מזונות נוצרים קתולים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מזונות נוצרים קתולים: ביום 4.8.83הגישה לבימ"ש, אשה נגד בעלה, תובענה שמהותה: מזונות, בה מצויינת כתובת הנתבע: רח' 27מס' 10, נצרת עילית. באותו יום הוגשה גם בקשה במעמד צד אחד, למתן צו לעכוב יציאתו של הנתבע מן הארץ בתיק המרצה 3557/83 (להלן - הבקשה לעכוב), בה גם נאמר כי: " .2המבקשת מתגוררת ביפו, בבית הוריה, ואילו המשיב גר בארה"ב, ובמשך שנים מתחמק המשיב מלקיים את חיוביו כלפי המשיבה. .4 בשעה זאת, נמצא המשיב בארץ לביקור קצר בלבד, ויים חשש רב, שעד יבוא תור התביעה למזונות לבירור, ייצא המשיב שוב מן הארץ, והפעם לצמיתות ובכך יושם לאל, כל חיוב מזונות שיפסק נגדו". בתצהיר התומך בבקשה נאמר גם: " .2אני נשואה למשיב עפ"י דיני הדת הקתולית-לטינית, לפיהם אין אפשרות לגירושין בין בני-הזוג". האמור בתצהיר בא לצורך הבקשה לעכוב, כשעובר לכך קראתי את כתבהתביעה. באותו יום נעתרתי לבקשה, במעמד צד אחד, וקבעתי מועד לדיון, במעמד הצדדים, ביום .12.8.83מאחר והיה ספק בהמצאת מסמכי בי"ד והזמנה לנתבע, דחיתי את הישיבה ליום .19.8.83במועד זה התייצב גם הנתבע, שקיבל את המסמכים רק ביום 16.8.83, והודיע כי עו"ד שלו נמצא בחו"ל, והוא עשוי לחזור ביום .10.9.83על-כן דחיתי את הישיבה ליום 20.9.83, בה התייצבו בעלי-הדין ועורכי-דינם; ואף היא נדחתה ליום 2.10.83, לאור בקשת ועמדת ב"כ הצדדים: "ב"כ בעלי-הדין מודיעים לבימ"ש כי מתנהל ביניהם מו"מ לפתרון השאלות השנויות במחלוקת ביניהם, בהבנה ובהסכמה". מה שלא נאמר בפרטיכל הוא, כי פסק זמן זה ניתן לב"כ הצדדים עלמנת שינקטו בהליכים מתאימים בביה"ד הדתי הקתולי-לטיני, עפ"י הדין שם, אם לגירושין או בדרך של פירוד, או בדרך אחרת המפקיעה בפועל את הנישואין, וכמו-כן, כי בעלי-הדין יסדירו גם ענייני כספים. ביום 30.9.83הגיש הנתבע תצהיר נגדי. בישיבת יום 2.10.83, הודיעני ב"כ הנתבע, כי: "אמנם לא הגשתי בקשה נפרדת בדרך המרצה לדחית או למחיקת התובענה על הסף, אך כתב-ההגנה מכיל את כל הטענות, העובדתיות והמשפטיות, על-מנת שבימ"ש יוכל ליתן החלטתו לענין הסמכות. מה גם והתצהיר הנגדי שניתן בתיק המרצה 3557/83, כולל טענות לגבי הסמכות, ויש לראות בתצהיר בתיק הנ"ל כמשלים את טענתי למבחן הסמכות". משהעמיד בימ"ש בפני ב"כ הנתבע, את הברירה, אם לנהל אותו יום את המשפט, לרבות שאלת הסמכות עפ"י האמור בכתב-ההגנה והתצהיר הנגדי בלבד, או אם, עפ"י בקשתו, ליתן לו הזדמנות להגיש בקשה מתאימה - עתר הלה לדחיית המשפט למועד אחר. בסיום אותה ישיבה נתתי החלטה: "לפני שהתחלתי בדיון המשפטי בתיק הנדון, נתתי את