חבלה בכוונה מחמירה - מעצר עד תום ההליכים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חבלה בכוונה מחמירה - מעצר עד תום ההליכים: בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). כנגד הנאשמים (להלן: "המשיב 1" ו"המשיב 2" ויחדיו "המשיבים"), הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים 329(א)(1)+ 29 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "החוק"), ועבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 (א) לחוק. על פי האמור בכתב האישום, ביום 19.4.11 החל משעות הצהריים המוקדמות, שהו (להלן: "המתלונן 1") ו (להלן: "המתלונן 2") בחורשת מיעאר הסמוכה לכפרים כאבול ושעב (להלן: "המקום"), כשבסמוך אליהם ישבו אחי המשיב 1, אכרם אבו ערב (להלן: "אכרם") ואחרים. כנטען בכתב האישום, בסמוך לשעה 18:00 ובעקבות ויכוח בין המתלונן 1 לבין אכרם, הגיעו המשיבים כשהם מצוידים בסכינים, יחד עם אחרים (להלן: "אחרים"), אל המקום. משהגיעו המשיבים והאחרים למקום, התפתחה ביניהם לבין המתלוננים קטטה, שבמהלכה הם תקפו את המתלוננים בצוותא חדא ודקרו אותם, כל זאת בכוונה לגרום להם חבלה חמורה. כתוצאה מהדקירות והתקיפה, נגרמו למתלונן 1 פצע דקירה במעבר חזה בטן ומספר דקירות בירכיים שבגינן נגרמה לו פקקת עורקים. למתלונן 2 נגרמו פצע דקירה במותן ימין וקרע בכליה הימנית, וכן דקירה בירך אחורי שמאלי עם שטף דם תת עורי מאסיבי. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המשיבים עד תום ההליכים נגדם. במהלך טיעוני הצדדים בפני, הפנתה המבקשת לראיות לכאורה המייחסות המעשים המתוארים בכתב האישום למשיבים, מהם הדוחות הרפואיים המתעדים את פציעת המתלוננים, וכן הודעת המתלוניים ואחרים שזיהו את המשיבים, כמי שתקפו אותם. לגישת המבקשת, נובעת מסוכנות רבה מן המשיבים שלא ניתן לאיינה בחלופת מעצר, זאת בהתחשב בכך כי תקיפת המתלוננים על-ידי המשיבים, באה כנקמה וכמענה מיידי על רקע תקיפת המתלונן 1 את אחי המשיב 1. וכן כי התקיפה בוצעה בברוטאליות ובאכזריות, כשהם מצוידים בסכינים ובכלי תקיפה אחרים. מעבר לכך לגישת המבקשת, קיים חשש לשיבוש הליכי משפט, בהתחשב בעובדה כי ישנם שני חשודים נוספים במעשה הנמצאים בבריחה, ובמידה והמשיבים ישוחררו הם עלולים להביא לשיבוש הליכי משפט. לנוכח אלו עותרת המבקשת למעצר המשיבים עד תום ההליכים נגדם. בא כוח המשיב, מתנגד לקיומן של ראיות לכאורה לייחוס המעשים למשיבים. הוא מבהיר כי קיימות כמה גרסאות למקרה: כך עולה כי המתלונן 1, מסר כמה גרסאות לאירוע, תחילה הוא מסר כי אינו יודע מי דקר אותו, בהמשך הוא הניח שהמשיב 1, דקר אותו ברגליו אם כי אינו יודע מי דקר אותו בשאר גופו, ולאחר מכן הוא אומר שאולי המשיב דקר אותו בכל גופו. כך גם לא ניתן לבסס הראיות לכאורה על הודעתו של המתלונן 2, אשר מסר כי ראה בקטטה אדם שמן המחזיק בידו סכין בעוד ששני המשיבים קטנים באופן משמעותי, וסביר שאותו שמן הינו