ביטול עסקת מכר דירה - החזר ריבית והצמדה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול עסקת מכר דירה - החזר ריבית והצמדה: פתח דבר: בין הצדדים נחתם הסכם מכר לפיו מכרו הנתבעים לתובעים דירת מגורים בתמורה לתשלום סך של 130,000$. התובעים שילמו חלק ניכר מהתמורה עבור הדירה (סך של 324,000 ₪), רשמו הערת אזהרה לטובתם ולטובת הבנק, אולם העסקה לא הושלמה, כשכל אחד מהצדדים מבקש להטיל את האחריות לאי השלמת העסקה על הצד שכנגד. התובעים טענו כי במועד כלשהו לאחר תשלום התמורה האמורה, הסתבר להם כי הדירה בנויה, בין היתר, מאלמנטים של בנייה המכונה "פל-קל" וכי מיד לאחר היוודע העובדות האמורות הם ביקשו מעורך דינם להודיע על ביטול החוזה לנתבעים עקב פגם יסודי שנפל בדירה ואשר בעטיו אין הדירה ראויה למגורים. הנתבעים טענו מנגד כי לא ידעו על הפגם האמור וכי לא קיים פגם כאמור בדירה הפוסל אותה והופך אותה לבלתי ראויה למגורים וטענה זו נועדה לשמש כאמתלא מצד התובעים להשתחרר מהחוזה לאחר שהפרו אותו ולא עמדו בתשלום התמורה על פיו. בסופו של יום הדירה נשארה בהחזקתם וברשותם של הנתבעים, אשר משכירים אותה מזה מספר שנים ומקבלים לידיהם את דמי השכירות ובשום שלב לא עברה הדירה להחזקתם או לבעלותם של התובעים. ביום 12/08/12 ניתן על ידי פסק דין בתיק, במסגרתו קבעתי כי ביטול הסכם המכר על ידי התובעים היה כדין וכי על הנתבעים להשיב לתובעים את התמורה שקיבלו מהם בסך של 199,350 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 09/12/03 ועד למועד התשלום בפועל וסך נוסף של 125,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 18/03/04 ועד למועד התשלום המלא בפועל. יתר תביעות התובעים לפיצוי מוסכם בסך 60,000 ₪ לפי סעיף 11.2 להסכם המכר ולפיצוי בגין נזקיהם - הוצאות אגב עסקת המכר (שכ"ט עו"ד) ועגמת נפש - נדחו לאור תרומתם של התובעים לנזקם ובשים לב להתנהלותם לאורך ההליך. כמו כן, נפסקו להם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ +מע"מ. שני הצדדים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (ע"א 177/08) . בפסק דינו מיום 07/08/09 קבע בית המשפט המחוזי בדעת רוב כי יש לדחות את ערעורם של הנתבעים לבד מן הטענה הנוגעת למחיקת הערות האזהרה וקיבל את ערעורם של התובעים המתייחס לפיצויים עבור הנזק שנגרם להם כתוצאה מהתנהגות הנתבעים. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו קבע כי יש להשיב את העניין לבית משפט קמא על מנת שיקבע את "הנזק שנגרם לתובעים, את שיעור תרומת התובעים לנזק ואת שיעור הפיצויים שעל הנתבעים לשלם להם עבורו". כמו כן הורה בית המשפט המחוזי לבית משפט קמא, "לנמק את קביעתו בפסק הדין לפיה על הנתבעים להשיב את הכספים ששולמו להם במסגרת החוזה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בעוד שהתובעים עצמם לא ביקשו זאת אלא ביקשו בתצהירם החזר דולרי". הנתבעים הגישו בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון, אולם