פינוי ארונות תקשורת ממקרקעין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי ארונות תקשורת ממקרקעין: א. בפנינו ערעור וערעור-שכנגד על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופט מר א. אליקים) ב-ת.א. 22433/04, מיום 13.5.08, לפיו חוייבה הנתבעת: חברת מת"ב מערכות תקשורת בכבלים בע"מ לסלק את ידה משטח חלקה 55 גוש 12255 חיפה (רח' שלונסקי 32 חיפה), ובכלל זה לסלק משטח החלקה את ארונות התקשורת שהוצבו על-ידה בשנת 1999, וזאת לא יאוחר מיום 1.7.08. בנוסף חוייבה המערערת לשלם למשיבים שכר טרחת עו"ד בסכום של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, והחזר אגרה. ב. הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה: לגירסת המשיבים הציבה המערערת את ארונות התקשורת המשרתים את מנויי הכבלים בשטח חלקה 55 גוש 12255 שבבעלותם, והם דורשים מן המערערת את סילוקם. המערערת טוענת שהיא אינה הנתבעת הנכונה (כי אם מת"ב חיפה) כשמאוחר יותר, במהלך בירור התובענה, הועברה הבעלות בארונות ממת"ב חיפה להוט טלקום, שותפות מוגבלת. עוד טוענת המערערת שהארונות מצויים בשטח חלקה 56 שאיננה בבעלות מי מן המשיבים. המערערת גם טוענת שהיא ברת-רשות שאיננה הדירה, וזאת בשל הסכמת הצדדים (במפורש או מכללא). ג. לאחר שמיעת העדויות והעיון בסיכומי הצדדים בכתב ניתן פסק דינו של בית משפט קמא. השאלה האחת בה דן בית משפט קמא היא מיקום ארונות התקשורת. לטענת המשיבים ממוקמים הארונות לפי התשריט ת/2 בחלקה 55 בפינה הדרומית-מזרחית במקום המכונה "פילר", ואילו, טענת המערערת היא שהמיקום של אותו "פילר" בו נמצאים הארונות הוא בתוך קו הגבול של חלקה 56, ובחלקה זו אין למשיבים כל זכויות. בית משפט קמא קבע שניתוח הגרמושקה נ/1 מראה כי בניגוד לגירסת המערערת נמצאים הארונות בתוך תחומי חלקה 55. בית משפט קמא מציין שלפי תכנית המגרש (קנה מידה 1:250), והתוכנית במפלס 2.60- (קנה מידה 1:100), ניתן לראות בבירור את קווי החלקה 55 ובתוך תחומה של אותה חלקה מופיע מיקום הארונות. מוסיף בית משפט קמא ומפנה בפסק דינו לגירסת המצהיר מטעם המערערת מר ארז כהן כמתואר בעמ' 14 לפרוט': "אני תיאמתי עם מר שמעון ידיד שהוא יבנה עבורנו פילר על מנת שנקים שם שניים מתוך שלוש ארונות". (כך במקור). ממשיך וכותב בית משפט קמא בעמ' 3 של פסק הדין: "משמע הפילר הנראה בגרמושקה הוקם על ידי התובע מס' 1 והרי לא ייתכן כי התובע מס' 1 יבנה פילר בשטח שאינו שלו (מבלי שהדבר יתבטא בתגובת הרשויות או בעלי חלקה 56 ותגובה או מחאה שכזו לא היתה)". ד. בהתייחס לשאלה נוספת שעמדה להכרעה: מי הם בעלי הזכויות בחלקה 55 ציין בית משפט קמא שהמשיבים לא הציגו במסגרת ראיותיהם מסמך כלשהו לגבי בעלות או זכות חכירה לדורות במקרקעין נשוא במחלוקת, ואולם, בית משפט קמא שוכנע מעדויות שני המשיבים, שעדותם היתה אמינה עליו, כי שניהם מחזיקים בשטח החלקה בו הוצבו ארונות התקשורת משנת 1999 (המשיב מס' 1 הוא מגיש הבקשה להיתר בניה-אישור מצב סופי - נ/1), וכידוע תביעה לסילוק יד רשאי לתבוע גם המחזיק, ולאו דווקא הבעלים. בית משפט קמא מוסיף