הכרה בסרטן ריאות כתאונת עבודה

המחלוקת נטושה, בעיקרה בשאלה האם מחלת סרטן הריאה מסוג אנדוקרצינומה (Carcinoma Metastatic to Pleura), שקדמה והביאה לפטירת המנוח, היתה בגדר "פגיעה בעבודה". קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה בסרטן ריאות כתאונת עבודה / הכרה כתלוי בנפגע עבודה: 1. בתביעה שלפנינו, מבקשת התובעת, להכיר בה כתלויה בנפגע בעבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995 (להלן: החוק) ולחייב את הנתבע לשלם לה קצבת תלויים, בגין פטירת בעלה המנוח ז"ל, שנפטר ביום 16.7.93 (להלן: המנוח). הנתבע דחה את התביעה להכיר במחלת המנוח, שהביאה לפטירתו, כתוצאה של "פגיעה בעבודה", בטענה כי המנוח לא נפגע ב"תאונת עבודה" וכי פטירתו לא נגרמה כתוצאה מתאונת עבודה, כפי שפרטה פקידת התביעות במכתב הדחייה מיום 27.10.97: "...אין אפשרות לראות במותו כנובע מפגיעה בעבודה מהסיבות הבאות: בעלך נפטר כתוצאה ממחלת הסרטן. 1. עפ"י הנתונים שבידינו בעלך לא היה חשוף לחומר אסבסט בזמן עבודתו במספנות ישראל. 2. עפ"י חוות דעת מומחה רפואי סוג המחלה ממנה נפטר בעלך אינה קשורה לחשיפה לאסבסט." 2. תנאי הזכאות לקצבת תלויים בנפגע בעבודה נקבעו בסעיף 131 לחוק: "מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה למותו, ישלם המוסד לתלויים בנפטר קצבה חודשית או מענק לפי סימן זה". שני תנאים צריכים, אפוא, להתקיים כדי לזכות את התובעת בקצבת תלויים: הראשון, שהמנוח נפגע ב"פגיעה בעבודה". והשני, שהפגיעה בעבודה גרמה למותו. בענייננו, המחלוקת נטושה, בעיקרה, בשאלת קיומו של התנאי הראשון, היינו בשאלה האם מחלת סרטן הריאה מסוג אנדוקרצינומה (Carcinoma Metastatic to Pleura), שקדמה והביאה לפטירת המנוח, היתה בגדר "פגיעה בעבודה". נציין כי ב"כ הנתבע טענה בדיון שהתקיים בבית הדין, ביום 18.5.98, כי "הסיבה לפטירה היתה דום לב למרות שאין מחלוקת שהמנוח סבל גם מקרצינומה" (ראה ע"מ 1 פרוטוקול), משמע שספק אם מותו של המנוח נגרם כתוצאה ממחלת הסרטן, הגם שב"כ הנתבע לא עמדה על טענה זו ולא חזרה עליה בכתב ההגנה או בסיכומים. יתר על כן, במכתב הדחייה צויין במפורש כי "בעלך נפטר כתוצאה ממחלת הסרטן" וגם בתעודת הפטירה של המנוח (מוצג נ/ 2) נרשמה סיבת הפטירה: “CARDIO RESPIRATORY ARREST CARCINOMA METASTATIC TO PLEURA”. 3. התובעת מייחסת את מחלת סרטן הריאה מסוג אנדוקרצינומה, שקדמה והביאה, לטענתה, לפטירת המנוח, לעבודתו ב"מספנות ישראל", בשנים 1954-1986, במשך כ- 33 שנים, שם נחשף המנוח, לטענת התובעת, לאסבסט. התובעת מסתמכת בתביעתה על חוות הדעת של ד"ר סטפן שלוסברג, המייחס את מחלת המנוח לעבודתו בחשיפה לאסבסט ב"מספנות ישראל". 4. על העובדות הצריכות לעניין העידו בפנינו, מטעם התובעת, התובעת בעצמה, וכן מר אשר לנדמן, מנהל הייצור ב"מספנות ישראל" ואחראי על עבודת המנוח, בשנים 1977-1984 (להלן: מנהל הייצור). מטעם הנתבע, העיד לפנינו מר מרדכי כץ, הממונה על הבטיחות ב"מספנות ישראל" בשנים 1972-1994 (להלן: הממונה על הבטיחות). בנוסף לכך, בהתאם להסכמת הצדדים, שעוגנה בהחלטת בית הדין, מיום 31.1.00, משנבצר ממנה להופיע לדיון, שהיה קבוע להוכחות ביום 31.1.00, עקב לידה - הוגשו לבית הדין תשובותיה בכתב לשאלות שהפנו ב"כ הצדדים, של עו"ד אורלי קצב-פלג, שהועסקה כעוזרת מנכ"ל ב"מספנות ישראל" מ- 11/96 ועד 4/98 (להלן: עוזרת מנכ"ל). 