דחיית בקשה להארכת דרכון

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית בקשה להארכת דרכון ישראלי: 1. העתירה שבכותרת - עניינה החלטות המשיבים לפיהן נדחתה בקשת העותרת (ובנה) להארכת דרכון ישראלי שהיה בידיה, וזאת "עד אשר תוכיח השתקעות בארץ". רקע רלבנטי 2. העותרת 1, היא אזרחית ישראלית, ילידת 1974. היא נכנסה לישראל בשנת 2003 כרעייתו של העותר 3. היא השלימה את ההליך המדורג ביום 10.9.2007. העותר 2 הוא בנה של העותרת. הוא נכנס לישראל בשנת 2003 יחד עם אמו כ"קטין נלווה". מיום התאזרחותה של העותרת, הוקנתה גם לעותר זה אזרחות ישראלית. העותר 4, הוא אביו של העותר 3. הן העותר 3 והן העותר 4 עלו לישראל בשנת 1990 על-פי חוק השבות, תש"י-1950. אין חולק, שבין השנים 2003 ועד ל-2008 (חודש מרץ 2008) התגוררו העותרים 3-1 בישראל יחד עם בתם המשותפת מריה (שאינה עותרת בעתירה זו). אלא שלפי העתירה, בחודש מרץ 2008 נשלח העותר על-ידי מעסיקתו שהיא חברה ישראלית, כמהנדס במקצועו, לעבוד על מספר פרויקטים של החברה ברוסיה. נוכח אופי הפרויקטים, העתיקו העותרים את מקום מגוריהם "באופן זמני בלבד" (סעיף 10 לעתירה) למוסקבה שברוסיה. בעתירה צוין, שהעותרים מחזיקים בנכסים רבים בישראל; מנהלים חשבון בנק בישראל ומשלמים מיסים כדין. הם רואים את עתידם ומרכז חייהם בישראל והם אמורים לשוב אליה במחצית שנת 2013. משפחתו של העותר 3 (העותר 4, שהוא אביו), מתגוררים בישראל עוד מתחילת שנות ה-90' כאמור. 3. עם התאזרחותה הגישה העותרת בקשה לדרכון ישראלי וביום 19.7.2007 הונפק לה דרכון שתוקפו לשנה. גם לעותר 2, שהוא בנה כאמור, הונפק דרכון ישראלי, וזאת ביום התאזרחותו (15.11.2007). גם תוקפו של דרכון זה היה לשנה. ביום 12.3.2008 יצאה העותרת מן הארץ. שלושה ימים לאחר מכן, יצא מן הארץ גם בעלה, העותר 3. ביום 20.6.2008 יצא גם העותר 2 את הארץ. מאז ועד לעת הזו, העותרים 3-1 נמצאים בחו"ל ועל כך אין חולק. העותר 3 לא ביקר בישראל במשך תקופה זו. העותרים 2-1 ביקרו בישראל פעם אחת (בין התאריכים 26.5.2011 ועד 9.6.2011, כלומר, כשבועיים ימים לערך). 4. ביום 27.4.2009 (לאחר שפג תוקף דרכוניהם של העותרים 2-1), התבקשה הארכת תוקף דרכון העותרת דרך נציגות ישראל במוסקבה. תשובה שניתנה לפנייה זו הייתה, שלא ניתן להאריך את תוקף הדרכון מאחר ומאז התאזרחות העותרת היא לא השתקעה בישראל. הונפקה לעותרת עם זאת תעודת מעבר לתקופה של שנתיים. תעודת מעבר זו הוארכה בהמשך והיא תקפה לעת הזו עד ליום 24.7.2013. גם לעותר 2 - בנה של העותרת 1 כאמור - הונפקה תעודת מעבר שהוארכה גם היא (עד ליום 27.7.2013). למן דחיית פניית העותרת להארכת דרכונה, נעשו פניות נוספות אל המשיב בעניין הבקשה להארכת דרכוניהם של העותרים. תשובת המשיב לא השתנתה. לשכת האוכלוסין וההגירה באשדוד במכתב מיום 21.8.2011 השיבה לבקשה שעל-פי נהלי המשיב לא מוארך תוקף דרכון של מתאזרח חדש, בתוך חמש שנים מיום רכישת אזרחותו