בוררות בין זוג נשוי

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בוררות בין זוג נשוי: .1 בתיק אזרחי 2079/85, הגיש המשיב),בקשה לאישור פסק-בורר שניתן ע"י בורר, בסכסוך שבין המשיב לבין אשתו (להלן - המבקשת). פסק-הבוררות שאישורו נתבקש התייחס להחלטת ביניים שניתנה ע"י הבורר. ביום 18.7.85, ניתן פסק-דין המאשר את פסק-הבוררות. ביום 30.7.85, הגישה המבקשת את הבקשה הנוכחית ובה מתבקש הסעד של ביטול פסק-הדין האמור. במהלך הדיון, העלה ב"כ המשיב, 2טענות טרומיות ואשר לפיהן יש לדחות את הבקשה על הסף. להבנת מהותן של טענות אלו, שאעמוד עליהן להלן, מן הראוי לאזכר את הוראות תקנה 10לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות [6] (להלן תקנות הבוררות), הקובעת כי יש להגיש את ההתנגדות לבקשה לאכיפת הפסק תוך 7ימים מיום המצאת ההודעה על הבקשה לאישור הפסק. ואלו הן הטענות הטרומיות שמעלה ב"כ המשיב: (א) אין סמכות לבית-המשפט להאריך את המועד, הקבוע בתקנה 10לתקנות הבוררות, על אחת כמה וכמה באם בקשה זו להארכת המועד הוגשה לאחר עבור המועד הקבוע בתקנה 10- כפי שהמקרה אצלנו (ראה המרצה 6735 /85). (ב) ואילו הטענה המקדמית השניה, היא טענת מנע. .2 להלן בקצרה העובדות החשובות לענייננו: (א) הצדדים לבקשה האמורה, הינם בעל ואשה שהשלום אינו שורה במעונם. ביום 4.5.85, נחתם ביניהם שטר בוררות (העתק הימנו צורף להמרצה 6467/85), לפיו הם מינו את מר ראובן פינקל, מנס-ציונה, לשמש כבורר ופוסק יחיד בסכסוכים שביניהם. (ב) בסעיף 6לשטר הבוררות, נקבע כי הבוררות תבוצע בשלבים ובגמר כל שלב יתן הבורר את החלטתו. ביום 25.6.85, נתן הבורר החלטה אשר כונתה על-ידו כהחלטת ביניים. בהחלטה צויין כי היא הודעה לצדדים ביום .25.6.85 ביום 28.6.85, הגיש המשיב את הבקשה לאישור פסק-הבורר והיא נמסרה למבקשת באותו יום. הווה אומר, המועד האחרון להגשת ההתנגדות היה יום .5.7.85המבקשת לא הגישה כל התנגדות. ברם ביום 7.7.1985(בהמרצה 6735 /85) היא הגישה בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לביטול הפסק. באותו יום 7.7.85, הגיש המשיב בקשה בכתב לאישור הפסק, וזאת לאור העובדה כי חלפו 7ימים ממועד המסירה ולא הוגשה בקשה לביטול. הבקשה האמורה, תוייקה בתיק המרצה 6735/85הנ"ל. ביום 8.7.85, ניתנה החלטה ע"י כב' הרשם השופט גורן להגיש פסיתא לחתימה, ופסיקתא זו שהוגשה נחתמה עלידי ביום .18.7.85אלו העובדות הדרושות לענין הטענה הטרומית הראשונה שנטענה ע"י ב"כ המשיב. באשר לרקע העובדתי לטענה הטרומית השניה שהתייחסה לענין המניעות, אתייחס אליו כאשר אדון בטענה זו. האם יש סמכות לבית-המשפט להאריך את מועד שבעת הימים, הקבוע בתקנה 10לתקנות הבוררות. .3ב"כ המשיב, טוען כי אין סמכות לבית-משפט בכלל ולרשם של בית-משפט זה בפרט, להאריך את המועד שנקבע בתקנה 10לתקנות הבוררות להגשת התנגדות לאישור הפסק בעקבות בקשה לאכיפתו - וזאת בין אם הוגשה הבקשה להארכה בתוך המועד הקצוב בתקנה 10, ועל אחת כמה וכמה לאור העובדה שהיא הוגשה לאחר שעבר המועד הזה. את טענתו הנ"ל סומך ב"כ המשיב