האפשרות לבניהזוג ולעורכי-דינם, ובמשך כל שעות הבוקר, לנהל מו"מ על-מנת להגיע לידי הסכם של פשרה. השאלה היחידה שנשארה במחלוקת בין בני-הזוג היא שאלת גובה תשלום חד-פעמי, שישלם הנתבע לתובעת, כשהצדדים מוכנים לנקוט את כל ההליכים המחוייבים עפ"י דין, בפני הערכאה המתאימה, לפי כללי הדת הקתולית-לטינית, אם בכלל יש צורך בכך. לצערי הרב, לא השכילו הצדדים להגיע לידי הסכם בשאלה הממונית. ואני אומר לצערי, כי הצדדים עצמם, כנראה, אינם מודעים לבזבוז הזמן, ולסבל שכל אחד יהיה מנת חלקו בעתיד. בלי לדבר על הוצאות כספיות מתאימות, ומבלי לדבר על-כך שגם הסעדים הנתבעים בתובענה אינו פותר את היחסים שבין בני-הזוג. ניסיתי לעשות זאת מעל ומעבר למסגרת המשפט התלויה בפני, אך כנראה שעקשנות של מי מהצדדים, מעבירה אותו או אותה על דעתו או דעתה. אני נעתר לבקשת ב"כ הנתבע, עו"ד קופטי, וקובע את המשך הדיון ליום 27.10.83, בשעה 11.30". ביום 12.10.83הגיש הנתבע נגד המשיבה בקשה בדרך המרצה, בתיק המרצה 4429/83, שעתירתה: "...לדחות או למחוק את התובענה בתיק הנ"ל על הסף מחמת חוסר סמכות ענינית או מקומית, וכן נתבקש לבטל את צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא לבקשת המשיבה נגד המבקש בתיק המרצה 3557/83" (להלן בקשת הדחיה). ניתן תצהיר התומך בבקשה המשמש "בנוסף או כהמשך לתצהיר הנגדי שמסרתי ביום 28.9.83בהמרצה 3557/83". לצורך הכרעתי השיפוטית בשני תיקי הבקשות, אני מסתמך על הטענות העובדתיות שנאמרו בכתבי-הטענות, בבקשות ובתצהירים התומכים בהם, ובעדויות הצדדים; על-מנת שתתקבל תמונה שלמה, ככל האפשר, מאותן הטענות שהביאו הצדדים בפני. זו גם סיבה שהחלטתי הנדונה מתייחסת הן לבקשת העכוב והן לבקשת הדחיה, כאחת. עם תחילת הדיון, ביום 27.10.83, שאלתי את ב"כ הנתבע, אם מוכן מרשו לתת בטחונות מתאימים, למקרה ושאלת הסמכות תתברר וכי יהיה סמכות לבימ"ש לדון בענין, וכי עשוי להיות פסק-דין למזונות. לאחר בירור, השיב ב"כ הנתבע בשלילה, וטען כי למרשו אין "שום בטחונות בארץ כדי לתיתו בתיק זה, על-מנת שיבוטל עכוב יציאתו מן הארץ... ולכן לדעתנו, הערובה היחידה לאשה, אם היא תקבל פסק-דין, היא לקיימן בארה"ב". בתיק העכוב נחקרה נגדית אותו יום התובעת, ואילו הנתבע נחקר נגדית ביום 17.11.83; ולאחר-מכן הגישו ב"כ בעלי-הדין סיכומיהם. בתיק הדחיה, טען ב"כ הנתבע את טיעוניו; וניתנה לו אפשרות להשלמת סיכומיו בכתב. בישיבת יום 17.11.83, התברר כי ב"כ הנתבע מסתפק בטעוניו שהיו בע"פ, ולכן הוארך מועד הגשת סיכומי ב"כ התובעת בכתב, ואכן הוא הגישם. למען הסדר הטוב עלי להוסיף, כי גם בישיבת יום 17.11.83, חזרתי ושאלתי את