עדות נאשם במשפט זוטא

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עדות נאשם במשפט זוטא / חקירת נאשם במשפט זוטא: ב"משפט זוטא" המתנהל, כמקובל בדבר הנסיבות שבהן נרשמה הודאת הנאשם ע"י שוטר, התייצב הנאשם על דוכן העדים להעיד על האירועים שקדמו לרישום הודאתו ומניעיו לאמירתה. החקירה הנגדית הנערכת עתה ע"י הגב' דבורה חן, באת-כוח התביעה, נפסקה כדי לדון בבקשותיה: א. להתיר ת השאלה המופנית לנאשם אם תוכן הודאתו אמת. ב. למסור את הרישום של ההודאה לעיונו של בית-המשפט, לפני שיוחלט אם העדות על תכנה קבילה או לאו. הסניגור, עו"ד יעקב חצרוני, מבקש לדחות את הבקשות. .1השאלה בדבר מהימנות ההודאה. א. לדעתה של התביעה, הזכות לחקור את הנאשם, בעת "משפט-זוטא", אם הודאתו אמת מעוגנת בהשקפתה של הפסיקה שבאה לביטוי בפסק-הדין שניתן ע"י כב' השופט ח' כהן ב-ע"פ 400/66 אבו חצירה נ' היועמ"ש [1]: "לא כל תחבולה או הבטחה או פיתוי או איום פוסלים את ההודאה שנתקבלה כתוצאה מהם, אפילו השימוש בהם פסול הוא מבחינת הדין או האתיקה חקירתית, אלא בודקים את טיב התחבולה, ההבטחה, הפיתוי או האיום, האם היה בו, בכוח או בפועל, כדי להביא את הנאשם להודאת שקר, או כדי לשלול ממנו את רצונו הטוב והחפשי". המסקנה העולה מדברים אלה היא: אם לא נשלל רצונו החופשי של הנאשם והוא התוודה הודאת אמת תהיה העדות על התוודות זו קבילה כריה, גם אם עובר להתוודות נקטו החוקרים באמצעים פסולים כלפיו, שהרי לא היה באמצעים אלה כדי להביא נאשם זה להודיית שקר. (ראה ע"פ 127/76 ברנס נ' מדינת ישראל, ב' 515[2]): "המבחן הוא" - קבע השופט ח' כהן ב-ע"פ 183/78, 191/79אבו מידג'ם ואח' נ' מדינת ישראל [3] - "אם יש בתוכן ההודאה או בנסיבות נתינתה או בצורת כתיבתה נתונים המצביעים על כך - או לשון אחר, ראיה להוכיח - שהודה המודה לשם הודאה, כלומר שהחליט על דעת עצמו ומתוך שיקולים ומניעים משלו לגלות סוד מעשיו ולהודות בהם". על כן, גורסת התביעה, הגיעה העת לשאול את הנאשם ם הודאתו הודאת אמת; והיה, אם תינתן תשובה חיובית, ברור יהיה שכל האמצעים הפסולים, אם היו כאלה בחקירה, לא הניעו את הנאשם להודאת שקר, ולא נותר אלא לברר אם היה באותם אמצעים כדי לשלול את רצונו החפשי. ב. בפסיקת השופט ח' כהן, שבשיטתו נאחזת התביעה בבקשתה להתיר את שאלה, לא נמצא היתר לחקירת הנאשם על מהימנות הודאת, ולא נראה, כי התכוון לשלול מהנאשם את זכות השתיקה ע"י חיובו בתשובה לגופה של אשמה אגב עדותו ב"משפט זוטא". פסיקתו קובעת, כי במקום שיכול ביתהמשפט לקבוע על-פי ראיות ועיון בתוכן ההודאה ובצורת רישומה - ולאו דווקא על-פי תשובה מפורשת של הנאשם - שהודאת הנאשם הודאת אמת, יהיו דברי ההודאה קבילים כראיה. לשיטת השופטים הפוסקים שאין לקבל עדות על הודאת נאשם שניתנה כתוצאה מלחץ או פיתוי שעלולים היו להניע את הנאשם להתוודות שקר ואין נפקא מינה אם ההתוודות היתה שקר או אמת - אין רלוואנטיות לשאלת המהימנות