שמן העדויות עולה שהמשיבים השכירו את הזכויות בחלק מן הנכס לדיירים שונים וגם עובדה זו מלמדת על היות המשיבים לפחות בעלי זכות החזקה. ה. יתר על כן, טענת ההגנה של המערערת היא שמיקום ארונות התקשורת בוצע בהסכמה מפורשת של המשיבים. המצהיר מטעם המערערת, מר ארז כהן, גם ציין בעדותו שהמשיב מס' 1 הציג עצמו כבעל השטח ובכל הפגישות שהיו למר כהן באתר עם המשיב מס' 1 ניהל זה האחרון את העבודה, וכדברי מר כהן:"זה שלו. זו האסמכתא שלי" (עמ' 13 לפרוט'). בצדק כותב איפוא בית משפט קמא בפיסקה 14 של פסק הדין: "לא ייתכן כי התובעים יהיו הכתובת הנכונה לקבלת הסכמה או רשות להצבת הארונות וכאשר מתעוררת מחלוקת באשר להמשך ההרשאה לא רואה בהם הנתבעת כברי שיח". בית משפט קמא דחה את טענת המערערת לפיה צריך היה להגיש את התביעה כנגד חברת מת"ב חיפה (בעוד שהתביעה הוגשה כנגד "חברת מת"ב- מערכות תקשורת בכבלים בע"מ"). גם אם חברת מת"ב חיפה היא הנותנת את שירות הכבלים באזור, הרי הגורם שהיה בקשר ישיר עם המשיבים, ואשר קיבל את אותה רשות מכוחה הוצבו הארונות בשטח, היא המערערת "מת"ב מערכות תקשורת בכבלים בע"מ", כעולה מן המכתב ת/4 מתאריך 8.4.99, שנכתב על נייר הנושא לוגו של המערערת עצמה, חתום על ידי מנהל רשת התשתית מטעמה, והוא מופנה למשיב מס' 1. בית משפט קמא קובע שהמכתב ת/4 תומך בקיום היריבות בין הצדדים לתביעה. ו. בענין מעמדה של המערערת כבעלת זכויות של בר רשות בשטח נשוא הדיון, הוסיף בית משפט קמא ודן בשאלה האם רשות זו היא הדירה או שמא רשאים המשיבים - נותני הרשות - להפסיקה בכל עת. בית משפט קמא קובע שאין למערערת ראיות או טענות כי נתנה תמורה על מנת לקבל את הרשות לעשות שימוש בשטח. אכן, בשנת 1999 הוזזו הארונות לפי בקשת המשיבים, בתוך השטח המוחזק על ידם, אך המערערת לא דרשה באותו שלב תשלום כלשהו עבור הוצאותיה בגין הזזת הארונות. אילו סברה המערערת שהיא היתה זכאית אז לתשלום בגין הזזת הארונות, או שהיא רואה בויתור על גביית תשלום משום תמורה עבור רשות השימוש, היא היתה דואגת להעלות פרטים אלה על הכתב. המערערת גם לא הביאה ראיות לגבי גובה ההשקעה לכאורה. מוסיף בית משפט קמא שלאחר שמיעת העדויות הוא שוכנע שהמשיבים נתנו למערערת רשות להציב את ארונות התקשורת בשטחם, אך רשות זו ניתנה על ידי המשיבים ללא קבלת תמורה, וללא התחייבות ביחס למשך תקופת ההרשאה. בית משפט קמא קובע שמעדותו של המשיב מס' 1 האמינה עליו הסתבר כי ההסכמה של המשיבים ניתנה לתקופה זמנית, מוגבלת, ובנסיבות אלה הרשות היא הדירה וניתן להפסיקה בכל עת גם אם אין כל מפגע מאותם ארונות. ז. לפיכך, הורה בית משפט קמא למערערת לסלק את ידה משטח חלקה 55 גוש 12255 חיפה, ולסלק משטח החלקה את ארונות התקשורת שהוצבו על ידה בשנת 1999, תוך מתן ארכה לביצוע צו סילוק היד עד 1.7.08. ח. על כך מונח בפנינו ערעורה של המערערת שמיאנה להשלים עם פסק דינו של בית המשפט קמא. אלה טענותיה של המערערת בתמצית: 1. המשיבים אינם בעלי זכויות במקרקעין בהם ממוקמים הארונות. המערערת אינה הנתבעת הנכונה הואיל והארונות אינם נמצאים בבעלותה. הארונות הוצבו בהסכמתם המפורשת של המשיבים. "הוט טלקום" - בעלת הארונות, היא בעלת הרשות במקרקעין. לכן שגה בית המשפט קמא בקבלת תביעתם של המשיבים. 