בחור בשם סאמי, בהתאם להודעתו של מוחמד. וכן כי חלק מהעדים מציינים כי מי שאוחז בסכין היה בחור בשם מועתז ולא המשיבים. מכאן כי חלק מהראיות מצביעות על שניים אחרים שביצעו את הדקירות, שהינם בחור בשם מועתז ובחור בשם סאמי. בעוד ששני אלו שוחררו, המשיבים נמצאים במעצר, על אף שלגישת בא כוח המשיבים, אין מקום לאבחן ביניהם לא מהבחינה הראייתית ולא מבחינת חלקם באירוע ומסוכנותם. בא כוח המשיבים, הוסיף וציין כי לגישתו העדויות עליהן מסתמכת המבקשת, הן עדויות "מטעם", המסתמכות על גרסת המתלונן וחבריו, בעוד שלגישתו, אין להסתמך על הודעות אלו, אשר מהן עולים פגמים רציניים, הפוגמים במהימנותם. מעבר לכך, הסכים בא כוח המשיב לקיומה של חזקת מסוכנות, אם כי לטעמו יש לסייג מסוכנות זו, בהתחשב בכך כי הורתו ולידתו של המעשה בבריונותו של המתלונן 1, אשר הכה את אחי המשיב 1, וכן בהתחשב בכך כי המדובר במשיבים צעירים בשנים, העובדים באורח קבע למחייתם ונעדרי עבר פלילי. על כן מוצע לשחרר המשיב 1 לחלופת מעצר לילי בפיקוחו של דודו בכפר כנא, עת הוצע כי המשיב 1 יוכל לעבוד בשעות הבוקר בעבודות תשתית עם דודו, המתבצעת בכפר מג'ר. באשר למשיב 2 מוצע לשחררו למעצר לילי בבית קרוב משפחתו בשפרעם, ושתינתן האפשרות למשיב 2, שיעבוד במוסך השייך לבן משפחתו והממוקם מתחת לביתו. מעבר לאלו, לטענת בא כוח המשיב, מעצרם של שני המשיבים פוגע בעיקרון השוויון, הוא מבהיר, כי מחומר הראיות עולה כי בקטטה היו מעורבים כ 10 אנשים, כך גם עולה כי טרם התפתחה הקטטה נשוא כתב האישום, תקף המתלונן 1 את אחי המשיב 1, באזור ארובת העין באמצעות בקבוק זכוכית, אף על פי כן לא הוגשו כתבי אישום כנגד שאר המשתתפים בקטטה כך גם לא כנגד המתלונן 1, דבר שיש בו לפגוע בעיקרון השוויון. בעניין זה, הבהירה המבקשת, כי טרם התקבלה ההחלטה האם להגיש כתב אישום בעניינו של המתלונן 1, בגין תקיפת אחי המשיב. וכן כי חלק מהמעורבים בקטטה שוחררו משיקולים כאלה ואחרים אם כי הבהירה, כי הגשת כתב האישום אך כנגד המשיבים, נעשה בשלב זה על סמך חומר הראיות שנמצא בתיק.   דיון ומסקנות ראיות לכאורה אין ספק כי המתלוננים אכן נפצעו ערב אותו יום מדקירת סכין, וזאת בעקבות תקיפה לה היו נתונים, מהדו"ח הרפואי שתיעד פציעותיהם, ניתן ללמוד כי המתלוננים נדקרו באמצעות סכין, וכתוצאה מכך נגרמו להם פציעות חמורות, [וראו סיכום אשפוז של המתלונן 1 מסומן צט; ראו סיכום אשפוז של המתלונן 2 מסומן פט].  לטענת המשיב 1 הוא כלל לא היה מעורב בתגרה, וכי באותה עת הוא שהה אצל דודו, עבד חטיב, ב"כפר כנא" [ראו הודעתו מיום 21.4.11 מסומן 2 א ש' 37]. כך גם המשיב 2 מסר גרסת אליבי לפיה היה יחד עם חברתו ואחרים ב"ראש הנקרה" [ראו הודעתו מיום 26.4.11 מסומן 11]. עם זאת דודו של המשיב 1, שלל טענת האליבי שהועלתה על-ידי המשיב 1, ומסר כי "ביום הזה לא ראיתי אותו בכלל" [ראו הודעתו מיום 1.5.11 מסומן 17 ש' 66]. כך גם, העד פארס פארס, סתר גרסת