הלכת זטולובסקי

ברע"א 5123/10 זטולובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי (21.8.2012) להלן: הלכת זטולובסקי) פורט מתווה כללי, החל על תביעות השיפוי שמגיש המוסד לביטוח לאומי כנגד מבטחות כלי הרכב. נקודת המוצא היא, כידוע, כי כאשר מדובר בגמלת נכות כללית - יכול המוסד לתבוע רק את החלק היחסי הקשור בקשר סיבתי לתאונה (רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003). "אין להניח או לפרש" - כך נקבע - "כי המל"ל זכאי לשיפוי מכוח ההסכם גם בגין נכויות שכלל אינן תוצאה של התאונה שבגינה קמה חבות לחברת הביטוח... ההסכמים בין חברות הביטוח לבין המל"ל באו להסדיר בדרך יעילה ועקבית את מערכת היחסים ביניהם ביישום סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אך הם לא נועדו להפוך את חברות הביטוח - למעין 'מוסד לביטוח לאומי', קרי לחייבן לשלם למל"ל עבור גמלאות ששולמו על-ידו בגין רכיבי נכות שאינם קשורים לתאונת-הדרכים..." (רע"א 805/06 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (29.3.2009). לפיכך, במקרים בהם רק חלק מן הנכויות קשורות לתאונה, על בית המשפט הדן בתביעת השיפוי של המוסד, לקבוע את היחס בין הנכויות, תוך השוואת כלל נכויותיו של הנפגע לשיעור הנכות הקשורה סיבתית לתאונה. בהלכת זטולובסקי נקבע, כי מקום בו תביעת הניזוק כנגד המזיק נידונה ראשונה, ונתקבלה במסגרת אותו הליך קביעה שיפוטית בדבר יחס הנכויות - תשמש קביעה זו גם את תביעת השיפוי של המוסד כנגד המבטחות (שם, בפס' 16).