2. הארונות נשוא התביעה מצויים בחלקה 56 שאינה שייכת למשיבים. לראיה מפנה המערערת למפה המצורפת לערעורה וטוענת שהגבול בין חלקה 55 לבין חלקה 56 עובר למעשה בתוך תחומי מגרש 217, כאשר רצועת המקרקעין המזרחית של המגרש האמור, ברוחב של כ-2.5 מטרים, שייכת למעשה לחלקה 56, ואילו כל יתר מגרש 217 נמצא למעשה על חלק מחלקה 55. הארונות נשוא התובענה נמצאים בחלקו הדרום מזרחי של מגרש 217, ובפועל רצועת מקרקעין זו שייכת לחלקה 56 שבה אין למשיבם זכויות כלשהן. לטענת המערערת שגה בית משפט קמא עת קבע כי לא ניתן ללמוד דבר מן התרשים שהובא בפניו לענין מיקום ארונות התקשורת. 3. לא זו בלבד שהמשיבים לא הוכיחו כי הם בעלי הזכויות במקרקעין עליהם ממוקמים הארונות, אלא שהמשיבים גם לא הוכיחו כי הם בעלי זכות החזקה בדירה שבגדרה נמצאים הארונות. בדירה בה ממוקמים הארונות אין למשיבים לא זכות בעלות ואף לא זכות חזקה, ובדירה זו המשיבים הם לכל היותר משכירים. 4. הרישיון להפעלת תשתית התקשורת נמצא בידי "הוט טלקום", שותפות מוגבלת, לפיכך התביעה שהוגשה כנגד המערערת לא הופנתה כנגד בעל הדין הנכון. המשיבים ידעו עובדה זו כבר מראשית הדיון, אך לא טרחו לשנות את התביעה כך שתכלול את "הוט טלקום". משלא נסתר כי המערערת איננה בעלת הזכויות בארונות נשוא התובענה, הרי שמטעם זה היה מקום לדחות תביעת המשיבים כלפי המערערת. 5. לא היה מקום להסתמכות המשיבים על הלוגו של המכתב מיום 8.4.99 (ת/4) שהתקבל אצל המשיבים, וזאת נוכח העובדה שלוגו אחד יכול לכלול תחתיו מספר חברות שונות. 6. ארונות התקשורת הוצבו בהסכמתם של המשיבים. שינוי בעמדתם של המשיבים בענין המשך הצבת הארונות למשך תקופה ארוכה יותר מהווה הרחבת חזית ביחס לטענות המקוריות שהועלו על ידם. העובדה היא שהמשיבים הם אלה שבנו "גומחה" מיוחדת המיועדת לארונות דבר המצביע על הסכמתם להצבת הארונות לתקופה לא מוגבלת. 7. המשיבים קיבלו תמורה בעד הסכמתם להצבת ארונות התקשורת. בית המשפט שגה עת קבע שהמשיבים לא קיבלו תמורה וזאת לאור הראיות שהובאו בפניו. התמורה מתבטאת בשני פרטים: האחד : העתקת הארונות משטח ציבורי שלפני מגרש 217, לגומחה שנבנתה במיוחד עבורם. המשיבים לא נשאו בהוצאות העתקת הארונות, כי אם מת"ב חיפה, למרות שניתן היה לחייב את המשיבים לשאת בעצמם בנטל הכספי של ההעתקה. משמעות הויתור מוערכת בכ-50,000 ₪ (עיינו: עמ' 11-12 לפרוט' מיום 21.12.07). ההיבט הנוסף של ההטבה הוא בניית אבני שפה במדרכה. לפיכך טוענת המערערת כי מת"ב חיפה היא ברת רשות בגומחה שנבנתה במיוחד עבור ארונות התקשורת, ואין המשיבים רשאים לסלק את בעלת הארונות - מת"ב חיפה, מן הגומחה. המערערת מפנה ל-ע"א 515/76 לוי נ' חיים ויצמן ואח', פ"ד ל"א(2), עמ' 127. המערערת השקיעה סכומים לא מבוטלים בהעתקת הארונות לגומחה, ולפיכך פיתחה המערערת ציפייה כי ההעתקה נעשית באופן בלתי הדיר. המערערת מפנה בענין זה לע"א (ת"א) 2816/03 קונצ'יצקי נ' שפלן, , תק-מח 2006 (2) 991. 