על הוראות הסעיפים 27ו- 37לחוק הבוררות, תשכ"ח- 1968[8] (להלן - חוק הבוררות), והוא מוסיף וטוען כי המבקשת אינה יכולה למצוא את תרופתה בתקנה 528לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984[7] (תקנה הדנה בהארכת מועדים), מאחר וזו, לגירסתו, אינה חלה במקרה זה לאור לשון תקנה 10לתקנות הבוררות. בסעיף 27(א) לחוק הבוררות [7], נקבע שבית-משפט לא ייזקק לבקשת ביטול שהוגשה כעבור 45יום מיום שנמסר הפסק למבקש הביטול, וכן נקבע בסעיף זה (בסיפא) כי "בית-המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה אף אם כבר עברה מטעמים מיוחדים שיירשמו...". ואילו בתקנה 10הנ"ל [6] נאמר: " .10המשיב רשאי להתנגד לאישור פסק-הבוררות בדרך בקשה לביטולו, תוך שבעה ימים מיום שהומצאה לו ההודעה האמורה בתקנה 2, ובלבד שלא יאחר מן המועד הקבוע בסעיף 27לחוק; לא התנגד כאמור, יאשר בית-המשפט או הרשם את הפסק, ואין צורך לשמוע את בעלי-הדין". טוען, איפוא, ב"כ המשיב כי משקבע המחוקק מפורשות בסעיף 27(א) לחוק הבוררות, כי קיימת אפשרות להאריך את התקופה להגשת בקשת ביטול, וזאת ע"י הגשת בקשה מתאימה, ומאידך בתקנה 10לתקנות הבוררות לא קבע כל תנאי מתיר כזה, הרי המסקנה העולה מכך היא כי הוא הביע את דעתו בצורה חד-משמעית כי אין אפשרות להאריך את המועד הקבוע בתקנה 10הנ"ל. חיזוק לטענתו הנ"ל מוצא ב"כ המשיב בסיפא של התקנה הנ"ל שבה נאמר: "לא התנגד כאמור, יאשר בית-המשפט או הרשם את הפסק ואין צורך לשמוע את בעלי-הדין". משמע, לגירסתו, כי יש ליתן את פסק-הדין באופן אוטומטי. ב-ע"א 779/70 סלמן נ' סלמן [1], נדונה בקשה לביטול פסק-בוררות. באותו מקרה שם חרג המשיב מן המועד של 45יום הקבוע בסעיף 27לחוק הבוררות להגשת הבקשה לביטול הפסק, אולם הגיש אותה תוך המועד הקבוע בתקנה 10לתקנות הבוררות. מפסק-דינו של כב' השופט ברנזון שם, עולה כי קיימת אפשרות להאריך את המועד של 45יום הקבוע בסעיף 27(א) לחוק הבוררות אף במקרים בהם חלה תקנה 10 לתקנות הבוררות: "כיום הכל מסכימים, כי בקשת הביטול של המשיב אמנם הוגשה תוך 7ימים מהיום שהומצאה לו בקשת המערערים לאישור פסק-הבוררות, אבל היא לא עמדה בדרישה השניה המצוייה בתקנה 10הנ"ל בדבר הצורך שלא אחר מן המועד של 45יום הקבוע בסעיף 27לחוק, במקרה כזה וכל עוד שהמשיב לא ביקש להאריך את המועד להגשת בקשתו וארכה לא ניתנה לו, נאמר במפורש בסוף תקנה 10שעל בית-המשפט או הרשם לאשר את הפסק מבלי שיהא צורך לשמוע את בעלי-הדין". (ע" 779/70 [1], בעמ' 552ב'). טוען ב"כ המשיב, כי אמנם ב-ע"א 779/70 [1] לא נקבעה הלכה בשאלה האם יש סמכות לבית-המשפט להאריך את המועד הקבוע בתקנה 10באם הבקשה הוגשה לאחר חלוף המועד הקבוע בתקנה הנ"ל. ברם, לדעתו, אפשר להקיש על המקרה שלנו ממאמרו של מ' מאוטנר, "בקשה לבטל פסק-בוררות שהוגשה בהתנגדות לבקשה לאישורו לאחר המועד" [10]. המאמר נכתב בעקבות פסק- הדין ב-ע"א 779/70 [1]. בעמ' 920(שם, [10]) מעלה המחבר המלומד את השאלה הנדונה בענייננו ואומר: "ואולם מה דינו של המבקש לבטל פסק-בוררות, כתגובה על בקשת יריבו