חישוב פיצויים לקטין שנפגע בתאונת דרכים קשה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חישוב פיצויים לקטין שנפגע בתאונת דרכים קשה: השופט י' מלץ: .1המערער 1הוא ילד, יליד 13.10.75(להלן הקטין). ביום 4.6.78נפצע הקטין בתאונת דרכים והגיש, יחד עם הוריו, המערערים 2ו-3, תביעה לפיצויים על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975(להלן - החוק). המשיבה היא חברת הביטוח, שביטחה את הנהג שהיה מעורב בתאונה שבה נפצע הקטין. המשיבה לא כפרה בחבותה, ולפיכך הנושא היחידי שהיה במחלוקת היה שיעור הפיצויים. פגיעתו העיקרית של הקטין היתה פגיעה אורגנית קשה במוחו, ועל פרטיה והשפעותיה ניתן ללמוד מחוות הדעת הרפואית של ד"ר המילי, מומחה לנוירולוגיה של ילדים, שהיה מומחה מוסכם על הצדדים. על-פי חוות-דעת זו, סובל הקטין מהיספרסיס בצורה קלה בצד ימין, מהפרעות בקואורדינציה וכן תסמונת אקסטרה-פירמידלית מצד שמאל, ותסמונת מוחית כרונית פוסטטראומטית. נכויות אלה הוערכו על-ידי המומחה ב-% 49.6אחוזי נכות לצמיתות. בנוסף על כך סובל הקטין גם מפזילה בעיניו. בנושא זה לא היה מומחה מוסכם, והובאו לפני בית המשפט 2חוות-דעת של מומחים, אחד מכל צד. המומחה מטעם התובע העניק לו % 20נכות צמיתה, ואילו המומחה מטעם המשיבה העניק לו רק % 10נכות. שני המומחים היו למעשה תמימי דעים, שאין הקטין סובל מראייה כפולה, ואילו הפזילה ניתנת לתיקון על-ידי ניתוח לא מסובך במיוחד. במהלך המשפט נשמעו שורה של עדים, ובהם הוריו של הקטין והמחנכת שלו, וכן חוקרים מטעם המשיבה. כן הסכימו הצדדים, כי "אלמלא התאונה היה יכול הקטין להגיע עד להכנסה שאינה עולה על % 75מהשכר הממוצע במשק ברוטו" (עמ' 75לפרוטוקול). כן הסכימה המשיבה, כי מגיע לקטין הפיצוי המירבי הקבוע בחוק בגין נזק שאינו ממוני, וזאת לאור נכותו ותקופת אשפוזו. .2על סמך כל אלה נתן בית המשפט קמא (כבוד השופט ח' אריאל) את פסק-דינו. בפסק-דינו המפורט קיבל השופט המלומד את קביעותיו של ד"ר המילי לעניין הנכות הנוירולוגית והאורתופדית, ואילו לעניין הנכות בעיניו של הקטין קבע נכות צמיתה בשיעור %15, "כעומד באיזה מקום שהוא בין שתי חוות הדעת" כלשונו (עמ' 15לפסק הדין) וזאת, בין השאר, גם בהתחשב בעדותה של המחנכת בדבר קשיי הראייה של הקטין בבית הספר. לעניין הפסד השכר, העריך השופט המלומד, כי הקטין יוכל גם במצבו "להשתכר סכום כלשהו", לכשיתבגר, והעמיד את הפסד השתכרותו על 2/3מהבסיס שהוסכם כאמור על-ידי הצדדים, שהוא % 75מהשכר הממוצע במשק. את הפסד השכר חישב מיום הגיע הקטין לגיל .18מכלל הסכום, המתקבל מחישוב הפסדי שכר אלה, הורה השופט המלומד להקפיא במשמורת אצל משיבה סכום מתאים בגין זכותו האפשרית של הקטין בהגיעו לגיל 18לקבל גימלאות נכות (כללית), על-פי הוראות פרק ו 2לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-.1968 בנוסף על הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד, ועל הפיצוי המירבי בגין הנזק הלא ממוני, פסקה הערכאה הראשונה לקטין גם פיצויים בגין עזרה עתידית ללימודים, נסיעות, טיפולים והוצאות רפואיות בעתיד, ובלאי של בגדים וכלי מיטה. בנוסף על כך נפסקו סכומי פיצויים למערערים 2ו- 3(ההורים) כמיטיבים. .3המערערים הגישו ערעור על פסק הדין, והמשיבה השיבה בערעור שכנגד. ביום השמיעה טען בא-כוח המערערים את טענותיו בעל-פה. מפאת השעה המאוחרת לא השיב בא-כוח המשיבה על הטענות באותו יום, ובית המשפט הורה, כי עליו להשיב בכתב על טענות המערערים ואף לטעון את טענותיו בערעור שכנגד בדרך זו, ובא-כוח המערערים ישיב על טענות אלה אף הוא בכתב, וכך היה. .4בפי המערערים שורה ארוכה של טענות נגד פסק הדין, בהן טענות שלא נטענו בהודעת הערעור, בהן טענות נגד קביעותיו העובדתיות של השופט המלומד, בהן טענות חסרות כל בסיס. ממילא לא אתייחס אלא לאותן טענות, שנראות לי ראויות להתייחסות. אומר מיד, כי לאחר קריאת התיק ועיון במוצגים מצאתי, כי כל המימצאים העובדתיים שבפסק הדין מעוגנים בחומר הראיות, ואינני רואה שום סיבה להתערב בהם. ומכאן לטענות גופן. א. בא-כוח המערערים קובל על כך, כי השופט קמא המעיט בערכה של הנכות בעיניו של הקטין. אין זה כך. בפסק-דינו מתייחס השופט המלומד לשתי העמדות שהציגו המומחים מכל צד: מומחה מטעם המערערים, שהעריך את הנכות ב-%20, וזה מטעם המשיבה, שהערכתו הייתה % 10(ולא % 15כפי שנטען בהודעת הערעור). אם כי עמדתו של מומחה המשיבה הייתה עדיפה בעיניו, קבע את הנכות הצמיתה לעניין העינים ל-%15, שהוא האחוז הממוצע בין שתי חוות הדעת. אך העיקר הוא שמשתמע משתי חוות-הדעת, שהמדובר איננו בראייה כפולה אלא בפזילה בלבד, שאמנם מפריעה לקטין במידת מה ותשלול ממנו בעתיד את האפשרות לעסוק בטיס, בעבודת מנופאי ובנהגות של רכב ציבורי. על רקע נכותו הניכרת במישור הנוירולוגי-אורתופדי, האפשרות שיעסוק במקצועות אלה היא ממילא תיאורטית. זאת ועוד; על סמך חוות-דעתו של המומחה מטעם המשיבה קבע השופט המלומד, כי המום בעיניו של הקטין ניתן לתיקון על-ידי ניתוח לא מסובך, שסיכויי הצלחתו טובים. על רקע כל אלה אין תימה, שלא יוחסה לנכות זו בפסק הדין חשיבות מרובה בכל הנוגע להשפעתה על כושר השתכרותו העתידי של הקטין. השופט המלומד אף העניק לקטין פיצוי מיוחד עבור הוצאות הניתוח האמור (סעיף 9, עמ' 26לפסק הדין). נראה לי, שבקביעותיו בנושא זה לא רק שהשופט המלומד לא קיפח את הקטין, אלא נטה לו חסד במקצת מעל למה שהתבקש על-פי חומר הראיות והמסקנות שהסיק. ב. עוד קובל פרקליט המערערים על כך, שהערכאה הראשונה העמידה את הפסד ההשתכרות של הקטין לעתיד על 2/3ממה שיכול היה להשתכר אלמלא מומו. (כאמור, הצדדים הסכימו