8. המשיבים הסכימו לכיסוי דקורטיבי של ארון התקשורת, מה שמצביע על קיומו של הסכם בין הצדדים. הוכח כי המשיב ביחד עם נציגי חברת מת"ב חיפה סיירו בשכונה לצורך מציאת כיסוי דקורטיבי לדלת הארונות (מפנה לעמ' 5-6 לפרוט' מיום 31.12.07). זמן קצר לאחר הסיור חזר בו המשיב. התנהגות המשיבים ביחס לסיכום שהיה בין הצדדים היתה בחוסר תום לב מובהק. 9. נוכח האמור לעיל טעה בית המשפט קמא בפסיקתו. לפיכך, עותרת המערערת לביטול פסק דינו של בית משפט קמא, ולדחיית תביעת המשיבים. ט. תמצית טענות המשיבים: 1. כשהחליטו המשיבים בתחילת שנת 1999 לבנות את ביתם בשכונת דניה בחיפה, נודע להם שהמערערת ביצעה בניה בלתי חוקית על שטחם כשהציבה ארונות תקשורת על שטחם, תוך ניצול העובדה שהמשיבים היו האחרונים שעדיין לא בנו. הצבת הארונות נעשתה ללא רשותם וללא ידיעתם של המשיבים. לאחר דין ודברים הסכימו המשיבים כי ארונות התקשורת יועתקו לחלק הצדדי בשטחם של המשיבים, וזאת לפרק זמן קצוב עד שהמערערת תקבל אישורים מעיריית חיפה לצורך העתקת הארונות למיקום חדש. בסוף שנת 2004, עקב הרעש הבוקע מן הארונות והסבל הרב שנאלצים המשיבים לעבור, הם הגישו את התובענה לסילוק יד נשוא הדיון. 2. לטענת המשיבים יש למחוק מן הערעור את כל הטענות העובדתיות שמנסה המערערת לפתוח לדיון בערעור זה, הואיל והמערערת מנסה "לפתוח" את התיק מחדש, וטוענת לטעויות בממצאים עובדתיים, בעוד שערכאת הערעור בודקת אך ורק או בעיקר טעויות משפטיות. 3. המשיבים הם הבעלים והמחזיקים בכל שטח הגוש והחלקה. בחלק האחד הם מתגוררים ואת החלק השני הם משכירים לצדדי ג' שונים. הארונות של המערערת נמצאים בשטח שבחזקת שתי הדירות השייכות למשיבים. 4. המשיבים הוכיחו שהם הבעלים של המקרקעין בהם מוצבים הארונות של המערערת. הוכח גם במסגרת הראיות בבית משפט השלום שהמשיבים הם המחזיקים בשטח של כל הגוש והחלקה, ובעיקר אותו חלק של החלקה שם מוצבים הארונות. 5. המערערת, בהתנהלותה ובהתנהלות שליחיה מאז 1999, ובהמשך, חזרה ואישרה כי מיקום ארונות התקשורת בוצע בהסכמה מפורשת של המשיבים בשטחם. רק כשנתבקשה המערערת לסלק את הארונות היא העלתה טענות סותרות. תחילה טענה שמדובר בשטח ציבורי, ולאחר מכן טענה שמדובר בשטח של אחד השכנים. לאמביוולנטיות זו שבהתנהלות המערערת התייחס בית משפט קמא בסעיף 14 של פסק דינו. 6. טוענים המשיבים שהמערערת מאשרת בסעיף 6 לתצהיר העדות הראשית של אחראי התשתיות מר ארז כהן, שארונות התקשורת נמצאים בשטחם של המשיבים, בהוסיפו שהארונות נמצאים בשטח שאותו המשיבים משכירים. למעשה מאשרת המערערת כי הארונות הוצבו בהסכמת המשיבים, ובכך היא גם מאשרת את החזקת המשיבים בחלקה שבה מוצבים ארונות התקשורת, דבר המאשר את מעמדם של המשיבים כבעלי זכות חזקה לפחות. 7. המשיבים צירפו לכתב התביעה נסח רישום מקרקעין המאשר את בעלותה של המשיבה מס' 2 במקרקעין ובמקביל צירפו מפה המתארת את גבול הגיזרה של שטחם. בפינה הימנית התחתונה (הדרומית מזרחית), מצויין מיקום הארונות וניתן לראות בבירור שהארונות נמצאים בתחומי הגיזרה של חלקה 55. באותם חלקים מופיע מיקומם של הארונות התואם את תרשים המדידה שהוצג על ידי המשיבים (ת/2), שהעתקו שובץ בגרמושקה, ובו נמצאים ארונות התקשורת של המערערת. 