קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעשה מגונה ע''י שוטר מג''ב:   1. המערער הועמד לדין בפני בית משפט קמא בגין עבירה של מעשה מגונה (סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977). זהו, בתמצית, סיפור המעשה, כפי שסופר בבית משפט קמא:   המערער הוא קצין במשמר הגבול. בשעת לילה מאוחרת (בלילה שבין 31.7.1998 לבין 1.8.1998) הוא הגיע, יחד עם חייל אחר, לבית לחם הגלילית, במסגרת פעילות מבצעית כלשהי (לאיתור גנבים). הוא החנה את מכוניתו בחצר בית הוריה של המתלוננת, צעירה כבת 23 אותה עת.   המתלוננת ראתה מחלון הבית את המערער (היה לבוש מדים), וסברה כי הוא חבר של אחותה. ומדוע סברה כך? על שום שמוקדם יותר באותו ערב הוא התקשר לבית הורי המתלוננת, שוחח עם המתלוננת ושאל אם אחותה (חברתו) נמצאת בבית. האחות לא היתה בבית.   אם כך המתלוננת סברה בטעות, כי המתלונן (לבוש המדים) הוא החבר של אחותה. ומשכך סברה - היא יצאה את פתח הבית לקבל את פניו, אלא שאז נכחה לראות, כי האיש איננו החבר של אחותה, כי אם לובש מדים אחר (המערער). מכל מקום, משנפתחה הדלת ביקש המערער מן המתלוננת כי תכין לו ולחברו כוס קפה. היא סירבה בנימוס, והציעה להוציא לשניים שתיה קרה ועוגיות. והיא אמנם נכנסה למטבח הבית, והוציאה מן המקרר שתיה קרה והכינה מספר כוסות. משסובבה את ראשה היא ראתה את המערער ניצב מאחוריה. הוא אחז בצווארה בשתי ידיו, משך אותה אליו וניסה לנשקה. היא הדפה אותו מפניה, תוך שהיא אומרת לו מלים כגון "מה אתה עושה?!", אלא שהוא חזר ואחז בה והצליח לנשקה על לחיה, ואף אחז בה בישבנה בידו באסרטיביות. היא המשיכה והדפה אותו מן הבית, והוא אכן יצא.  2. בית משפט קמא הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו. הוא גזר עליו עשרה חדשי מאסר על תנאי לשנתיים, קנס בסך של 3000 ₪, פיצוי בסך של 3000 ₪ למתלוננת וחתימה על התחייבות להימנע מעבירה בסך של 5000 ₪.  3. בהרשיעו את המערער העדיף בית משפט קמא את גירסת המתלוננת, זו שעיקריה פורטו מעלה והיוו את סיפור המעשה שבא בכתב האישום, על פני גירסתו של המערער. וגירסת המערער, נזכיר בקצרה, היתה זו: המערער טען, כי כאשר יצאה המתלוננת את פתח הבית היא הציעה לו ולחברו שתיה, והוא השיב כי רצונו בקפה. היא נכנסה למטבח וקראה לו להיכנס פנימה. היא נתנה לו שתיה, וכשהשניים עמדו לצאת את הבית הוא ביקש להודות לה, שאז הוא הבין, מתנועות גופה, כי היא רוצה ממנו נשיקה. על כן נשק לה על הלחי נשיקה תמימה, ויצא. הוא מכחיש כי אחז בישבנה.  4. המערער משיג בפנינו על הרשעתו בדין. הוא קובל על כי בית משפט קמא העדיף את גירסת המתלוננת על פני גירסתו, תוך שהתעלם מסתירות ומפירכות שאליהן כיוון סניגורו, ותוך התעלמות מחוסר הסבירות שבסיפור המעשה כולו (כגון שלא סביר שקצין ייכנס באישון ליל לבית לא לו, וינשק בחורה צעירה השוהה שם) ושל עניינים שונים הסובבים אותו (כגון התנהגותו של המערער לאחר האירוע, שראה לחזור לביתה ביום המחרת) וכדומה.  