סעיף 4ג לחוק הפלת''ד

בהסכמה על מתן פסק דין לפי סעיף 4 (ג) לחוק הפלת''ד - הכוונה היא למסור לביהמ"ש להכריע בסכסוך שבין הצדדים על ידי כך שיפסוק את סכום הפיצוי הכולל ההולם את כלל נסיבות המקרה "על דרך הפשרה" ואין הכוונה לסכום שנקבע על יסוד הנמקה מפורטת בדבר דרך החישוב של פרטי הנזק השונים. (ראו בעניין זה ע"א 757/88, ע"א 806/88, ע"א 234/87 וכן ע"א 190/90). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסק דין לפי סעיף 4ג לחוק הפלת"ד: התובעת נפגעה עת נסעה ברכב אשר באותה עת היה נהוג על ידי בעלה, הוא הנתבע מס' 3, כאשר הנתבעות 1 ו-2 היו המבטחות של הרכב. לבקשתה למינוי מומחים רפואיים צרפה התובעת תעודת חדר מיון של ביה"ח "קפלן" נושא תאריך 1.7.94, שאין חולק כי הוא המועד שבו לפי טענת התובעת היא נפגעה בהיותה נוסעת ברכב. עיון בתעודת חדר המיון מעלה כי קיים ספק האם בעקבות החבלה איבדה התובעת את הכרתה, כאשר הרישום בתעודת חדר המיון אינו חד משמעי, שכן מחד נרשם "ללא אובדן הכרה" ומאידך בחלק המתייחס "לחוו"ד הבחנתית" נרשם "בספק איבוד הכרה ברור". עוד נרשם באותה תעודה "קיומה של חבלת ראש וחבלה באוזן שמאל". מעבר לתעודת חדר המיון לא הוצגו מסמכים רפואיים נוספים המתעדים תלונות של התובעת ו/או קבלת טיפולים רפואיים בעקבות אותה חבלה. למעשה המסמכים הנוספים אותם מצאה לנכון התובעת להציג הם מסמכים המתעדים ביקורים אצל רופא א.א.ג, אך אלו הינם מחודשים אפריל 96 ואילך, דהיינו בחלוף כמעט שנתיים ממועד תאונת הדרכים הנטענת. זאת ועוד, על פי תעודת חדר המיון התלוננה התובעת על חבלה באוזן שמאל, בעוד שבתלונותיה בפני רופא א.א.ג., אשר תועדו כאמור במסמכים מחודש אפריל 96, מתלוננת התובעת על ירידה ביכולת השמיעה באוזן ימין. אמנם ביהמ"ש המחוזי מצא כי יש בתיעוד רפואי זה משום ראשית ראיה המצדיקה מינוי מומחה בתחום א.א.ג, אלא שאף ביהמ"ש המחוזי היה ער לבעייתיות העולה ממסמכים רפואיים אלו, אך יחד עם זאת מצא לנכון ביהמ"ש המחוזי לקבוע כי "השוני באוזן אשר עליו התלוננה, לעומת זו שמוזכרת במסמכים אין בכך למחוק את מסקנת הרופא שיש קשר בין פגיעתה בתאונה ובין הנזק ביכולת שמיעתה". (ראה עמ' 4 לפסק הדין). בהמשך פסק דינו עוד קובע השופט הנדל כי לא נראה לו לנכון לבטל תוכן המסמכים (הכוונה למסמכים הרפואיים שהציגה התובעת - נ.נ.) ולקבוע ללא בדיקת רופא מומחה מטעם ביהמ"ש כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין נזק שנגרם לתובעת בתחום א.א.ג. מטעם זה אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבעים כי אין לייחס כל משקל למסמכים הרפואיים הללו. עוד אין בידי לקבל הטענה כי בתעודת חדר המיון אין כל ממצא אובייקטיבי, שכן לכאורה אין בתעודת חדר המיון כדי לשלול לחלוטין האפשרות כי בעקבות הפגיעה איבדה התובעת את הכרתה לפרק זמן קצוב ולו באופן חלקי. יחד עם זאת, אין ספק כי הימנעותה של התובעת מלהעמיד עצמה לבדיקתו של המומחה והעובדה כי אין בתיק ביהמ"ש חוו"ד של מומחה רפואי, הגם שהוכרה זכותה של התובעת כי ימונה מומחה רפואי בתחום א.א.