דמי אבטלה לבעל מניות בחברה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי אבטלה לבעל מניות בחברה: השופט שמואל צור   1. המערער היה בעל 99% ממניות חברת אסנת שדה בע"מ (להלן - החברה), אשר בה - כך לטענתו - הועסק כשכיר. בחודש מארס 1998 הגיש המשיב למערער תביעה לדמי אבטלה, במעמדו כעובד של החברה. תביעה זו נדחתה מן הטעם שהמשיב לא השלים את תקופת האכשרה הקבועה בסעיף 161 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן- החוק). על רקע זה הגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (תיק ב"ל 91727/99). תביעה זו נדונה בפני כב' השופטת אורלי סלע ונציגי ציבור מר הרטנשטיין ומר פריימן. בבית הדין האזורי טען המערער כי המשיב לא היה עובד שכיר אלא בעל מניות בחברה בה עבד. כמו כן טען המערער כי המשיב לא השלים את תקופת האכשרה הקבועה בחוק לצורך זכאות לדמי אבטלה.   2. בית הדין האזורי קיבל את התביעה. לעניין הראשון קבע בית הדין האזורי כי המשיב אמנם היה עובד שכיר של חברה בבעלותו והתקיימו בו המבחנים שנקבעו בפסיקת בית הדין הארצי (עב"ל 20181/97 המוסד לביטוח לאומי - גרוסקופף ; להלן - הלכת גרוסקופף) לעניין מעמדו של "עובד" בחברה שהוא בעל המניות העיקרי בה. לעניין השני קבע בית הדין האזורי כי המשיב הועסק על ידי החברה מחודש ינואר 1996 ועד אוקטובר 1997 ולפיכך - ובהתחשב במועד הגשת תביעתו לדמי אבטלה (3/98) - הוא ענה על תנאי האכשרה הקבועים בסעיף 161 לחוק.   3. הערעור בפנינו נסב על שני העניינים בהם פסק בית הדין האזורי. לעניין האחד טוען המערער כי לא התקיימו במשיב המבחנים שנקבעו בפרשת גרוסקופף ולעניין השני טוען המערער כי המשיב הועסק על ידי החברה רק עד חודש אפריל 1997 ועד בכלל, ולא מעבר לכך, ולכן אין הוא ממלא אחר תנאי האכשרה הקבועים בחוק. המשיב תמך בפסיקת בית הדין האזורי ובנימוקיו.   4. בפרשת גרוסקופף קבע בית הדין הארצי שלושה מבחנים לקביעת מעמדו של בעל מניות בחברה כעובד שלה:   האחד - האם ניתן להבחין בין פעילותו של האדם כעובד לבין מעמדו כדירקטור או כבעל מניות.   השני - האם הסדרי העבודה בחברה הם פיקטיביים, אם לאו.   השלישי - האם ניתן לקבוע מה היה שכרו של העובד.   בית הדין האזורי קבע כי התקיימו במשיב המבחנים שנקבעו בפרשת גרוסקופף. בית הדין קבע כי החברה שילמה דמי ביטוח לאומי עבור המשיב, הוא ביצע עבודות בשטח עבור ובשם החברה, הוא עבד במסגרת קבועה של ימים ושעות וקיבל שכר ריאלי אשר שולם לו, כסדר, מידי חודש. עוד קבע בית הדין האזורי כי אלמלא עבד המשיב בחברה, היה צריך להעסיק עובד אחר במקומו וכי לא היתה כל ראיה לכך שההסדר היה פיקטיבי.   קביעות אלה של בית הדין האזורי הן עובדתיות גרידא ומבוססות היטב על מסכת הראיות שנפרשה בפני בית הדין האזורי. לא מצאנו כל יסוד להתערב בקביעות עובדתיות אלה.   5. בשולי הדברים ולמעלה מן הצורך נציין כי עניין מעמדו של המשיב כעובד בחברה לא נזכר כנימוק לדחיית תביעתו לדמי אבטלה ומשום כך לא נזכר גם בכתב התביעה שהגיש המשיב לבית הדין האזורי. עם זאת, עלה העניין במהלך הדיון - כנראה בבחינת שינוי או הוספת חזית - והמשיב התייחס לדברים לגופם.   