8. באשר לטענת המערערת כי הפילר נמצא מחוץ לגבולות שטחם של המשיבים, טוענים המערערים שטענה זו הועלתה לראשונה בערעור. המערערת מסתמכת לענין זה על תרשים סביבה שלא בוצע עדיין בפועל, ואין בינו לבין המציאות כל קשר. החלוקה לפי תרשים הסביבה אמורה לעבור אישורים וועדות, ורק לאחר מכן יהיה רישום מחודש שיהא מותאם למגרשים ולחלקות. 9. טוענים המשיבים שהמערערת קיבלה מהם רשות זמנית להצבת ארונות התקשורת בשטחם, והמערערת הודיעה שתפנה לעירייה לקבל אישורים לשימוש בקרקע ציבורית, ואולם, המערערת מעולם לא ביצעה פניה זו. 10. גם אם תקבל המערערת מעמד של ברת-רשות בשטח של המשיבים, הרי מדובר ברשות זמנית, כשהרשות הדירה, ואין חולק שלא ניתנה תמורה בגין רשות זו. לכן, ניתן לבטל את הרשות בכל עת כפי שעשו המשיבים כשפנו למערערת במכתב בנובמבר 2004. 11. המשיבים טוענים שלא ניתנה להם כל תמורה. גם מעיון בתצהירו של מר ארז כהן מטעם המערערת עולה שאין למערערת כל ראיות או טענות כי ניתנה תמורה למשיבים בגין הרשות לעשות שימוש בשטח נשוא הדיון. 12. הגומחות נבנו על ידי המשיבים ושולמו על ידם. המשיבים מדגישים שהמערערת התקינה את ארונות התקשורת בשטחם של המשיבים, שלא כדין, תוך ניצול העובדה שהמשיבים לא בנו בשטחם עד שנת 1999. גם לאחר שנתגלתה העוולה, המשיכה המערערת בפלישתה לשטח בטענה שהיא פונה לעיריה כדי למצוא מקום חדש. משנענתה המערערת בשלילה על ידי כל הגורמים אליהם פנתה, קיבלה היא מן המשיבים אישור זמני להימצא בשטחם של המשיבים, אך במקום להודות להם, ממשיכה המערערת וגוררת את המשיבים בבתי המשפט. 13. יש לדחות את טענת המערערת כאילו אין היא בעלת הדין הנכונה. המערערת היא זו שהיתה בקשר ישיר עם המשיבים, וקיבלה את הרשות הזמנית כעולה מן המכתב ת/4 מיום 8.4.99, הנושא את הלוגו של המערערת, וחתום על ידי מנהליה. מוסיפים המשיבים שבשנת 1999 הוזזו הארונות לפי בקשת המשיבים, ומיקומם, בהתאם לרשות ההצבה הזמנית שניתנה על ידי המשיבים, נעשה בשיתוף פעולה מלא עם המשיבים. על יסוד כל האמור לעיל עותרים המשיבים לדחיית ערעורה של המערערת. י. בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפנינו ביום 29.12.09, חזר ב"כ המערערת על תמצית עיקרי הטיעון שהגיש. ב"כ המערערת טען, בין יתר הדברים, שבפסק-הדין של בית משפט קמא נכתב שהתרשים שבגרמושקה נעשה ללא קנה מידה, וזאת חרף העובדה שצויין מעל התרשים קנה המידה 1:1250. עוד טען ב"כ המערערת שלא היה מקום להסתמך על המכתב ת/4 מיום 8.4.99 שבו מופיע הלוגו הואיל ובמסגרת אותו לוגו מופיעות עוד חברות. ב"כ המערערת חזר והדגיש שהבעלות בארונות התקשורת איננה של המערערת. לטענת ב"כ המערערת לפי התרשים שבגרמושקה ארונות התקשורת אינם מצויים בחלקה מס' 55 כי אם בחלקה 56 שאיננה שייכת למשיבים. ב"כ המשיבים חזר על עיקרי הטיעון שהוגשו מטעמו. י"א. לאחר שנתנו דעתנו לפסק דינו של בית משפט קמא, להודעת הערעור, לעיקרי הטיעון של באי