לאשר את הפסק, אשר חרג ממועד שבעת הימים המוצב בתקנה 10הנ"ל? לענין מועד זה אין בנמצא סעיף חוק המאפשר הארכתו... שאלה זו לא התעוררה בפסק-הדין דנן, באשר המשיב עמד במועד הימים אך מפאת חומרתה כדאי להתעכב עליה... מהיכן נטל לעצמו מחוקק המשנה את הסמכות לגרוע כך מן הזכות שהקנה המחוקק הראשי במילים מפורשות? חוסר התאמה זה בין מועדי הביטול שבחוק לאילו שבתקנה, העולה כדי בטלות חלקית של התקנה, מעורר מחשבות נוספות בדבר הדרך בה בחר המחוקק לקבוע את המועדים להגשת בקשה לביטול". (ההדגשה שלי - א' ה'). התשובה לשאלתו של המחבר המלומד, האם חרג מחוקק המשנה מסמכותו כשהתקין את תקנה 10לתקנות הבוררות, מצוייה ב-בר"ע 175/72 מחמד עבד אל גאליל חמאד נ' דייב ספרי אומנייר [2], שם נפסק ע"י כב' השופט י' זוסמן, מ"מ הנשיא (כתוארו דאז), כי שר המשפטים לא חרג מכוח החקיקה שבידו בחוקקו את התקנה 10הנ"ל מאחר והמועד להגשת בקשת ביטול הבאה מכוח בקשה לאישור הפסק, לא נקבע בחוק גופו (שם, עמ' 656[2]). ב"כ המשיב, טוען כי המסקנה העולה מן המאמר הנ"ל היא שלא ניתן לקבל הארכה לגבי המועד של 7ימים הקצוב בתקנה 10הנ"ל. יאמר מיד, כי לא מצאתי כל קביעה כנ"ל במאמר הדן בנושא שלפנינו. מה שמצאתי במאמר היה משום הצגת מצב מסויים הקיים לדעת המחבר המלומד, ובקשה כי איהבהירות הקיימת לדעתו תתוקן. מאחר וב"כ המשיב סמך את כל יהבו על המאמר הנ"ל, הארכתי בהבאת דברים ממנו. .4אין לי ספק כי יש סמכות הן לבית-משפט זה והן לרשם בית-משפט זה להאריך את המועד הקצוב בתקנה 10לתקנות הבוררות, אפילו הוגשה הבקשה לאחר המועד הקצוב בה, ואסביר את דברי. ב-ע"א 483/65 ארנולד נ' צ'רנוב [3], נדונה גם כן שאלת הארכת המועד שהיה קצוב בתקנה 328לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- 1963[5], תקנה אשר דנה גם כן בענין המועד להגשת התנגדות לאכיפתו של פסק-בורר, והנ"ל בהתאם לפקודת הבוררות, אשר קדמה לחוק הבוררות - מועד שבו חלו התקנות 326- 329לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, אשר קבעו את סדרי הדין להגשת בקשת התנגדות ובקשות אחרות. הן פקודת הבוררות והן התקנות הללו עברו וחלפו מן העולם, כאשר התקנות הוחלפו ע"י תקנות הבוררות לאחר חקיקת חוק הבוררות, שבא במקום פקודת הבוררות. ההלכה שנקבעה ב-ע"א 483/65 [3] טובה גם לענייננו, אפילו דנה במצב שהיה קיים לפני כניסתם לתוקף של חוק הבוררות ותקנות הבוררות. הקובע הוא, שאנו עוסקים באותו סוג של עניינים, היינו חוק הבוררות ותקנות הבוררות הדנות בסדרי הדין הנוגעים לבוררות. וזו לשון תקנות 327- 328לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963: " .327בעל-דין הרוצה לאכוף פסק-בוררות יגיש לבית-המשפט הודעה על-כך ערוכה לפי טופס 31שבתוספת הראשונה ויצרף עותק של פסקהבוררות חתום ע"י הבורר ומספר עותקים נוספים - כמספר המשיבים לשם המצאה לכל משיב. .328לא הגיש המשיב התנגדות לאכיפה תוך שבעה ימים מיום שהומצאה לו ההודעה, יתן בית-המשפט צו אכיפה ואין צורך לשמוע את בעליהדין". הווה אומר, גם אז, כפי שהמצב התחיקתי הינו