של תוכן ההודאה, כי בין אם תכנה אמת ובין אם לאו, אם ניתנה כתוצאה מלחץ או פיתוי - אין ההודאה קבילה כראיה. ג. לא ידוע לי, ולא הופנתה תשומת לבי, לפסיקה מפורשת המתירה חקירת נאשם על מהימנות הודאתו בעת עדותו ב"משפט זוטא". בארצות-הברית - שאלה כזו אסורה בהחלט, וכאשר נאשם, בעדותו ב"משפט זוטא", נחקר בשאלת המהימנות של הודאתו - הורה בית-המשפט לערעורים ע עריכת המשפט מחדש במקרה אחד, ובמקרה אחר נקבע כי היתה זו טעות שאיננה ניתנת לתיקון [18]. באנגליה - הותרה השאלה, ליתר דיוק, לא היתה התנגדות לשאלה, במשפט v. Hammond . R[16] (שאוזכר בספרו של פרופ' א' הרנון, דיני ראיות, חלק ב', בהערת שולים 9בעמ' 278, 279[20]). הנאשם במשפט זה הואשם ברצח. כשהתנגד סניגורו לקבילות הודאתו, התנהל "משפט זוטא" (voir dire) בפני השופט, בהיעדרם של המושבעים. במהלך "משפט זוטא" עלה הנאשם על דוכן העדים לתאר את הנסיבות של סחיטת ההודאה ע"י מכות ויחס אכזרי שקיל מחוקריו. כשנפתחה החקירה הנגדית ע"י התובע, נשאל הנאשם: התובע: your cose is that your statement was not made" "voluntarily הנאשם: "yes". התובע: "?Is it true". ולהפתעת התובע השיב הנאשם: "yes, sir". התובע, שלא האמין למשמע אזניו, חזר ושאל בענין זה שאלות שונות, ולבסוף שאל ונענה: What you are now saying i that you were forced into" Saying what was true by something that was done. Is . Yes sir- ?That right ". Yes, sir- ?So you did kill mr. Roberts "משפט הזוטא" הסתיים בהחלטה על קבילות ההודאה כראיה. משהתחדש המשפט, הובאה הודאת הנאשם בפני המושבעים. הנאשם לא עלה על דוכן העדים. היה ברור לו, כי נסיון להתכחש לאמיתות ההודאה במשטרה ייתקל בהצגת הודאתו ב"משפט הזוטא" שניתנה, ללא ספק, ללא לחץ ומרצונו החפי. הנאשם הורשע ברצח. השאלה היחידה שנדונה ע"י בית-המשפט לערעורים היתה אם מותר היה לתביעה לחקור את הנאשם אם אמת בהודאתו, כלומר, אם עשה את מעשה העבירה. לשופט שדן ב"משפט הזוטא" היו ספקות אם השאלות רצויות, אך בהיעדר התנגדות לא החליט בעניינן. לבית-המשפט לערעורים לא היה ספק: ...In owr view, the contents of the statement which" He admittedly made and signed were relevant to the-question of how he came to make and sign that state . Ment, and, therefore the question which were put were"properly put הארכתי בתיאור משפט זה, כי ההתפתחויות המתוארות בו הן ההתפתחויות הצפויות בעניינו של הנאשם שלפנינו, ובעניינם של נאשמים אחרים, המתנגדים לקבילות הודאותיהם, אם תתקבל בקשת התביעה ויוברר ב"משפט הזוטא" שהודאת הנאשם היא אמת. ד. ביקורת על פסק-הדין r. V. Hammond[16] היתה רבה. Phipsonבספרו on evidenceכתב, בהתייחסו לפסק הדין [19]: But it may not be desirable for prosecuting to put" ."such question in every case ,Crossבספרו evidence[21] מטיל ספק אם אמנם בדברי השופט (בערכאה