כח שני הצדדים, למסמכים הרלוונטיים, ולטיעוניהם של באי כח שני הצדדים בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 29.12.09, מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות. י"ב. בית משפט קמא פירט את השאלות שבמחלוקת, דן והכריע בהן בהתאם לתשתית הראייתית שהונחה בפניו, ובהתאם לקביעות העובדתיות הרלוונטיות והמוצגים שהוגשו. לא שוכנענו כי נפל בפסק דינו של בית משפט קמא פגם שיהא בו כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. י"ג. לא נעלמה מעינינו טענתו של בא כוח המערערת לפיה נפלה שגגה בפסק הדין של בית משפט קמא (סעיף 9) שם צויין שמתרשים הסביבה המופיע בגרמושקה (נ/1), לא ניתן ללמוד דבר הואיל ואין בו מידות ונתונים, והרי, כך טוען ב"כ המערערת, צויין בתרשים הסביבה קנה מידה של 1:1250. ואולם, שגגה זו לא הביאה לטעות מהותית הואיל ובית משפט קמא ביסס כראוי את מסקנתו ביחס למיקום הארונות בהתאם לתכנית המגרש ותכנית המפלס שם, כך ציין בית משפט קמא, ניתן לראות בבירור את קווי החלקה 55 שבתוך תחומיה מופיע מיקומם של ארונות התקשורת התואם את תרשים המדידה ת/2 שהעתקו שובץ בתוך אותה גרמושקה. י"ד. עוד ציין בית משפט קמא שהמצהיר מטעם המערערת מר ארז כהן, העיד שהוא תיאם עם המשיב מס' 1 שהלה יבנה פילר על מנת למקם שם שניים מתוך שלושת הארונות. מכאן, שהפילר הנראה בגרמושקה הוקם על ידי המשיב מס' 1. בצדק כותב בית משפט קמא בפיסקה 9 סיפא של פסק דינו: "והרי לא יתכן שהמשיב מס' 1 יבנה פילר בשטח שאינו שלו (מבלי שהדבר יתבטא בתגובת הרשויות או בעלי חלקה 56 ותגובה או מחאה שכזו לא היתה)". ט"ו. תמימי דעים אנו עם בית משפט קמא שתביעה לסילוק יד רשאי להגיש גם המחזיק במקרקעין ולאו דווקא הבעלים (רע"א 5058/99 אילנה כספי נגד מנחם דויטש, עו"ד, פ"ד נ"ה(4) 529), והרי בענייננו השכירו המשיבים את זכויותיהם בחלק מן הנכס לדיירים שונים, וגם בכך יש משום תמיכה למעמדם כבעלי זכות החזקה. ט"ז. כפי שמציין בית משפט קמא (פיסקה 13 של פסק-הדין) טוענת המערערת בסיכומיה שמיקום ארונות התקשורת בוצע בהסכמה מפורשת של המשיבים. המצהיר מטעם המערערת מר ארז כהן העיד בעמ' 13 לפרוט' שהמשיב מס' 1 הציג עצמו כבעלים של השטח ובכל הפגישות של מר כהן עם המשיב מס' 1 באתר, ניהל המשיב מס' 1 את העבודה, וכדברי מר כהן בעדותו: "זה שלו. זו האסמכתא שלי". לא נוכל אלא להצטרף לדבריו של בית משפט קמא בפיסקה 14 של פסק דינו: "לא ייתכן כי התובעים יהיו הכתובת הנכונה לקבלת הסכמה או רשות להצבת הארונות וכאשר מתעוררת מחלוקת באשר להמשך ההרשאה, לא רואה בהם הנתבעת כברי שיח". י"ז. בשאלה האם המערערת היא בעלת הדין הנכונה, היפנה בית משפט קמא למכתב המערערת ת/4 מיום 8.4.99, הממוען אל המשיב מס' 1 ועניינו "העתקת ארונות - שלונסקי 32 חיפה", דהיינו, המכתב בו נאמר: "הריני לאשר כי חברת מת"ב תעתיק את הארונות למיקום החדש שייקבע על ידי עירית חיפה וזאת על חשבון חברת מת"ב. עם קבלת האישור מעירית חיפה למיקום הארונות, אנו נבצע את העבודה במהירות המירבית ולשביעות רצונך המלאה. בהזדמנות זו ברצוני