חובת עירייה להקים אתר אינטרנט

העותרות טוענות, כי סעיף 248ב לפקודת העיריות [נוסח חדש], שהוסף לפקודה בתיקון מספר 110 ושנכנס לתוקפו ביום 18.01.2008, מטיל חובה על כל עירייה להקים אתר אינטרנט. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת עירייה להקים אתר אינטרנט: החלטה זו עניינה בבקשת המשיבה 18 לעתירה (עיריית בית שאן) לסילוק העתירה על הסף מטעמים של היעדר סמכות עניינית והיעדר זכות עמידה. רקע העתירה הוגשה על ידי שלוש עותרות. עותרת מס' 1 הינה עמותה רשומה כדין, שחרטה על דיגלה, בין היתר, שמירה על טוהר המידות בשירות הציבורי והשרשת נורמות של מינהל ציבורי תקין. עותרות 2 ו-3 הינן קליניקות משפטיות הפועלות במוסדות להשכלה גבוהה, בשיתוף עם העותרת 1. בעתירתן, המופנית נגד 32 עיריות ורשויות מקומיות במחוז הצפון (להלן - המשיבות), והמבקשת בכללן, נתבקש בית המשפט להורות למשיבות לפעול לאלתר למילוי חובתן ולהקים אתר אינטרנט נגיש וזמין לטובת ולרוחת הציבור, בו ייכללו כל החומרים הנחוצים להגשמתו של עקרון חופש המידע והשגת שקיפות מירבית בפעולות הרשות הציבורית. העותרות טוענות, כי סעיף 248ב לפקודת העיריות [נוסח חדש], שהוסף לפקודה בתיקון מספר 110 ושנכנס לתוקפו ביום 18.01.2008, מטיל חובה על כל עירייה להקים אתר אינטרנט בתוך פרק זמן שלא יעלה על שנה וחצי מיום פרסומו, אשר יהיה נגיש ללא תמורה לכלל האוכלוסיה, כלהלן: "248ב. עיריה תקים ותפעיל אתר אינטרנט נגיש לציבור ללא תשלום, שבו תפרסם, בין השאר - (1) מידע שעליה לפרסם וכן מידע בנוגע אליה ששר הפנים פרסם בהתאם להודעת העיריה, לאחר שהשר פרסמו; בפסקה זו, "פרסום" - פרסום על פי דין ברשומות או בעיתון; (2) פרוטוקולים של ישיבות המועצה בדלתיים פתוחות, לא יאוחר משני ימי עבודה מיום אישורם במועצה, והקלטות או תמלילים של ישיבות כאמור." לטענת העותרות, אין מדובר בסמכות רשות הנתונה לשיקול דעתה של הרשות המקומית, אלא בחובה מפורשת שאינה משתמעת לשתי פנים. חרף זאת, כך העותרות, לא פעלו המשיבות, עד היום, להקמת אתר אינטרנט כאמור, ואף לא הגיבו לפניות חוזרות ונישנות של העותרות אליהן. הימנעותן של המשיבות מלמלא אחר הוראות המחוקק, מהווה לטענתן פגיעה בעקרונות יסוד ראשונים במעלה, ובכללם בזכות הציבור לחופש מידע. עיריית בית שאן, שהיא, כאמור, המשיבה מס' 18 לעתירה (להלן - המבקשת או העירייה), הגישה בקשה זו שבפניי לסילוקה על הסף של העתירה. תמצית נימוקי הבקשה בקשתה של העירייה, נשענת על שני אדנים: האחד, הינו היעדר סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בעתירה. לעניין זה טוענת העירייה, כי חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן גם - החוק), מסדיר בסעיף 5(1) את סמכותם העניינית של בתי המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירות נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה, למעט עתירות שהסעד המבוקש בהן עניינו התקנת תקנות או ביטולן. לטענתה, רשימת ההחלטות והחיקוקים שהסמכות לדון בהם הוענקה לבית המשפט