קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גרימת חבלה בכוונה מחמירה לבת זוג: השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 19.7.2011 (תפ"ח 653-09, כבוד סגן הנשיאה השופט צ' סגל, והשופטים מ' דרורי ו-מ' יועד הכהן). נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפי המתואר בכתב האישום המתוקן, ביום 12.10.2009, בשעות הערב, הוזעקו שוטרים לדירתו של המערער שבה התגורר יחד עם בת זוגו (להלן: המתלוננת). השוטרים מצאו את המערער בדירה כשהוא שתוי. המערער סירב להזדהות בפני השוטרים, והקיש על הדלת בחזקה תוך שהוא מקלל את המתלוננת. בעקבות האירועים הללו נעצר המערער ושוחרר ממעצרו ארבעה ימים לאחר מכן. למחרת, ביום 17.10.2009, בשעות הלילה, התעורר המערער, לאחר ששתה קודם לכן כמות גדולה של משקה אלכוהולי, והבחין שהמתלוננת לא נמצאת בדירה. המערער הגיע לביתו של חברו כשהוא מצויד בסכין, שכן חשד שהמתלוננת נמצאת שם. המערער התפרץ לבית, תוך שהוא מקלל את המתלוננת ומנסה לאתרה. לאחר שמצא אותה, דקר אותה מספר פעמים בכוונה לגרום לה חבלה חמורה. לאחר מכן, אמר לחברו כי הוא יציג את הדקירה כמעשה התאבדות והניח את הסכין בידה של המתלוננת. כמו כן, מנע המערער מאשתו של חברו להזעיק עזרה רפואית. ביום 20.1.2011 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן, בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון, וביום 19.7.2011 הטיל עליו עונש של שבע שנות מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו, וכן שנתיים מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים. בגזר דינו, התייחס בית המשפט לתסקיר מטעם שירות המבחן שהוכן בעניינו של המערער. בין היתר, נכתב בתסקיר כי מאפייניה של המתלוננת וטיב הקשר ביניהם, מגבירים את רמת הסיכון לכך שעבירות אלימות מצד המערער כלפיה ימשיכו להתבצע גם בעתיד. עוד צוין בתסקיר כי חלה נסיגה ביכולתו של המערער לקחת אחריות על התנהגותו האלימה, כי הוא אינו מכיר בהתמכרותו לאלכוהול, וכי הוא תולה את מעשיו האלימים בהתנהגותה של המתלוננת. לבסוף, צוין בתסקיר כי הערכת שירות המבחן היא כי ללא התערבות טיפולית אינטנסיבית קיים סיכון להישנות התנהגות אלימה עם שחרורו של המערער ממאסר. עם זאת, נמנע שירות המבחן מלתת המלצה טיפולית בעניינו, וציין כי יש להמליץ בגזר הדין להפנותו לגורמי הטיפול בבית הסוהר במידה ויוטל עליו עונש של מאסר בפועל. בית המשפט התייחס לחומרת העבירה שבה הורשע המערער ולכך שהמחוקק קבע בצידה עונש מירבי של 20 שנות מאסר. כמו כן, התייחס בית המשפט לחומרתן של נסיבות המקרה, וביניהן לכך שהמערער נטל סכין מביתו בכוונה למצוא את המתלוננת ולדקור אותה, ואף ניסה להציג את המעשה כניסיון התאבדות ומנע הזעקת עזרה רפואית. כמו כן, התייחס בית המשפט לכך שמדובר בתקיפה בין בני זוג, תופעה שיש להוקיעה. בית המשפט ציין כי מעדותה של המתלוננת בפניו עולה כי התנהלותה מתאפיינת בדפוסי מחשבה של אישה מוכה ולכן היא מפחיתה מחומרתו של האירוע האלים וסבורה כי היא האשמה בהתרחשותו. כמו כן, קבע בית המשפט כי לא שוכנע בכך שהמערער מתחרט באופן כן ואמיתי על מעשיו. לבסוף, במסגרת השיקולים לחומרה, התייחס בית המשפט גם לעברו הפלילי של המערער ולכך שאין זו הפעם הראשונה שבה הוא נוקט באלימות בכלל, וכלפי המתלוננת בפרט. מבחינת שיקולים לקולה, התייחס בית המשפט לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער. בין היתר, התייחס בית המשפט לכך שהמערער נפגע בפיגוע טרור שכתוצאה ממנו הוא סובל מתסמונת פוסט-טראומתית. כמו כן, התייחס בית המשפט לכך שלדברי המתלוננת היא ניתקה את קשריה עם המערער ולכן רמת הסיכון להישנות מעשי האלימות כלפיה פחתה במידה מסוימת. בסיום גזר הדין קבע בית המשפט כי אין בעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער כדי לפגוע