5. את העובדות הצריכות לעניין אנו קובעים על פי גרסתה האמינה של התובעת, שנתמכה בעדויות ובראיות נוספות, משנתנו דעתנו גם להסתייגויות הנתבע, כפי שנפרט בעובדות שיפורטו להלן, בהתייחס לתצהירים, להודעת התובעת לחוקר מטעם הנתבע, לעדויות ולמסמכים שהגישו הצדדים: (1) המנוח, יליד שנת 1929, עבד כמסגר וכמנופאי ב"מספנות ישראל" במשך כ- 33 שנה, משנת 1954 עד שפרש לגמלאות, במסגרת תוכנית לפרישה מוקדמת, ביום 30.4.86. (2) בשנים 1954-1963, עבד המנוח בחברת "הימה", שהיא חברה פרטית שהתמזגה עם "מספנות ישראל", כפי שהסביר מנהל הייצור, מר אשר לנדמן, בעדותו בבית הדין: "...הוא (המנוח-נ.ו) עבר לעבוד במספנות ישראל בשנת 1963 ולפני כן שנינו עבדנו בחברת "הימה". "הימה" היתה חברה פרטית שהתמזגה אחר כך עם מספנות ישראל." (3) אין מחלוקת כי בשנות עבודתו ב"מספנות ישראל", עבד המנוח כמסגר וכמנופאי, כפי שפרטה עוזרת המנכ"ל, עו"ד אורלי קצב-פלג, במכתב ששלחה ביום 10.8.97 לחוקר מטעם הנתבע (ההדגשה-לא במקור): "בשנים 63-70 - עבד כמסגר במדור תיקוני גוף כלי שיט. בשנים 70-78 - עבד כמסגר בהרכבה סופית של גוף ספינות חיל הים בבניה. בשנים 78-86 - עבד כמנופאי כשהוא מפעיל את העגורן מתא מנופאי. בשנת 73 עבר קורס בטיחות במתן אותות להפעלת עגורנים, יתכן שכבר משנה זו עסק בכך. " (4) בשנים 1963-1970, עבד המנוח כמסגר במדור תיקוני גוף כלי שיט, המכונה גם "מדור 17", ובמהלך עבודתו היומיומית הרגילה עסק בתיקון ובניית "גוף האוניה", שהיה עשוי לוחות אסבסט, כפי שתארה התובעת בעדותה בבית הדין (ההדגשה-לא במקור): "...ש. הוא עבד במדור 17? ת. שמעתי על המדור הזה. שמעתי שהם בונים ספינות עבור חיל הים ושהשתמשו בבידוד של אסבסט." בעדותו בבית הדין הוסיף מנהל הייצור, מר אשר לנדמן, אף זאת (ההדגשה-לא במקור): "...זה נכון שמשנת 1965 ועד 1970 המנוח עבד במדור 17. זה היה מדור שעסק בתיקוני גוף האנייה." יחד עם המנוח, עבד, ב"מדור 17", גם חיים קורן ז"ל, שחלה אף הוא בסרטן ונפטר כתוצאה ממחלה זאת, כפי שהסביר מנהל הייצור בעדותו בבית הדין: "...המנוח וחיים קורן ז"ל, שהיה הממונה עליו, עבדו בסוג עבודה שגרם לחשיפה רבה לאסבסט. חיים קורן היה מנהל העבודה באותו מדור 17 שבו עבד המנוח." התובעת הוסיפה בתצהירה כי ידוע לה כי חיים קורן ז"ל, שעבד יחד עם המנוח וחלה אף הוא במחלת הסרטן ממנה נפטר, כמו גם עובדים אחרים, הוכר כנפגע בעבודה ע"י הנתבע: "..בעלי ז"ל עבד במספנות ישראל עם עובדים נוספים שחלו במחלת הסרטן ואף נפטרו ממנה: מר יעקב שמיר ומר חיים קורן. ידוע לי כי לפחות מר קורן הוכר כנפגע בעבודה על ידי הביטוח הלאומי." (5) בשנים 1970-1978, עבד המנוח כמסגר בהרכבה סופית של גוף ספינות חיל הים בבנייה, כפי שתאר מנהל הייצור, מר אשר לנדמן, בעדותו בבית הדין: "...ש. משנת 1970 ועד 1978, לפי הידוע לי, המנוח עבד במסגרות כבדה, הרכבה סופית ובספינות חיל הים. ת. זה נכון. אני הייתי מנהל הייצור של העבודה כולה. ידוע לי שכל השנים הוא עבד בתיקוני אניות. לפני 1977 אני עבדתי במספנות במחלקת החשמל. המנוח המשיך לעבוד באותה מחלקה גם אחרי שאני פרשתי לגמלאות." (6) במהלך שנות עבודתו כמסגר, בשנים 1963-1978, במשך כ- 15 שנה, כפי שפורט לעיל, המנוח עסק בעבודות הכרוכות בתיקון ובניית לוחות, עשויים אסבסט, המרכיבים את "גוף האוניה", ולצורך ביצוע עבודות אלו נדרש המנוח לפרק, לחתוך, להתאים ולהרכיב את לוחות האסבסט, כפי שתארה התובעת בתצהירה (ההדגשה-לא במקור): "בעלי ז"ל עבד בציפוי אסבסט בחדרי מגורים ובציפוי אסבסט על צינורות קיטור, בחדרי המכונות. לשם ביצוע עבודתו היה מפרק לוחות אסבסט, חותך אותם, מתאים אותם, קושר ומרכיב אותם." בהודעה לחוקר מטעם הנתבע, הוסיפה התובעת אף זאת (ההדגשה-לא במקור): "..ש. מה היה תפקידו במספנות ישראל? ת. הוא עבד כמסגר רתך. ש. מה ידוע לך על העבודה שביצע? ת. הוא עבד בכל מיני עבודות של בניית ספינות, עבודות עם פטישי אויר ומה שקשור למקצוע שלו." עבודת המנוח כמסגר, כללה גם ציפוי אסבסט בחדרי מגורים ובחדרי מכונות, כפי שתאר מנהל הייצור בתצהירו (ההדגשה-לא במקור): "...