הישראלית, במידה ולא השתקע בישראל. על-כן, זכאים העותרים משלב זה לתעודת מעבר בלבד. היות והעותרת שהתה בישראל בסך הכל 5 חודשים מיום התאזרחותה, אושר לה מתן תעודת מעבר בלבד, וזאת "מחוסר השתקעות" ו"עד להוכחת השתקעותם של הגברת טטיאנה ובנה בארץ". העותרים הגישו ערר על החלטתו זו של המשיב. ערר זה נדחה בהחלטה מיום 25.10.2011 (נספח ח' לעתירה). גם בהחלטה זו נקבע, שבהתאם לנוהל הקיים - יש חובה להוכיח השתקעות בארץ של שלוש שנים מתוך חמש, על מנת לקבל דרכון. היות והעותרת אינה עונה על קריטריון זה, לא ניתן להיעתר לבקשתה. מכאן העתירה שלפניי. העתירה 5. בעתירה התבקשו על-ידי העותרים שורה של סעדים: מתן צו שיורה למשיבים להעניק לעותרים דרכון ישראלי; מתן צו אשר יורה למשיבים לסטות בעניינם של העותרים מהנחיותיו הפנימיות; וכן ביטול נהלי המשיבים, ככל שהם נוגעים למתאזרחים מכוח חוק האזרחות, בין היתר בשל הוראותיו המפלות - לפי הטענה. העותרים ציינו בעתירתם, כי לפי חוק הדרכונים, תשי"ב-1952, יש חובה ליתן דרכון ישראלי לאזרח ישראלי - לפי בקשתו. בדחיית בקשתם, כך נטען, הסתמכו המשיבים על נהלים הנוגעים לאזרחים ישראלים מכוח שבות (עולים חדשים), אשר מרכז חייהם אינו בישראל. אלא שעניינם של העותרים שונה הוא, היות ואזרחותם באה להם מכוח התאזרחות לפי סעיפים 7 ו-8 לחוק האזרחות, תשי"ב-1952. משמעות הדבר היא, שהעותרים ושכמותם היו חייבים לעמוד בהליך המדורג לקבלת אזרחות. הליך זה, נמשך על פני מספר שנים, תוך בחינה שוטפת של שורה של היבטים ובהם ההשתקעות בישראל וכנות הקשר בין בני הזוג. אשר-על-כן, החלת הנוהל הנוגע לאזרחים מכוח שבות גם על מתאזרחים מכוח חוק האזרחות שעברו את ההליך המדורג - אינה כדין. היא אינה סבירה ויש בה משום אפליה. הנוהל על-פיו פועל המשיב, כך נטען, עומד בסתירה להחלטות הממשלה בנושא וגם מטעם זה - דינו בטלות. 6. לגופו של עניין גם נטען, שהחלטתו של המשיב אינה ראויה, שכן לא היה בה כדי לשקלל את כלל נסיבות העניין. העותרים לא ביקשו להתאזרח על מנת לקבל דרכון ישראלי בלבד. נסיבות המקרה מצביעות בבירור על כוונת השתקעות. העותרת נישאה לעותר 3 עוד בשנת 2003. היא באה לישראל יחד עם בנה הקטן ועמדה בכל התנאים לשם קבלת אזרחותה. הייתה אפוא בנסיבות המקרה חובה על המשיבים לסטות מהנחיותיהם הפנימיות. כך, בייחוד נוכח נכסיהם שבישראל; סיבת העזיבה הזמנית באופייה וכוונותיהם לעתיד הקרוב והרחוק. התשובה 7. המשיבים, בכתב התשובה שהגישו, טענו שדין העתירה להידחות. חוק הדרכונים מקנה שיקול דעת לשר הפנים בעניין הנפקת דרכון, או הארכתו - כבמקרה דנן. המשיבים אוחזים במדיניות שמטרתה למנוע ממי שביקש להתאזרח רק על מנת לקבל דרכון ישראלי ובלא כוונת השתקעות לאחר קבלתו - לקבל דרכון או להאריכו. בתשובה הודגשה היציאה של העותרים 3-1 מן הארץ זמן קצר ביותר לאחר קבלת האזרחות של העותרים 2-1. צויינה הימצאותם תקופה כה ממושכת בחו"ל, עד לעת הזו. נטענה העובדה שעותר 