ב"כ הנתבע, אם מרשו מוכן ליתן בטחונות או ערבות, במקרה וינתן פס"ד נגדו. וזאת מתוך כוונה לאפשר לו לחזור לארה"ב - אך תשובתו הנחרצת היתה, שאין לו בטחונות או ערבים, והוא מבקש את הכרעת- הדין. עלי ליתן, איפוא, החלטתי בשתי ההמרצות, כעולה מהן ובהן. מאחר וההכרעה השיפוטית בשאלת הסמכות עשויה להשפיע על שאלת עכוב היציאה אדון תחילה בה. שאלת הסמכות: בשני ראשים טוען ב"כ הנתבע לחוסר סמכותו של בימ"ש זה לדון בתובענת המזונות של התובעת נגדו: הראשון, חוסר סמכות עניינית; והשני, חוסר סמכות מקומית. חוסר סמכות ענינית: בסעיף 5של נימוקי הבקשה לדחיה, כותב הנתבע: "המבקש יטען כי אין לבימ"ש נכבד זה סמכות עניינית לדון בתביעה הנ"ל, מאחר והתביעה הינה למזונות מסוג מינטננס (הדגשה שלי - ח' א') שהיא בסמכותו הייחודית של ביה"ד הכנסייתי הלטיני". הטיעון העובדתי, כעולה מהטענות של הנתבע הוא: א. בני-הזוג נמנים על בני העדה הקתולית-לטינית ביפו. ב. הנישואין נערכו עפ"י כללי הדת הקתולית-לטינית ביפו (במסדר סנט אנטון, ביום 7.6.80). ג. הנתבע הינו אזרח ותושב ארה"ב, ומתגורר באופן קבוע בסן- דייגו, קליפורניה, שם מקום מגוריו הקובע, שם מקום עבודתו, ושם מקור פרנסתו. ד. הנתבע נולד בישראל, הוא נושא אזרחות ישראלית והיגר לארה"ב לפני כ- 15שנים. זיקתו היחידה לישראל פרט לעובדת לידתו ואזרחותו, היא עצם נישואיו בישראל, וביקוריו לעיתים רחוקות לכל 3או 4שנים, אצל אחיותיו, ולתקופה קצרה. ה. הנתבע טוען כי נישואיו לפי כללי הדת הקתולית-לטינית היו נפסדים, מחמת מצב בריאותה של התובעת. ו. הנתבע טוען כי בחודש דצמבר 1981, גירש את התובעת, עפ"י חוקי ארה"ב - מקום מושב הצדדים, וכי גירושין אלה היו כדין. ז. זמן קצר לאחר נישואי הצדדים, מאחר והנתבע לא יכול להמשיך בהוצאות נכבדות הכרוכות בטיפול הרפואי של התובעת, הוא החזירה לישראל, "על-מנת שתטופל בישראל, משום שבארץ יכלה היתה לשאת בהוצאות מעצם היותה חברת קופ"ח" (תצהיר נגדי, סעיף 2(ח)). ח. הנתבע רואה עצמו, לפי חוקי ארה"ב, כפנוי - גרוש. ט. כל הסכסוכים הנובעים מהיחסים בין בני-הזוג, צריכים להיות נדונים לפי חוקי ארה"ב. י. הנתבע ער לעובדה, כי לפי דיני הדת הקתולית-לטינית, הוא נחשב לנשוי לתובעת, וטוען כי יש אפשרות לגירושין לפי דינים אלו מאחר וקיים מושג מקביל לגירושין והוא נקרא פירוד, אשר לפיו נחשבים למעשה, בני-הזוג, לגרושים (תצהיר נגדי סעיף 2(יד)). אין חלוקי דעות לגבי המימצאים העובדתיים, העולים ממסכת הראיות, המשלימים: א. התובעת הינה אזרחית ישראלית בלבד, ולא קיבלה אזרחות אמריקאית. ב. פרט לתקופת שהייה קצרה בארה"ב - היא תושבת ישראל. ג. עפ"י חוקי העדה