המנוח עבד במסגרות הכללית עם קבוצה של אנשים. עבודתו כללה ציפוי אסבסט בחדרי מגורים ובחדרי מכונות, לשם ציפוי הצינורות." משעסק המנוח בתיקון ובניית אוניות שהקירות בהן היו מצופים אסבסט, הוא אכן נחשף לאסבסט, במהלך עבודתו, כפי שהבהיר גם מנהל הייצור, מר אשר לנדמן, בעדותו בבית הדין (ההדגשה-לא במקור): "ש. אתם עבדתם עם אסבסט? ת. כן. בתיקוני אניות ובבניית אניות. הקירות היו מצופים באסבסט ואנחנו עשינו את הציפוי מלוחות אסבסט, שהיינו חותכים אותם לצורך עבודה. בתיקוני האניות היו צינורות קיטור שמצופים באסבסט וגם את זה אנחנו ביצענו. ש. כל השנים עבדת עם המנוח? ת. כן. אני הייתי אחראי עליו. אני הייתי מנהל הייצור משנת 1977. ש. כלומר, עבדת איתו משנת 1977? ת. כן. עד שיצאתי לפנסיה בשנת 1984. בעדותו בבית הדין, אישר גם הממונה על הבטיחות, מר מרדכי כץ כי המנוח עבד בחשיפה לאסבסט (ההדגשה-לא במקור): "מאחר והוא לא היה עובד אסבסט ומאחר והעבודה לא היתה באסבסט, יכול להיות שמדובר בחשיפה סביבתית למקום שיש בו סיבי אסבסט." ... ש. לנדמן העיד בבית הדין שהם עבדו גם בחברת "הימה" והם עבדו בתיקון גופי האונייה, לוחות, קירות שהכל היה עשוי אסבסט והיתה להם חשיפה מאוד משמעותית. ת. אני לא חולק על תיאור העבודה כפי שלנדמן תאר אותה לפי מה שהוקרא לי עכשיו. כמנהל ייצור הוא היה אחראי על כולנו. זה נכון שלנדמן היה אחראי על עובדים ואחראי על התובע ואם הוא העיד שהם עבדו בחשיפה לאסבסט אני לא חולק על כך. אנו מקבלים, אפוא, את גרסת התובעת כי במהלך עבודתו כמסגר במספנות ישראל, בשנים 1963-1978, במשך כ- 15 שנה, המנוח עבד בחשיפה לאסבסט, כפי שנפרט להלן. (6) לגבי מידת החשיפה לאסבסט, מנהל הייצור, מר אשר לנדמן, הדגיש בתצהירו כי בשנים בהן עבד המנוח כמסגר, "עבודת המנוח עם לוחות אסבסט היתה עבודה מלאה, במשך כל שעות היום" (ההדגשה-לא במקור). במכתבו של מר מרדכי כץ, הממונה על הבטיחות, מיום 28.6.83 (מוצג נ/ 3), שמוען לד"ר נעים, מפקח רפואי במחלקת הפיקוח על העבודה שבמשרד העבודה והרווחה נכתב כדלקמן: "הנדון: עבודות החשופות לאבק אסבסט - מספנות ישראל בעקבות ביקורך במספנה וכתשובה לפנייתך בנדון מיום 29.5.83, נתבקשתי להכין עבורך סקירה תמציתית על עבודות הקשורות במוצרי אסבסט (לוחות, בד, בידוד וכו') ובגלם של פתיתי אסבסט להכנת עיסה (תערובת) לבידוד טרמי, שיפורטו בהמשך, שבהם עלולים להחשף במידה מזערית לאבק אסבסט. א. עבודות הקמה, פיתוח ותחזוקת מבנים ... ב. עבודות בניה ותיקוני כלי שיט ..." הגם שבחקירה הנגדית הוצגה בפניו גרסתו של הממונה על הבטיחות, כפי שעולה ממכתבו, לפיה חשיפת העובדים לאסבסט היתה לכל היותר חשיפה מזערית, מנהל הייצור, מר לנדמן, הסביר כי אין זה נכון שהמנוח עבד בחשיפה מזערית לאסבסט (ההדגשה-לא במקור): "...ש. לפי המידע שלנו היה למנוח חשיפה מזערית בלבד לאסבסט. ת. זה לא נכון. קשה לי להבין למה הממונה על הבטיחות אמר כך." גם לאחר שנשאל בשנית, לגבי מידת החשיפה לאסבסט, מנהל הייצור, מר אשר לנדמן, חזר והדגיש כי המדובר הוא בחשיפה רבה ומשמעותית לאסבסט: "...ש. אם כך, אם היו הרבה עובדים והוא לא עסק כל הזמן באסבסט, משמע, שהיתה לו רק חשיפה מזערית לאסבסט. ת. לא נכון. דווקא המנוח וחיים קורן ז"ל, שהיה הממונה עליו, עבדו בסוג עבודה שגרם לחשיפה רבה לאסבסט. חיים קורן היה מנהל העבודה באותו מדור 17 שבו עבד המנוח." בחקירה הנגדית הסביר מנהל הייצור, כי במהלך שנות עבודתו היו חודשים שלמים בהם עבד המנוח בחשיפה יומיומית לאסבסט (ההדגשה-לא במקור): "...