תשלום מכס על מוצרים שנגנבו

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום מכס על מוצרים שנגנבו: 1. התובעת היא חברה הנותנת, בין היתר, שירותי אחסון לטובין שונים כ"מחסן מטען כללי" כמשמעותו בסעיף 69(1) לפקודת המכס, או כ"מחסן חופשי" באשדוד. בסוף השבוע שבין 17.2.06 ל 19.2.06 ארעה פריצה במחסן ונגנבו ממנו טובין, כאשר ערך המיסים על הטובין הגנובים הינו בסך 1,600,792 ₪. ואכן, בהתאם להחלטת בית המשפט בבש"א 167243/06 שולם על ידי התובעת לרשות המיסים סכום של 1,652,942 ₪. הנתבעת דרשה את תשלום המס בהסתמך על סעיף 83 לפקודת המכס וטענה כי מעולם לא חלקה התובעת על חבותה במס אלא עם הגשת תובענה זו, למרות שהתנהלו בין הצדדים פגישות ותכתובות עובר להגשת התביעה. התובעת עתרה למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי התובעת אינה חייבת בתשלום מיסים בגין הטובין שנגנבו, כפי שנדרשו על ידי הנתבעת, שכן לטענתה, בסמכותו של המנהל (מנהל המכס), להחזיר את תשלום המכס או לוותר על תשלומו בהתאם לסעיפים 92 ו- 150(1) לפקודת המכס.  טענת התובעת היא כי סמכות זו היא סמכות חובה בהתקיים הנסיבות המתוארות בכל אחד מסעיפי החוק. 2. מטעם התובעת הצהיר מר אבינועם בורנשטיין (להלן: " מר בורנשטיין"), אשר משמש מנכ"ל אצל התובעת. מר בורנשטיין טען כי נתן הוראה להעביר ליבואן עודה טריידינג, באמצעות חברת מעיין בע"מ, לבקשת בא כוחו של היבואן, פיצוי בגין הפריצה האמורה בסך 52,910$, תעודת זיכוי ליבואן א.ח. אלקטרוניקה בסך 21,319.81 ₪ וכן תעודת זיכוי ליבואן קולדן סחר/ג'רי אלן בסך 6,433.25 ₪ בגין נזקי הפריצה. כן הגישה התובעת חוות דעת מומחה של מר יעקב גטלר, מקימה ומנהלה של חברת סקיונט, העוסקת בתכנון ויעוץ מערכות בטחון, שחזור תרחישי פריצה, הקמת מערכי אבטחה  ועוד. מר גטלר טען כי ביסס את חוות דעתו על ניסיונו הרב, סיור שערך במקום, שחזור הפריצה, עובדות שנמסרו לו מפי מר שמעון פרץ ומר עופר כהן, דו"ח פעילות מוקד צוות 3,  אירועים הרשומים בזיכרון האזעקה ותיעוד מצלמות האבטחה השייכות לעסק סמוך. מר גטלר טען, כי ביום 20 בפברואר ביצע בדיקה באתר ומצא כי מערכת האזעקה תקינה ונמצאו גלאים רבים מנוטרלים בקוד טכנאי. הוא קבע בחוות דעתו, כי הפריצה הייתה מתוכננת היטב כאשר הפורצים למדו את השטח,  את הנתונים השונים ועבודתו של השומר והעלה תהיות לגבי תפקודם של צוות 3 אשר נטרלו לכאורה גלאים. תצהיר נוסף הוגש כתמיכה לטענות התובעת, תצהירו של מר עופר כהן, מנכ"ל התובעת בשנים 2007-2004. בהעדר התייצבותו של מר כהן לישיבת ההוכחות, נמחק תצהירו מהתיק בהחלטה מיום 13.4.11. 3. הנתבעת טענה כי לתובעת רישיון מחסן על פי סעיף 68 לפקודת המכס וכן הציגה פוליסת ביטוח של התובעת על סך 15,000,000 ₪ מחברת הביטוח "הפניקס", כאשר מנהל המכס והמע"מ מוטב בלתי חוזר בהן בקשר למיסים. הנתבעת טענה כי על פי סעיף 83 לפקודת המכס ותקנה 23 ז' ( ב ) לתקנות המכס, חייב בעל רישיון בתשלום המיסים עבור טובין שנגנבו, ובהתאם שלחה ביום 2.3.06 דרישה בכתב לתשלום 1,600,792 ₪. לאחר מכן, בעקבות בש"א 167243/06, שילמה התובעת 1,652,942 ₪ בגין המיסים, המע"מ וריבית והצמדה בגין