כיום, היה צריך להגיש את ההתנגדות תוך 7ימים שאם לא הוגשה אזי "יתן בית-המשפט צו אכיפה ואין צורך לשמוע את בעלי-הדין". פסק-הדין ב-ע"א 483/65 [3] הנ"ל, ניתן ע"י כב' הנשיא, השופט אגרנט, כאשר כב' השופטים י' זוסמן ולנדוי (כתוארם דאז) מסכימים עמו. בעמ' 222[3], מתייחס כב' הנשיא השופט אגרנט לטענתו של ב"כ המערערים כי אין סמכות לבית-המשפט להאריך את המועד של שבעת ימים שהיה קצוב בתקנה 328, ואשר ב"כ המערערים סמך אותה על החלטות שניתנו בקשר לבקשות להארכת מועד לתשלום פקדון בגין בקשה לדיון נוסף שהוגשה לאחר שעבר מועד זה ולענין הארכת המועד להגשת בקשה לדיון נוסף. ואלה דברי כב' הנשיא, השופט אגרנט, בעמ' 222- 223(מול האות ז' והאות א' לאחר-מכן [3]): "שנית, ההחלטות שניתנו ע"י הנשיא (אולשן), בהמרצה 297/59 ובהמרצה 403/59- ושעליהן הסתמך בא-כוח המערערים - אין עניינן לכאן. בהחלטה הראשונה נאמר, כי במקום שבקשה להארכת המועד שנקבע לתשלום הפקדון בגין בקשה לדיון נוסף הוגשה לאחר עבור המועד הזה, אין לנשיא בית-המשפט העליון סמכות להאריכו, ואילו בהחלטה השניה, נאמר, כי הוא גם אינו מוסמך להאריך את המועד להגשת בקשה לדיון נוסף. ההנמקה שניתנה לשתי החלטות אלו היא אחידה, דהיינו, כי התקנות בדבר סדרי הדין בדיון נוסף הותקנו מכוח סעיף 8(ג) לחוק בתי המשפט, בו נאמר במפורש, כי ,סדרי הבקשה ומועדי הגשתה וסדרי הדין בדיון נוסף ייקבעו בתקנות'. מכאן שיש לראות רק את התקנות האלו - והן אינן מעניקות לנשיא בית-המשפט העליון סמכות להאריך את המועדים האמורים - כמסדירות את העניינים של בקשות לדיון נוסף, ואילו סמכות הארכה הכללית שנקבעה בתקנה 11לתקנות לתיקון סדרי הדין בדיון אזרחי תשי"ב-1952, אינה חלה על אותם העניינים... כי התקנות משנת תשכ"ג, המתייחסות לבקשות אכיפה של פסק-בוררות וכן הותקנו כאמור מכוח סעיף 46לחוק בתי המשפט... נובעת הסמכות להתקין את התקנות בדבר סדרי הדין ביון נוסף ממקור תחיקתי אחר ושונה...". (ההדגשה שלי - א' ה'). ונחזור עתה לדברים שנאמרו קודם לכן שם בעמ' 221(מול האותיות ד'-ז' [3]): "לעומת זאת, מוצא אני שהוא צדק בהחליטו על סמך נימוקו השני לתת למשיב את הארכה המבוקשת. סמכות השופט לעשות כן, נובעת מסעיף 46לחוק בתי המשפט, תשי"ז 1957ומתקנה 488לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג (להלן התקנות). בסעיף 46הנ"ל כתוב: 'שר המשפטים, רשאי להסדיר בתקנות סדרי הדין, את סדרי הדין והנוהג לפני בתי-המשפט... במידה שלא נקבעו בחוק שבהם - [2] הארכת מועדים לעשיית דבר שבסדרי דין או בנוהג, אף אם נקבעו בחוקים'. מתוך התקנות 327ו-328, נובע אמנם שאם רוצה המשיב לבקשת אכיפה של פסק-בוררות להגיש התנגדות אליה, עליו להגישה תוך שבעה ימים מיום שהומצאה לו ההודעה על הבקשה. באה תקנה 488(כיום תקנה 528- א' ה') וקובעת: 'מועד או זמן שנקבע ע"י בית-המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר דין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו'." (ההדגשה במקור - א' ה'). אין כל שוני בלשון התקנה 528הנוכחית לעומת 