אי אפשר להגיד שיומיום הוא היה חשוף לאסבסט, אבל לפעמים במשך חודשים שלמים כשעבד על גוף וציפוי קירות הוא היה חשוף לאסבסט יומיום. מנהל הייצור סבר כי הממונה על הבטיחות רשם במכתבו מיום 28.6.83 כי החשיפה לאסבסט במספנות ישראל היתה לכל היותר "מזערית" במטרה להימנע מתביעות עתידיות: "...ש. אתה מכיר את כץ שהיה הממונה על הבטיחות, הוא אמר שהמנוח לא היה חשוף לאסבסט. ת. כן. אני מכיר אותו. הוא בוודאי פחד מתביעות נגד המספנות." גם הממונה על הבטיחות, מר מרדכי כץ, אישר בחקירתו הנגדית כי המנוח עבד בחשיפה לאסבסט (ההדגשה-לא במקור): "...ש. לנדמן העיד בבית הדין שהם עבדו גם בחברת "הימה" והם עבדו בתיקון גופי האוניה, לוחו, קירות שהכל היה עשוי אסבסט והיתה להם חשיפה מאוד משמעותית. ת. אני לא חולק על תיאור העבודה כפי שלנדמן תאר אותה לפי מה שהוקרא לי עכשיו. כמנהל ייצור הוא היה אחראי על כולנו. זה נכון שלנדמן היה אחראי על עובדים ואחראי על התובע ואם הוא העיד שהם עבדו בחשיפה לאסבסט - אני לא חולק על כך. ש. לנדמן ממשיך ומציין שזה לא נכון שהחשיפה של המנוח היתה מזערית, כלומר שלפעמים הם היו חשופים לאסבסט חודשים שלמים יומיום. ת. כאשר לנדמן היה אחראי על החשמליה, הם עשו מדי פעם עבודות של פירוק מחיצות, שזה קשור גם לפירוק לוח האסבסט שצמוד למחיצת העץ. כדי לפרק מחיצות עבדו מחלקת תיקוני הגוף ולא החשמלאים. כנראה שאשר לנדמן לא עבד רק כחשמלאי אלא גם בתיקוני גוף. ייתכן שהוא עבד עם המנוח. אני לא יכול לשלול או לאשר. ש. בתקופה שבה עבד המנוח בתחום הזה, בחשיפה לאסבסט, אתה לא יכול להגיד שזה לא נכון? ת. נכון ואני גם מסכים שאלה שעבדו שם היו חשופים גם לאסבסט." יתר על כן, בעדותו בבית הדין, הסביר הממונה על הבטיחות כי מכתבו מיום 28.6.83, לפיו העובדים נחשפו, לכל היותר, במידה מזערית לאסבסט, לא התבסס על בדיקות כלשהם שיש בהם כדי להעיד על מידת החשיפה של העובדים לאסבסט (ההדגשה-לא במקור): "...ש. למיטב ידיעתך נערכו איזה שהם בדיקות לגבי השימוש באסבסט? ת. הבדיקות הראשונות היו ב- 1994. ש. עד שנות ה- 90 לא היתה שום בדיקה שהעידה על החשיפה של עובדים לאסבסט? ת. נכון. בשנת 1983 פנה אלי ד"ר נעים ושאל אותי לגבי מקומות שבהם נחשפים לאסבסט ואז אני השבתי במכתב נ/ 3. זאת היתה התחלת המודעות, אבל אז לא נעשו בדיקות ולא היו אמצעים לעשות בדיקות. ש. כלומר, בערך 30 שנה המנוח עבד בחשיפה לאסבסט מבלי שהיתה לכך כל בדיקה בעניין הזה וכל מודעות מבחינת הנזק? ת. נכון." משנמצא כי מכתבו של הממונה על הבטיחות, מר מרדכי כץ, מיום 28.6.83, בו נכתב כי העובדים נחשפו לאסבסט לכל היותר במידה "מזערית", לא התבסס על בדיקות שיש בהם להבהיר מה היתה מידת החשיפה של העובדים ב"מספנות ישראל" לאסבסט, ומשאישר הממונה על הבטיחות, בחקירתו הנגדית, את גרסתו של מנהל הייצור לפיה עבד המנוח בחשיפה לאסבסט במשך שנות עבודתו כמסגר - אנו קובעים כי המנוח אכן עבד בחשיפה ממושכת, ולא מזערית, לאסבסט, משעבד מפעם לפעם, במשך חודשים רצופים, בחשיפה יומיומית לאסבסט. (7) במכתב מיום 10.8.97, שנכתב ע"י עוזרת מנכ"ל "מספנות ישראל", עו"ד אורלי קצב-פלג, לחוקר המוסד מטעם הנתבע, נכתב כי בהסתמך על מכתבו של הממונה על הבטיחות, העובדים במספנות ישראל נחשפו, לכל היותר, במידה מזערית, לאסבסט: "...4. במרפאת המספנה רשימה של עובדים ועובדים לשעבר אשר יתכן וקיים סיכוי שנחשפו לסיבי אסבסט בעבר ושמו של הנ"ל אינו מופיע בהם ואינו מוזכר בהם. 5. מצ"ב מכתב מה- 29.5.83 מאת מחלקת פקוח על העבודה בסניף חיפה והצפון באשר לעבודות באסבסט (טרם תוקנו התקנות הרלוונטיות) ותשובת הממונה על הבטיחות במספנה מיום 28.6.83: 5.1 מתשובת הממונה על הבטיחות עולה חד משמעית כי היו עבודות בודדות בלבד בהן יתכן שהיתה עלולה להיות חשיפה במידה מזערית לאבק אסבסט. עפ"י דו"ח זה ניתן לראות כי בשנים בהן עבד הנ"ל במחלקת תיקוני אוניות, המוזכרת בדו"ח, לא היתה שם כל עבודה הקשורה באסבסט, ואף אם נניח והיתה, אין שום בטוח כי דווקא הנ"ל הועסק בה, שכן אז היו במספנה מאות עובדים שעבדו במשמרות ואין חובה כי היה זה הוא שהועסק בעבודה זו או אחרת. אף אם כן הרי שאין בחשיפה קצרה וחד פעמית, שאינה מגיעה אף לרמת הפעולה, כדי לגרום לו את הנזק הנטען. 