדבר הגשת תלונה (נספח "א" לתצהירי התובעת) נזכרים רדיו טייפ, גלגל רזרבי "וארגז כלים שהכיל כלים". אין זכר לכלים נוספים מחוץ לארגז. בס' 6 לתצהירו של מימון תורג'מן דובר על "ארגז כלים עם כלי עבודה" (נוסף לגלגל הרזרבי ולרדיו טייפ). כיצד ניתן ליישב זאת עם פירוט לפיו הפריטים שהיו בארגז (ואשר לא ניתן להם כמעט כל תאור או פירוט, אלא רק תאור סתמי וגורף) היו בערך כולל של 2,000 ₪, כאשר בסה"כ נגנבו פריטים במחיר כולל העולה על 14,000 ₪ (הכל כאמור בנספח "ב" לתצהירי הנתבעת)?! התובעת כלל אינה טורחת לנסות וליישב את הסתירה. בנוסף, אין זה סביר שבתוך תא נהג (שבו ישב, כזכור, גם הנהג עצמו) יש כלים כה רבים מחוץ לארגז. עיון קפדני יותר מעלה שאלות נוספות שהתובעת - רק היא - יכולה להשיב עליהן, אך העדיפה להתעלם מהן. כך בנספח ב' לתצהירי הנתבעת (פקס של התובעת לסוכן הביטוח) נזכרת מברגה "מקיטה" חשמלית בסך 1,700 ₪. עיינתי בקפידה באותן חשבוניות שהתובעת "הצליחה לאתר" (נספחים "ג" לתצהירי התובעת). מצאתי שם מברגה מתוצרת "מקיטה", אך מחירה 1,100 ₪ בלבד (בתוספת מע"מ). גם אם נצמיד מחיר זה לתאריך אותה חשבונית (18.1.96) לא נצליח להגיע ל - 1,700 ₪. מברגה אחרת המופיעה בחשבוניות הללו היא מתוצרת "בוש" ומחירה רק 750 ₪ (לפני מע"מ), ומברגה שלישית שנרכשה ב - 4/97 מחירה לפני מע"מ 360 ₪. היכן המברגה שמחירה 1,700 ₪? שוב - לתובעת אין כל תשובה. זה מוזר ומחשיד. 7.4 התוצאה מכל האמור לעיל היא שגם לו הייתי משתכנע כי הוכחה הפריצה לרכב, לא הייתי יכול שלא להתרשם בבירור כי לא הוכח מה נגנב (אם בכלל). להיפך: התרשמתי בבירור כי גם אם נגנב משהו, התובעת מנסה "לנפח" את העניין ללא פרופורציה. נסיון זה נעשה בדרך מגושמת שעיון בפרטיה חשף את הפרצות, הסתירות וחוסר הסבירות המשווע שבה. אפילו ב"נסיון ניפוח" בלבד מדובר, דין התביעה להידחות. חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, קובע כי תביעה נגד מבטח שיש בה מירמה תידחה (ס' 25 לחוק האמור). הגיון פרשני פשוט מלמד, כי אין הכוונה רק לדחות אותו חלק של התביעה שאינו מעוגן באמת. דחייה חלקית כזו מתחייבת ממילא, ולא היה כל צורך בס' 25 הנ"ל. חידושו ותכליתו של הסעיף האמור הם בכך שמבוטח הנוהג מירמה בתביעה נגד מבטחו יפסיד את התביעה כולה אפילו אם רק חלק הימנה נגוע במירמה. לי אין ספק שהתובעת (והמצהירים מטעמה) יודעת היטב מה בדיוק נגנב (אם בכלל), ולכן הנסיון שברור לי כי נעשה כאן "לנפח" (תוך טשטוש חמור של הפרטים) את התביעה (וזאת בהנחה - המיטיבה עם התובעת - כי אכן היתה פריצה לרכב ונגנבו ממנו פריטים) עולה כדי מירמה כנדרש בס' 25 הנ"ל (ור' גם: רע"א 230/98, הפניקס נ. נסרה, לא פורסם; ניתן ע"י ביהמ"ש העליון). 8. התוצאה היא כי אני קובע שהתובעת נכשלה הן בהוכחת הארוע הנטען והן בהוכחת היקף הנזק ופרטיו. די היה באחד הכשלונות הללו כדי להצדיק דחיית התביעה, ושניהם בוודאי מצדיקים תוצאה זו. בנוסף וכמוסבר לעיל הרי גם אם אניח שהוכחה הפריצה יש לקבוע שנעשה כאן נסיון מכוון ומודע (ולכן גם במירמה) "לנפח" את התביעה במישור הכמותי, וגם ממצא זה מצדיק - אפילו לבדו - דחיית התביעה כולה. עוד אוסיף כי הכשלון של התובעת חריף במיוחד בנסיבות שבהן לא נשמעו ראיות כלל. לתובעת היתה הזדמנות אידיאלית להביא ראיות מטעמה ללא חקירה נגדית, ותוך ש"החקירה הראשית" נערכה במשרדי ב"כ התובעת. בתנאים כאלה ניתן להציג לעדים שאלות מדריכות, לתת להם הזדמנות להביא מסמכים נוספים ולברר מידע נוסף, וכל כיו"ב. תנאים טובים מאלה אין בנמצא. מי שנכשל בהוכחת תביעתו בתנאים כאלה, מוטב היה לולא הגיש אותה בכלל. 9. לנוכח האמור לעיל אינני נדרש כלל לטענות נוספות שהועלו ע"י הצדדים (הכשלת בירור חבות המבטח; הצעת פשרה שלא מומשה; וכו'), אך אומר כי הפגמים בראיות התובעת הם גם פגמים חמורים בשיתוף הפעולה שהיא חייבת למבטחת - הנתבעת. 10. מהטעמים דלעיל התביעה נדחית. חרף סכום התביעה הנמוך יחסית (10,000 ₪) והוויתור על שמיעת ראיות בע"פ אינני רואה מנוס מהטלת הוצאות של ממש על התובעת, לנוכח מסקנותי בדבר טיב טענותיה. על כן - ותוך הבאה בחשבון של כל הנסיבות - אני מחייב התובעת לשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,500 ₪ שתוספת מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. סחורהביטוח רכוש בהעברה