כי הקטין יכול היה להשתכר אלמלא מומו % 75מהשכר הממוצע במשק). להשקפתו של הפרקליט המלומד, צריך היה להכיר לקטין הסד שכר מלא לאור נכותו הגבוהה. אינני מסכים עמו. כבר אמרנו לא אחת בשורה של פסקי-דין, כי קביעת הפסד שכרו העתידי של קטין, שטרם נכנס למעגל העבודה בפועל, הוא תמיד בגדר ניחוש, שהוא רב יותר ככל שהקטין הוא בגיל רך יותר. לפיכך מקובל עלינו, שבהעדר נסיבות מיוחדות במינן, תהא הנכות הרפואית מפתח לחישוב אובדן השכר העתידי (ראה, למשל, ע"א 361/59 [1], בעמ' 482). אף בענייננו כך. הקטין היה בעת מתן פסק הדין מרוחק כ-9- 10שנים מהמועד הצפוי לכניסתו לעבודה. נכותו אמנם מכבידה למדי, אך הינה כזו שבוודאי תאפשר לו, לכשיתבגר, למצוא לו, תוך הסתגלות, עיסוק שממנו יוכל להשתכר % 25מהשכר הממוצע במשק (שליש מהשיעור המוסכם של %75). נכותו הרפואית (המשוקללת) של הקטין היא % .57.5השופט המלומד הכיר לו בהפסד שכר של % .66.6בתנאים אלה אינני מוצא, כי הקטין אמנם קופח על-ידי קביעה זו, כטענת בא-כוח המערערים, ולא הייתי מתערב. ג. בסעיף 9לפסק הדין פסק השופט המלומד לקטין פיצוי בגין הוצאות רפויות בעתיד. הפיצוי מתחלק לשניים: פיצוי נפרד בגין ניתוח העיניים הצפוי, ופיצוי כללי. בא-כוח המערערים קובל על כך, כי הפיצוי שנפסק נמוך מדי. הטענה היא סתמית ביותר: "כבוד השופט דלמטה לא העריך נכונה את הוצאות הניתוח והטיפול הרפואי בעתיד ולפיכך יתבקש כבוד בית המשפט להגדיל את הסכומים שנפסקו..." (סעיף 7להודעת הערעור). אין לו אלא להלין על עצמו. בערכאה הראשונה לא הובאה כל ראיה בנושא זה. לעניין הניתוח, כל מה שהוכח הוא, כי המדובר בניתוח אמבולטורי שאיננו מצריך אשפוז, ואף זאת מחוות-דעתו של המומחה מטעם המשיבה. בנסיבות אלה אי אפשר לומר, שהסכום שפסק השופט לצורך זה נמוך עד כדי הצדקת התערבותנו. אשר לפיצוי הכללי בנושא זה, אומר השופט המלומד כך: "לא הובאו בפני ראיות לגבי הוצאות רפואיות או אחרות בעבר או בעתיד. אולם משמעיינים בחוות דעתו של דר' המילי, אין אפשרות להשתחרר מהמחשבה שהוצאות כאלה עשויות להגרם לתובע בעתיד בהתחשב בנתונים כפי שנקבעו והפרוגנוזה לעתיד ועל-כן יקבע בעניין זה סכום נוסף של 000, 500שקלים". (עמ' 27רישא). ייתכן, שאילו ישבתי בערכאה הראשונה, הייתי פוסק סכום גבוה יותר, אולם בהעדר כל ראיות, לא ניתן לומר, שהערכתו של השופט קמא היא נמוכה עד כדי כך שתצדיק התערבות. ד. בסעיף 11לפסק הדין פסקה הערכאה הראשונה לקטין סכום גלובאלי עבור נסיעות בעתיד. בנושא זה היו לפניה ראיות מספר: של ההורים, של המחנכת, של חוקרים, שעקבו אחרי הקטין, ושל ד"ר המילי, שדיבר בחוותדעתו על נכות אורתופדית על רקע נוירולוגי "שתוקנה בדרך נתוחית לתקופת זמן לא מוגדרת". על סמך כל אלה קבע השופט המלומד, כי "יש מקום לקבוע פיצוי גלובלי, אף כי לא גדול, בעבור