5.2 הממונה על הבטיחות אף מציין בסופו של הדו"ח כי עובדי המספנה לא נחשפו לאבק מזיק. אם בכלל, היו אלה עובדי הנגריה בהקמת המספנה (שהיו עובדי חברה קבלנית) ובין השנים 70-77, שנים בהן לא היה לנ"ל כל קשר לעבודה אפשרית באסבסט. ... חרף הבנתנו את כאבה של משפחתו עם מותו של מר ווזניצקי, מבדיקתנו עולה, כי מר ווזניצקי לא נחשף בעת עבודתו בחברה לאסבסט/ אבק אסבסט. ... שוב, אדגיש, כי עפ"י רישומי המרפאה הוא אינו מופיע כעובד/עובד לשעבר שנחשף לכך בכל שלב שהוא בעבודתו בחברה." לא למותר לציין, כי משהבהיר הממונה על הבטיחות, בעדותו בבית הדין, כי הוא מסכים עם מנהל הייצור שהמנוח עבד בחשיפה ממושכת לאסבסט, ברי כי אין במכתבה של עוזרת המנכ"ל, שהסתמך על מכתבו של הממונה על הבטיחות, כדי להפריך את גרסת התובעת, לפיה בעלה המנוח עבד בחשיפה ממושכת לאסבסט בשנות עבודתו כמסגר ב"מספנות ישראל". גם בתשובותיה בכתב של עוזרת המנכ"ל, מיום 30.5.00, שהוגשו בהסכמת הצדדים לבית הדין, משנבצר ממנה להופיע לעדות עקב לידה - אין כדי להוכיח כי המנוח לא נחשף לאסבסט חשיפה משמעותית, כפי שאפרט להלן. עוזרת המנכ"ל הסבירה בתשובותיה כי אין עובדת חשיפת המנוח לאסבסט או מידת החשיפה, מצויים בידיעתה האישית ואין המדובר בנתונים העולים מבדיקת תנאים סביבתיים שנערכה ב"מספנות ישראל". קביעתה כי המנוח לא נחשף לאסבסט, במהלך עבודתו ב"מספנות ישראל", התבססה על מסמכים ובעיקר על מכתבו של הממונה על הבטיחות, מיום 28.6.83: ...6. לא בידיעתי. עם זאת, כאשר הגיע למשרדי מר יהלומי, החוקר מטעם המל"ל, בדקנו באופן מעמיק את עניינו של מר ווזניצקי ז"ל, שכאמור על פי המסמכים לא נחשף לאסבסט. למיטב זכרוני, בדיקה זו העלתה, כי בשנת 1984 לערך, נחקקו תקנות בעניין חשיפה לאסבסט, וכל המפעלים בארץ נדרשו לבדוק את מתקניהם, ולדווח אם יש עובדים שיתכן ונחשפו לאסבסט. רופא המספנה בזמנו ערך בדיקה ובה מר ווזניצקי ז"ל לא הופיע כאחד שיתכן ונחשף לאסבסט. למיטב זכרוני, המספנה אף נתנה בידי העובדים פנקס שבו כתובים פרטים רפואיים שונים עליהם. על פי התקנות, עם הפסקת עבודתם במספנה באחריותם היה להיבדק באופן קבוע. ... 9. בוודאי שהנני מאשרת כל מה שכתבתי במכתב, שהרי אם לא היה זה נכון לא היו הדברים נכתבים מלכתחילה. כאמור, עם פנייתו של חוקר המל"ל נערכה בדיקה יסודית בעניינו של מר ווזניצקי ז"ל. הבדיקה העלתה בדיוק את מה שכתבתי במכתבי דאז - מר ווזניצקי ז"ל לא מופיע ברשימות כאחד שייתכן וקיים סיכוי שנחשף לאסבסט; מר ווזניצקי ז"ל לא עסק בחומרים כימיים כלשהם; כבר משנת 1970 לא עבד במקום שיש בו כל חשיפה לאסבסט, ולפני מועד זה, כשעבד בתיקוני אוניות, לא היתה כל עבודה שקשורה באסבסט. אף אם נניח שהיתה עבודה כזו, לא הוא הועסק בה ולא די בחשיפה חד פעמית כדי לחלות." הנה כי כן, אין במכתבה של עוזרת המנכ"ל, כולל השאלות והתשובות שנשאלו בקשר אליו, כדי להפריך את גרסת התובעת, שנתמכה בעדותו של מנהל הייצור ואושרה גם בעדותו של הממונה על הבטיחות, לפיה המנוח עבד בחשיפה משמעותית לאסבסט במשך שנות עבודתו כמסגר במספנות ישראל. (8) משלא היתה מודעות לסכנה הטמונה בעבודה בחשיפה לאסבסט, לא עמדו לרשות העובדים במספנות ישראל אמצעי מיגון, בשנים בהם עבד המנוח כמסגר בחשיפה לאסבסט (1963-1978), כפי