המשיב 2, לפיה המשיב 2 שהה ב"ראש הנקרה" בזמן האירוע. העד פארס מסר, כי ביום האירוע, הוא ישב עם המשיב 2 וחברותיו ועם אחי המשיב 1, כך גם הוא מסר כי לאחר שהמתלונן 1 תקף את אחי המשיב 1, נסעו המשיב 2 עם אחי המשיב 1 מהמקום, וכי הוא והבנות נסעו ברכב אחר. בהמשך לכך, המשיב 2 נפגש עמם שוב, וגולל בפני פארס כי הייתה קטטה בה המשיב 1 דקר את המתלונן 1 וכי הוא - המשיב 2 - תקף מישהו באמצעות אלה [ראו הודעת פארס מיום 24.4.11 מסומן 9ג']. בא כוח המשיב, הדגיש בטיעוניו, כי לטעמו ההודעות עליהן מסתמכת המבקשת הינן עדויות "מטעם", ואמינותם מוטלת בספק. זאת בהתחשב בכך כי טרם המתלוננים הותקפו על ידי המשיבים וחבריהם, עולה לכאורה כי המתלונן 1 תקף את אחי המשיב באמצעות בקבוק שבור, עם זאת, עולה מאותן הודעת עליהן המבקשת מסתמכת, כי דווקא את אירוע תקיפת אחי המשיב, העדים לא ראו. כך גם ציין בא כוח המשיב, כי היה לטעמו תיאום בין הגרסאות, סברה המתחזקת בהתחשב בכך כי עדי התביעה הודו ששוחחו ביניהם לאחר האירוע, וכן כי חלק מהודעתם מסתמכת על דברי אחרים. אף על פי כן, לאחר שעיינתי בראיות המונחות שבפניי, ותוך מתן דעתי לטענותיו של בא כוח המשיב, הגעתי לידי מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה לייחוס המעשים למשיבים. אמנם, המאסה הקריטית של הראיות הינן "הודעות צד", לומר הודעות שלבעליהן אינטרס מובהק בהטיית המציאות העובדתית כפי שהתרחשה, והצגתה לטובת הצד שהוא נמנה עימו. כמו כן, נכון אני להניח שחלק מידיעת העדים וכפי שבאה לידי ביטוי בהודעותיהם, מקורה בסיפורי אחרים ולא מהתרשמות ישירה ובלתי אמצעית מההתרחשויות שהיו באירוע. דבר שמצריך משנה זהירות עת ההסתמכות עליהן, ברם תפקיד זה, נתון באופן מובהק לערכאה המבררת, תוך כדי הכפפת ההודעות לחקירות הפרקליטים בעת מתן העדות וכן בהצלבת העדויות ובהבחנות המתבקשות, ואלו ניתנים באופן מלא למסקנות השופט הנסמכות על התרשמותו העדים במעמד מתן העדות בפניו. להבדיל מכך, בשלב המעצר אין בימ"ש נדרש לשאלות של מהימנות עדים או למשקל העדויות אלא אם מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין המצביעות על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה. [ראו לעניין זה: בש"פ 6982/10 דני ארביב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.10.10); בש"פ 8031/08 איטח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.10.2008)]. לטענת בא כוח המשיב, הראיות לכאורה פגומות וסובלות מחולשה המצדיקות את שחרור המשיבים. כך המתלונן 1, מוסר בפעם הראשונה כי הוא לא ראה את המשיב 1 דוקר אותו, ופעם הוא מוסר כי הוא ראה אותו דוקר אותו ברגליו, ופעם אחרת הוא מוסר כי הוא ראה אותו דוקר אותו בכל גופו. כן הוא מוסיף כי חלק מידיעתו מסתמכת על דבריהם של עלי עותמאן ומוחמד מוסא ריאן, לומר על ידיעה שאינה קבילה במשפט הפלילי. ברם, לא מצאתי בהפניות בא כוח המשיבים, לבעייתיות הקיימת בהודעותיו