נסיעות מיוחדות או נסיעות רבות יותר במהלך חייו לעתיד של התובע, כשעתיד זה עדיין לוטה בערפל..." (עמ' 32לפסק הדין). הסכום שפסק הוא 000,000, 1שקל. גם על כך קובל בא-כוח המערערים, וגם כאן באופן סתמי: "טעה כבוד השופט המלומד דלמטה בפסקו למערער מס' 1סכום גלובלי עבור נסיעות בסך כולל של מליון שקל" (סעיף 8להודעת הערעור). סתם ולא פירש, היכן כאן הטעות. לא הייתה בפיו שום הנמקה לכך, שסכום גלובאלי איננו מתאים במקרה זה, וכן לא הייתה בפיו שום הצעה לדרך חישוב אחרת, כשם שלא הסביר מדוע הסכום שנפסק הוא נמוך מדי. לאור הראיות, ובמיוחד על רקע עדותם של החוקרים, שעקבו אחרי הקטין וראוהו הולך אל האוטובוס וממנו ועולה עליו בכוחות עצמו, נראה לי הסכום שנפסק כמיטיב עם הקטין. הוא אף אינו נופל מסכומים שנפסקו בבית-משפט זה בנושא זה במקרים אחרים, עד כמה שניתן בכלל להקיש ממקרה אחד למשנהו (ראה, למשל, הסכום שנפסק בנושא זה בע"א 570/75 [2], בעמ' 548). לפיכך, גם כאן אין מקום להתערבותנו. ה. בבית המשפט קמא דרשו המערערים פיצוי בגין עזרת צד ג' בעתיד, ובכלל זה עזרה לימודית. לגבי עזרה כללית של צד ג' בעתיד קבע השופט המלומד, שלא הוכח כלל כי הקטין זקוק לעזרה כזו או שיהיה זקוק לה בעתיד, ודחה את התביעה בנושא זה. לעומת זאת קיבל את חוות-דעתה של המחנכת, כי הקטין יהיה זקוק לעזרה לימודית, ופסק לו פיצוי בראש נזק זה. בהודעת הערעור קובל בא-כוח המערערים על קביעתו הנ"ל של השופט המלומד בסוברו, כי מעצם נכותו של הקטין ניתן להסיק את הצורך בעזרת צד ג' בעתיד. בטיעונו לפנינו אף הוסיף וטען, כי הצורך בעזרה כזו גם משתמע מעדויות ההורים בבית המשפט. לעניין עדותם של ההורים הביע השופט המלומד את דעתו מספר פעמים בפסק הדין, כי אין היא ראויה לאמון, באשר הייתה מגמתית ומוכתבת עלידי הרצון להגדיל ככל שניתן את סכום הפיצוי שייפסק. לעומת זאת, זכו לאמונו עדויות החוקרים, שהראו כי הקטין מסתדר היטב בכוחות עצמו. מחוות הדעת הרפואית לא משתמע צורך בעזרה כזו; גם השאלות שהופנו אל המומחה על-ידי בא-כוח המערערים לא עסקו כלל בנושא זה. כל אימת שהייתה איזו שהיא עדות מהימנה בדבר הצורך בעזרה ספציפית כל שהיא בעתיד, דוגמת עזרה בנסיעות ובלימודים, פסק השופט קמא פיצוי נאות. אין לבוא איפוא בטרוניה, על שדחה את התביעה בגין עזרת צד ג' כללית וסתמית לעתיד. בהודעת הערעור, לא הביע בא-כוח המערערים תרעומת על הפיצוי שנפסק בגין עזרה עתידית בלימודים. נהפוך הוא: מהאמור בסעיף 9מהודעה זו משתמע ברורות, שבנושא זה נחה דעתו. בטיעונו לפנינו שינה את טעמו, ובכל זאת טען, שהסכום שנפסק בנושא זה לא די בו. דינה של טענה זו להידחות לא רק מנימוק זה אלא גם לגופה. בנושא זה, כאמור, קיבל השופט המלומד את עמדתה של המחנכת של הקטין וקבע, שהוא יהיה זקוק לעזרה בלימודים עד גיל 