הפיגור. לדברי הנתבעת, התשלום לא בוצע "תחת מחאה", מעולם התובעת לא התנגדה ולא חלקה על תשלום המס, חרף הפגישות וחילופי התכתובות בין הצדדים, ולתובעת נודע על התנגדות התובעת לתשלום המס רק עם הגשת תביעה זו. עוד טענה הנתבעת, כי התובעת הסתירה ממנה את עמדת חברת הביטוח, לפיה התובעת לא עמדה בדרישות המיגון כפי שדרשה, ולכן הפוליסה בוטלה. לטענת הנתבעת, עובדה זו נודעה לה רק בהגשת הבקשה למתן צו מניעה זמני שהוגשה בתובענה דנן. עוד הוסיפה הנתבעת, כי פרטי הסדרי האבטחה אינם באחריות המכס ואלה מוסדרים לרוב בין המחסן לבין חברת הביטוח. 4. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי במסמכים ובסיכומים, ושקלתי את השיקולים המשפטיים הצריכים לעניין, אני קובעת כי דין התביעה להידחות. התובעת עותרת לפסק דין הצהרתי, בדבר אי חיובה בתשלום המיסים, אשר הושת עליה בגין הטובין הגנובים. הדרך לבירור סכסוך שהתגלע בנוגע לתשלום מיסי ייבוא, מוסדר בסעיף 154 לפקודת המכס (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"), אשר קובע כי בעל טובין, ישלם "אגב מחאה" את הסכום הנדרש על ידי גובה המכס ויפנה בתוך שלושה חודשים מיום התשלום בתביעה נגד רשות המיסים, להחזרת מיסי הייבוא אשר שולמו על ידו. וזו לשון הסעיף האמור: "(א) התגלע סכסוך בנוגע לסכום המכס או לשיעור המכס המשתלם על טובין מסויימים, או בנוגע לחבות הטובין במכס לפי דיני המכס, רשאי בעל הטובין לשלם אגב מחאה את הסכום הנדרש על ידי גובה המכס, וסכום ששולם בדרך זו ייחשב לגבי בעל הטובין כשיעור המכס הנכון המשתלם על הטובין, כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת בתובענה שהוגשה לפי סעיף זה. (ב) בעל הטובין רשאי, תוך שלושה חדשים מיום התשלום, להגיש תובענה נגד הממשלה להחזרת הסכום ששילם כאמור, כולו או מקצתו. (ג) אין להגיש תובענה להחזרת כל סכום לפי סעיף זה, אלא אם לפני התשלום נכתבו ברשמון הטובין המלים "שולם אגב מחאה" ונחתמו בידי בעל הטובין או בידי סוכנו." הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי ביום 3.12.06 שילמה התובעת סך של 1,652,945 ₪, וכי התשלום לא בוצע "תחת מחאה", כנדרש. אולם, העדה מטעם הנתבעת, הגב' שרה הוד, העידה כי התובעת הגישה את התביעה דנן, עוד בטרם שילמה את הסכום הנדרש על ידי הנתבעת. הגב' הוד העידה, כי התשלום שולם על ידי התובעת בחודש 11/2006 (ראו ע"מ 16, שורה 30, לפרוטוקול מיום 8.9.11) התביעה דנן הוגשה ביום 4.7.2006, קרי, לפני מועד התשלום. אשר על כן, אין ספק, כי התשלום אשר בוצע על ידי התובעת שולם תחת מחאה. השאלה העיקרית שבמחלוקת בין הצדדים הינה האם קיים לתובעת פטור מתשלום המס, על פי הוראות הפקודה. הצדדים חלוקים בעניין מהות סעיף הפטור שיש להחיל במקרה הנדון. התובעת בתביעתה, סומכת את טענותיה על שני סעיפי פטור המנויים בפקודה,  סעיף 150(1)  וסעיף 92. לעומת זאת, הנתבעת טוענת, כי סעיף 150(1) לפקודה הינו סעיף כללי לעומת הוראת סעיף 92 לפקודה, המתייחס באופן ספיציפי למחסני רישוי וקובע הסדרים ייחודיים בעניין ויתור או השבה על תשלומים בגין טובין שאבדו או הושמדו. לאחר עיון בטענות הצדדים, אני מקבלת את טענת