בקשתם נדחתה. ביום 03/01/12, לאור הסכמות הצדדים, ניתן על ידי צו המורה על מחיקת הערות האזהרה שנרשמו על הנכס לטובת התובעים בלשכת רישום המקרקעין וכן הוריתי על ביטול רישום המשכון ו/או הערת אזהרה בדבר משכנתא לטובת בנק הפועלים וזאת לאור הצהרת עו"ד עדוי כי בידיו מסמך מהבנק המודיע כי הם מסכימים לביטול הערת האזהרה. בדיון שהתקיים בפניי ביום 01/05/12 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה יסכמו טענותיהם מבלי לשמוע ראיות ובית המשפט יחליט לאחר שמיעת הסיכומים. במהלך הדיון סיכמו ב"כ הצדדים בשאלת הנזק ובשאלת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הצדדים הפנו לטיעוניהם שפורטו בבקשה ובתגובה. תמצית טענות התובעים: התובעים טענו כי הם זכאים לפיצוי בגין עגמת נפש וסבל לפי חוק החוזים [תרופות], המאפשר לבית המשפט לפסוק פיצויים לפי שיקול דעתו ללא הוכחת נזק. התובעים טענו כי הם זכאים לקבל את הפיצוי המוסכם בסך של 60,000 ₪ על פי האמור בסעיף 2.11 להסכם ודרישה זו אף מושתתת על סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"). לטענתם, ההפרה שנקבעה בפסק הדין נכנסת להגדרה של הפרה יסודית, שכן בית המשפט קבע כי התנהגות הנתבעים מהווה הפרה יסודית המתבטאת במצג שווא ואשר אפשרה לתובעים לבטל את ההסכם על סמך אותה הפרה. התובעים טענו כי בית המשפט המחוזי לא קיבל את הטענה כי היה על בית משפט השלום לפסוק להם החזר דולרי ולא שקלי, אלא העיר רק כי בית המשפט לא נימק בפסק הדין את קביעתו להחזר השקלי והוסיף כי נימוק זה יינתן לאחר החזרת התיק אליו. התובעים טענו כי בסעיף 13 לכתב התביעה הם דרשו להשיב להם את כל הכספים ששילמו לנתבעים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ואף שילמו אגרה לפי ערך התביעה השקלית. לטענתם, בקשתם בתצהירם להשיב את סכום התביעה לפי ערכו הדולרי באה כדי להבטיח את הערך הדולרי של כספם כפי שנהוג בשוק הדירות והיא אינה בבחינת שינוי חזית, שכן אין להתיר שינוי חזית ללא רשות בית המשפט וללא תיקון התביעה ורשות כזו לא ניתנה והתביעה לא תוקנה והנתבעים אף נלחמו כדי לדחות את בקשתם לתיקון התביעה וגם בר"ע שהוגשה בעניין זה נדחתה במחוזי. התובעים טענו כי יש לזקוף את עובדת התארכות ההליכים לחובת הנתבעים כיוון שהם הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי על קביעות עובדתיות וקביעות שבמהימנות, מקום שלא ניתן להשיג נגד קביעות אלה בפני ערכאת הערעור, הם לא הסתפקו בהליך הערעור במחוזי ופנו לבית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור סתמית שנדחתה והצליחו לעכב את ביצוע פסק הדין למשך מספר שנים. לטענתם, הם היו יכולים לחסוך מעצמם הוצאות רבות אם היו נענים לביטול ההסכם במקום לסחוב אותו עד לערכאה הגבוהה ביותר. התובעים טענו כי משלא נקבע בפסק הדין המועד לתחילת ביצועו, הם היו זכאים להגישו לביצוע בלשכת ההוצל"פ באופן מיידי וללא כל התראה. יש לחייב את הנתבעים בתשלום ריבית פיגורים בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה ממועד פסק הדין עד למועד עיכוב הביצוע ומיום ביטול עיכוב הביצוע עד למועד התשלום המלא בפועל ולאחר פתיחת תיק ההוצל"פ יש להוסיף ריבית פיגורים על פי החוק כנהוג בהוצל"פ. לטענתם, עיכוב ביצוע פסק הדין נכנס לתוקף רק לאחר הפקדת סכום הפיקדון במחוזי ביום 29/11/09 והסתיים ביום דחיית בקשת רשות הערעור בעליון ביום 05/07/11 ובתקופה זו "מוקפאת" ריבית זו ובמקומה מופעלות הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה ללא ריבית פיגורים. התובעים טענו כי גם אם היו צודקים הנתבעים בטענתם שהתובעים הם אלה שגרמו לעצמם נזקים, אין בכך כדי להוות שיקול לסטות מהפעלת חוק פסיקת ריבית והצמדה. לטענתם, הנתבעים השכירו את הנכס בתמורה לסך של כ-500$ בחודש ובכסף שקיבלו קנו מגרש בכפר תבור ובנו בית, כך שהם רק השביחו את הנכס שלהם והרוויחו. כמו כן, לטענתם, על הדירה הוטל עיקול במסגרת הוצל"פ ולכן מחיקת הערת האזהרה לא היתה מסייעת למכירת הדירה כל עוד לא שולם החוב. תמצית טענות הנתבעים: הנתבעים טענו כי הסכם המכר בוטל בסופו של דבר בשל פגם בכריתתו ועל כן משאין הסכם, המהווה חיוב בר תוקף, אף אין מדובר בהפרה המזכה בפיצוי. הנתבעים טענו כי התנהלותם הרשלנית של התובעים במהלך הדיונים, כפי שעולה הן מפסק דינו של בית משפט השלום והן מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שוללת את זכאותם לפיצוי בגין עגמת נפש, כיוון שניתנו להם עשרות הזדמנויות לתקן כתבי טענות, להוסיף חוות דעת ולהביא עדים, אולם הם בחרו פעם אחר פעם לדחות את הדיונים וגרמו לכך שהדיון בבית משפט השלום התארך על פני 4 שנים תמימות. הנתבעים טענו כי מאחר שההסכם בוטל ביקשו התובעים השבה, אולם הם לא קיימו את חלקם בחובה להשבה הדדית. לטענתם, היה על התובעים לשחרר את הזכויות המשפטיות שקיבלו, כגון הערת אזהרה והערה של רשם המשכונות, שהתברר רק בדיעבד שלא קיבלו כסף מהבנק ולכן לא היתה שום מניעה למחוק אותה, ולדאוג בדרכים אחרות לקבל את כספם בחזרה, והתנהגותם זו מנעה במשך כל השנים את היכולת למכור את הנכס לצד שלישי, חרף פניות של ב"כ הנתבעים אליהם. כמו כן, גרמו התובעים להימשכות ההליכים על פני תקופה בלתי נסבלת. הנתבעים טענו כי הלכה היא כשהסכם מבוטל, בין בהפרה ובין בפגם בכריתתו, ההשבה אמורה להיות ריאלית והפסיקה קובעת שסכום ריאלי הוא סכום כסף צמוד למדד. הריבית יוצרת מצב של פיצוי וגם עונש ועל פי הפסיקה היא ניתנת כאשר מונעים ממי שלא הפר את ההסכם לקבל את הממכר. אולם, בענייננו, התובעים לא רק שלא ביקשו את הנכס לידיהם, אלא הם תבעו ביטול ההסכם והשבת הכספים וזאת כאשר היו מיוצגים ולכן חזקה עליהם שהבינו זאת. הנתבעים טענו כי התובעים זכאים אך ורק להצמדה אך לא לריבית. על פי הפסיקה, כשמדובר בהשבה של כספים במסגרת הסכם על פי חוק החוזים, לריבית יש תפקיד אחר לגמרי לעומת תביעה כספית רגילה שבה כמעט באופן אוטומטי פוסקים הצמדה וריבית. לטענתם, חוק פסיקת ריבית והצמדה אינו עניין אוטומטי