שהדגישה התובעת בעדותה בבית הדין (ההדגשה-לא במקור): "אני יודעת שבעלי היה חותך אסבסט יחד עם חיים קורן. הוא היה מספר לי מה שהוא עושה בעבודה. אז לא ידעו שזה אסור, ולא היו אמצעי הגנה נגד האסבסט. הוא היה מספר לי על העבודה שלו באוניות, בתיקונים." מנהל הייצור, מר אשר לנדמן, אישר בעדותו בבית הדין כי "באותן שנים לא היתה מודעות לסכנה מעבודה עם אסבסט". הממונה על הבטיחות הוסיף בעדותו בבית הדין כי הגם שלא נעשו בדיקות סביבתיות לעניין החשיפה לאסבסט, החל משנת 1972 הוא הקפיד על שימוש העובדים באמצעי מיגון: "...ש. יש עדויות של מספר עובדים שעבדו במספנות שרק בשנת 1981 אמרו להם להשתמש באמצעי מיגון כלשהם ולפני כן לא היתה בכלל מודעות. ת. אני הייתי ממונה על הבטיחות. יזמתי מפגשים כאלה, הבנו שיש בעיה וניסינו להשתמש במקסימום אמצעי הגנה. מאז שאני במספנה מ- 1972 אני הקפדתי על אמצעי מיגון אישי. לא נעשו בדיקות ספציפיות לעניין חשיפה לאסבסט. לא היו הוראות בטיחות ספציפיות לאסבסט. היו תהליכי הסברה במדורים השונים, שאני יזמתי, בעיקר אחרי שהחוק משנת 1984 נכנס לתוקף." בעניין זה, מקובלת עלינו עדותו של הממונה על הבטיחות כי החל משנת 1972, מתוקף תפקידו כממונה על הבטיחות, הוא הקפיד על שימוש העובדים באמצעי מיגון, אלא שמשעבד המנוח בשנים 1963-1978 בחשיפה משמעותית לאסבסט, כפי שקבענו לעיל, ברי כי לכל הפחות עבד המנוח בחשיפה משמעותית לאסבסט ללא אמצעי מיגון שהוא, בשנים 1963-1972, היינו במשך כ- 9 שנים. לציין כי החל משנת 1981, אין מחלוקת כי בעקבות הוראה שקיבל קצין הבטיחות, לפיה אין לעבוד בחשיפה לאסבסט ללא אמצעי מיגון, סופקו לעובדים אמצעי מיגון, לרבות מסכה להגנה מפני אבק, אלא שאז, אין מחלוקת כי התובע עבד כמנופאי, היינו בעבודה שאין בה חשיפה משמעותית לאסבסט, כפי שנפרט בהמשך. (8) בשנים 1978-1986, לאחר שבשנת 1973 עבר קורס בטיחות במתן אותות להפעלת עגורנים, עבד המנוח כמנופאי, בהפעלת העגורן מתא המנופאי, כאשר עבודתו התבצעה בתוך מבנה בטון טרומי שהיה, בתחילה, בעל גג מצופה בלוחות אסבסט גלי וקירות המצופים באותם לוחות, הגם שבשלב מאוחר יותר הוחלפו לוחות האסבסט בלוחות מתכת, כפי שתאר הממונה על הבטיחות: "...המנוח עבד אצלנו בבניין שמוגדר אצלנו "בנין 120", שאורכו 200 מ', רוחבו 32 מ' וגובהו מחצית האולם, כ- 10 מ' והמחצית השניה - 20 מ' בגובה. ... המבנה הוא מבנה בטון טרומי, כאשר הגג מצופה בלוחות אסבסט גלי, שהוא אסבסט קשיח שמעורב עם בטון, כנ"ל בתקופה מסוימת לפני שנבנה בניין 130, גם הקירות היו מצופים באותם לוחות. תהליך השיפוץ והתחזוקה של לוחות האסבסט האלה נעשה ע"י קבלנים שבקיאים בסוג כזה של עבודה. במשך השנים עברו במספנה למבנים עם תקרה של מתכת וכמעט שאין הפרדה של קירות והשימוש באסבסט ירד בהרבה. מאחר והאולם הזה גדול מאוד, לא הייתי ערני שם לסכנה מחשיפה לאסבסט. לעומת זאת, בניין המשרדים שלנו, בכניסה למספנה התקרה והקירות גם היו עשויים מלוחות אסבסט קשיח, לא גלי, ובגלל הערנות אחרי המקרים שעובדים שנחשפו לאסבסט חלו, אני יזמתי בדיקה סביבתית ויש לי ממצאים שמוכיחים שהחשיפה לא היתה בתחום המסוכן, למרות שהיתה המלצה לצבוע את הקירות. הממצאים הוכיחו שהחשיפה איננה עוברת על המותר." לעניין עבודת המנוח כמנופאי, מקובלת עלינו עדותו של מנהל הייצור, לפיה המנוח לא נחשף במהלך עבודתו כמנופאי לאסבסט (ההדגשה-לא במקור): "ש.ת זה נכון שאחר כך הוא היה מנופאי. באופן רשמי גם אז הייתי אחראי עליו. זה נכון שבתור מנופאי הוא לא עבד עם אסבסט. אבל במשך השנים, גם לפני שנת 1977, הוא עבד כל השנים בתיקוני אניות וזה ידוע לי היטב. אנחנו עבדנו יחד באותה חברה." הממונה על הבטיחות, מר מרדכי כץ, הוסיף בעדותו בבית הדין, כי גם לפי תקנות הבטיחות, מנופאי לא נחשב לעובד בעבודה הכרוכה בחשיפה מזיקה לאסבסט: "...