3 כלל לא ביקר בארץ, מאז עזיבתו. הוזכרה העובדה שהעותרים 2-1 ביקרו בישראל, כנזכר לעיל, רק פעם אחת במהלך כל התקופה ולפרק זמן קצר. נטען עוד, שלפי סעיף 2 לחוק הדרכונים, הוקנה לשר הפנים שיקול דעת גם לסרב לתת דרכון; לקבוע תנאים למתן דרכון וליתן תעודות מעבר. הנפקת דרכון לא נועדה להקל על אזרחים את השתקעותם בחו"ל ואת ניתוק קשריהם עם הארץ. כך עולה, לפי הטענה, גם מסעיף 6א לחוק הדרכונים וגם מדברי ההסבר לו. המשיבים הפנו גם לסעיף 4 לחוק הדרכונים - סעיף המאפשר לשר הפנים להעניק דרכון לתקופה הקצרה מן התקופה המקובלת בת 10 השנים. 8. המשיבים הדגישו, שהמסקנה לפיה אין מתן דרכון או הארכת דרכון עניין אוטומטי אלא עניין שבשיקול שר הפנים, הקשור בהשתקעותו של המבקש בישראל - מסקנה זו - מבוססת על שני אדנים: האדן האחד הוא ההיבט המקומי. היבט זה בא לאפשר לשר הפנים להתמודד עם תופעות של ניצול לרעה של מעמד האזרחות, באופן שפרטים עלולים לפעול לקבלת אזרחות רק לשם השגת דרכון ישראלי ומבלי שהם מעוניינים בשמירה על זיקה ממשית ורצון כן להשתלב במרקם חייה של מדינת ישראל, כמתחייב ממעמד האזרחות. האדן השני הוא הבינלאומי. מדינת ישראל עורכת שורה של הסכמים עם מדינות אחרות בעולם, המאפשרים לאדם המחזיק דרכון ישראלי להיכנס לאותן מדינות ללא צורך בקבלת אשרה מראש. הנחת המוצא שביסוד הסכמים אלה היא קיומה של זיקה ממשית לישראל. זניחת מבחן הזיקה האמור, יש בה משום השפעה על מדיניות ההגירה של כל מדינה ועל יחסי האמון בין המדינות. 9. המשיבים הדגישו, שבהמשך לתכליות השונות שלעיל ושיקול דעתו של שר הפנים, גובש הנוהל הרלבנטי לבקשת העותרים והוא נוהל 3.3.0004 (מיום 1.8.2005). נוהל משלים לנוהל זה הוא נוהל הטיפול בבקשה להארכת תוקף דרכון של מתאזרח (שמספרו 3.3.0005 מיום 1.2.2005). על-פי שני הנהלים - דין בקשתם של העותרים להידחות. כך, היות ובחלוף שנה מן הדרכון הראשוני שניתן היה הדין, על-פי הנהלים, סירוב בקשת העותרים בהיעדר השתקעות בישראל. אשר לטענות העותרים לפיהן הם השתקעו בישראל והסיבה ליציאתם מן הארץ הייתה מוצדקת, נטען שלפי הנהלים אין נפקות לשאלה מדוע יצאו העותרים את ישראל ושההשתקעות בארץ נבחנת באופן אובייקטיבי, בהתאם לרישומי כניסות ויציאות העותרים. 10. בכל הקשור לטענת האפליה ביחס לאזרחים מכוח שבות, הרי שהמשיבים דוחים טענה זו. נכון הדבר, שמתאזרח שוהה בישראל מספר שנים עובר להתאזרחותו. מדובר עם זאת בתנאי לקבלת האזרחות. מרגע שהתקבלה האזרחות, אין הבדל בין אזרח לאזרח והדרישה של בחינת ההשתקעות - זהה לגבי שניהם. המשיבים גם דחו את טענת העותרים בעניין סתירה להחלטות הממשלה בנדון. 11. לבסוף צוין, שבנסיבות המקרה אין כל פגיעה בחופש התנועה של העותרים להיכנס לארץ ולצאת ממנה. אין העותרים טוענים לנזק ממשי כלשהו בשל אי הארכת הדרכון. ניתנה להם כאמור גם תעודת מעבר. מטעמים אלה, התבקש לדחות את העתירה, תוך שצוין והודגש ש"לא נסתם הגולל על זכאותם של העותרים לדרכון ישראלי. אם ישובו וישתקעו בישראל, יחודשו דרכוניהם". דיון והכרעה 12. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושמעתי בהרחבה את ב"כ הצדדים בדיון שהתקיים לפניי ביום 27.6.2012, מסקנתי היא כי דין העתירה להידחות. אכן, סעיף 2(א) לחוק הדרכונים קובע ש"דרכון יינתן לאזרח ישראלי לפי בקשתו". החוק גם קובע בסעיף 4(א), שתקופת תוקפו של דרכון היא "עשר שנים מיום שניתן". יחד עם זאת, מן החוק עצמו עולה שמתן הדרכון (או תעודת מעבר, חלף הדרכון), כמו גם תקופת תוקפו של דרכון או תעודת מעבר הניתנים על-ידי שר הפנים - הם עניין המסור לשיקול דעתו של שר הפנים לפי גדרי סמכותו שנקבעו בחוק. עצם קיומה של אזרחות, אינה תנאי מספיק לקבלת דרכון (ראו, בג"צ 3282/98 לוצ'ינסקי נ' שר הפנים (14.3.1999); בג"צ 4002/06 קרט נ' משרד הפנים (7.8.2008)). סעיף 6 לחוק, מאפשר לשר הפנים - לפי שיקול דעתו (בין היתר) - לסרב ליתן דרכון או תעודת מעבר או לסרב להאריכם. כמו כן, מאפשר החוק לשר הפנים לקצר את תקופת תוקפו של דרכון או של תעודת מעבר (סעיף 4(א) לחוק). 13. במסגרת הפעלת שיקול דעתו שלפי חוק הדרכונים, רשאי שר הפנים ליקח בחשבון את שאלת השתקעותו בישראל של מבקש הדרכון (או מבקש הארכתו של הדרכון) (ראו עוד, פרשת לוצ'יסנקי לעיל; פרשת פרשת עת"מ (י-ם) 9050/08 הראל נ' שר הפנים (25.6.2009)). "מלשונו של חוק הדרכונים ומרוחו, למדנו על דרישה לזיקה הדוקה בין מבקש הדרכון לבין מדינת ישראל" (כב' השופט נ' סולברג, שם, בפיסקה 12). שיקול זה של סוגיית ההשתקעות בישראל, עולה במפורש מסעיף 4(א) לחוק הדרכונים, המסמיך את שר הפנים ליתן דרכון או תעודת מעבר לתקופה קצרה מן המקובל, כאשר מדובר ב"אזרח ישראלי שלא השתקע בישראל". עוגן נוסף לרלבנטיות של שיקול זה במסגרת שיקוליו של שר הפנים, מצוי בסעיף 6(א) לחוק. סעיף זה מאפשר קביעה בתקנות של מקרים בהם לא יינתן דרכון לאזרחים ישראליים הנמצאים בחוץ לארץ ולא יוארך תוקפו של דרכון שבידם, "אלא לצורך שיבתם לישראל, זולת אם יש נסיבות המצדיקות לדעת השר, מתן דרכון או הארכת תוקפו אף שלא לצורך שיבתם לישראל". דברי ההסבר לסעיף זה (ה"ח 675 תשכ"ו, עמ' 46), היו כי "הוברר כי אזרחים ישראליים בארצות חוץ השתמשו בדרכון הישראלי שבידם והגנת המדינה הנובעת מכך רק לשם הקלה על השתקעותם שם ועל ניתוק כל קשר של ממש עם הארץ". 14. יחד עם זאת, ברי כי שיקול דעתו של שר הפנים גם בהקשר זה, אינו בלתי מוגבל. כך הדבר, לא רק בשים לב לעילות הביקורת הרגילות של בית המשפט על מעשה המינהל (ראה פרשת לוצ'ינסקי, שלעיל); אלא במיוחד נוכח החשיבות של הנפקת מסמך נסיעה ככזה, כחלק מן החירות לצאת מישראל (ראו סעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; וכן בג"צ 2651/09 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הפנים (לא פורסם, , 15.6.2011, פסקאות 12-11 לפסק-דינו של כב' השופט י' דנציגר; פיסקה 10 לפסק-דינו של כב' השופט א' לוי). 