488הקודמת. לאחר שכב' הנשיא השופט אגרנט סוקר (בעמ' 222מול האות א' [3]) את טענות ב"כ המערערים שם, שעיקרן הוא שתקנה 488אינה חלה על ההליכים המתנהלים לפי פקודת הבוררות, הוא משיב על הטענה הנ"ל, באופן הבא (מול האותיות (ב) ו-(ג) בעמ' 222): "טענה זו אין בידי לקבלה. ראשית מקור הסמכות להתקין את התקנות 327- 329- התקנות המסדירות את העניינים הנוגעים להגשת בקשת האכיפה של פסק-בוררות ולהגשת ההתנגדות לבקשה שכזאת - מצוי, הוא עצמו, בהוראה המסמיכה הכללית, שנקבעה בסעיף 46לחוק בתי המשפט (להסדיר, בתקנות סדרי הדין, את סדרי הדין והנוהג לפני בתיהמשפט, במידה ולא נקבעו בחוק) ואין זכר לסמכות כנ"ל בפקודת הבוררות...". (ההדגשה שלי - א' ה'). גם בענייננו, תקנות הבוררות הותקנו מכוח הסמכות שנקבעה בסעיף 46 לחוק בתי המשפט, ואין זכר לסמכות כנ"ל בחוק הבוררות (ראה גם בר"ע 175/72 [2] באשר לענין התקנת התקנות מכוח סעיף 46לחוק בתי המשפט תשי"ז- 1957). ובהמשך, בעמ' 222(מול האותיות ה' ו-ו' [3]) נאמר: "ברור, כי כשם ששר המשפטים היה רשאי להתקין מכוח סעיף 46רישא, לחוק בתי המשפט - את התקנות 327-329, בהן הוסדרו העניינים בדבר הגשת בקשת אכיפה של פסק-בוררות ובדבר הגשת התנגדות לבקשה שכזאת לרבות המועדים הנוגעים לעניינים אלה, כך היה רשאי - מכוח סעיף קטן (2) לסעיף 46- להתקין תקנה המסמיכה את בית-המשפט להאריך את המועדים האמורים. אכן המטרה האמורה הושגה באמצעות סמכות הארכה הכללית, שנקבעה בתקנה 488, אין כל יסוד או היון במתן פירוש השולל את תחולת הסמכות הזאת על הארכת אותם המועדים". (ההדגשה שלי - א' ה'). ונחזור עתה לענייננו. מה נאמר בכותרת לתקנות הבוררות: "חוק בתי המשפט תשי"ז- 1957תקנות סדר-הדין בענייני בוררות. בתוקף סמכותי לפי סעיף 46לחוק בתי המשפט, תשי"ז- 1957ושאר הסמכויות הנתונות לי לפי כל דין, אני מתקין תקנות אלה". בסעיף 1, שהינו סעיף ההגדרות כולל ההגדרה של תקנות סדר הדין האזרחי. ואולם בסעיף 2לתקנות האמורות שכותרתו "תחולה סדר הדין האזרחי" נאמר: "תקנות סדר הדין האזרחי יחולו על סדרי הדין בבית-המשפט, בענייני בוררות במידה שאין בתקנות אלה הוראה אחרת". ובסעיף 12לתקנות [6] נאמר כי תקנות 326עד 329לתקנות סדר הדין האזרחי כולל טופס 31שבתוספת בטלים. העולה מתקנה 2, כי תקנות סדר הדין האזרחי יחולו על סדרי הדין בבתי-המשפט בענייני בוררות במידה ואין הוראות אחרות בתקנות הבוררות. הווה אומר, בכל מקום שבו אין בתקנות הבוררות הוראה מתאימה, אנו מופנים ע"י מחוקק המשנה לתקנות סדר הדין האזרחי, כדי לחפש את הפתרון. אין כל חשיבות לכך שפעם ההוראות באשר לקביעת סדרי הדין בכל הקשור לענייני בוררות הותקנו בתקנות סדר הדין ואילו כיום יש לנו תקנות נפרדות והן תקנות הבוררות. הקובע הוא ששתיהן הותקנו מכוח אותה הסמכות, והיא הסמכות המוקנית לפי סעיף 46לחוק בתי המשפט, תשי"ז- 1957(כיום סעיף 108לחוק בתי משפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984[9] - א' ה'). נשאל את עצמנו, האם בכלל שלל מחוקק המשנה בהתקינו את תקנה 10לתקנות הבוררות את הסמכות