הדתית של בני-הזוג, הקתולית-לטינית הם עדיין נשואים כדין. ד. גם אם יש טענה של נשואים נפסדים, תנאי לכך הוא דיון בביה"ד הדתי הקתולי-לטיני, וכל עוד לא ניתן פסק-דין בנדון, הרי הוא נשוי כהלכה לתובעת. ה. לכאורה (ועצם הגשת צילום של צו גירושין לתצהיר הנגדי אינו מהווה הוכחה), גירש הנתבע את התובעת במדינת נבדה, ארה"ב. יהיה גורל צו גירושין זה מה שיהיה, הרי הוא עפ"י הדין האזרחי בלבד, עד כמה שדין זה תופס בארה"ב. אך בין זה ובין נישואין עפ"י החוק הדתי - אין ולא כלום. עפ"י החוק הדתי ממשיכים בני-הזוג להיות נשואים. ורק ביה"ד הדתי הוא המוסמך הבלעדי להפקיע את נישואי בני-הזוג. בהערת אגב כלל לא נאמר ולא נטען כי בני-הזוג התחתנו ונישאו בנישואין אזרחיים. ו. עפ"י הדין האישי החל על בני-הזוג, והוא החוק הדתי המטריאלי ל העדה קתולית-לטינית, הם עדיין בעל ואשה, הנשואים זה לזו; והתובעת זכאית למזונותיה מהנתבע, והנתבע חייב במזונות התובעת: "מזונות אלו לטענתה מגיעים לה מכוח קשר הנישואין הקיים בין בני-הזוג. לענין זה אין מחלוקת, ולכן אני מפנה לסעיף 1לפרשת התביעה ולתצהיר המאשרים זאת" (סיכומי עו"ד חורי). הבאתי את עיקר המימצאים העובדתיים על-מנת שההכרעה השיפוטית תתייחס ותתבסס עליהם. בסיכומיו טוען ב"כ הנתבע, כי חיוב המזונות נובע מהאמור בסימן 54(1) של דברי המלך במועצתו, 1922- 1947(להלן - דברי המלך). ובתיהמשפט קבעו ש"מדובר ב-אלימוני שלכל הדעות הוא מסוג המזונות הנתבעים בתביעה זו" (סיכומי ב"כ הנתבע). עלי להעיר, כי בסעיף 5של הבקשה לדחיה, מתייחס ב"כ הנתבע למזונות במונח "מנטננס", ואילו בסיכומיו הוא מתייחס למלה "אלימוני" ברור שזוהי הערת אגב, כי לגבי בימ"ש התביעה היא מסוג "אלימוני" לאמור: מזונות האשה כל עוד קיים קשר הנישואין. והרי גם הנתבע טוען, בסופו של דבר, לאלימוני, וההשלכה היא שהוא מכיר בנישואין ובתוקפם. אמנם, מבחינה מעשית, הצהיר ומתנהג הנתבע כאזרח אמריקאי. הוא גר בארה"ב, עובד שם, ורואה את עתידו שם. לטענתו, גם תנאיו לנישואים היו, חיים משותפים בארה"ב. הוא רואה את אזרחותו הישראלית כסרח עודף, כטפל לאזרחות האמריקאית. אם הוא לא היה אזרח ישראלי, השאלה היתה יותר קלה. "אם הצדדים המשתייכים לאותה עדה דתית של ביה"ד אינם אזרחים מקומיים אלא נתינים זרים, או שלפחות אחד הצדדים נתין זר, כי אז אין רלבנטיות להבחנה בין "אלימוני" ל-"מנטננס", ובשניהם, כמו בשאר ענייני המעמד האישי - מוקנית לביה"ד סמכות מקבילה המותנית בהסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר. בהעדר הסכמה, מסורה הסמכות לבימ"ש המחוזי" (ד"ר מנשה שאווה, "השיפוט בענייני מזונות של בני- זוג