הנתבעת, וקובעת כי עובדות המקרה שלפנינו, נכנסות לגדר סעיף 92 לפקודה. סעיף 92 לפקודה קובע הסדר ספיציפי בעניין ויתור תשלומי מכס או החזר תשלומי מכס על טובין שאוחסנו, אבדו או הושמדו מתוך המחסן. לעומת זאת, סעיף 150(1) לפקודה, קובע הסדר כללי להחזרת מכס או ויתור על תשלומו בשני תנאים. האחד ,במקרה בו הטובין אבדו או ניזוקו. והשני, כי התביעה להחזר המכס או לויתורו נעשתה בטרם שוחררו הטובין מהמכס. עיון בנוסח הסעיף, מראה כי מדובר גם על טובין שאבדו או ניזוקו עוד בטרם הגיעו לפיקוח רשות המכס. וזו לשון סעיף 150: "המנהל רשאי להחזיר מכס או לוותר על תשלומו, כולו או מקצתו, באחת מאלה: (1) הטובין אבדו, הושמדו, ניזוקו או נעזבו לרשות המכס, בין בעודם בפיקוחה ובין לפני כן; ובלבד שלא תוגש תביעה להחזרה או לויתור אחרי שסולקו הטובין מפיקוח רשות המכס; (2) הטובין סולקו מפיקוח רשות המכס ותוך ששה חדשים לאחר סילוקם נתגלו בהם אי התאמה לתנאי המכר או ליקוי, שהיו קיימים בהם בשעת סילוקם; ובלבד שהתביעה על החזרה או ויתור הוגשה מיד לאחר הגילוי האמור והוכח להנחת דעתו של גובה המכס כי לא היה בטובין כל שימוש בישראל, או אם היה שימוש, לא היה זה אלא השימוש שגרם לגילוי אי-התאמתם לתנאי המכר או לגילוי ליקוי שהיה קיים בהם בשעת סילוקם ואילולא אותו שימוש לא היו אי-ההתאמה או הליקוי ניתנים לגילוי." במקרה דנן, מדובר בטובין שאוחסנו במחסן התובעת, קרי, הטובין כבר הגיעו לפיקוח רשות המכס. הטובין נגנבו ממחסן התובעת שהינה בעלת רישיון מחסן כללי (עפ"י סעיף 68 לפקודה). על ההבדלים בין הסעיפים 150(1) לפקודה לבין הסעיף 92 לפקודה עמד כבוד השופט רובינשטיין כהאי לישנא: " ....אבדן טובין שאוחסנו במחסן רשוי חל לכאורה הסדר ספציפי הקבוע בסעיפים 93-92 לפקודה, .....הפרק החמישי לפקודה עוסק, כפי שמורה שמו, ב"החסנת טובין". סימן א' (סעיפים 94-68) עוסק במחסנים רשויים", וקובע שורת הסדרים יחודיים בעניין ויתור או השבה של תשלומים בגין טובין שאבדו או הושמדו" (עא 5694/07 שרכאת יאמכו ללתג'אריה אלעאמה נ מדינת ישראל ) לפיכך, סעיף 92 לפקודה הוא הסדר ספציפי לעומת סעיף 150 (1) לפקודה, אשר עוסק בהוראה כללית יותר ועל כן הסעיף החל על נסיבות המקרה דנן, הינו סעיף 92 לפקודה. התובעת טוענת כי היא עומדת בתנאי סעיף 92, המקנה לה פטור מתשלום המכס על טובין. וזו לשון סעיף 92: "טובין שהוחסנו או שנרשמו להחסנה או למסירה מן המחסן, ואבדו או הושמדו מחמת מאורע שלא ניתן למנוע, אם בהיותם באוניה ואים בשעת סילוקם, הנחתם או קבלתם למחסן ואם בתוך המחסן, רשאי המנהל לוותר על המכס החל עליהם או להחזיר את המכס ששולם עליהם, כולו או מקצתו" הסעיף מונה שלושה תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם רשאי המנהל לוותר על תשלום המכס. התנאי הראשון קובע, כי על הטובין להיות מאוחסנים או שנרשמו להחסנה או שנרשמו למסירה מן המחסן. התנאי השני, עוסק בטובין שאבדו או הושמדו מחמת מאורע שלא ניתן היה למנוע. התנאי השלישי, עוסק במיקום הטובין מבחינת ציר הזמן. בענייננו, המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב התקיימותו של התנאי השני "אבדו... מחמת מאורע