5. בערעורו של המערער אין כל ממש. אנו מדברים בקביעות שבעובדה שיצאו מלפני בית משפט קמא, ובכגון אלה ערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר עניין לנו בקביעות שנסמכו על הערכת מהימנותם של העדים, כזו שנעשתה מתוך רושם בלתי אמצעי שהתרשמה הערכאה הדיונית מן העדים שהעידו בפניה. הדברים טובים שבעתיים כאשר אנו מדברים באירוע שארע בתוך ארבע אמות בין אישה לאיש, כשלאירוע גופו לא היה כל עד (לבד מן האיש ומן האישה), וכל שהיה על בית משפט קמא לעשותו - להעדיף גירסה אחת על פני חברתה, וכך הוא עשה, ובכך הוא קיים אחר חובתו לשפוט. על מנת לסבר את האוזן נביא קמעא מן הדברים שאמר בית משפט קמא על עדותה של המתלוננת ועל המהימנות שאפיינה אותה. כך באו הדברים לידי ביטוי בעמוד 23 לפרוטוקול:נ  "אציין, כי עדותה של המתלוננת בפני נחרטה בזיכרוני ולטובה והותירה עלי רושם אמין לחלוטין. ניצבה בפני בחורה תרבותית ואינטליגנטית, שקולה ונעימת סבר אשר דיברה בכנות ובפשטות היוצאת מן הלב וניכר היה בה בעת מתן עדותה כי מתן העדות מסב לה אי נוחות ומעלה זיכרונותיה של טראומה שחוותה. העדה לא נטתה להגזמות או לדרמטיזציה. עדותה היתה מאוזנת, עקבית וקולחת והסבריה היו משכנעים בפשטותם והגיוניים בעיני. אין ספק בליבי, כי אמת דברה וכי אכן סיפרה על האירוע הטראומתי שחוותה, כהווייתו."  כאמור, את גירסתו של המערער דחתה השופטת קמא מכל כל. בשולי הדברים נעיר, כי עדי התביעה האחרים, כגון אימה של המתלוננת והידיד שלה ניסים אפוטה (שהיו עדים לאירועים שהתרחשו ביום שלמחרת), התקבלו כמהימנים, וחיזקו בעיני בית משפט קמא את גירסת המתלוננת.  6. קיצפו של המערער יצא, על כי בית משפט קמא לא שעה לטענתו בדבר קיומם של סדקים מסדקים שונים עליהם הוא הצביע במסכת הראיה ששימשה להרשעתו. בדברים אלה של המערער לא ראינו כל ממש. תמימי דעים אנו עם בית משפט קמא, כי במסכת הראיה אין סתירות של ממש, כאלה שיש בהן כדי לזעזע את המבנה הראייתי שבנתה התביעה בהוכחת האישום. גם בטיעונים לחוסר הגיון בגירסת המתלוננת אין כל ממש. אין לנו להיכנס לכל טענה וטענה מאלה שטען הסניגור המלומד בפני בית משפט קמא (ובסיכומי טענותיו שבפנינו הוא בחר בדרך ההפניה אליהם). רק לשם הדוגמא נעיר לטענתו, לפיה לא מתקבל על הדעת, שקצין ייכנס באישון ליל לביתה של בחורה וינשק על לחיה שלא לפי הסכמתה. הדברים מתקבלים בהחלט על הדעת, ולצערנו ניסיון החיים מלמד על קיומם של אירועים כגון אלה, שאם לא כך היה, כי אז ידי בתי המשפט היו ריקות מעבודה. ועוד נעיר, כי מתקבלת פחות על דעתנו גירסתו של המערער, כאילו אחרי היכרות של מספר דקות עימו ראתה המתלוננת להזמין אותו, בתנועות גוף, לנשקה.  מכל מקום, כאמור מעלה, בערעור אין כל ממש, משהוא מכוון, כל כולו, לקביעות שבעובדה שיצאו מלפני בית משפט קמא, כאשר אלו נסמכו, בין היתר על התרשמות בלתי אמצעית מן העדים ומתוך אמון שנתן בית משפט קמא לעדויות התביעה ומתוך חוסר אמון בגירסת המערער. בית משפט קמא לא ראה ממש בטענות הסנגוריה אודות סתירות ופירכות בחומר הראיה, וכך אף אנו רואים את הדברים.  7. בשולי הדברים ראינו להעיר הערות מספר:ב  בפריסת טענותיו בסיכומים שהניח לפנינו הסניגור הוא חרג, לשון המעטה, מכללי הנימוס המחייבים את כולנו, ודאי כלפי בית משפט. מתיחת ביקורת על עבודת בית משפט היא עניין אחד; השתלחות חסרת רסן והטלת רפש בבית משפט היא עניין אחר. אמירה כגון בית משפט קמא לא טרח לעיין בסיכומי טענות ההגנה, אמירה החוזרת על עצמה בהדגשה פעם אחר פעם בסיכומי טענות המערער בפנינו, היא חמורה ואין לה כל מקום, הגם שכל שיש לסניגור המלומד כדי להוכיחה הוא העובדה כי בהכרעת הדין הוא (הסניגור) לא מצא התיחסות לכל אחת ואחת מטענות שהוא העלה בסיכומי טענותיו אצל בית משפט קמא.   