15. על רקע הוראותיו הנזכרות של חוק הדרכונים וגדרי שיקול דעתו של שר הפנים, אין ממש בטענת העותרים לפיה עצם הנהלים שהתקינו המשיבים להסדרת שיקול דעת זה ובכלל זה מרכיב בחינת שאלת ההשתקעות בישראל - אינם כדין. בראש ובראשונה יצוין, שלפי נוהל 3.3.004 (נספח מש/2) שהוא "נוהל הטיפול בבקשה לדרכון למי שהתאזרח", הנוהל בא למנוע מקרים של מי שמבקש להתאזרח רק למנת לקבל דרכון ישראלי וללא כוונה להשתקע בישראל. הנוהל קובע, בין היתר, שיש לבחון את תקופת השתקעותו של המבקש בישראל מיום שהתאזרח ועד למועד הגשת הבקשה (סעיף ג(5)). הנוהל קובע, שכאשר המבקש נמצא רוב הזמן בישראל ומראה כוונת להשתקעות, ניתן לאשר לו דרכון בתוקף לחמש שנים. אולם, אם רוב הזמן אין המבקש שוהה ומשתקע בישראל אלא רוב זמנו הוא שוהה בחו"ל, תינתן לו תעודת מעבר במקום דרכון, לתקופה של שנתיים (סעיף ג 5.2.2). משלים את נוהל זה כאמור, נוהל 3.3.0005 (מש/3), שעניינו "נוהל הטיפול בבקשה להארכת תוקף דרכון למי שהתאזרח". הנוהל בא לקבוע את אופן הטיפול בבקשות להארכת תוקף דרכון או תעודות מעבר למי שהתאזרח. בין היתר, נקבע בנוהל, שבחלוף שנה ראשונה ועד חלוף חמש שנים מיום ההתאזרחות, תיבחן תקופת ההשתקעות בישראל - מיום ההתאזרחות ועד למועד הגשת הבקשה (סעיף ג.3.1). גם לפי נוהל זה, יוארך הדרכון לחמש שנים, אם המבקש שוהה רוב הזמן בישראל ומראה כוונה להשתקעות; אולם לא תאושר הארכת הדרכון אלא תינתן תעודת מעבר לתקופה של שנתיים, אם המבקש "רוב הזמן אינו שוהה ומשתקע בישראל". יצוין, כי כעולה מתשובת המשיבים, דין זה חל גם למעשה על אזרחים שקיבלו אזרחות מכוח עלייתם לישראל או מכוח החלטת הממשלה 303 משנת 1964. בכך נשמטת הקרקע תחת טענת האפליה שטענו העותרים. זאת ועוד: אין למצוא בנוסח החלטת ממשלה זו (שצוטט במלואו בסעיף 40 לעתירה והובא גם בעת"מ 9050/08 הנ"ל), משום הסדר שלילי בכל הקשור להסדרת סוגית קבלת הדרכון או הארכתו, בכל הקשור במי שקיבלו את אזרחותם מכוח התאזרחות. 16. לא מצאתי גם מקום לקבל את טענת העותרים לאפליה, ולמצער לחוסר סבירות, בכך שהמשיבים מחילים את הנהלים שהוזכרו לעיל גם על מי שקיבל את אזרחותו מכוח התאזרחות לאחר שעמד בתנאי ההליך המדורג במשך מספר שנים. שאלת האזרחות - לחוד; ושאלת מתן דרכון או הארכתו - לחוד (ראו עוד, עת"מ (י-ם) 8393/08 בעירת נ' משרד הפנים (3.8.2009); עת"מ (י-ם) 57854-10-10 זוטוב נ' משרד הפנים (6.5.2011)). נכון הדבר, ששאלת ההשתקעות בישראל והכוונה לעשות כן, רלבנטית לשתי השאלות (וראו ודוקו, עת"מ (ת"א) 43576-02-10 פאל נ' מדינת ישראל (6.12.2011)). אולם, כמוסבר לעיל, נושא מתן הדרכון והארכתו - כרוך בהיבטים נוספים הקשורים בחשש מפני ניצול לרעה של הזכות לקבלת הדרכון, בלא השתקעות, ועל הסיכון שבכך - הן בהיבט הפנימי והן בהיבט הבינלאומי (ראו עוד, בג"צ 4896/95 פטרוניוק נ' שר הפנים (לא פורסם, , 5.8.1996)). 