18, וקיבל בפועל את שיעורה של עזרה זו, כפי שנדרשה על-ידי בא-כוח התובע לפניו. על סמך דרישה זו, שנראתה בעיניו לא מוגזמת, פסק לקטין פיצוי בגין שעת לימודים אחת ביום לתקופה של 5שנים, ולאחר מכן 4שעות בשבוע עד שיגיע לגיל .18הפיצוי לשעת לימודים שנקבע על-ידיו אף עלה על הסכום שהיה מוסכם על הצדדים. אין איפוא כל ממש בטענה זו. ו. עוד קובל בא-כוח המערערים על כך, שלא נפסק לקטין שכר טרחת עורך-דין בגין הסכום שציווה השופט להחזיק במשמורת. הערכאה הראשונה פסקה לקטין שכר-טרחה בשיעור %13, כפי שנקבע בסעיף 16(א) לחוק, על הסכום שנותר לאחר ניכוי הסכום שהופקד במשמורת. לגבי סכום זה קבע השופט המלומד כך: "עם הוודע סכום הגמלה שתקבע לתובע - תערך התחשבנות בין 'אבנר' והתובע וסכום ההפרש שיהיה לטובת התובע, אם יהיה, ישולם לו. כן תשולם לו על אותו הפרש סכום שכר טרחת עורך דין בשעור % 13+ מע"מ כחוק (וזאת בנוסף לשכר טרחת עורך דין כפי שיקבע על-ידי בפסק-דין זה" (עמ' 25סיפא). נמצא, שבסופו של דבר יקבל הקטין שכר טרחה בשיעור % 13על כל הסכום שיקבל בסופה של ההתחשבנות, ולמעשה קובלנת בא-כוח המערערים היא על כך שלא נפסק שכר-טרחה עבור הסכומים שינוכו לתשלומי המוסד לביטוח לאומי. בדין נהגה הערכאה הראשונה כפי שנהגה. על-פי הוראות סעיף 16(א) לחוק, מחושב שכר הטרחה בהתאם לסכום שנפסק לתובע. תשלומי המוסד לביטוח לאומי אינם כאלה, ועבורם אין הוא זכאי לתשלומי שכר-טרחה. אין איפוא ממש גם בטענה זו. ז. בטיעוניו בעל-פה לפנינו העלה פרקליט המערערים שתי טענות שעניינן אחד. להשקפתו, צריך היה השופט קמא לפסוק לקטין פיצוי על "אובדן ילדותו", ואילו להוריו, המערערים 2ו-3, פיצוי על כאבם וסבלם על שום שבנם הפך לנכה. טענות אלה לא נטענו בבית המשפט קמא, וזכרן אף לא בא בהודעת הערעור. אפילו לא נקפיד עם הקטין בשל כך, הרי אין בטענות אלה כלום גם לגופו של עניין. אלה טענות, השייכות לעידן שלפני היכנס החוק לתוקפו, שבו היה בית המשפט קובע לנפגע פיצוי על נזק כללי בגין כאב וסבל לפי שיקול-דעתו. בחוק ובתקנותיו נקבע מפתח נוקשה לחישוב נזק כזה הקרוי עתה נזק שאינו ממוני - עם הגבלה בתקרה. הנזקים שלהם טוען הפרקליט המלומד אינם מהווים גורם במפתח לחישוב נזק זה, מה גם שעל-פי הסכמת המשיבה, נפסק למערערים הפיצוי המירבי בראש נזיקין זה. ח. הטענה האחרונה ברשימת טענותיו של פרקליט המערערים הראויה להתייחסות היא במסגרת תביעותיהם של ההורים כמיטיבים. הטענה המרכזית במסגרת זו היא, שהשופט מלומד לא פסק למערערת 2פיצוי בגין התפטרותה מעבודתה. במהלך המשפט טענו ההורים, כי בתקופה שבה היה הקטין מאושפז בבית החולים ובמוסדות אשפוז, היו לידו, ועקב כך נגרמו להם הפסדים. השופט המלומד קיבל טענה זו ופסק לכל אחד מהם פיצוי בשל כך. בנוסף, טענו ההורים, כי לאחר שובו של הקטין הביתה