הערה שניה עניינה בקביעות שבעובדה, הנסמכות על התרשמות בלתי אמצעית מן העדים. לא מתקבל על דעתו של הסניגור המלומד (כך טענתו בפנינו), כי השופטת תזכור את עדותה של המתלוננת, משום שחלפו שנתיים ימים מיום מתן העדות ועד לכתיבת פסק הדין. ובכן טוב היה לה, לטענתו זו של הסניגור, כי לא תיטען כלל. שמיעת הראיות נסתיימה, כך ראינו מעיון בפרוטוקול הדיון, ביום 1.2.2001. בית המשפט הורה על הגשת סיכומי טענות בכתב, תוך 45 ימים לכל אחד מן הצדדים. התביעה הגישה את סיכומי טענותיה ביום 7.3.2001. הסניגור המלומד, מאידך, הגיש את סיכומי טענותיו כמעט שנה אחר כך, משמע ביום 20.2.2002 (הכרעת הדין ניתנה ביום 12.3.2002). הסניגור מבקש, איפוא, לאחוז במקל משני קצותיו. מחד הוא איננו מגיש את סיכומי טענותיו אלא בחלוף שנה לאחר שקיבל את סיכומי טענות התביעה, ומאידך הוא בא בטרוניה לשופטת קמא, על שקבעה קביעות שבעובדה שנסמכו על עדויות שניתנו שנתיים לפני כן, שנתיים שבתוכן מצויה שנה אחת של המתנה לסיכומי טענותיו שלו! די באלה כדי לדחות את טרונייתו כלפי השופטת, כי קבעה דברים על סמך התרשמות של עדות שנשמעה שנתיים לפני שניתנה הכרעת הדין. ולגופו של עניין, השופטת קמא ציינה במפורש, כי עדותה של המתלוננת נחרטה היטב בזיכרונה, ודברים אלה מקובלים עלינו ודי בהם לשם דחיית טענותיו של הסניגור בסוגיה זו. שנתיים ימים אינם תקופת זמן כה ארוכה, עד כי נוכל לאמר כי השופט שכח בהכרח את שהתרשם מן העדים.  והערה אחרונה: המערער קובל על כי בית משפט קמא לא התיחס לכל טענה וטענה מן הטענות הרבות שפרס בפני בית משפט קמא בסיכום טענותיו שבכתב (מכך, אגב, הוא ביקש להסיק, כי השופטת קמא לא עיינה בסיכומים). ובכן בדברים אלה אין ממש. חובת הנמקתו של פסק דין אין פירושה חובה ליתן התייחסות נפרדת ומפורשת לכל טענה וטענה שבאה מלפני מי מבעלי הדין. על בית משפט לבור את המוץ מן התבן, להבחין בין טפל ועיקר, בפלסו את דרכו בנבכי הראיות והטענות שפורסים בפניו בעלי הדין, עד כי הוא מגיע אל המטרה, משמע קביעת העובדות וקביעת המסקנות המשפטיות המתבקשות מהן. עליו להסביר את הדרך בה הלך, והסבר זה, הנמקה זו, אינם מחייבים, כאמור, ציון כל תמרור ותמרור שנתקל בו בית המשפט בדרכו, כגון כל ציטוט מכל ראיה וראיה שהונחה בפניו, ציון כל דבר שאמר כל עד במשפט וציון כל בעיה ובעיה שאפיינה ראיה, עדות או גירסה שהוצגו בפניו. בענייננו - בית משפט קמא הסביר הסבר היטב את הדרך בה הלך, הסבריו מקובלים עלינו, והם מובילים למסקנה אליה הוא בא בסופו של יום, גם אם לא היתה בהם התייחסות לכל טענה וטענה לסדק כזה או אחר שמצא, כביכול, הסניגור המלומד בראיות התביעה.  8. סיכומם של דברים, לא ראינו כל מקום להתערב בהכרעת הדין של בית משפט קמא. הערעור על ההרשעה נדחה, על כן. המערער לא השיג כאן על חומרת עונשו, ואנו פטורים ממילא מלהיזקק לה. משטרהמשפט פליליצבאעבירות מיןמשמר הגבול (מג"ב)שוטר