17. על רקע האמור לעיל, השאלה המרכזית ולמעשה היחידה העומדת להכרעה במסגרת העתירה שלפניי, היא השאלה אם נפל פגם בשיקול דעתם של המשיבים בנסיבות העניין, בהחלטה שלא להאריך את דרכונם של העותרים 2-1. כך, אפילו בשים לב להליך המדורג שהושלם (וראו פרשת פאל, שלעיל). כאמור לעיל, מסקנתי בתשובה לשאלה זו היא בשלילה. ההחלטה התקבלה על-פי הנהלים הרלבנטיים. העותרים לא הצביעו על נסיבות המצדיקות חיוב של המשיבים - כפי שהתבקש בכותרת העתירה וכמצוין לעל - לסטות מן ההנחיות בהן הנחו הם את עצמם. העותרים 3-1 עזבו את מדינת ישראל זמן קצר ביותר לאחר שקיבלו את האזרחות. הם עזבו לתקופה ממושכת. עד לעת הזו, וכפי שגם נטען לפניי עוד לתקופה של שנה לעתיד - הם כלל לא נמצאים בישראל. העותרים 2-1 הגיעו בכל התקופה לביקור קצר בן מספר ימים. גם אם אניח, כי אין לשקול רק נתונים אלה לשם מסקנה סופית בשאלת ההשתקעות (כטענת העותרים); ומבלי צורך לקבוע מסמרות בנדון; הרי שביתר הטעמים שנטענו על-ידי העותרים כעילה לשינוי ההחלטה בעניינם - לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטת המשיבים. כך הדבר, שכן ברי ששיקול ההשתקעות הוא לכל הפחות "שאלת המפתח" (וראו פרשת זוטוב, שלעיל). בשאלת מפתח זו, הנתונים מראים על סבירות בעמדת המשיב לעניין היעדר השתקעות. אשר ליתר הנסיבות - הרי שבהקשר אחרון זה, טענו העותרים טענות בכל הקשור לסיבת יציאתם מישראל; הנכסים שיש להם בישראל וזיקתם לישראל. אלא שבכל הקשור לטענות העובדתיות - אם סיבת היציאה מישראל; אם מועד החזרה המשוער; ואם הנכסים הקיימים בישראל - לא הובאה כל ראיה ולא ניתן כל פירוט. בתמיכה לעתירה צורף רק תצהירו של העותר 4, וגם לכך יש משמעות בנסיבות המקרה שלפניי. הנה-כי-כן, חסר זה משמיט את היסוד תחת טענת העותרים מדעיקרא ויש בו גם כדי לאיין את הטענה, לפיה החלטת המשיבים לוקה בחסר, ולו בשל כך שלא ניתן המשקל לנתונים עובדתיים אלה (והשוו לנסיבות השונות המיוחדות שבפרשת פאל, לעיל). אציין עוד, שעיון בתכתובות באת כוח העותרים שצורפו לעתירה (נספחים ה' ו-ז'), מראה כי טענות אלה לעניין הזיקה לישראל ובמיוחד נסיבות היציאה ומועד החזרה של משפחת העותרים לישראל - נטענו בזמן אמת בצורה כוללנית ביותר ובלא פירוט או תיעוד. בנסיבות אלה, לא מצאתי פגם של חוסר סבירות או פגם אחר בהחלטת המשיבים. כך בכלל וכך בפרט, משעה שהעותרים לא הצביעו על קושי בעצם ההחזקה בתעודת המעבר בעת הזו חלף הדרכון. העותרים מחזיקים בדרכון רוסי. בידם כאמור תעודת מעבר תקפה שהוארכה עד לחודש יולי 2013. ביכולתם על כן להיכנס ולצאת מן הארץ, על כל המשתמע מכך לעניין זכותם החוקתית בנדון (וראו, עת"מ (י-ם) 11109-07-10 שולץ נ' משרד הפנים (18.8.2010)). התוצאה 18. התוצאה היא אפוא, כי דין העתירה להידחות וכך אני מורה. העותרים יישאו בהוצאות העתירה ובשכר טרחת עו"ד של המשיבים בסך כולל של 10,000 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד לתשלומו בפועל. דרכוןמשרד הפנים