שיש להפעילו ללא שיקול דעת ומבלי לבחון את התוצאה והיבטיה המשפטיים והחוזיים, למרות שבסמכותו של בית המשפט להעניקו מקום שלא נתבקש מחמת טעות או השמטה. הנתבעים טענו כי הסעד של השבת הכספים בצירוף ריבית והצמדה ניתן למשיבים בניגוד לבקשתם המפורשת בתצהיר עדותה הראשי של התובעת 2 בו דרשו השבת ערכו הדולרי של כספם בצירוף ריבית דולרית. לטענתם, אמנם בכתב תביעתם ביקשו התובעים את השבת הכספים בצירוף ריבית והצמדה, אולם בתצהיר יצרו התובעים שינוי חזית בעניין ולא ביקשו לאחר מכן לשנות זאת. כמו כן, לטענתם, בקשת התובעים בתצהיר העדות הראשית, אשר לו משקל ראייתי ודיוני מובהק, מהווה הודאת בעל דין לסכום ששילמו ולכך שהם מסכימים להשבתו בערכים דולריים עם ריבית דולרית, וחזרה מהודיה נעשית רק בהסכמת בית המשפט, אולם חזרה שכזו לא נתבקשה ולא ניתנה לנתבעים והם אף לא נחקרו אודות דרישתם זו. הנתבעים טענו כי בהעלותם באופן מפורש ומובחן את דרישתם לריבית דולרית והצמדה לשער הדולר, יצרו התובעים מעין "השלמה" להסדר החוזי בין הצדדים, אשר שותק ביחס לאופן ההשבה בחוזה גופו. לטענתם, חיזוק לכך נמצא בסעיף הפיצוי המוסכם, שם נרשם במפורש פיצוי בשקלים ולא בדולרים ומכאן עולה שהצדדים התכוונו שחישובי ההשבה יהיו עם ריבית דולרית וצמודים לשער הדולר. הנתבעים טענו כי במבחן התוצאה יוצא כי דרישת התובעים לריבית דולרית אינה מטיבה עמם, אולם ריבית שקלית על סכום ההשבה יוצרת, מאידך, עיוות בלתי נתפס והתעשרות שלא כדין לטובת התובעים אשר מנוגדת בנסיבות העניין לתקנת הציבור. הנתבעים טענו כי מאחר שהתובעים נתפסו על ידי בית המשפט כמי שתרמו להתארכות הדיונים ולנזקיהם אין מקום לפסוק להם ריבית על סכומי הכסף שנקבע כי יש להשיבו. לטענתם, הריבית הדולרית וההצמדה לדולר מאזנת את התוצאה הנובעת מחישובי הריבית כריבית דולרית או חישוב ההשבה רק עם הצמדה למדד ללא ריבית. הנתבעים טענו כי ממילא פסק בית המשפט למשיבים הוצאות משפט בכל אחת מהערכאות שדנו בעניין בסכומים נכבדים, אף מטעם זה יש לראות בפסיקת הריבית הדולרית וההצמדה לערך הדולר כחישוב הנכון והמתבקש בנסיבות ו/או לחילופין חישוב סכומי הקרן עם הצמדה למדד יוקר המחיה בלבד. לטענתם, כל תוצאה של חישוב הצמדה בתוספת ריבית יסתיים בתוצאה אבסורדית של כמעט מלוא סכום ערך הדירה. דיון: המסגרת שאליה אמור להתייחס פסק הדין המשלים, הינה אך ורק המסגרת שהתווה בית המשפט המחוזי בפסק דינו. בית המשפט המחוזי בפסק דינו החזיר, כאמור, את התיק לבית משפט זה על מנת לפסוק בשתי סוגיות: האחת, לקבוע מהו הנזק שנגרם לתובעים כתוצאה מהתנהגות הנתבעים ואת שיעור הפיצויים המגיע להם עבורו, לאחר הפחתת שיעור תרומתם לנזק. השנייה, לנמק את הקביעה בפסק הדין לפיה על הנתבעים להשיב לתובעים את הכספים ששולמו במסגרת החוזה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בעוד שהתובעים בתצהירם ביקשו החזר דולרי. אדון להלן בכל אחת מסוגיות אלו בנפרד. פסיקת פיצוי בגין הנזק שנגרם לתובעים כתוצאה