ג, יש בה כדי להפחית באופן משמעותי ממשקלם של המסמכים הרפואיים אותם ביקשה להציג ובוודאי שבנסיבות אלו רשאים הנתבעים לטעון להעדר קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק שנגרם לאוזנה הימנית של התובעת. כאמור הצדדים הסכימו כי הפיצוי שיפסק יהיה בגין הנזק הלא - ממוני בלבד, כמשמעותו בתקנה 2 (ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו - 1976. באשר לפרשנות הנכונה של הוראת תקנה זו ביחס להוראה שבתקנה 2 (א) נקבע בע"א 146/87 מ"י נ. רוזנברג כדלקמן: ”בכל מקרה בו נפגע אדם בתאונת דרכים, ובחישוב הנזק לפי תקנת משנה (א), סכום הפיצוי על הנזק הלא ממוני בגין התאונה אינו מגיע לשיעור של 10% מהסכום המכסימלי, מוסמך בית המשפט לפסוק לו פיצוי כולל בגין נזק לא ממוני עד כדי שיעור זה. בית המשפט מוסמך לפסוק פיצוי על נזק לא ממוני בגבולות הסכום הכולל של 10% מהסכום המכסימלי, בין אם נותרה נכות צמיתה בשיעור נמוך ובין אם לאו, בין אם הנפגע היה מאושפז ובין אם לאו.... אך פסיקת פיצוי עד שיעור זה, מסור לשיקול דעת בית המשפט ללא שהוא כבול, מבחינת סמכותו לפסוק עד שיעור של 10% מהסכום המכסימלי, לשאלה אם ובאיזה שיעור נשאר הנפגע נכה, ואם וכמה ימים היה מאושפז”. התובעת סבורה כי זהו המקרה שבו יש לפסוק את מלוא הפיצוי על פי תקרת הסמכות, כנזכר לעיל, ואילו הנתבעים סבורים כי על ביהמ"ש להתחשב במהות הפגיעה של התובעת ובכאבים שסבלה וכי השימוש בסמכות הקבועה בתקנה 2 (ב) לא צריכה להעשות כדבר שבשיגרה ובכל מקרה אין זה ראוי כי ביהמ"ש יפסוק במקרה זה פיצוי בסכום שהוא קרוב לתקרת הסכום הקבועה בתקנה 2 (ב) במקרה שבו אין במסמכים הרפואיים ממצאים כלשהם המעידים על פגיעה. לסיכומיו צירף ב"כ הנתבעים אסופת פסקי דין שניתנו על ידי שופטי בתי משפט שלום שונים ברחבי הארץ ואשר לטענתו מחזקים הטיעון כי במקרה שבו אין במסמכים הרפואיים ממצאים אובייקטיבים המעידים על פגיעה, הפיצוי הועמד בנסיבות אלו בסכום של עד 2,000 ₪. ב"כ התובעת בסיכומיו המשלימים טען כי ניתן לאבחן בין המקרים אשר הובאו על ידי ב"כ הנתבעים לבין המקרה דנן, שכן בעניינה של התובעת אין לומר כי המדובר בפגיעה של "מה בכך" ואף אין לומר כי לא היתה עדות אובייקטיבית לקיומה של פגיעה. לדידי סבורה אני כי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שניתן, אמנם לעניין זכותה של התובעת כי ימונה מומחה רפואי בתחום א.א.ג, משליך אף לענייננו בכל הקשור לקיומם של מסמכים רפואיים המעידים על פגיעה כלשהי, שכן ביהמ"ש המחוזי מצא לנכון לקבוע כי חרף הסתירה העולה מהשוואת האמור בתעודת חדר המיון לתוכנם של המסמכים הרפואיים האחרים ובעיקר באשר לזהות "האוזן החולה", עדיין אין מקום לקביעה גורפת המבטלת תוכנם של המסמכים. יחד עם זאת, כאמור לעיל, הימנעותה של התובעת מלהעמיד עצמה לבדיקת המומחה הרפואי מחלישה מאוד את משקל טענותיה בעיקר, לנוכח הספק שרק הלך והעצים, בדבר הקשר הסיבתי, אם התקיים כזה, בין ארוע התאונה לבין הפגיעה בכושר השמיעה של התובעת אשר בא לידי ביטוי ברור ומוחשי באוזן ימין. בנסיבות אלו מצאתי כי אין מקום לזכות התובעת בפיצוי המירבי הקבוע בתקנות. יחד עם זאת סבורה אני כי במקרה זה יהיה נכון להעמיד הפיצוי לתובעת בסכום של 4,000 ₪. אשר על כן הנתבעים ישלמו לתובעת 4,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד תאונות דרכים, על פי החוק, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל. סעיף 4ג לחוק הפלת"דתאונת דרכים