לעניינים מינהליים, במסגרת התוספת הראשונה לחוק, הינה רשימה דקדקנית ומפורטת המהווה "רשימה סגורה", ואין לבתי המשפט לעניינים מנהליים סמכות שיורית לדון בנושאים שאינם מנויים במפורש בחוק או בתוספת. לדידה של העירייה, בהינתן כי העתירה מבוססת על הסדר חקיקתי ספציפי, המעוגן בפקודת העיריות ואינו מנוי בתוספת הראשונה, ברי כי נושא העתירה אינו בגדרי הנושאים המצויים בתחומי סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים. הטעם השני, שמעלה העירייה לסילוק העתירה על הסף, הינו היעדר זכות עמידה לעותרות. לעניין זה טוענת העירייה, כי העותרות אינן מבקשות להביא בפני בית המשפט סכסוך או עניין פרטי בו יש להן עניין, אלא הן פועלות בתור "עותרות ציבוריות" הבאות בשערי בית המשפט על מנת לקדם עניין שהן רואות כעניינו של הציבור הרחב. לטענתה, זכות העמידה של עותר ציבורי אמנם הורחבה בשנים האחרונות, אולם אינה חלה על מקרים בהם קיים עותר ספציפי אשר רואה עצמו נפגע מפעולת הרשות, אך בחר שלא לעתור בעצמו. במקרים כאלה, הוסיפה העירייה, פסק בג"ץ לא אחת כי יראו את העותר הציבורי כמתערב בעניין לא לו, ועתירתו תידחה. העותרות, בתגובה מפורטת ומנומקת כדבעי, מבקשות כי בית המשפט ידחה את הבקשה, על שני ראשיה. דיון סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בעתירה סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים מוגדרת בסעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים: "5. סמכות בית המשפט [תיקון: תשס"א(2), תשס"ה(8)] בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה - (1)   עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן - עתירה מינהלית);" שלוש הן הדרישות שהסעיף מונה: (1) שהעתירה תופנה כנגד החלטה של גוף או רשות; (2) שהגוף או הרשות נגדן מופנית העתירה יהיו מנויים בתוספת הראשונה; (3) שהעניין נשוא העתירה יהיה מנוי בתוספת הראשונה. "החלטה של רשות" מוגדרת בסעיף 2 לחוק: " החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל". סעיף 8(א) לתוספת הראשונה קובע: "8.    רשויות מקומיות - (א)   החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים; לענין זה, "אישור" - בכל דרך ולרבות החלטה שלא לאשר." ברי, כי בענייננו נתמלאו שני התנאים הראשונים שנקבעו בסעיף 5(1) לחוק: מדובר בהחלטה של רשות, והרשות מנוייה בתוספת הראשונה. המחלוקת מצטמצמת לשאלה, האם הקמת אתר אינטרנט הינו עניין המנוי בתוספת הראשונה, אם לאו. במחלוקת זו, דעתי כדעת העותרות, המשיבה בחיוב על שאלה זו. אבאר. גדרי סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים קבועים באופן פרטני בתוספת הראשונה. מדובר ב"רשימה סגורה" אשר אין להוסיף עליה, אך גם אין לגרוע ממנה. מעיון בתוספת הראשונה עולה, כי הפרטים בה נחלקים לשני סוגים: הסוג האחד עניינו נושאים ספציפיים שהמחוקק קבע כי יידונו בבית המשפט לעניינים מינהליים, כגון סעיף 4(ב) לתוספת, הדן בענייני כשירות ופסלות לכהונה במועצה הדתית, וכן סעיף 7, סעיף 10 וסעיפים