מהתנהגות הנתבעים: יש לבחון את הנזק בהתאם להתוויה של בית המשפט המחוזי ככל שהוא נטען בכתב התביעה, שכן החלטת בית המשפט המחוזי אין בה כדי להתיר שינוי חזית והרחבת חזית. החלטת בית המשפט המחוזי דיברה על נזק שנגרם לתובעים בעקבות התנהגות הנתבעים ולא בשאלת "הפיצוי המוסכם" ועל כן אין מקום לדון פעם נוספת בטענה זו. על פי האמור בכתב התביעה כולל הנזק שנגרם לתובעים בעקבות התנהגות הנתבעים הוצאות אגב עסקת המכר, קרי שכ"ט עו"ד מן בגין טיפולו בהסכם המכר בסך של 3,320 ₪ ופיצוי בגין עגמת נפש בסך של 5,000 ₪ [סעיף 8ז לכתב התביעה]. בדיון שהתקיים בפניי ביום 01/05/12 חזר ב"כ התובעים מדרישתם להוצאות בגין שכ"ט עו"ד (ר' עמ' 58 לפרוטוקול, ש' 28). לפיכך, למעשה, מכל הטענות שהעלו התובעים לגבי הנזקים, הדבר היחיד שיש לדון בו הוא עניין עגמת הנפש, שלטענתם נגרמה להם. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות ועדויות הצדדים, נחה דעתי כי התנהגותם של הנתבעים הסבה לתובעים עגמת נפש המצדיקה הענקת פיצוי כספי. יחד עם זאת, לאור תרומת התובעים לנזקם, המתבטאת במחדלם העצמי ברכישת הדירה, בכך שלא ערכו את כל הבדיקות הנדרשות לרבות בדיקת חוזה המכר עם חברת "שמרגד" על המפרט הטכני שבו, וכן על רקע התנהלותם של התובעים לכל אורך ההליך, לפיכך, יש להפחית במידת מה מהסכום עבור עוגמת נפש, למרות שהסכום הנתבע הוא נמוך. אני פוסק להם פיצוי באופן חלקי בלבד בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם ומחייב את הנתבעים לשלם להם בגין ראש נזק זה סך של 3,000 ₪. פסיקת ריבית והצמדה לסכום ההשבה: בעניין זה החזיר אלי בית המשפט המחוזי את התיק, כאמור, על מנת לנמק את הקביעה לפיה על הנתבעים להשיב לתובעים את הכספים ששולמו במסגרת החוזה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק בעוד שהתובעים בתצהירם ביקשו החזר דולרי. גם בעניין זה העלו הצדדים טענות מטענות רבות, אשר חורגות ממסגרת הדיון שהותוותה על ידי בית המשפט המחוזי ועל כן בנסיבות העניין איני מוצא מקום לדון בהן לגופן. הנתבעים טענו כי סעד זה ניתן לתובעים בניגוד לבקשתם המפורשת להשבת ערכו הדולרי של כספם בצירוף ריבית דולרית ועל כן שגה בית המשפט כאשר קבע כי יש לבצע את השבת הכספים בצירוף ריבית והצמדה. בחינת כתבי טענותיהם של התובעים מעלה כי אמנם, בתצהיר עדותו הראשית של התובע צוינה התמורה ששולמה על ידם לנתבעים בערכה הדולרי ונטען כי תביעתם הינה לתשלום סך של 73,000$ כולל ריבית דולרית (סעיף 22.1 לתצהיר), אולם, בשונה מהאמור בתצהיר, בכתב התביעה ציינו התובעים את התמורה ששילמו לנתבעים על חשבון רכישת הדירה בערכה השקלי, בסך של 325,340 ₪, ותבעו את השבתה בערכה השקלי בתוספת הפרשי הצמדה וריבית (סעיפים 8ד', 8ח', ו-13). גדר המחלוקת נקבע בכתבי הטענות ולא בתצהירים. העיקרון הוא שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת כפי שהוצבה בכתבי הטענות. חריגה מכתבי הטענות היא הרחבת חזית ומכאן האיסור ״להרחיב