התפטרה האם, המערערת 2, מעבודתה כדי להיות לידו, ותבעה פיצוי בשל כך. תביעתה זו נדחתה על-ידי בית המשפט, ועל כך קובל פרקליטה בערעורו. מסקנתו של השופט המלומד היא, שהאם התפטרה מעבודתה עקב מצב בריאותה היא ולא מחמת פציעתו של הקטין. זהו ביסודו מימצא עובדתי, המעוגן היטב בחומר הראיות. בעדותה אמנם טענה האם, כי התפטרה כדי שתוכל לטפל בקטין, אך בחקירתה הנגדית הודתה, כי עבודתה (במפעל צ.ד.) היא עבודה פיזית קשה הכרוכה בהרמת משאות כבדים, ובגלל מצב בריאותה אין היא יכולה עוד לבצע זאת: "לי אסור להרים דברים כבדים כי אם אני מרימה דברים כבדים חוזרים לי כאבים במצב הקודם של כאבי" (עמ' 44לפרטיכל). "אם הייתי צריכה עוד לעבוד בצ.ד. זה היה לי קשה מדי. אני לא צעירה ואני לא יכולה לעשות את זה" (שם). בצד דברים אלה הוגשו גם תעודות רפואיות (נ/11), המעידות על מחלתה. על רקע ראיות אלה היה יסוד למימצא של השופט קמא, "כי התפטרותה לא הייתה מחמת הפציעה של הילד, אלא עקב מצב בריאותה" (עמ' 35לפסק הדין) ואין כל סיבה שנתערב בו. .5הסיכום הוא, שעם כל האהדה לקטין ולהוריו, לא מצאתי כל סיבה לשנות מפסיקתה של הערכאה הראשונה, ולדעתי דין ערעורם להידחות. בטיעון שלפנינו הצהיר פרקליט המשיבה, בהגינותו, כי "אם בית המשפט יגיע למסקנה שאין יסוד לערעור המערערים, אז אני מוותר על ערעורי וכן על הוצאות". לפיכך אני מציע שנדחה את הערעור והערעור שכנגד ולא נעשה צו להוצאות. .6בשולי הדברים ואגב אורחא אתייחס "להרהורי כפירה" שמשמיע השופט המלומד לגבי הלכה, שיצאה מלפני בית-משפט זה, ואשר על-פיה ראה עצמו אנוס להוות על הפקדת חלק מכספי הפיצוי המגיע לקטין במשמורת, עד שייקבע, אחרי הגיעו לגיל 18, מהו סכום הגימלאות שהוא עתיד לקבל מהמוסד לביטוח לאומי (דברים דומים אמר השופט המלומד לאחר מכן במאמר שפרסם ב'דין ודברים' חוברת 2מיוני 1986). הדברים נאמרים אגב אורחא, משום שעצם פסיקתו של השופט המלומד בעניין זה איננה נושא לערעור מצד מישהו מהצדדים. להבנת הבעיה מתבקשת מאליה סקירה קצרה של הפסיקה בנושא זה. עוד ב- 1966ניתן בבית-משפט זה פסק הדין בע"א 479/66 [3]. את פסק הדין העיקרי כתב השופט ברנזון, ובין השאר אמר שם כך, בעמ' 472: "עד כמה שידוע לי מעולם לא הוחלט כי ניזק הזכאי הן לדמי נזק והן לגימלה חייב לתבוע את שניהם. אינני רואה מניעה חוקית לכך שהוא יכוון את תביעתו למלוא הנזק שנגרם לו באופן בלעדי נגד המזיק. במקרה כזה, כמו בכל מקרה אחר, מה שמובטח למזיק הוא שלא יחוייב ביותר מדמי-הנזק. כאשר מאיזו סיבה שהיא המוסד לביטוח לאומי אינו נתבע לשלם או אינו משלם גימלה לניזק. אין המזיק - שאיננו מעבידו של הניזק - יכול לנכות סכום כלשהו מדמי-הנזק על-סמך טענה שהניזק יכול היה לקבל גימלה מהמוסד לביטוח לאומי אילו בחר לתבעה או אילמלא התרשל בתביעתה". כשמונה