לא יהודיים" [9]). אך איני יכול להתעלם מהעובדה שהנתבע הוא גם אזרח ישראלי. ומכיוון שכך, אין כאן עניין לזכויות עפ"י החוקים הקיימים בישראל, אלא הדבר מביא בעקבותיו גם חובות, כתוצאה ישירה ונלווית של מעמדו. השאלה לענין הסמכות בענייננו היא, אם לביה"ד של העדה הקתוליתלטינית, שהיא עדה דתית מוכרת - כששני בני-הזוג הם אזרחי המדינה והנתבע הוא תושב ארה"ב והתובעת היא תושבת המדינה, בענייני מזונות הסמכות היחודית לדין בתובענת המזונות. ב"כ הנתבע טוען, כי לפי סימן 54(1), הסמכות הייחודית לדון בתובענת המזונות היא לביה"ד הדתי, והוראות סעיף 19לחוק לתקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- 1959[7], השאיר בסמכותו של ביה"ד הנוצרי את השיפוט הייחודי בענין מזונות "אלימוני". כתמיכה לטיעונו הוא מביא את בג"צ 106/79 מח'ול נ' מח'ול [1] ואת תמ"א (ת"א) 10/81 סגס נ' סגס [5] ואת מאמרו של כבוד השופט יהושע גרוס, "הערות לסמכות בימ"ש המחוזי בענייני מזונות של בני-זוג מוסלמים ונוצרים" [10], ואפשר להוסיף את מאמרו של ד"ר מנשה שאוה, שם [9]. לגבי דידי, מה שקובע הוא פסק-דינו של בימ"ש העליון בתיק ע"א 57/78 (לא פורסם) יעקב נ' יעקב, שבו נקבע מפורשות תוך ניתוח המצב המשפטי הקיים, ומשמעות סעיף 19הנ"ל [7], כי: "...שמקום בו קנויה סמכות גם לביה"ד הדתי, יהיו מעתה סמכויות מקבילות, הן לביה"ד הדתי והן לבימ"ש המחוזי ...מכאן כי בימ"ש המחוזי היה מוסמך לדון בענין מזונותיהם של אשת המערער...". כששני המתדיינים הנ"ל הינם בני העדה המרוניטית שהיא אחת העדות המוכרות עפ"י דברי המלך. כבוד השופט, מר חיים פורת, בבימ"ש זה, ב-תמ"א (ת"א) 2320/81(המ' 3568/81) מסארווה נ' מסרי [6], דן בשאלה דומה, לגבי מוסלמים, והלך בעקבות ההלכה שנפסקה בע"א 57/78, כאמור. עם כל הכבוד, נראית לי ההלכה כנכונה וצודקת, ואף אני מקבלה והולך על-פיה. אשר-על-כן נדחית טענת חוסר הסמכות העניינית. סמכות מקומית: טענת ב"כ הנתבע לחוסר סמכות מקומית היא, כי לא מתקיימות "אף לא אחת מהחלופות הקבועות בתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, המקנות סמכות לבימ"ש זה". והוא משלים את סיכומיו באומרו: "אף אחת מהחלופות של תקנה 3לא מתקיימות כאן". עיקר הסתמכותו היא על ע"א 703/70 סומך נ' עוזר ואח' (להלן פס"ד סומך [2]). נראה לי כי יש כמה מקורות, העומדים כל אחד בפני עצמו, המקנים סמכות לבימ"ש, כזיקת שיפוט לענין המזונות. אם מכח ולענין סמכותם של בתי-המשפט של מדינה מסויימת בכלל, והיא שאלה של משפט בינלאומי פרטי; ואם סמכותו של בית-משפט מסויים בתוך המדינה, דהיינו - אם סמכות כזו מוסדרת בחוק או בתקנות. ולהלן