שלא ניתן למנוע". התובעת טוענת כי למונח "אבדו", בקשר לטובין החייבים במס, יש ליתן פירוש תכליתי ולהחיל במקרה זה גם מקרי פריצה וגניבה. מאידך, הנתבעת טוענת כי אין לפרש את המונח "אבדו" כך שיחול גם על  מקרי גניבה ופריצה, אלא יש לפרש את המונח "אבדו" ככליה של הטובין, השמדה וירידת ערך. ישנה מחלוקת בפסיקה לעניין פירוש המילה "אבדו",אלא שבמקרה דנן אין צורך להכריע בטענה זו, מאחר וכפי שעולה מהעדויות, הסיפא של התנאי השני, "מאורע שלא ניתן למנוע", לא מתקיים. את  המונח "מאורע שלא ניתן למנוע" יש לפרש לפי הפירוש החל על סעיף 2 (ב) לחוק השומרים, תשכ"ז - 1967. כבוד השופט עמית עמד על ההקשר שבין סעיף 92 לפקודת המכס לבין הוראת בסעיף 2 (ב) לחוק השומרים, כהא לישנא: "משהזכרנו את חוק השומרים נזכיר גם את הוראת סעיף 2 (ב) לאותו חוק, הקובעת כי שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו "זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן", נוסח המזכיר את הוראת סעיפים 92-93 לפקודה, עליהם נסמך חברי בחוות דעתו. לא למותר לציין כי נוסח זה מציב לגבי שומר שכר רף גבוה מאוד, כמעט של אחריות מוחלטת. (שירלי רנר, חוק השומרים, תשכז - 1967 (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, תשנ"ח) 104-100" (עא 5694/07 שרכאת יאמכו ללתג'אריה אלעאמה נ מדינת ישראל ) מן הפרט אל הכלל, יש לבחון את עובדות המקרה והעדויות לצורך ההכרעה בהתקיימותו של התנאי "מאורע שלא ניתן למנוע". בסוף השבוע שבין 17.2.06 ל- 19.2.06 התבצעה פריצה מתמשכת במחסני התובעת. הפורצים חדרו לתוך מחסניה של התובעת בליל שבת וחזרו שוב וחדרו למחסניה של התובעת בליל יום ראשון. המומחה מטעם התובעת העיד כי התובעת פעלה למיגון המחסן, לפי תורת המיגון, באמצעות חברה מקצועית ולהערכתו הפריצה הייתה בלתי נמנעת. דא עקא, בהמשך עדותו סתר המומחה את דבריו, והודה כי חברה השמירה פעלה בצורה לקוייה (ראה ע"מ 4, שורות 9-7 לפרטוקול מיום 13.4.2011). זאת ועוד, המומחה העיד כי חברת השמירה השתמשה בטכנולוגיות מתקדמות, אולם הליקוי לטענתו היה בתחזוקת המערכת, אשר לא הופעלה בתכיפות גבוהה יותר (ראו ע"מ 7, שורות 10-7 לפרוטוקול מיום 13.4.2011). כפי שעולה מעדותו של המומחה מטעם התובעת, חברת השמירה התרשלה בשמירתה. טענת התובעת לרשלנות עולה הן מעדות המומחה בחקירתו, והן מכתב התביעה שכנגד (נ/2, ע"מ 4) אשר הגישה התובעת כנגד חברת השמירה, ושם טענה כי גניבת הטובין ממחסנה ארעה בשל רשלנותה וחוסר זהירותה של חברת השמירה, וכי היה עליה לצפות כי יהיה ניסיון לפרוץ למחסנה. אשר על כן, מקום בו, לטענת התובעת, חברת השמירה התרשלה בשמירה, אינו יכול להיות מקרה ש "לא ניתן היה למנוע". התובעת הוסיפה וטענה בהקשר זה, כי היות ומחסנה מצוי בפיקוח רשות המכס, התבצעו המהלך השנים ביקורות במחסנה וכי הנתבעת מעולם לא העלתה כל טענה כלפי סידורי השמירה או האבטחה של התובעת בשנים שקדמו לאירוע הפריצה, ובכך מקנה לה פטור מחובת תשלום המכס. בעניין זה המלומדים דורות וזיתון פירטו מהם חובותיו של בעל מחסן רשוי המצוי תחת פיקוח המכס. " ... מחסנים רשויים הינם מחסנים אשר טובין המאוחסנים בהם נחשבים