חזית״, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו במפורש או מכללא. (ר' רע״א 282/06 לילי ניקוי יבש בע״מ נ׳ עילית חברה לביטוח, תק-על 2006(4)5062) בענייננו, התובעים לא זו בלבד שלא ביקשו לתקן את תביעתם, אלא הם אף חזרו וטענו בסיכומיהם כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום מלוא סכום התביעה, וכן ציינו כי שילמו על חשבון התמורה בגין רכישת הדירה סך של כ-325,000 ₪ השווים לכ-73,000 דולר (סע' 20, עמ' 11), משמע, לשיטתם מדובר באותו סכום הן בערכו השקלי והן בערכו הדולרי. אשר על כן, הקביעה כי על הנתבעים להשיב לתובעים את הכספים ששולמו במסגרת החוזה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק נעשתה בהתאם לבקשתם של התובעים עצמם. השאלה השנייה היא האם יש הצדקה לפסוק לטובתם של התובעים הפרשי הצמדה וריבית כפי שביקשו. דיני ההשבה מושתתים על עקרון מניעת ההתעשרות שלא כדין, ומכח עקרון זה מתבקשת המסקנה כי ההשבה תיעשה בדרך כלל בערכו הריאלי של הסכום בו מדובר. לפיכך, הנני סבור כי מאחר שהסכום ששילמו התובעים לנתבעים על חשבון התמורה שולם בשקלים, אותו סכום על הנתבעים להשיב לתובעים לפי ערכו הריאלי. אין מחלוקת בין הצדדים כי לסכום המושב צריכים להתווסף הפרשי הצמדה. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם יש מקום להוסיף להפרשי הצמדה גם חיוב בריבית, וככל שהתשובה חיובית - איזו ריבית והאם הריבית תעשה לפי חישוב דולרי או שקלי. סע' 9(א) לחוק התרופות קובע כי "משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך. והנפגע חייב להשיב למפר את מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך". הסעיף מבחין בין השבה בעין לבין השבת שווי. מקום שההשבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה, נעשית ההשבה בערכים כספיים, המשקפים את השווי של מה שנתקבל. הערכת השווי היא עניין סבוך ומטרתה למנוע התעשרות שלא כדין. רק השבה "ריאלית" יהא בה כדי למנוע התעשרות שלא כדין. לעומת זאת, אם ערכו של הנכס שהתקבל - והשבתו בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - הולך ויורד, לא יהא זה צודק להשיב את שוויו על-פי ערכו החדש, שכן השימוש בו נעשה על- פי ערכיו הישנים. אכן, בשני המצבים גם יחד - הן במקום שערכו של הנכס עולה, והן במקום שערכו של הנכס פוחת - ייקבע השווי על-פי עקרון מניעת ההתעשרות שלא כדין. לעתים יביא הדבר לאימוץ מועד העברת הנכס על-פי החוזה, ולעתים יביא הדבר לאימוץ מועד ההשבה בפועל. בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק התרופות חייבים הן הנפגע והן המפר להשיב לצד השני "מה שקיבל על פי החוזה או לשלם את שוויו". נפסק כי "את הביטוי 'קיבל' בסעיף זה אין לפרש על דרך הצמצום, ואין להגבילו לקבלה ,פיזית'. יש לפרש את הביטוי 'קיבל' על רקע מטרת ההשבה, ויש להעניק לביטוי זה פירוש מרחיב, המשתרע על קבלה ,נורמטיבית'". המוכר "קיבל" על-פי החוזה לא רק את כספי המכירה עצמם (בערכם הריאלי בעת