הראשונה) לא היתה השפעה לתשובות הנאשם על החלטתו (של השופט) בדבר קבילות ההודאה שניתנה במשטרה; ושואל אם ניתן היה לחקור את הנאשם, כאשר יעיד בפני חבר המושבעים, על הודאתו בני השופט שניהל את "משפט הזוטא", אם ההחלטה ב"משפט הזוטא" היתה פוסלת את קבילות ההודאה שניתנה במשטרה. הלכת r. V. Hammond[16] שלטה באנגליה כשנות דור, עד סוף שנת 1978, כשבוטלה ע"י privy councilבמשפט ming v. The- wong kam[17] Queenבו התעוררה בפועל השאלה שהציג crossכאפשרות תיאורטית. המערער הואשם ברצח. העדות היחידה נגדו היתה הודאתו במשטרה, אשר לקבילותה כראיה התנגד. ב"משפט הוטא" תיאר את הנסיבות שהביאוהו להודאה בעבירה בפני חוקריו, אך גם אישר, לשאלות תובע, את נכונתם של עובדות שונות שהוזכרו בהודאתו. שופט החליט שהודאת הנאשם במשטרה איננה קבילה כראיה. אך התביעה כבר לא נזקקה לאותה הודאה. היא זימנה לעדות בפני חבר המושבעים את רושמי הפרטיכל ב"משפט הזוטא", בו נרשמו תשובות הנאשם המאשרות עובדות חשובות לתאור מעשיו בעת הרצח. טענת הנאשם "אין להשיב לאשמה" נדחתה. כאשר העיד הנאשם, הקפידה התביעה להעמיד את דברי הנאשם בעדותו במשפט בהתאמה לדבריו ב"משפט הזוטא". מועצת המלכה ביטל את ההרשעה וקבעה (ברוב דעות) שהשאלה בדבר מהימנות ההודאה אסורה, בהיותה בלתי רלוואנטית למחלוקת אם ההודאה ניתנת מרצון טוב וחפשי. ה. המסקנה מסקירת הפסיקה היא: (1) השאלה העקרונית שהועלתה ע"י התביעה איננה חדשה. יש נאשמים שהשיבו ב"משפט זוטא" בחיוב לשאלות בדבר האמת שבהודאותיהם וניתן ללמוד ממשפטיהם לענייננו. (2) ההלכה הפסוקה היחידה שתמכה בגירסת התביעה, הלכת r. V. Hammnd[17] בוטלה. עתה אין עוד ספק, על-פי הפסיקה ונסיונם של בתי-משפט אחרים, ועלפי ההגיון, שמתן היתר לחקור נאשם המעיד ב"משפט-זוטא" על האמת שבהודאתו, שוללת מהנאשם את הזכות המוקנית לו בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1972[14], לשתוק, לפחות עד שתוכיח התביעה, ולו הוכחה לכאורה, את אשמתו, כך שלא תועיל לו טענת "אין להשיב לאשמה". האפשרות שנאשם, הדבק באמת, יאשר ב"משפט זוטא" את מהימנות הודאתו, או שיחשוף עצמו חקירה נגדית שתעלה עובדות היכולות להביא להרשעתו, תביא לכך שהוא יימנע מלהעיד ב-"מפט-זוטא", וכתוצאה מכך לא תהיינה בפני בית-המשפט כל הנסיבות שהניעוהו להתוודות ותסוכל מטרתו של "משפטזוטא", או תילקה זכותו של הנאשם לשתיקה ולהימנע מהפללה עצמית. ו. "הודאה" איננה רק דברי התוודות, אלא "נוהגים בתי-המשפט בארץ לראות גם בכל הודאה בעובדה המצביעה על אשמה או המובילה להוכחת אשמה כהתוודות כזאת". זאת קבע בית-המשפט העליו בע"פ 242/63 קרייתי נ' היועמ"ש [4]. על-כן התביעה איננה רשאית לחקור את הנאשם, הנחקר ב"משפט-זוטא", על מהימנות הודאתו בביצוע העבירה, או על מהימנות דבריו על עובדות המצביעות או מובילות להוכחת אשמתו. יתכן שאיסור זה איננו מוחלט, וניתן בנסיבות מסויימות להתיר שאלות על