אחרים לפיהם מהות הסכסוך היא הקובעת את הסמכות. הסוג השני עניינו סכסוכים הנוגעים להחלטה (לרבות מעשה או מחדל) של גוף מסויים המנוי בתוספת, יהא נושא ההחלטה אשר יהא, כאשר זהות הגוף המחליט היא הקובעת את הסמכות. כזה הוא סעיף 8(א) לתוספת ("החלטה של רשות מקומית"), שקריאתו ביחד עם סעיף 2 לחוק אינה מותירה ספק כי הסמכות לדון בעתירה מסורה לבית המשפט לעניינים מינהליים באשר מדובר בהחלטה של רשות מקומית. עמדו על עניין זה אליעד שרגא ורועי שחר, בספרם המשפט המנהלי - עילות סף (הוצאת שש, תל אביב, התשס"ח-2008): "לצורך הסמכת בתי המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירות מינהליות נבחרו שני מודלים: 'מודל העניין' ו- 'מודל הגוף המחליט'. בחלק מהמקרים, נושא הסכסוך, הוא שקובע את סמכות בתי המשפט לעניינים מינהליים... במקרים אחרים, זהות הגוף המחליט היא שקובעת את סמכות בתי המשפט לעיניינים מינהליים לדון בעתירות מנהליות. למשל... פרט 8(א) לתוספת הראשונה לחוק, העוסק בהחלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה." (שם, בעמ' 33-34) אף בית המשפט העליון נדרש לא אחת לעניין זה, בין היתר אף בעניינה של המבקשת, וקבע כי מכח ההוראה הקבועה בסעיף 8 לתוספת הראשונה לחוק נתונה לבית המשפט לעיניינים מינהליים הסמכות לדון במגוון נושאים שההחלטה בהם ניתנה על ידי רשות מקומית (ראו למשל בג"ץ 1166/02 בן שבו נ' ראש עיריית בית שאן (7.2.2002). כללו של דבר, טענת חוסר הסמכות העיניינית - דינה להידחות. היעדר זכות עמידה לעותרות לעניין זה טענו העותרות כי בשנים האחרונות הרחיב בית המשפט עד מאד את זכות העמידה של העותר הציבורי, ובמקרים מעטים בלבד נדחו עתירות מטעם זה. לטענת העותרות, אף אם צודקת העירייה בטענתה כי מקום בו קיים נפגע ישיר מפעולת הרשות אשר בחר לא לעתור יהווה הדבר עילה לדחיית העתירה, הרי שבמקרה נשוא עתירה זו לא קיים נפגע ישיר שכזה. בכל מקרה, מוסיפות הן, אף אם יסבור בית המשפט כי קיים נפגע ישיר כאמור, הרי גם אז יש להכיר בזכות העמידה שלהן, על אף היותן "עותר ציבורי", שכן מדובר בעניין שיש לו חשיבות ציבורית מן המעלה הראשונה. אף בעניין זה דעתי כדעת העותרות. מעיון בעתירה עולה, כי עניינה הוא מחדלן (הנטען) של המשיבות להקים אתר אינטרנט נגיש לציבור, חרף החובה שהוטלה עליהן בתיקון לפקודה הנזכרת לעיל. הנפגע הישיר, אם כן, הוא הציבור הרחב אשר התיקון לחוק נועד לקדם את האינטרסים שלו. נכון אמנם, שתושבי אותן רשויות אף הם נכנסים בגדר נפגעים ממחדלן של המשיבות, אולם אין מדובר בנפגעים ישירים אשר אי הצטרפותם לעתירה תביא לדחייתה, אלא בנפגעים עקיפים בלבד. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בבג"צ 651/03 האגודה לזכויות האזרח נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית ואח' פ"ד נז(2) 62, 69: "בצד הרחבת תחום פרישתה של זכות העמידה, נשמר הכלל לפיו לא ייעתר בית המשפט בדרך כלל לעתירה ציבורית, מקום שברקע העניין מצוי נפגע פרטי אשר אינו פונה לבית המשפט בבקשת סעד על פגיעתו. וכך, מקום שהעתירה תוקפת מעשה מינהלי הפוגע בזכות או באינטרס של אדם מסויים ואותו אדם נמנע מלעתור לבית המשפט, עשוי בית המשפט שלא להכיר בזכות העמידה של העותר הציבורי.... הסייג האמור לזכות העמידה נועד לתחום את העתירה הציבורית אל תוך מסגרת מוגדרת שבה נדרש להעמיד במבחן שיפוטי פעולה שלטונית בעלת השלכה ציבורית חשובה, מקום שאין נפגע שהענין נוגע לו, שאם קיים נפגע זה ייחשב העותר הציבורי כמתערב במחלוקת לא לו, ופנייתו תידחה." (ההדגשות שלי - ד' ח'). כאמור, אין מדובר, בעתירה שבפנינו, בנפגע פרטי ישיר אשר אינטרס שלו נפגע כתוצאה ממחדלה הנטען של הרשות, אלא הציבור הרחב הוא הנפגע מכך. די היה לי בדברים האלה כדי לדחות את הבקשה, אולם ראיתי לנכון לייחד מילים אחדות אף לחשיבות הציבורית הגדולה שיש לעקרון חופש המידע, העומד בבסיס עתירה זו. על חשיבותו של חופש המידע, עמד בית המשפט העליון לא פעם. הנה כך, כדוגמה, כתבה כב' השופטת חיות בעע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ (19.1.2006): "הזכות לקבלת מידע על פעילותן של רשויות ציבוריות היא מאבני היסוד של חברה חופשית. היא נוגעת לעצם קיומו של המשטר הדמוקרטי, היא מזינה את חירות הביטוי וניזונה ממנה והיא משקפת את התפיסה המשפטית לפיה הרשות, כנאמן הציבור, מחוייבת לדאוג לציבור ולא לעצמה במילוי תפקידיה." על הקשר בין החשיבות הציבורית הנודעת לנושא העתירה לבין פתיחת דלתות בית המשפט בפני עותר ציבורי, עמד כב' השופט לוי בבגץ 7430/05 עמוס גבעון נ' מ. י. (20.6.2007): "דלתותיו של בית-משפט זה נפתחו, כדי פתח רחב עד מאד, בפניהם של עותרים המבקשים לברר סוגיות ציבוריות, אף אם נגיעתם האישית בדבר היא רופפת. זאת, ובלבד שנמצאו צידוק וטעם לבירור השאלה שהונחה לפתחו של בית-המשפט, ואלה - אפשר שדי להם בחשיבותה הציבורית ובהשלכותיה הכלליות." ודברים דומים אמר כב' השופט לוי אף בבג"ץ 1029/06 ד"ר יולי נודלמן נ' שר הפנים של מדינת ישראל (14.5.2008): "אם בעבר נדרשו בעלי הדין להצביע על אינטרס אישי או זכות שנפגעו כתוצאה מפעולה מנהלית, הרי שהיום סלולה הדרך לערכאות גם עבור עותרים ציבוריים, שאין להם נגיעה אישית לנושא ושעתירתם עוסקת בעניינים "בעלי אופי ציבורי הנוגעים לקידומו של שלטון החוק, לאכיפת עקרונות חוקתיים, ולתיקון פגמים מהותיים בפעולת המינהל הציבורי" לאור האמור, אפילו הייתי מגיע למסקנה כי קיים נפגע ישיר מפעולת הרשות, שאי הצטרפותו לעתירה היה בה כדי לפגוע בזכות העמידה של העותרות, כעותרות ציבוריות, הרי שהחשיבות הציבורית הנודעת לעקרון חופש המידע, העומד בבסיס עתירה זו, די היה בו בנסיבות עתירה זו כדי לפתוח לרווחה את שערי בית המשפט בפני העותרות. לאור כל האמור, הבקשה לסילוק העתירה על הסף - נדחית. המבקשת תגיש תשובתה לעתירה לא יאוחר מיום 1.03.10. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דין של העותרות בגין בקשה זו בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, ללא קשר לתוצאות פסק הדין בתיק העיקרי.דיני אינטרנטעירייהמחשבים ואינטרנט