בהליך שיקומו וגמילתו מאלכוהול. מכאן הערעור שלפנינו, שבמסגרתו טוען המערער כי העונש שנגזר עליו הוא עונש כבד ומבקש כי נפחית את תקופת המאסר בפועל שהוטלה עליו בבית המשפט המחוזי. המערער ממקד את טענותיו בנסיבותיו האישיות הקשות וטוען כי לא ניתן להן משקל מספק. כך, בין היתר, מתאר המערער את פיגוע הטרור שבו נפגע בשנת 2003 וטוען כי בעקבותיו התדרדר מצבו. המערער מפנה לחוֹות דעת פסיכיאטרית שניתנו בעניינו שמהן עולה כי הוא חווה תסמונת פוסט טראומטית וכי הוא זקוק למסגרת טיפולית אינטנסיבית. לטענתו, בהינתן האינטרס החברתי לשיקומו, אין להטיל עליו עונש מאסר בפועל ממושך, אלא יש להעדיף תקופת מאסר קצרה ולאחריה לשלוח אותו לאשפוז כפוי שבו יזכה לטיפול המתאים. עוד בבחינת נסיבות לקולה המטות את הכף לטובת ההליך השיקומי, מתייחס המערער, בין היתר, לכך שהודה במעשים שיוחסו לו וכי כעת הוא נוטל אחריות על מעשיו. המערער מפנה בנימוקי הערעור לפסקי דין שבהם הוטל עונש מקל על נאשמים עם נסיבות אישיות חריגות לצורך הליך שיקום. מנגד, טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המערער הוא עונש ראוי בנסיבות העניין, וכי אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בגזר הדין. עוד טוענת המשיבה כי מדובר בעבירה חמורה שבוצעה בנסיבות חמורות. כמו כן, מתייחסת המשיבה לעברו הפלילי של המערער, הכולל עבירות אלימות. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (, 29.1.2009, בפסקה 11)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה שכזו ממדיניות הענישה באופן שיצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור ואך בשל כך דין הערעור להידחות. מעבר לנדרש, נוסיף כי העונש שהוטל על המערער הוא עונש הולם בנסיבות המקרה. העבירה שבה הורשע המערער היא עבירה חמורה, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, אף נסיבות ביצועה הן נסיבות חמורות. המערער, לאחר ששתה אלכוהול, יצא מביתו כשהוא חמוש בסכין ובמטרה למצוא את המתלוננת ולפגוע בה. המערער דקר את המתלוננת מספר פעמים בחזה, הותיר אותה שותתת דם במיטה, ולא רק שלא הסכים כי יקראו לעזרה רפואית, אלא הניח את הסכין בידה על מנת שניתן יהיה לחשוב כי מדובר בניסיון התאבדות. נסיבות קשות אלה קרובות במהותן לעבירה של ניסיון לרצח, ואף אם בסופו של דבר לא הואשם המערער בעבירה זו, אין ספק כי המעשים שביצע נמצאים ברף העליון של העבירה שבה הורשע במסגרת כתב האישום המתוקן. לכל זאת נלווה עברו הפלילי של המערער והעובדה שאין זו הפעם הראשונה שבה הוא מורשע בעבירה של אלימות בין בני זוג. באשר לעבירות מסוג זה כבר כתבתי בעבר כי: "עבירות האלימות והאיומים ככלל, וכנגד בנות זוג בפרט, הפכו זה מכבר לרעה חולה אשר בתי המשפט מצווים להיאבק בה. נכון הוא אומנם כי אין בכך כדי "להוציא" את נסיבותיו האישיות של הנאשם הקונקרטי מן המשוואה ואולם דורש הדבר מתן משנה תוקף לאותם אינטרסים של גמול ושל הרתעה, הן של העבריין עצמו והן של עבריינים בכוח" (רע"פ 6577/09 צמח נ' מדינת ישראל (, 20.8.2009). דברים אלה יפים אף לענייננו. אכן, יש לתת משקל לנסיבותיו האישיות של המערער, וכך עשה בית המשפט המחוזי, אשר התייחס לנסיבות המפורטות בנימוקי הערעור ובכללן לתסמונת הפוסט טראומטית ממנה הוא סובל כתוצאה מפיגוע הטרור הקטלני שבמהלכו נפגע. נוכח זאת, לא מצאנו כי יש מקום להתערב באיזון שערך בית המשפט המחוזי בין כלל השיקולים הרלבנטיים. סוף דבר, שוכנענו כי העונש שהוטל על המערער אינו סוטה ממדיניות הענישה הנהוגה באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, ואנו דוחים אפוא את הערעור. נוסיף, כי אנו מקווים שהמערער ישכיל לנצל את תקופת מאסרו וישתלב, ככל שהדבר יתאפשר בידו, בתוכניות הגמילה והשיקום שיוצעו לו על ידי שירות בתי הסוהר. משפט פליליאלימותחבלה בכוונה מחמירה