מבית-משפט להאריך את המועד הקבוע בתקנה זו, וע"י כך פגע, כביכול, בזכות הארכה שהקנה המחוקק במילים מפורשות בסעיף 27(א) לחוק הבוררות. לדעתי התשובה לכך שלילית. מחוקק המשנה בהתקינו את תקנה 10לא פגע בכל זכות המוקנית להארכת המועד הקצוב בתקנה 10, והסמכות לכך הוקנתה לבית-המשפט מכוח תקנה 528לתקנות סדרי הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984[7]. עם כל הכבדו והענווה, נראה לי כי הדברים שנאמרו מפי כב' הנשיא השופט אגרנט ב-ע"א 483/65 [3] הנ"ל, בעמ' 221, יאים לענייננו: "סמכות השופט לעשות כן נובעת מסעיף 46לחוק בתי המשפט, תשי"ז 1957ומתקנה 488לתקנות סדרי הדין האזרחי, תשכ"ג- 1963(להלן התקנות)". (מול האותיות ד'-ה', שם). וכשם ששר המשפטים, היה רשאי מכוח הסמכות המוקנית לו לפי סעיף 46לחוק בתי המשפט, תשי"ז- 1957להתקין את תקנות הבוררות ולהסדיר בהן את העניינים הקשורים לבקשות שונות הקשורות בענין חוק הבוררות, הרי היה רשאי להפנות אותנו - כפי שעשה בתקנה 2לתקנות הבוררות - לתקנות סדרי הדין האזרחי וע"י הפניה זו אנו גם מופנים להוראות תקנה 528הנוכחית המקנה לבית-משפט סמכות הארכה כללית, וכדברי כב' הנשיא השופט אגרנט בע"א 483/65 בעמ' 222, מול האות ו' [3]: "אכן המטרה האחרונה הושגה באמצעות סמכות ההארכה הכללית שנקבעה בתקנה 488, ואין כל יסוד או הגיון במתן פירוש השולל את תחלת הסמכות הזאת על הארכת אותם המועדים". ושוב לענייננו. רק אם היתה קיימת הוראה מפורשת בתקנות הבוררות שלפיה אסור היה להאריך את המועד הקצוב בתקנה 10לתקנות הבוררות כי אז לא היינו יכולים לפנות לתקנה 528לתקנות סדרי הדין האזרחי, הדנה בהארכת מועדים. מאחר ואין הוראה כנ"ל לא בתקנה 10הנ"ל ולא ביתר ההוראות של תקנות הבוררות, הרי הוראות תקנה 528חלות בכל הקשור להארכת המועד שנקצב בתקנה 10לתקנות הבוררות, ולפיכך לבית-המשפט הסמכות להאריך מועד זה, אפילו הוגשה הבקשה לאחר המועד של 7ימים, ובתנאי שיתקיימו טעמים מיוחדים. .5מוסיף וטוען ב"כ המשיב, כי בכל מקרה אין לרשם בית-המשפט המחוזי סמכות לדון בהארכת מועדים, והוא מבסס זאת על הוראות סעיף 37 לחוק הבוררות. נראה לי כי ב"כ המשיב, נתפס לכלל טעות בטענה הנ"ל שלו. סעיף 37לחוק הבוררות [8], נאמר: " .37הסמכויות הנתונות לבית-המשפט לפי חוק זה נתונות לרשם ביתהמשפט בעניינים אלה: ... (3) הארכת מועדים לפי חוק זה;". בתקנות הבוררות, מוגדר המונח "החוק" - כחוק הבוררות, תשכ"ח .1968גם הארכת מועד לפי תקנה 10, היא בסיכומו של דבר הארכת מועד לפי חוק הבוררות, אין כל יסוד או הגיון במתן פירוש השולל את תחולת הסמכות מן הרשם, אין כל הגיון בכך שרק אם הבקשה להארכת מועד תתבסס על הוראות סעיף 27(א) לחוק הבוררות אזי הסמכות תהיה גם לרשם, ואילו לגבי הארכה לפי תקנות הבוררות הסמכות בה תהיה רק לשופט. מעבר לזאת, בענייננו אנו דנים למעשה בבקשה להארכת מועד לפי תקנה 528לתקנות סדרי הדין האזרחי, והסמכות לדון בבקשה כזו מוקנית לרשם בית-המשפט מכוח התקנה האמורה. .6העולה מן הנ"ל, הוא כי טענתו הטרומית של ב"כ המשיב בכל הקשור לענין