6. אשר לתקופת האכשרה - המשיב התייצב בשירות התעסוקה בחודש מארס 1998. לפי סעיף 161 לחוק, תקופת האכשרה היא בת 180 ימים (חצי שנה) בעדם שולמו דמי ביטוח לאבטלה תוך 360 הימים (שנה) שלפני התאריך הקובע או 270 ימים (תשעה חודשים) בעדם שולמו דמי ביטוח אבטלה תוך 540 ימים (שנה וחצי) שלפני התאריך הקובע. בהתחשב בהוראות אלה, התעוררה בבית הדין האזורי השאלה עד מתי הועסק המשיב על ידי החברה. בית הדין האזורי קיבל את גרסת המשיב כי הוא הועסק על ידי החברה מינואר 1996 ועד אוקטובר 1997 - גרסה העונה אחר דרישות תקופת האכשרה. על קביעה זו נסוב חלקו השני של ערעור המוסד לביטוח לאומי.   7. לא היתה כל מחלוקת כי החברה בה עבד המשיב החלה את פעילותה בראשית שנת 1996. כמו כן אין מחלוקת כי החברה חדלה מלפעול החל מחודש מאי 1997, בשל קשיים כלכליים. עם זאת קיבל בית הדין האזורי את טענת המשיב כי הוא המשיך לעבוד בחברה "בעבודות הקשורות לסגירת החברה כגון: ריכוז כל החומר, גביית חובות, פניה ללקוחות וכיוצאות באלה פעולות וזאת עד לחודש אוקטובר 1997. בכל החודשים הללו שולם לתובע שכר".   8. שאלת מועד סיום עבודתו של המשיב בחברה עמדה לדיון בבית הדין האזורי אולם התשובה רחוקה מלהיות ברורה: ראשית - בכתב התביעה טען המשיב כי הועסק בחברה עד ליום 1.5.97, מועד בו פוטר מן החברה (סעיף 2). לעומת זאת, בתצהירו מציין המשיב כי הועסק על ידי החברה עד חודש אוקטובר אותה שנה. סתירה זו - כשלעצמה - מציבה סימן שאלה לגבי אמינות גרסת המשיב. שנית - המשיב עצמו העיד כי העבודה בחברה הופסקה במאי 1997 (עמ' 9 לפרוטוקול), אך הציג תלושי שכר המשקפים שכר ששולם לו - לטענתו - עד אוקטובר 1997 (מוצג ת/2). מסתבר שעם הפסקת פעילות החברה, חדל גם רואה החשבון שלה לתת לה שירותים (עמ' 8) ותלושי השכר לגבי אותה תקופה הוצאו מן המחשב על ידי מזכירה (שם) . שלישית - בבית הדין הוצג אישור של החברה עצמה לפיו החברה הפסיקה את פעילותה בחודש מאי 1997 אך המשיב המשיך לעבוד בחברה עד ליום 31.7.97 בלבד (מוצג נ/3). המשיב נחקר לגבי אישור זה וטען שביולי 1997 "אמרו לי להמשיך הלאה עד 10/97. אפשר היה להוציא עוד מכתב כמו נ/3 ולהוסיף את זה". בהתחשב בעובדה שמדובר בתקופה בה החברה כבר לא היתה פעילה ובהתחשב בכך שהמשיב היה בעל המניות העיקרי בחברה, קיים ספק אם מוצג נ/3 משקף נכונה את תמונת המצב. ורביעית - ולא פחות חשוב - לבית הדין האזורי הוגשה תעודת עובד ציבור מטעם המשיב לפיה בתיק החברה במשיב קיימים דיווחים עבור עובדים עד חודש אפריל 1997 בלבד. תעודה זו היא המסמך האובייקטיבי היחיד שהוגש לבית הדין וככזה יש לו משקל מיוחד. יצוין כי מגיש התעודה לא נחקר בבית הדין לגבי תוכנה. בית הדין האזורי לא נתן דעתו לראייה זו.   9. על יסוד האמור לעיל סבורים אנו כי לא היו בפני בית הדין האזורי ראיות מספקות לקביעה כי המשיב הועסק בחברה עד אוקטובר 1997 וכי סביר יותר להסיק מן התשתית העובדתית שהונחה בפני בית הדין, כי המשיב הועסק בחברה עד אפריל 1997 ולא מעבר לכך. אין חולק כי בהתחשב במועד זה, לא התקיימו במשיב תנאי תקופת האכשרה שבסעיף 161 לחוק.   10. סוף דבר- אנו מחליטים כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין המשיב לחברה. אשר לתקופת האכשרה אנו מקבלים את הערעור וקובעים כי המשיב לא עמד בתקופת האכשרה הקבועה בחוק לצורך קבלת דמי אבטלה. חיובו של המערער בהוצאות המשיב כפי שנפסקו בבית הדין האזורי - בטלים. אין צו להוצאות בערעור זה.דמי אבטלהמניותבעלי מניותדיני חברות