כטובין אשר מצויים "תחת פיקוח המכס". יחד עם זאת, העובדה כי המחסנים הרשויים מוגדרים כמצויים "תחת פיקוח המכס" אין משמעותה כי המחסנים מצויים פיזית תחת "פיקוח המכס".... בפועל, מדובר במחסנים המצויים בבעלות פרטית, המנוהלים כעסק לכל ענין ודבר, והפועלים בהתאם לתנאי הרשיון הניתן להן מכוח פקודת המכס ותקנות המכס. היות ואין פיקוח קבוע של רשות המיסים על המחסנים, מטילה פקודת המכס על בעל מחסן הרשוי חובות ההופכות אותו למעין  "נאמן" של רשות המיסים, בדומה לחובות המוטלות על סוכן המכס, ובמקביל מקנה לרשות המיסים את הסמכות לבדוק את המחסנים ואת הטובין המאוחסנים בהם" (ראו אביגדור דורות, דיני מכס וסחר חוץ, ע"מ 67, (2006)) אשר על כן, אין התובעת רשאית להתנער מאחריותה למיגון המחסנים, בשל היותה בעלת המחסן והאחראית לשמירת הטובין. חובת הנתבעת לבדוק את תחזוקת והפעלת תנאי מיגון ושמירה, איננה פוטרת את התובעת מאחריותה לשלם את המכס במקרה גניבה, ואיננה הופכת את אירוע הגניבה "למאורע שלא ניתן למנוע", בנסיבות שפורטו לעיל. לטענת התובעת עצמה, ולפי עדות המומחה מטעמה, מדובר בגלאים שלא עבדו , בצוות טכני שלא פעל כראוי , ובליקוי בתחזוקת המערכת. מכאן, עולה כי אירוע הגניבה אינו מאורע שלא ניתן היה למנוע. לפיכך, הוראות סעיף 92 לפקודה אינן מתקיימות במקרה דנן, ועל כן, לא קם לתובעת פטור מתשלום המס המוטל עליה עפ"י סעיף 83 לפקודה ולפי סעיף 23 ז' ( ב ) לתקנות המכס. 5. לטענת התובעת, היא זכאית לויתור על תשלום המס גם מכח סעיף 3 לחוק מיסים עקיפים. התובעת טענה בסיכומיה כי היא עומדת בכל שלושת התנאים המנויים בסעיף 3 לחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח -  [להוסיף שנה] (להלן: "החוק") הנתבעת טענה לעניין זה, כי סעיף 3 לחוק איננו רלוונטי למקרה דנן, שכן במקרה של אחסון טובין במחסן רישוי, מועד התשלום של מיסי הייבוא הינו מועד שחרורם ממחסן הרישוי, אולם אם נגנבו הטובין ממחסן רישוי, הרי שהם בגדר טובין שנצרכו בישראל וחובת תשלום מיסי הייבוא בגינם מוטלת על בעל רשיון מחסן הרישוי. עוד טוענת הנתבעת כי לא ניתן להשית את תנאיו של סעיף 3 לחוק בענייננו, כאשר אין מידע כלשהו לגבי מכירת הטובין. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני קובעת כי אין תחולה, במקרה דנן, להוראת ס' 3 לחוק מיסים עקיפים. סעיף 2 לחוק קובע את הכלל לפיו מוטלת החובה על נישום לשלם למדינה מס עקיף. סעיף 3 לחוק קובע חריג לכלל זה, על פיו בהתקיימותם של שלושה תנאים מצטברים לא יחויב נישום בתשלום מס עקיף. לפי סעיף 3 (3) לחוק מיסים עקיפים: "הנישום מכר את הטובין בתום לב...". במקרה דנן, צודקת הנתבעת בטענתה כי יסוד המכירה של הטובין כלל לא הוכח. התובעת לא הביאה כל ראייה כי הנישום (הוא התובעת) מכר את הטובין. בהעדר הוכחת מכירת הטובין ע"י התובעת, שהוא תנאי בלעדיו אין, לא התקיימו יסודות סעיף 3 לפקודת המיסים העקיפים, ואין לו תחולה במקרה דנן. אשר על כן, לאור כל הנימוקים לעיל, התביעה נדחית בזה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך כולל של 30,000 ש"ח (כולל מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. מכסמוצר