ש. מנופאי היה חשוף לאסבסט? ת. אם היינו מתייחסים להגדרה של עובד אסבסט, לפי תקנות הבטיחות, הוא לא נחשב לעובד שחשוף לאבק אסבסט." (9) לטענת התובעת, אין המדובר במעבר לתפקיד מנופאי מסיבות בריאותיות, כי אם במעבר לתפקיד אליו הוכשר המנוח, משעבר קורס בטיחות במתן אותות להפעלת עגורנים, כפי שהסבירה בעדותה בבית הדין: "...ש. את יודעת למה הוא עבר לעבודה כמנופאי? ת. הציעו לו והוא הסכים. הוא עבר קורס של מנופאי והוא הסכים לעבוד בתור מנופאי. ש. יכול להיות שבעיות בריאות גרמו לכך שהוא עבר לעבוד כמנופאי? ת. לא. לא היו לו שום בעיות בריאותיות. הוא לא סבל משום מחלה, לא סכרת, לא לחץ דם. הוא היה אדם בריא." (10) בשנת 1993 חלה המנוח במחלת סרטן הריאה מסוג אנדוקרצינומה (Carcinoma Metastatic to Pleura) והוא נפטר ביום 16.7.93. (11) התובעת מייחסת את מחלת בעלה המנוח, שהביאה לפטירתו, לעבודתו ב"מספנות ישראל", משנאמר לה, לטענתה, ע"י הרופאים כי ישנו קשר ישיר וברור בין עבודתו של המנוח עם אסבסט לבין מחלת סרטן הריאה מסוג אנדוקרצינומה שהביאה לפטירתו, כפי שהסבירה בהודעה לחוקר מטעם הנתבע: "...ש. למה את מייחסת את המחלה שנתגלתה ב- 1993? ת. מצאו לבעלי מים בריאות. ... אני יודעת שהרופאים אמרו לבעלי שהמחלה ממנה הוא סובל היא בגלל העבודה שלו עם אסבסט. ש. האם הוא סיפר לך שעבד עם אסבסט? ת. אחרי שגילה את המחלה הוא סיפר שעבד עם אסבסט. זה השפיע עליו מאוד והוא היה בדיכאון ולא ישן בלילות. בעלי ניצול שואה. הוא עשה שערוריה כשידע שיש לו את המחלה בגלל העבודה. בעדותה בבית הדין הוסיפה התובעת אף זאת: "...ש. מאיפה את יודעת שבעלך נפטר ממחלה שקשורה באסבסט? ת. זה מה שאמרו הרופאים. אמרו לי את זה הרופאים - ד"ר סאוטר מבית חולים כרמל וביטרמן מנהל המחלקה. ש. הם גם אמרו לך שהסרטן שנתגלה אצלו הוא תוצאה של אסבסט? ת. כן. זה מה שהם אמרו. הם אמרו שמדובר בסרטן על הקרום של הריאה וזה נובע מהאסבסט." (12) התובעת טוענת כי עובר לשנת 1993, שאז התגלה המנוח כחולה בסרטן הריאה מסוג אנדוקרצינומה, למנוח לא היו כל בעיות בריאותיות, כפי שהבהירה בתצהירה: "...המחלה התגלתה והתפשטה אצל בעלי ז"ל בשנת 1993, אשר עד אותה שנה לא היה חולה במחלה כלשהי. בעלי היה אדם בריא..." בהודעתה לחוקר מטעם הנתבע, התובעת הבהירה כי למעט בעיית שמיעה ובעיה בגב, לא סבל המנוח מכל בעיה בריאותית: "...בעלי לא סבל מבעיות לב. ידוע לי שסבל מבעיית שמיעה ובעיה בגב וחוץ מזה הוא היה בסדר." (13) לטענת התובעת, לבד מן התקופה שבה היה המנוח חייל, בה עישן כשנתיים, המנוח לא עישן מהיום שהכירה אותו, היינו מאז שנת 1955, כפי שהסבירה בהודעתה לחוקר מטעם הנתבע: "...ש. האם בעלך עישן? ת. הכרנו בשנת 1955 ומאז הוא לא עישן. לפני כן הוא סיפר שעישן." בחקירה הנגדית הוסיפה התובעת אף זאת: "...ש. כשאת הכרת אותו הוא לא עישן? ת. לא. ש. בדו"ח בית חולים כרמל, כתוב שהמנוח היה מעשן בעבר. ת. אני לא יודעת שהוא אי פעם עישן... אולי הוא עישן כשהיה חייל והפסיק. כשאני הכרתי אותו הוא לא היה מעשן. ש. אף פעם? ת. אף פעם לא עישן. ... ש. בבית חולים רמב"ם, בדו"ח חדר מיון משנת 1993, כתוב שהוא עישן 10 סיגריות ביום. ת. הוא לא עישן. ב"כ התובעת: מה שכתוב שם זה שכ- 40 שנה הוא לא מעשן ושהוא עישן שנתיים." 