של המתלונן 1, משום דחיקה או הפרכה לגרסת המתלונן 1, עד כדי איונה. הלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע "ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראו לעניין זה: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 (1996); בש"פ 7962/06 שטרית נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2006); בש"פ 8303/07 ראמי בדראן נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2007); בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.2.08). כך גרעינה העיקרי של הודעתו המתלונן 1 נשמר, והודעתו מכילה אמירה ברורה לפיה הוא הותקף על ידי המשיבים ואחרים. המתלונן 1, אשר מכיר הן את המשיב 1 והן את המשיב 2, מימים עברו, מסר כי הוא ראה בוודאות את המשיב 1 דוקר אותו, וכן ראה את המשיב 2 אוחז בידו סכין, אם כי הוא לא ראה אם הוא אכן דקר אותו. וכך המתלונן מסר בהודעותיו המשטרתיות: "פריד דקר אותי בערך שש או שבע דקירות בכל חלקי גופי.." [הודעה מיום 20.4.11 מסומן 5 ע' 2 ש' 1- 4]. כך גם ניתן לראות את מעורבותו של המשיב 1 באירוע הדקירה, בהודעתו של המתלונן 2, אשר זיהה את הנאשם 1, בהתאם למסדר זיהוי ומסר כי הוא ראה אותו כמי שהחזיק סכין מגואלת בדם. וכך הוא מסר בהודעתו המשטרתית: "ש. היכן נעמד אותו בחור שבתמונה מספר 5(פריד אבו ערב)? ת. הוא היה זז כול הזמן וצועק ומקלל וראיתי מחזיק סכין ביד שלו וראיתי דם על הלהב של אותה סכין שהחזיק." [הודעתו של המתלונן 2, מיום 3.5.11 מסומן 4 ג, ש' 19- 22]. המתלונן 1 המשיך ומסר: "ת. ראיתי את פריד בעיניים דוקר אותי סאאר היה לו סכין ביד אבל לא ראיתי מה הוא עשה יכול להיות שהוא דקר אותי גם חבר שלי מוחמד מוסא ריאן אמר לי שהוא ראה שהסכין של סאאר הייתה מלוכלכת בדם גם עלי עותמאן אמר לי שהוא ראה את הסכין עם דם" [הודעתו של המתלונן 1 מיום 28.4.11 מסומן 5 א ש' 52- 53]. ואכן ידיעתו זו של המתלונן 1, לפיה המשיב 2 אחז בידו סכין המגואלת בדם, מקורה בידיעת אחרים, שאינה קבילה במשפט הפלילי. עם זאת שאר העדים לאירוע מסרו, מתוך ידיעה ישירה כי הם ראו הסכין שבידו של המשיב 2 מגואלת בדם. כך עולה כי המתלונן 2, זיהה את המשיב 2 במסדר זיהוי תמונות כמי שהחזיק בידו סכין. וכך הוא מסר בהודעתו המשטרתית: "ש. אני מציג בפניך תמונה מס' 4 (סאאר שחיאדה) [...] ת. כן הו זה שהיה עם הסכין גם, [...] ש. במסדר זיהוי מסרת לגבי הבחור הזה :"אולי היה" וכעת אתה אומר לי שהוא היה והחזיק סכין, מדוע במסדר זיהוי לא אמרת חד משמעי וטענת ש"אולי היה? ת. אני בטוח שהוא היה והיה לו סכין, אבל אמרתי במסדר שאולי היה, אולי לא הייתי צריך להגיד את המילה "אולי", אבל כך אני אמרתי, זה נכון, אבל אני אומר לך כעת במאה אחוז שהוא היה והחזיק סכין, אבל לא ראיתי אותו דוקר." [הודעתו של המתלונן 2 מיום 3.5.11 מסומן 4ג ש' 20 -29]. חיזוק לאלו ניתן למצוא בהודעתו של מוחמד ריאן, שהיה יחד עם