מהימנות העובדות, או חלק מהעובדות, המפורטות בהודאה, כאשר, למשל, בירור עובדה מסויימת יכול לסייע בהבנת הנסיבות או המניעים להודאה, או כאשר הנאשם, בעדותו הראשית ב"משפט-זוטא", מתייחס למהימנות או דיוק העובדות בהודאתו. (ראה חוות דעתו של lord hailshamבענין ming- wong kam[17] שהיתה דעת מיעוט המתירה שאלות על מהימנות ההודאה כשאלות רלוואנטיות לפי שיקול דעתו של השופט). אינני רואה לנכון להפליג בהשערות ואפשרויות של מקרים כאלה ותחולת האיסור של חקירת המהימנות בעניינם, כי אין בכך צורך לענייננו, והם בוודאי יהיו חריגים ביותר, אם יהיו. ז. בקשת התביעה לחקור את הנאשם, המעיד ב"משפט-זוטא" על מהימנות הודאתו - נדחית. .2העיון בהודאה לפני ההחלטה על קבילותה. א. ההלכה הפסוקה אוסרת על בית-המשפט לעיין בתכנה של ההודאה שניתנה ע"י נאשם, לפני שהוחלט על קבילותה. כך קבע בית-המשפט העליון בע"פ 69/49 לוי נ' היועמ"ש [5], מפי כב' השופט חשין ז"ל: "כאשר הצהרותיו של נאשם, אשר נעשו מחוץ לבית-המשפט, מותקפות לא בשל מה שכתוב בהן אלא - כמו במקרה דנן - בשל פגם חיצוני, כגון: שנגבו בדרך לא חוקית, זכותו של הנאשם היא שתוכנן של אותן הצהרות לא יהיה לנגד עיניו של בית-המשפט, ושלא יקרא בהן כלל, ובמיוחד עם סיומו של המשפט, כשהוא סוקר את כ חומר הראיות ועובר לכתיבת פסקו, כדי שלא תהא עליו השפעת עקיפין ממה שנאמר בהן..." בית-המשפט העליון ראה בקבלת ההצהרות לפני ההחלטה על קבילותן פגם רציני עד כדי כך שהעיר על כך, למרות שלא היו צריכים לענין, כי באותו מקרה לא גרם פגם זה לעיוות דין וב"כ בעלי הדין לא טענו בערעו בענין זה. חלפו כעשר שנים ובית-המשפט העליון חזר ופסק בע"פ 307/60 יאסין ואח' נ' מדינת ישראל [6] מפי כב' השופט אגרנט: "בבואו להחליט אם הנסיבות מחייבות להסיק שההודאה אינה קבילה, חלילה לו, לבית-המשפט לשעות אל תוכנה..." שוב חלפו כעשר שנים, וההלכה נשארה על מכונה. ב-ע"פ 467/69 טקסון נ' מדינת ישראל [7] חזר בית-המשפט העליון ואישר הלכה זו. בפסק-הדין ביטל בית-המשפט העליון את הרשעת הנאשם בגלל שהערכאה הראשונה קיבלה את הודאת הנאשם, למרות התנגדותו לקבילותה, ללא עריכת "מפט זוטא". אגב כך הביע כב' השופט לנדוי את הסתייגותו מעיון בתוכן ההודאה לפני ההחלטה על קבילותה "...נגרם למערער עיוות דין עקב אי עריכת "המשפט-זוטא", או שלפחות אין אנו יכולים להיות בטוחים שלא נגרם למערער עיוות דין, בזה שהשופטת המלומדת בחנה רק את משקל ההודאה בסוף המשפט ולא בדקה את קבילותה באותו שלב מוקדם ב היתה בדיקה זו חייבת להיערך... ויתכן גם ייתכן שהשופטת לא היתה מעלה את נימוקה הראשון לדחיית גירסתו של המערער ביחס ללחץ שהופעל עליו... אילמלא התרשמה מתוכן ההודאה וגם מעדותו לגוף ענין האשמה". כלומר, בית-המשפט העליון ראה עיוות דין בכך שהערכאה הראשונה בחנה את הודאת הנאשם לפני שהחליטה על קבילותה, ויכולה היתה להסיק מתוכן ההודאה את מסקנותיה לדחיית גירסתו