אתייחס לזיקות השיפוט: הבינלאומית והמקומית כאחת. נראה לי כי מכח עצם נוכחות והימצאות הנתבע בתחומי הטריטוריה של ישראל, בעת פתיחת ההליכים נגדו - הם המקנים והנותנים סמכות לבימ"ש לדון בתובענה נגדו. (ד"ר אריאל רוזן צבי, "הסכמה מראש לסמכות הפורום כזיקת שיפוט בינלאומית של בתי-המשפט בארץ" [11]): "הלכה פסוקה היא באנגליה, כי משנמסרה לנתבע בתוך גבולות המדינה הזמנה למשפט הוא "נתפס" ע"י כך ברשתם של בתי-המשפט המקומיים, ולאחר שנתפס - חלים עליו הוראות המשפט המקומי הקובעות את בימ"ש המסויים בתוך המדינה". (המרצה 420/63 אברמובסקי נ' גלייטמן ואח' [3]). "משהומצאה למערער ההזמנה ברמת-גן כאמור, רשאי היה אמנם בימ"ש לדון את הנתבע, ועקב המצאת ההזמנה נפתרה בכך גם שאלת הסמכות מבחינה בינלאומית, ולא היה צורך להיזקק לתקנה 467ולבקש היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט". (ע"א 703/70 סומך נ' עוזר ואח' בע' 804[2]). הסמכות המקומית מוקנית לבימ"ש מכח תקנה 3(א)(2) של תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- 1963(להלן - התקנות) [8], דהיינו מקום ההתחייבות. מקום ההתחייבות של הנתבע לשלם מזונות לתובעת מכח הנשואין היה יפו בו נישאו הצדדים, ושם ראו את מקור חיוביהם הנובעים מהנשואין. "אני מצהיר כי אני נמנה על בני העדה הקתולית-לטינית ביפו וכי הגב' תרז הודא מוסא אף היא נמנית על בני העדה הקתולית-לטינית ביפו" (הדגשה שלי - ח' א'). (סעיף 3לתצהיר הנתבע מיום 6.10.83). תקנה 3(א)(4) [8] דנה בסמכות מקומית כש"המקום שנועד או שהיה מכוון לקיים ההתחייבות". אמנם, עובר לנישואיהם, כך יש להניח, הסכימו בני-הזוג כי מקום מגוריהם הקבוע יהיה בארה"ב. אך מאחר ששילח והחזיר הנתבע את התובעת לישראל, בנימוק שתקבל כאן טיפול רפואי, תוך הבטחה מפורשת או מכללא להחזיר לארה"ב, ולאחר-מכן הוא לא החזירה לארה"ב ואף גירשה לטענתו לפי החוק האמריקאי, מבלי ששלח לה כרטיס חזרה לארה"ב. ואף ביודעו שהיא לא תוכל לחזור לארה"ב עקב פעולותיו של הנתבע ואחותו בכניסתה לארה"ב באופן בלתי חוקי - הרי הפך מקום מגוריה של האשה ע"י פעולותיו ומחדליו למקום שנועד לקיום התחייבותו, דהיינו תשלום המזונות בו הוא חייב הן לפי הדין האישי והן לפי סעיף 2של החוק לתקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-.1959 "לא הובא בפני בימ"ש החוק הטורקי בעניני נשואין וחיוב במזונות האשה, ולכן נצא מהעקרון של זהות החוקים, וכתוצאה מכך אפשר להתבסס על המשפט העברי החל על עניני האישות של יהודים בארץ. מלבד זאת יש לזכור, כי לפחות המשיבה הראשונה היתה תושבת ישראל בזמן נישואיה למערער, ויתכן שהמשפט