6. בתמיכה לתביעתה להכיר במחלת הסרטן שקדמה והביאה לפטירת המנוח, כתוצאה של "פגיעה בעבודה", מסתמכת התובעת על חוות דעת רפואית של ד"ר סטפן שלוסברג, מומחה לרפואה תעסוקתית, הקובעת, בהסתמך על העובדה כי המנוח עבד בחשיפה לאסבסט, כי קיים קשר סיבתי בין עבודתו בחשיפה לאסבסט לבין פריצת מחלת הסרטן, שהביאה לפטירתו, כפי שהסביר המומחה בחוות דעתו (ההדגשה-לא במקור): "ככתוב בתצהירים שהוצגו בפני, המנוח חיים ווזניצקי ז"ל, עבד בציפוי ובבידוד עם אסבסט של חדרי מגורים וחדרי מכונות ובבידוד צינורות של אוניות. הוא לא קיבל הדרכה כלשהי בנוגע לטיפול באסבסט. גם לא היתה מודעות לאמצעי מיגון כנגד חומר מסוכן זה. ההגיינה התעסוקתית והביגוד הלא הולמים כלל לעבודה עם חומר, שכבר בשנות השישים היה ידוע כגורם להפרעות נשימתיות ולסרטן ראות, חשף עובדים רבים למעשה לפצצת זמן. ברור שאמצעי מיגון, מודעות, ידע ופיקוח מתמיד, בנוסף לבדיקות רפואיות תקופתיות, מפחיתים פגיעה אישית בחשיפה לחומרים המוגדרים כמסוכנים וע"פ כמה וכמה בטיפול עם האסבסט. את תוצאות המחדלים ההם מלפני 30 ו- 40 שנה אנו רואים היום בצער רב מאחר ויכלו עם ידע, מודעות והגנה הולמת של העובדים להפחית במידה רבה את החולי. המנוח נחשף בעל כורחו ולא היה מודע לכך שהחומר כה מסוכן, בזמן שבעולם, באותם הזמנים, כבר היה ידוע רבות אודות האסבסט. לסיכום, מר ווזניצקי ז"ל חלה באנדוקרצינומה של הריאות עקב חשיפתו לאסבסט ואין צל של ספק שקיים קשר ישיר וברור בין מחלתו לחשיפתו המקצועית. המחקרים הרפואיים והספרים הרפואיים (TEXT BOOKS) מצביעים על כך שכתוצאה מחשיפה לאסבסט, סרטן הריאות מסוג אנדו קרצינומה, הינו הגידול הסרטני הבולט בין הגידולים המופיעים בריאות כתוצאה מחשיפה זו." נציין כאן כי עובדות מהותיות העומדות בבסיס חוות דעתו של ד"ר סטפן שלוסברג, כגון העובדה כי "מר ווזניצקי ז"ל (המנוח-נ.ו) עבד במספנות ישראל כמסגר החל מ- 25.10.54 ועד 18.4.86... בפירוק חיתוך והרכבה של לוחות אסבסט במשך כל שעות העבודה, כולל שעות נוספות" - אינן מדוייקות. כפי שצויין לעיל, הוכח כי המנוח עבד בחשיפה משמעותית לאסבסט במהלך עבודתו כמסגר, בשנים 1963-1978, משעבד בחיתוך, פירוק והרכבה של לוחות אסבסט, במשך חודשים רצופים מידי יום ביומו, ואילו בשנות עבודתו כמנופאי, בשנים 1978-1986, לא הוכח כי המנוח עבד בחשיפה משמעותית לאסבסט. בכפוף לכך, יש לקרוא בהסתייגות את חוות דעתו של ד"ר שלוסברג. 7. משנתקבלה גרסת התובעת בחלקה, ונקבע כי בשנות עבודתו כמסגר, בשנים 1963-1978, המנוח עבד במשך חודשים רצופים בחשיפה יומיומית לאסבסט, נזקק בית הדין למומחה-יועץ רפואי, בשאלת הקשר הסיבתי המשמעותי שבין החשיפה לאסבסט בעבודה, כפי שתוארה לעיל, לבין מותו של המנוח. 8. אנו ממנים את ד"ר קרמר, מומחה למחלות ריאה, מהמרכז הרפואי רבין (בלינסון), פתח תקווה, כמומחה רפואי מטעם בית הדין. המומחה מתבקש לבסס את חוות דעתו על העובדות המפורטות לעיל ועל המסמכים הרפואיים המצורפים להחלטה, משיתן דעתו לחוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם התובעת, בכפוף להסתייגויות, ולהשיב לשאלות הבאות: (1) מהי המחלה שגרמה לפטירת המנוח ביום 16.7.93? (2) האם המחלה נגרמה, או הוחמרה, כתוצאה מעבודתו בחשיפה לאסבסט, בנסיבות ובתנאים שתוארו לעיל? - נא לפרט. (3) האם יש קשר סיבתי משמעותי בין תנאי עבודתו של המנוח, כפי שתוארו לעיל, שהסתיימו בשנת 1986, לבין פטירתו בשנת 1993? (4) האם לקה המנוח ב"מחלת המקצוע" אסבסטוזיס? אם כן, נא לפרט שם המחלה , לפי רשימת מחלות המקצוע בתוספת השנייה לתקנות בדבר ביטוח מפני פגיעה בעבודה. להחלטה מצורפים המסמכים הרפואיים הבאים: (1) תעודת פטירה של המנוח. (2) חוות דעת רפואית של ד"ר סטפן שלוסברג, מומחה לרפואה תעסוקתית (מטעם התובעת). (3) כרטיס רפואי של המנוח מארכיון בית חולים כרמל. (4) כרטיס רפואי של המנוח מארכיון בית חולים רמב"ם. 9. שכר המומחה, ד"ר קרמר ישולם מקופת בית הדין.תאונת עבודהסרטןריאותהכרה בתאונת עבודהרפואה