שנים לאחר מכן ניתן פסק הדין בע"א 255/74 [4]. גם הפעם ניתן פסק הדין העיקרי על-ידי השופט ברנזון. עיקר הדברים שאמר היו אלה, בעמ' 14: "בדרך כלל, שמורה הזכות לאדם לוותר או להסכים לוותר על טובת הנאה או יתרון שמעניק לו חוק שנעשה לטובתו ולהגנתו באופן אישי. לא כן הדבר כאשר במקביל לזכות האישית של הפרט מאינטרס הציבור הוא שהזכות האישית תישמר ותקויים הלכה למעשה. במקרה כזה אין הפרט בן-חורין לעשות בה ברצונו, ברצותו - מקבלה ונהנה ממנה, וברצותו - מוותר הוא עליה. על אינטרס הציבור אין בכוחו לוותר. כאשר החוק מדבר בלשון ציווי מוחלט ובהתקיים התנאים הקבועים בו הוא מטיל על גוף ציבורי חובת תשלום פלוני ללא סייג, אין אפשרות לגוף לא לשלם או לשלם פחות מהמגיע, ולנהנה לוותר עליו. ... החוק אינו מורה במפורש שאין לוותר על הגמלאות, אבל דבר זה מובטח על- פי העקרונות המשפטיים המקובלים". לכאורה, יש כאן סתירה בין שני פסקי הדין, אך היא מוסברת על רקע שוני מהותי בעובדות: בע"א 479/66 [3] תבע הניזוק גימלה מהמוסד לביטוח לאומי ונדחה בשל התיישנות. בע"א 255/74 [4] עדיין הייתה זכותו לתביעה נגד המוסד קיימת. והוא ביקש לוותר עליה עקב הסכם עם המזיק, ויתור שהמוסד התנגד לו. על רקע פסק הדין בע"א 255/74 [4] ובהסתמך עליו ניתן פסק הדין בע"א 325/77, 326[5]. כאן הרחיק בית המשפט לכת וקבע, שהעיקרון שנקבע בע"א 255/74 [4] חל לא רק במקרה שהזכות לתביעת גימלה נגד המוסד קיימת, אלא גם כאשר זכות זו תקום בעתיד, ואפילו בעתיד די רחוק. המדובר היה שם, כמו במקרה שלנו, בקטין שלקה, עקב תאונה, בנכות גבוהה, שבהגיעו לגיל 18עתידה הייתה לקום לו בגינה זכות לגימלה. השופט המחוזי הורה שם על הפקדת כספים במשמורת, עד שתתבהר שאלת זכאותו לגימלה אחרי שיגיע לגיל 18, ובית המשפט העליון אישר זאת, תוך שהוא מצטט את שנאמר בע"א 255/74 [4]. אותה הלכה אומצה גם בע"א 714/80, 728[6] ואף הורחבה שם, באופן שתחול לא רק במקרה שהמוסד חייב לשלם אלא גם במקרה שהמוסד רשאי לשלם, כגון כאשר הוגשה התביעה מעבר לתקופה הקבועה בסעיף 128לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב]. השופט המלומד איננו חולק על ההלכה הנ"ל בכל הנוגע למקרים, שבהם הוגשה תביעה למוסד או שקיימת בפועל הזכות לגימלה. עם זאת, הוא מביע ספקות לגבי נכונותה, כאשר מדובר במקרים שבהם טרם הוגשה תביעה כזאת, באשר הזכות לגימלה טרם קמה והיא עתידה לקום בעתיד, כמו במקרה של קטין. לגבי ספקות אלה הוא אומר: "מן הראוי אולי שהעניין ילובן מחדש, אם אכן ההלכות בעניין אלמוהר והבאים אחריו אכן רצויים מבחינת המדיניות המשפטית הראויה" (עמ' 23לפסק הדין). בהמשך הוא מפרט כמה נימוקים ומקשה כמה קושיות: א. ההנמקה העיקרית מאחורי הלכת ע"א 255/74 [4] הנ"ל, היא שגימלאות המוסד נועדו לשמש אמצעי קיום לזכאים