הטורקי במקרה זה אינו חל כלל, ומה גם שבני-הזוג נישאו בטורקיה גם בנישואים דתיים יהודיים. אין ספק כי לפי המשפט העברי החל על יהודים בארץ, יש ביחסי הנישואין גם אלמנט חוזי. כך שניתן לראות את החיוב במזונות כחיוב ממוני הנובע מקשר חוזי, עליו חלות הוראות תקנה 467(5) ו-(6)..." (ע"א 625/73 קורונל נ' קורונל, בע' 265[4]). "אותם הדינים חלים גם לפי המשפט האנגלי... וכאמור ישראל היא המקום המתאים להימצאותה של אשתו של המערער ולתבוע כאן את מזונותיה" (שם, בעמ' 267[4]). אמנם פסק-הדין הנ"ל מתייחס לתקנה 467(5) ו-(6) [8] שעניינם, חוזה ואכיפתו או הפרת חוזה, אך השלכתו המיידית והעקיפה היא חוזה מכח הנישואין או מכח הדין. מאחר ומקום מגוריה של התובעת הוא ביפו, מוקנית הסמכות לבימ"ש זה. נראים לי גם נימוקיו של ב"כ התובעת לענין תקנה 3(א)(5) כי המונח "מעשה" פורש לרבות "מחדל". דהיינו מחדלו של הבעל לשלם דמי מזונות לאשתו, כפי שחובה עליו לעשות עפ"י הדין האישי החל עליו. ומכיוון שהמחדל של הבעל לשלם מזונות לאשתו אירע בתחום שיפוטו של בימ"ש המחוזי בת"א, ומחדל זה הוא מיסודות עילת התביעה, בעובדה זו מספיק כדי לבסס את סמכותו של בימ"ש זה. על-סמך כל הנימוקים בנפרד או בהצטברותם, הגעתי למסקנה כי הסמכות המקומית מוקנית לבימ"ש זה. ועתה אעבור לעתירתו האחרת של ב"כ הנתבע היא לבטל את צו עכוב היציאה ונימוקיו עמו: אינו תושב הארץ. מקום מושבו ומרכז חייו נמצא בארה"ב. אין לו נכסים או רכוש בארץ, וכי פרנסתו, מעבודתו כשכיר שם. ביקורו בארץ היה קצר; והמשך שהייתו בארץ עלול לגרום לו נזקרציני ביותר. כתימוכין לטעוניו מביא הוא מספר פסקי-דין, וביניהם ע"א 703/70 הנ"ל [2]. בצטטו את פסק-הדין הזה, הוא מביא גם טיעונים נוספים כי שימוש כזה בכח העכוב הוא שימוש לרעה וכי אין מעכבים אדם על-מנת לאפשר לתובע לנהל מלחמת התשה, ולאלץ את עצמו, מתוך יאוש, לפדות את עצמו: וכי בימ"ש לא יעשה את המדינה מלכודת, בה יתפס נתבע, ואפילו הוא רשע. אכן, מתייחס אנוכי בכל הכבוד וההערכה לאמור בפס"ד זה. אך נראה לי שהעקרונות שנאמרו אמנם ישימים בד"כ, אבל הם מושתתים על יסוד המימצאים העובדתיים שהיו באותו פסק-דין. נראה לי שהמימצאים העובדתיים העולים מהתיק שבפני, דרושים על אף כל האמור ומתוך זהירות מירבית תגובה אחרת. המלים הקובעות בתקנה 254הן: "...