המתלוננים. מחמד ריאן ברח מהמקום כשראה את המשיבים והאחרים מגיעים למקום, אם כי הוא זיהה את המשיב 1 כמי שנמלט מהמקום לאחר הדקירות [ראו הודעתו מיום 3.5.11 מסומן 7 ב; ראו מסדר זיהוי מסומן ריא]. מוחמד ריאן, זיהה בנוסף את המשיב 2 כמי שהחזיק בסכין מגואלת בדם ונפנף בה. כך גם מסר פרטי זיהוי התואמים את המשיב 2, וכך הוא תיאר בהודעתו את המשיב 2 "בחור שחום, גבוהה יחסית, יש לו אוזניים רחבות יחסית, שיער לאחור בצבע שחור" [ראו הודעותיו מיום 2.5.11 מסומן 7 ש' 33] וכן הצליח לזהותו במסדר תמונות [ראו דוח מסומן ריג]. תיאור דומה מעלה עלי עותמאן, שהיה עם המתלונן 1 בזמן התקרית הראשונה. הוא מסר כי בתקרית הראשונה היו דחיפות בין המתלונן 1 לבין אחד "שיש לו אוזניים גדולות" שמאוחר יותר הסתבר שקוראים לו סאאר (שהינו המשיב 2). הוא הוסיף ומסר, כי הוא ראה בעת התקרית השנייה, את אותו סאאר מגיע למקום עם אחרים, כשהם מצויידים בכלי תקיפה שונים, אם כי יש להבהיר כי הוא ברח מהמקום, ולא ראה מי דקר את המתלוננים [ ראו הודעה מיום 28.4.11 מסומן 14]. אכן, הראיות לכאורה אינן מצביעות אם המשיב 2 דקר בעצמו מי מהמתלוננים, והדברים מסתכמים בכך כי העדים מוסרים כי הם ראו את סאאר בזירת האירוע כשהוא אוחז בידו סכין המגואלת בדם. עם זאת אין לראות בכך כחולשה מובנית בראיות לכאורה המצדדת בשקילת חלופת מעצר [אבחנו מעניין בש"פ 9210/03 דורון בראט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.10.03); בש"פ 5837/00 חטואל יצחק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.8.00)]. שכן המדובר בראיות לכאורה נסיבתיות, שבהן יש להצביע על אשמתו הלכאורית של המשיב 2, ועל כך שלקח חלק בדקירת המתלוננים. כאמור: "הלכה פסוקה היא כי תשתית ראייתית לכאורית, אף שהיא מורכבת ממסכת של ראיות נסיבתיות, עשויה להוות תשתית מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים מקום שיש בה כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו (ראו: בש"פ 5046/05 קאסם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פסקה 10 להחלטה; בש"פ 1466/04 זדה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)), ובלבד שהראיות לכאורה ככל שהן נסיבתיות תהיינה על פניהן בעלות עוצמה שיש בה להוביל למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה (ראו בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' קנילסקי (לא פורסם))" [בש"פ 1238/06 אזערי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.2.06)]. כן ראו את: בש"פ 2639/10 פחימה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.4.2010), פסקה 7 להחלטת כב' השופט דנציגר; בש"פ 7021/08 באסל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.8.2008), פסקה 10 להחלטת כב' הנשיאה ביניש. אף מעבר לכך, וללא הצורך בלהכריע אם המשיב 2, אכן עשה שימוש בסכין שהייתה לכאורה בידו או לאו, הרי שאין