הסמכות, אין בה כל ממש, ולבית-משפט זה כולל הרשם של בית- משפט זה, ישנה הסמכות להאריך את המועד הקצוב בתקנה 10לתקנות הבוררות, אפילו הוגשה בקשה זו לאחר תום המועד להגשת ההתנגדות. טענת המנע .7טוען ב"כ המשיב, כי המבקשת אינה יכולה מצד אחד לפנות לביתהמשפט זה בבקשה להטלת עיקולים זמניים והשבת חפצים מסויימים כאשר בקשה זו סומכת על החלטתו של כב' השופט חריש בהמרצה 6467/65, ואשר ניתנה בעקבות הפסק ומצד שני לנסות ולתקוף את הפסק של הבורר. את טענתו הנ"ל סומך ב"כ המשיב על דברים שנאמרו בסעיף 392לספרה של ד"ר אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, (מהדורה שניה מורחבת [11]). מהו הרקע העובדתי לטענה הנ"ל? בעקבות הבקשה לאישור הפסק, הגיש המשיב בהמרצה 6467/85, בקשה למתן צווים מסויימים לעשיית דברים מסויימים הנובעים מפסק הבוררות שניתן, ואשר לטענת המשיב (המבקש שם) יש לבצעם לא יאוחר מיום .30.6.85 בסעיף 7לבקשה האמורה נטען ע"י המשיב כלהלן: " .7תמצית הוראות פסק-הבוררות, הרלבנטיות לבקשה זו הינן כדלקמן: (א) כי כספים אשר אמורים הצדדים לקבל מקוני דירתם בראשון-לציון 46, בהתאם להסכם שתצלומו רצ"ב נספח ג', יתקלו ע"י שניהם. (ב) כי הכספים האלה יועברו למוכרי הדירה שרכשו הצדדים ברח' קפלן 31בפתח-תקווה... (ג) כי מחשבון הבנק המשותף של הצדדים - המחייב חתימת שניהם יחד לפעולות - ימשכו הכספים לצרכים כדלקמן: (1) ... (2) ... (ד) כי הצדדים לא יהיו רשאים להכנס לדירה שנרכשה ברח' קפלן 31, פתח-תקווה. (ה) ...". הבקשה הנ"ל, נידונה ביום 30.6.85בפני כב' השופט חריש, סגן נשיא, ובאותו יום ניתנה החלטה המחייבת את המבקשת (וזאת על דעתה) לפעול כאמור בסעיפים א, ב, ו-ג(1) לבקשה, אשר דנו בקבלת כספים וביצוע תשלומים נוספים, וכן ניתן שם צו מניעה כנגד שני הצדדים גם יחד כאמור בסעיפים ג, ה, ו, ו-ז לעתירה, הדנים במתן צווי מניעה מסויימים. בתיק המרצה 7497/85, הגישה המבקשת ביום 30.7.85צו עיקול זמני כאשר היא מנמקת את הבקשה על צו-עשה שניתן ביום 30.6.85ע"י כב' סגן הנשיא השופט חריש ואשר לפיו עליה לשאת בהוצאות העברת הרהיטים והמטלטלין לדירה אחרת. לטענתה היא העבירה אותם ומילאה את צו בית-המשפט והעיקול דרוש לה מאחר והמשיב החל להוציא את הדברים מן הדירה. לכאורה, ומתוך עיון בבקשה, שהוגשה בתיק המרצה 7497/85, לא נראה לי, כי המבקשת סומכת שם את בקשתה על פסק-הבורר, אלא על ההחלטה שניתנה ע"י כב' סגן הנשיא השופט חריש בהמרצה .6467/85לא נראה לי, איפוא, כי בשלב זה יהיה מן הראוי שאחליט על טענת המנע על סמך הטענות שהובאו בפני. שמורה, כמובן, הזכות לב"כ המשיב להתייחס לטענה זו, בשלבים יותר מאוחרים. .8לא התייחסתי לטענות נוספות שהועלו ע"י ב"כ המשיב, הן באשר לטענה של חוסר עילה, או האם ההליך שננקט ע"י המבקשת הוא ההליך הנכון היינו שמא היתה צריכה להגיש ערעור על פסק-הדין שניתן, מאחר ולדעתי אין מקומן כטענות טרומיות, אלא לגופו של ענין. .9התוצאה היא, איפוא, כי אני דוחה את הטענות הטרומיות שהועלו ע"י ב"כ המשיב, ומורה על המשך הדיון בבקשה. בוררותיישוב סכסוכים