העדרו מן הארץ עלול להכביד על בירור המשפט, או על ביצוע פסק-הדין". גם פסק-דין סומך [2] נותן פתח לבימ"ש לאבחן מקרה ומקרה וליתן דעתו על כל נסיבות הענין. "אמת נכון הדבר, בתי-המשפט מצווים להתייחס אל בקשת סעד לאכיפת תביעת מזונות באהדה ובהבנה, ובענין כזה יוכלו להסתפק בכמות ראיות מועטת, אם משוכנעים הם כי מן הצדק לעכב את יציאת הנתבע מן הארץ". (ע"א 703/70 הנ"ל, עמ' 803[2]). "אין לנו אלא לחזור על ההלכה, שתובע החפץ בעכוב תושב חוץ חייב להביא נימוקים כבדי משקל לצידוק המעשה". (שם, בעמ' 806[2]). הגעתי למסקנה כי יש לעכב את יציאתו של הנתבע מן הארץ מהנימוקים, החילופיים והמשלימים הבאים: א. בני-הזוג נשואים ומאז חזרתה של התובעת לישראל, לפני כ-3 שנים לא שילם ואף אינו משלם את מזונותיה. ב. הנתבע שילח את האשה לישראל בנימוק של אי-יכולת להמשיך בהוצאות טיפולים רפואיים, בארה"ב, דבר שיפול למעמסה על המוסדות הרפואיים בארץ, והפסיק כל קשר איתה. איני יודע אם זו היתה תחבולה, מראש או בדיעבד, על כל פנים העובדה נשארת בעינה שלא החזירה אליו, לא שלח לה כספים לריפויה. ג. הוא גרש את האשה, שלא על דעתה ושלא בהסכמתה, באופן חד- צדדי, תוך התנערות ממנה ומצרכיה. ד. הנתבע יודע כי התובעת אינה יכולה לחזור לארה"ב, ועל-כן נימוקו בסעיף 12של תצהירו הנגדי: "במידה ולמבקשת ישנן איזה שהן תביעות בקשר למעמדה ולחובות ולזכויות הנובעות מיחסים ביננו, כי אז אלה צריכים להיות נדונים לפי חוקי ארה"ב, כי כך התכוונו לפעול, וכך התכווננו לחיות" - אינו רציני ואינו יכול לעמוד. ה. הנתבע שולל את הקשר הנישואין, וטוען שהגירושין שנעשו היו כדין לפי דיני מקום מושבו, ארה"ב, ועל-כן אינו חב כל חובת תשלום מזונות (סעיף 2(י) לתצהיר), בו בזמן שבסעיף 2(יד), טוען לקיום אפשרות גירושין בין בני-הזוג בביה"ד הקתולי-לטיני - דבר שלא עשה ואין ברצונו לעשות, חרף ההצעה שהיתה בעת הדיון בבימ"ש. ו. אם יחזור הנתבע לארה"ב ללא מתן פסק-דין בתביעת המזונות יהיה מצבה של התובעת קשה ביותר מהבחינה המשפטית, והסיכויים שכלל לא יהיו לה מזונות. יותר מזה, היא עשויה להיות עגונה, כל ימי חייה. ז. הנתבע, בהתעקשותו ללא טעם, סירב ליתן בטחונות או ערובות וערבים לבצוע פסק-הדין, סירב לפתור את הבעיה בארץ, ומסרב להסדיר את ענייניו בצורה שתהיה הוגנת וצודקת לשני הצדדים. לנוכח הנימוקים של הנתבע והפסיקה, ואם אפשר לשקול במאזניים, מי מסכן יותר ומי זקוק יותר לסעד של בימ"ש - אין לי כל ספק מהטעמים האמורים וגם אחרים, כי הנדכית והנענית היא התובעת; ואם במסגרת הדין עשוי בימ"ש לעזור גם מבחינת הצדק, אליו מייחלים ומקווים העותרים שומה על בימ"ש ליתן יד עזר או תמיכה למי שזקוק לו ביותר. אשר-על-כן אני מחליט להשאיר את צו עכוב היציאה מן הארץ בתוקפו עד להחלטה אחרת. אני מחייב את הנתבע לשלם ההוצאות של הבקשות האמורות, לתובעת, סך של 000, 25שקל לרבות מע"מ, וזה ללא כל קשר לתוצאות המשפט.מזונותשלילת פיצויי פיטורים (חשד לגניבה)