בכך לשנות מאחריותו הפלילית, בהתאם לדוקטרינת הביצוע בצוותא. כך גם אין בה לשנות לעניין מידת מסוכנותו, לשני המשיבים התלווה הלך רוח דומה, על פניו שניהם היו מודעים למעשיו של האחר, וכן נראה ששניהם שמו לנגד עיניהם את אותו יעד ואף חפצו בו. ובאלו די ללמד על מסוכנותו. לאחר סקירת ראיות אלה, ובהתחשב בטענות הסניגור, ובטיב הראיות המצויות בפניי לפיהן המדובר בראיות של עדים בעלי אינטרס, הגעתי לכלל מסקנה כי די בראיות אלו לקיים ראיות לכאורה לייחוס המעשים למשיבים בהתאם לאמור בכתב האישום. לבסוף ארצה להתייחס לטענת האפליה שהועלתה על-ידי בא כוח המשיב. בא כוח המשיב, טען לאפליה בטיפול רשויות החוק בפרשה, כך עולה כי על אף שבקטטה היו מעורבים אנשים אחרים, וחרף בקשתה של המדינה בהליכים המקדמיים לעצור את אותם מעורבים לנוכח מעורבותם הזהה של אלו למעורבותם של המשיבים, הם שוחררו ועתה הם מהלכים בחופשיות, בעוד המשיבים עצורים. אף מעבר לכך, עולה כי הורתו ולידתו של האירוע נעוץ בבריונותו של המתלונן 1, ולאחר שהלה התעמר באחי המשיב ותקף אותו, עם זאת מתלונן זה, גם כן לא נעצר ולא הוגש נגדו כתב אישום. ואכן לחלק מטענותיו של בא כוח המשיב נמצא צידוק בחומר הראיות. עם זאת הובהר על-ידי המבקשת, כי טרם התקבלה ההחלטה האם להגיש כתב אישום בעניינו של המתלונן 1, בגין תקיפת אחי המשיב. וכי הגשת כתב האישום אך כנגד המשיבים, נעשה בשלב זה על סמך חומר הראיות שנמצא בתיק.  מכאן כי אין בשיקול דעתה של המבקשת להגיש כתב אישום, בשלב זה אך כנגד המשיבים לפגוע בעקרון השוויון, שכן "מקום שבו ניתן למצוא הבדלים בין הנאשמים, בעוצמת הראיות לכאורה הקיימת לגבי כל אחד מהם, בסוג האישומים המיוחס להם או ביכולתו של כל אחד מהם להפריך את המסוכנות הראשונית המיוחסת לו, בשל נתונים אינדיווידואליים שונים, כי אז קמה הצדקה להבחין בין הנאשמים ואין מקום להחיל את עיקרון השוויון לגביהם. כזה הוא המקרה שבפנינו." [בש"פ 5443/03 חמודה לובאני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.6.03)]. המסוכנות הנלמדת מהעבירות לגישת בא כוח המשיב, יש לסייג את מסוכנות המשיבים, בהתחשב בכך, כי טרם מעשי התקיפה, המתלונן 1, הכה את אחי המשיב, ולאחר שהמשיבים באו ליישב ההדורים, המתלוננים נשארו בעמדתם התוקפנית. עם זאת בנסיבות העניין, אין בסיבה להתפתחות האירוע לשנות במאומה. כלל הוא כי קיומן של ראיות לכאורה, בעבירות שנעשו תוך שימוש בנשק קר או חם, מקימות עילת מעצר על פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996. וכן הפסיקה הדגישה חוזר ושוב, את המסוכנות הרבה הנובעת מהשימוש החפוז בחפצים חדים לפציעת האחר, והכלל שנקבע הינו שביחס לתת תרבות הסכין, לא ניתן לאיין המסוכנות האמצעות חלופת מעצר, אלא בנסיבות חריגות ומיוחדות. [השוו לעניין זה: בש"פ 139/10 מדינת ישראל נ' אדיר מנור (טרם פורסם, 17.1.10); בבש"פ 5506/09 מושאילוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.7.09)]. מעשיהם