הקבלה) אלא גם את זכות השימוש בהם וחזקה עליו, שעשה בכסף שימוש כרצונו. שימוש זה נעשה בכסף בערכו בשעת קבלתו, דהיינו, בערכו הגבוה יותר. על-כן מוצדק הוא, כדי למנוע התעשרות שלא כדין, כי ההשבה תהא בערכים אלה וכשמדובר בכסף מתבטא התשלום בגין השימוש בו בתשלום ריבית. לשם קביעת שיעור ההשבה אין להצביע על נוסחה אחת, הטובה לכל המקרים, אלא יש מקום לקבוע מבחני עזר שונים, המשתנים על-פי הנסיבות, והנגזרים מהעיקרון היסודי בדבר מניעת התעשרות שלא כדין. יש ושיעור ההשבה ייקבע על-פי הוצאות שהוצאו, ויש ושיעור ההשבה ייקבע לפי ערך ששונה, ויש ושיעור ההשבה ייקבע על-פי טובת הנאה שצמחה, ויש ושיעור ההשבה ייקבע על-פי מבחן סביר אחר. (ר' (ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין נ' רבקה הורביץ, פ"ד לה(3)533) סעיף 6(א)(2) לחוק פסיקת ריבית והצמדה קובע כי "אין לפסוק ריבית לפי חוק זה - אם נקבע בחיקוק תשלום ריבית או סעד אחר כפיצוי על פיגור בתשלום, וכל עוד ניתן להעניק אותו סעד". (הנשיא שמגר ב-ע"א 672/81 עמיתי מלון ירושלים ואח' נ' טייק ואח', פ"ד מ(3)169, 229) לפיכך, בענייננו, הזכות להצמדה וריבית מקורה בדיני ההשבה שבחוקי החוזים, קרי בהוראת סעיף 9 לחוק התרופות. חוקים אלו אינם מגבילים את שיעור הריבית שניתן לבית המשפט לפסוק ועל כן, אין כל מניעה לכך שבית המשפט יפעיל את סמכותו האמורה כדי לשאוף להשבה, המבטאת ככל האפשר את המגמה של שמירת ערך הכסף יחד עם החובה לשלם דמי שימוש. יחד עם זאת, בשורה של פסקי-דין פסק בית המשפט העליון שיעור ריבית מכוח הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה על השבה חוזית (ר' ע"א 311/78 הווארד נ' נ' מיארה ואח', פ"ד לה(2)505, 513; ע"א 72/78 מינהל מקרקעי ישראל נ' ראב, פ"ד לב(3)785, 793) ובפסקי דין אחרים נדון היחס בין שני החוקים וצוין, כי ההוראות החוזיות והוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה הן מקבילות ומאפשרות כל אחת להגיע לאותה תוצאה. (ר' ע"א 359/79 ,365 אלחנני ואח' נ' רפאל ואח', פ"ד לה(1)701, 718) לפיכך, מקובל עלי, כי לצורך קביעת שיעורי הריבית וההצמדה הראויים להשתלם בענייננו, כאשר הבסיס הסטטוטורי לפסיקתם הוא חוק החוזים תרופות, יש להישען על המדדים הקבועים בחוק פסיקת ריבית והצמדה. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, הנני קובע כי הקביעה לפיה על הנתבעים להשיב לתובעים את הכספים ששולמו במסגרת החוזה בצירוף הצמדה וריבית כחוק נעשו לפי בקשתם של התובעים עצמם ועל הנתבעים להשיב לתובעים את הכספים שקיבלו בגין רכישת הדירה על פי ערכם הריאלי, קרי בתוספת הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה. כמו כן, הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, פיצוי בסך של 3,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה להם. על הסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. עסקת מכרמקרקעיןריביתביטול עסקה (מקרקעין)ריבית והצמדהמכירת דירה