להודות לך על הסבלנות הרבה שהפגנת למרות כל המאמצים שנעשו על ידנו למציאת הפתרון". הלוגו של המכתב הינו של המערערת עצמה: מת"ב - מערכות תקשורת בכבלים בע"מ, והוא חתום על ידי מנהל רשת תשתית של המערערת. י"ח ברי, שבנסיבות אלה מושתקת ומנועה המערערת מלטעון שאין היא בעלת הדין הנכונה. בצדק קבע בית משפט קמא בפיסקה 16 של פסק דינו שהמכתב ת/4 תומך בקיום היריבות שבין הצדדים. נוסיף, שהמשיבים רשאים היו להסתמך על המצג של המערערת, כעולה ממכתבה מיום 8.4.99 (ת/4), דהיינו, שהיא תעתיק את הארונות, על חשבונה, למיקום החדש שייקבע על-ידי עיריית חיפה, ועם קבלת האישור מן העירייה למיקום הארונות תבצע המערערת את העבודה במהירות המירבית. עתה, מנסה המערערת לטעון שהיא אינה בעלת הדין הנכונה של המשיבים, שהארונות כלל אינם בחלקה השייכת למשיבים, ושהרשות שהיא קיבלה מן המשיבים היא בלתי הדירה, אך טענות אלה של המערערת דינן להידחות ולו מן הטעם שהמכתב ת/4 יצר מצג שהמשיבים רשאים היו להסתמך עליו. המערערת מושתקת מלהתכחש למצג שהציגה בפני המשיבים, אשר שינו את מצבם לרעה בכך שהסכימו לאפשר למערערת להמשיך בהצבת הארונות בשטחם, לתקופה זמנית. אנו מפנים לדבריה של כב' השופטת (בדימוס) ד. דורנר ב-רע"א 7831/99 אהרון צוריאנו נ' ד"ר אברהם צוריאנו, פ"ד נ"ז(1) 673, בעמ' 685 (דעת הרוב): "השתק מכוח מצג מונע מבעל-דין מלהתכחש למצג שהציב בפני בעל-הדין היריב, אם האחרון הסתמך על המצג באופן סביר ובתום-לב ועקב כך שינה מצבו לרעה. ראו G.S. BOWER THE LAW RELATING TO ESTOPPEL BY REPRESENTATION [24]. כיום, לאחר חקיקת חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, "... יש לראות בדיני ההשתק פן אחד של תורת תום הלב שנקבעה בחוק זה" (רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד [12], בעמ' 101). מצג שבעטיו שינה הצד האחר את מצבו לרעה, ולא כל שכן כאשר יוצר המצג נהנה משינוי מצב הצד האחר לרעה, משתיק את יוצר המצג מלטעון טענה הסותרת את מצגו, שכן העלאת טענה כזאת אינה מתיישבת עם חובת תום-הלב". וכן דבריה של כב' השופטת (בדימוס) ד. דורנר ב-רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור, פ"ד נ"ו(1) 577, בעמ' 590: "נסיבות אלה מקימות השתק דיוני המונע את הצד שנהנה מהסדר מוסכם שגיבש עם יריבו מלטעון ומלהוכיח טענות, אפילו אם הן נכונות, הכופרות בתוקף ההסדר. ההשתק חל מכוח חובת תום הלב, שממנה נובע האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. פן של איסור זה משתקף במניעה לכפור במצג שבעטיו ניתן סעד במשפט ושבעקבותיו הצד האחר שינה לרעה את מצבו" (ההדגשה שלנו). י"ט. בית משפט קמא הגיע למסקנה, בשים לב לתצהירו של מר ארז כהן מטעם המערערת, שאין למערערת ראיות או טענות כי נתנה תמורה על מנת לקבל רשות לעשות שימוש בשטח, ומכאן שעסקינן ברישיון שניתן על ידי המשיבים למערערת שלא בתמורה. רישיון כזה ניתן לביטול בכל עת (ע"א 618/05 דיאמנשטיין נגד מחלקת עבודות ציבוריות, מיום 21.3.07). כ. עוד קבע בית משפט קמא, על יסוד עדותו של המשיב מס' 1 שהיתה אמינה על בית משפט