של המשיבים, ובמתן הדעת לכל נסיבות האירוע, מניעיו, התפתחותו, ותוצאתו מצביעים על מסוכנותם הרבה של המשיבים. מעבר לעילת המסוכנות, נסיבות המקרה והקשר שבין המשיבים לעדים אחרים, מקים חשש לשיבוש מהלכי משפט ואפשרות של נסיון להשפעה על עדויות. כפועל יוצא מכך קמה גם עילת מעצר שענינה בהתאם. חלופת מעצר בא כוח המשיבים עותר לשחרור מרשיו, לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, כך שיותר להם לעבוד בשעות היום ולהיות במעצר ביתי בשעות הלילה. כמו כן כבר נקבע כי גם כשקיימת עילת מעצר, ואף בעבירות החמורות, על-בית המשפט לבדוק האפשרות לשחרר הנאשם לחלופת מעצר, וכך והדברים סוכמו ותמצתו בדבריו של כב' השופט עמית ב-בש"פ 1911/11 רועי רווה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם 22.3.11): "אלא שמעצר אינו מקדמה על חשבון העונש, וחזקה עלינו מצוות המחוקק כי  בית המשפט לא יורה על מעצרו של נאשם, אלא אם נוכח, בין היתר, כי "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה" כאמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (להלן: חוק המעצרים). בחינה זו נעשית למרות קיומן של עילות מעצר כמו מסוכנות או חשש לשיבוש הליכי משפט (וראו, לדוגמה, בש"פ 5927/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה י (, 16.8.2010); בש"פ 6247/10 רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פיסקה 10 (, 1.9.2010); בש"פ 6539/07 בן מיור יהושע נ' מדינת ישראל (, 9.8.2007)). השיקולים העיקריים בבוא בית המשפט לבחון אפשרות לחלופה כוללים, בין היתר, עבר פלילי ומהותו, מספר האישומים ונסיבותיהם ותסקיר שירות המבחן (בש"פ 11053/05 אנואר אל אסד נ' מדינת ישראל (, 19.12.2005); בש"פ 5887/10 מדינת ישראל נ' עומר אחמידי (, 16.8.2010)). משמצא בית המשפט כי יש טעם בבחינת חלופת מעצר, יבחן בית המשפט את החלופה הפרטנית המוצעת ואם עומדת היא במטרתה לאור הנסיבות (בש"פ 9109/09 אבו זייד נ' מדינת ישראל (, 24.11.2009) והאסמכתאות שם). בכגון דא, ראוי לייחס משקל נכבד להתרשמותה של הערכאה הדיונית, שבחנה באופן מקיף ויסודי את פרטי חלופת המעצר והתרשמה ישירות מהמפקחים ומהערבים (בש"פ 3839/04 מדינת ישראל נ' בחירי (, 25.4.2004)). ולבסוף, יש לזכור כי חלופת המעצר נדרשת להפחית ולהקהות במידה רבה את עילת המעצר (מסוכנות או חשש לשיבוש הליכי משפט) אך אין מדובר בחלופה "הרמטית" כמעצר מאחורי סורג ובריח, "סיכון קיים לעולם, אך השאלה היא מה מידת ההסתברות להתממשות הסיכון".  (בש"פ 5376/01 מדינת ישראל נ' זהראן (לא פורסם, 6.7.2001); בש"פ 2006/10 מדינת ישראל נ' פלוני (, 15.3.2010))." [שם, פסקה 6 להחלטה]. על אף האמור, יש להבהיר כי בטרם יורה על שחרור לחלופת מעצר על בית המשפט להשתכנע כי החלופה המוצעת אכן תפחית את הסיכון הנשקף מן הנאשם במידה סבירה, עוד יש להבהיר כי ייתכנו מקרים אשר בהם יגיע בית המשפט למסקנה, לאחר שישקול בדבר ואף בלא שיידרש לחלופה קונקרטית, כי אין מקום להורות על חלופה כלל בשל הסיכון הרב הנשקף מן הנאשם. בא כוח המשיבים ציין כי המשיב 1, הינו בחור בן 20, העובד למחייתו בתחום הבניין, נעדר עבר פלילי, ומוצע לשחררו ל"כפר כנא" בפיקוחו של דודו, שם הוא יכול לעבוד עמו בתחום התשתיות בכפר "מג'אר, ובפיקוחו המתמיד של דודו. באשר למשיב 2, הוא מציין כי המדובר בבחור צעיר כבן 20, נעדר עבר פלילי, עבד במפעל מילועוף עד עתה, מוצע לשחררו למעצר בית לילי ב"שפרעם", בפיקוחו של קרוב משפחתו, בעל מוסך, עת שהמשיב יעבוד עמו במוסך. אולם בנסיבות העניין, ולאחר שנתתי דעתי לכל נסיבות האירוע ולטיעוני הצדדים בעניין, אני סבור, כי אין מקום לשקול, לעת הזו, את שחרור המשיבים לחלופת מעצר. המסוכנות העולה מהמשיבים היא ברורה ובולטת, כעולה מהאירוע, לאחר שאחי המשיב 1 הותקף על ידי המתלונן, באו המשיבים ואחרים לזירת האירוע, במיוחד על מנת לנקום את פציעתו של אחי המשיב 1, ו "להגן על כבודם". תקיפת המתלוננים בוצעה באלימות רבה ובאכזריות תוך שימוש באלות וסכינים. מהדוחות הרפואיים עולה כי המדובר בכמה וכמה דקירות שננעצו בגופם של המתלוננים, בחלקן אף בחלקי גוף חיוניים, דבר המצביע על פריצת גבולות, על היעדר רחמים, על חוסר כבוד לערך החיים, וכן על חוסר מורא מהחוק. בהימצאותם של אלה, ברי כי עולה מסוכנות גבוהה מהמשיבים, כך שברור הוא שאין חלופה שתוכל לאיין את מסוכנותם, ושאלת ההתאמה לחלופת מעצר אינה מתעוררת [השוו: בש"פ 6313/10 סיף אל דין בישר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.9.10). פסקה 9 להחלטת כב' השופטת חיות; בש"פ 9198/04 אבודלייב נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 7.11.2004). פסקה 7 להחלטת כב' השופט עדיאל].   עם זאת, ובשים לב למכלול הבעיות שעלו בראיות, ולעיקרן התייחסתי לעיל, סבור אני כי יהיה מקום לבחון את הצורך בהמשך החזקת המשיבים במעצר לאחר שיעידו המתלוננים 1-2. נראה כי לאחר עדותם של אלו ניתן יהיה לשקול שוב את המעצר, הן בשים לב לתמונה הראייתית, כפי שתהיה לאחר שמיעת העדויות, והן בשים לב להפחתת החשש שענינו בשיבוש מהלכי משפט. בהתאם, מתבקשים הצדדים לפנות למותב העיקרי בישיבה הקבועה למחר, 18/5/11, ולנסות לתאם ישיבת הוכחות קרובה בה יעידו המתלוננים כך שלאחר עדותם ניתן יהיה לבחון שוב את הצידוק שבהמשך המעצר, כמפורט לעיל. עוד אני מנחה את הצדדים לעדכן אותי לאחר הישיבה שתתקיים מחר בפני המותב העיקרי בכל הנוגע למועדים שנקבעו לשמיעת העדויות כך שניתן יהיה לשקול את סדרי הדיון בהמשך וליתן החלטות בהתאם. בסיכומו של דבר, בכפוף לאמור לעיל בכל הנוגע לקביעת מועד לעיון חוזר לאחר עדות המתלוננים 1-2, אני מורה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם בת"פ 13263-05-11 המתנהל נגדם בבית המשפט המחוזי בחיפה.מעצר עד תום ההליכיםחבלה בכוונה מחמירהאלימותמשפט פלילימעצר