המבוטחים על-ידי תשלומים עתיים. מקשה השופט המלומד: האם קביעה זו יכולה לעמוד במבחן לאור העובדה, שאין שום חוק במדינה, אף לא חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], המחייב זכאי לגימלה לתבוע גימלה מן המוסד, ברצותו תובע וברצותו אינו תובע. אם אינו תובע, אין כל חובה על המוסד לשלם לו את הגימלאות שנקבעו בחוק, אפילו קיימים התנאים המזכים. על רקע זה, מוסיף ומקשה השופט המלומד, האם מדיניות נכונה ורצויה היא לכפות על הזכאי להגיש תביעה כזו, רק כאשר הדבר כרוך בתביעת פיצויים. ב. פסקי הדין שקבעו את ההלכה הנ"ל התעלמו מהאמור בסעיף 151לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב]: "זכאי לגימלה שקיבל מצד שלישי תשלום על חשבון פיצויים כאמור, רשאי המוסד לזקוף סכום השווה ללא יותר מ-% 75מאותו תשלום על חשבון הגימלה המגיעה ממנו...". מדובר איפוא במקרה, שבו הזכאי מקבל את הפיצוי הלא על נזקיו מאת המזיק ולאחר מכן תובע מהמוסד את גימלתו. זהו מצב שאינו מתיישב עם הלכת ע"א 255/74 [4] הנ"ל. באף אחד מפסקי הדין הנ"ל לא הייתה התייחסות לסעיף זה, אם משום שנשתכח מלב, ואם משום שבית המשפט לא ייחס לו חשיבות. כך או כך, סבור השופט המלומד, הסעיף וההלכה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, וראוי הדבר לבחינה מחדש. ג. ההלכה מעוררת קשיים במישור המעשי. האם רצויה, מקשה השופט, מדיניות, הכרוכה בהארכת הדיון, לעתים על פני שנים רבות, ובעיכובו של פסק-דין סופי - עד שתוגש תביעתו של הזכאי למוסד ועד שיוחלט בה סופית - וזאת כאשר סכומים ניכרים נתונים במשמורת כאבן שאין לה הופכין. ד. ביישומה של ההלכה רב האלמנט הספקולטיבי. כאשר מדובר במספר ניכר של שנים, כמו בע"א 325/77, 326[5] או במקרה שלנו, קשה לצפות את סיכוי ההצלחה של התביעה למוסד, אם וכאשר תוגש. במרוצת השנים יכול מצבו הרפואי של הזכאי להשתנות, יכול שיעור הגמלה להשתנות, יכול המוסד לדחות את התביעה מנימוקים שונים, כגון אי-תשלום דמי ביטוח, שיהוי וכיוצא בזה. לא כל השגותיו הנ"ל של השופט המלומד נראות לי, אך הן ללא ספק מעוררות הרהורים על ההלכה הנ"ל. כל שאני מוכן לומר הוא, שכאשר יובא לפני בית-משפט זה עניין מתאים, אולי לא יהיה זה מיותר לשקול ולבדוק את ההלכה הנ"ל מחדש. המשנה לנשיא מ' אלון: אני מסכים. השופט ג' בך: אני מסכים. אשר להפקדה במשמורת של חלק מסכומי הפיצוי המגיעים לקטין, עד אחרי הגיעו לגיל 18, ועד שייקבע מהו סכום הגימלאות שהוא עשוי לקבל אז מהמוסד לביטוח לאומי, הרי אינני רואה צורך לחוות את דעתי לעניין זה. זאת מהטעם, שצוין גם בפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט מלץ, שאף אחד מהצדדים לא התייחס לסוגיה זו בערעור שלפנינו. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מלץ. פיצוייםתאונת דרכיםקטינים