קמא, כי ההסכמה של המשיבים ניתנה לתקופה זמנית ומוגבלת, ולכן בנסיבות אלה הרשות הדירה וניתן להפסיקה בכל עת. ברי שאין מקום להתערבותנו בקביעות עובדתיות וממצאים שבמהימנות שנעשו על ידי הערכאה הדיונית, לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניה. כ"א. סבורים אנו שבית משפט קמא ניתח כראוי את הסוגיות המשפטיות הרלוונטיות, קבע מימצאים המעוגנים בתשתית הראייתית שהונחה בפניו, והסיק את המסקנות המשפטיות המתבקשות ממימצאים אלה. לא שוכנענו שנפלה בפסק דינו של בית משפט קמא טעות שיהא בה כדי לחייב התערבותה של ערכאת הערעור. על יסוד כל האמור לעיל, הגענו למסקנה לפיה דין הערעור להידחות. כ"ב. מכאן לערעור - שכנגד: ביום 23.11.05 הגישו המשיבים בקשה לבית-משפט קמא להתיר להם פיצול סעדים לפי תקנה 45 של תקנות סדר הדין האזרחי, כך שיוכלו בעתיד לתבוע קבלת סעד כספי בגין תביעתם. כזכור, בכתב התביעה (שהוגש בסדר דין מקוצר) עתרו המשיבים כי המערערת תסלק את ידה מן המקרקעין של המשיבים, מבלי שנתבע בתביעה זו סעד כספי. בהחלטתו מיום 27.11.05 דחה בית-משפט קמא את הבקשה לפיצול סעדים בציינו, שעל המשיבים להוכיח את כל טענותיהם המפורטות בכתב התביעה, לרבות כל סעד לו הם זכאים. כ"ג. בערעור - שכנגד תוקפים המשיבים את החלטתו הנ"ל של בית-משפט קמא ועותרים למתן החלטה שתאפשר להם לתבוע דמי שימוש ראויים (עיינו רע"א 1156/02 + רע"א 1238/02 עבד אלסלאח ח'יר נ' אלון לידאי, פ"ד נ"ז(3) 949). בדיון שהתקיים בפנינו ביום 29.12.09 הודיע ב"כ המערערת שאין הוא חולק על כך שברמה העקרונית היה מקום להרשות למשיבים פיצול סעדים, אם כי הוא סבור שארונות התקשורת הינם בחלקה 56, שאינה בחזקת המשיבים, ולכן לא מגיע להם דבר, ובכל מקרה, כך לטענת ב"כ המערערת, היתה המערערת ברת-רשות כדין, וגם משום כך אין היא חייבת דבר למשיבים. כ"ד. כפי שהוסבר ב-רע"א 1156/02 הנ"ל, זכותו של התובע לקבל דמי שימוש ראויים עבור החזקתו של הנתבע בנכס מיום ביטול הרשות ועד פינוי הנכס. יסודותיה של עילה זו נטועים בדיני עשיית עושר ולא במשפט, ועילה זו, המבוססת על פסק-הדין לסילוק יד, טרם התגבשה בעת הגשת התביעה. הואיל ועסקינן בשתי עילות נפרדות, ובסעדים הצומחים מכל אחת מהן, לא נזקק למעשה התובע לרשות לפצל את הסעדים, ורשאי הוא לתבוע בעתיד דמי שימוש ראויים. כ"ה. מכל מקום, וכדי למנוע כל שמץ של ספק בעתיד, רואים אנו לנכון לקבל את הערעור - שכנגד ולהרשות למשיבים לפצל את הסעדים במובן זה שרשאים הם להגיש תביעה כנגד המערערת בגין דמי שימוש ראויים עבור החזקתה של המערערת בארונות התקשורת בחלקה שבהחזקת המשיבים ממועד ביטול הרשות ועד לסילוק ידה של המערערת מן הנכס. כ"ו. התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאנו דוחים את ערעורה של המערערת, ומקבלים את הערעור - שכנגד של המשיבים, לפי המוסבר לעיל. אנו מחייבים את המערערת לשלם למשיבים שכ"ט עו"ד בסכום של 7,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק, ולרבות סכום האגרה ששילמו המשיבים בגין הערעור - שכנגד. פינויפינוי מקרקעיןרהיטים (תביעות)מקרקעין