של הנאשם ביחס ללחץ שהופעל עליו. ב. עתה עומדת הגב' ד' חן ועותרת לשינוי ההלכה. את תחילת השינוי היא רואה בפסק-הדין ב-ע"פ 127/76 ברנס נ' מדינת ישראל [2] בו הביע השופט ח' כהן, באימרת אגב, את דעתו: "השופטים המלומדים לא הסתכלו בודאה עצמה, בטרם החליטו החלטתם שקבילה היא כראיה - משל למושבעים הדיוטות, שאין מראים להם מסמך בטרם החליט השופט שקביל הוא כראיה. אם קיים חשש סביר שמושבעים הדיוטות לא יהיו מסוגלים להוציא מלבם אתאשר קראו קודם לכן ועלפיו התרשמו כאשר התרשמו - לגבי שופטים מקצועיים חשש כזה איננו סביר, אפילו ראו וקראו מסמך שקבילותו כראיה מוטלת בספק. משהחליטו לדחותו ולא לקבלו כראיה, חזקה עליהם שיסיחו דעתם ממנו לחלוטין, כאילו לא ראוהו ולא קראוהו מימיהם. אף לענין ההודאות כך: ניתן היה לחסוך הרבה מזמנו השיפוטי של בית-המשפט אילו הסתכלו השופטים המלומדים בהודאה עצמה תחילה, המעידה, כאמור, על עצמה". דעה זו איננה מתיישבת עם פסיקת בית-המשפט העליון שהובאה לעיל. להיפך, היא שונה לחלוטין מאותה פסיקה. דעה דומה הביע כב' השופט גויטיין ב-ע"פ 177/53 גרוסברגר נ' היועמ"ש [8]: "נוכחותו של חבר המושבעים באנגליה והעדרו בארץ הינם דבר בעל חשיבות יסודית. העובדה שחבר המושבעים עוזב את אולם בית-המשפט בשעה שמתנהל הדיון לגבי כשרותה של הודאת הנאשם, מוכיחה כי קיים חשש שהמושבעים יושפעו מתוכן ההודא, באם יגיע לאזניהם, על אף אזהרתו של השופט שאסור להם להתחשב בה. לא הרי השופט בישראל כהרי המושבעים באנגליה: לאחר שישמע את הצהרת הנאשם יכול השופט להחליט שאין היא כשרה כראיה ולהמשיך בבירור המשפט. ההנחה היא: שבהיות השופט מנוסה בהלכות ראיות, יוכל לשמוע את הראיות הכשרות ואת שאינן כשרות, ובסופו של דבר יתן את החלטתו רק בהתאם לראיות הכשרות. לא כן שנים-עשר המושבעים... יהא זה קשה מנשוא עבורם שלא להתחשב בדברים הללו שהנאשם אמרם, כביכול, בעצמו". כב' השופט ברק נמנע מהכרעה בשאלה זו, אם העיון בהודאה במסגרת "משפט זוטא" מותר או אסור, אך העיר ב-ע"פ 516/79 בר זיו ואח' נ' מדינת ישראל [9]: "כשלעצמי נראה לי, כי יש להשאיר השאלה, אם לעיין בהודאה אם לאו, לשיקול דעתו של בית-המשפט, שכן עשויים להיות מקרים בהם עיון בהודאה עשוי להשליך אור ישיר על עצם קבילותה". והוסיף: "לבסוף, אין כל חשש כי שופט מקצועי יושפע בהכרעת דינו מדברים שקרא בהודאה, שנפסלה על ידו כבלתי קבילה". גם כב' השופט לנדוי ציין ב-ע"פ 183/78, 191/79אבו מידג'ם ואח' נ' מדינת ישראל [3]: "בנוגע לשאלה אם מותר לבית-המשפט לעיין בהודאה עצמה לפני שהוא מחליט על קבילותה, יתכן שהרחקנו לכת באיסור על כך, שמקורו בהפרדת הסמכויות בין השופט וחבר המושבעים באנגליה". דברים אלה של השופט לנדוי מסייגים את פסק-הדין שניתן ב-ע"פ 467 69טקסון נ' מדינת ישראל [7] אך ורק למתן החלטה על קבילות ההודאה לאחר שמיעת הראיות ב"משפט-זוטא", לפני שתחל פרשת ההגנה ותישמע עדות הנאשם ל"גוף ענין האשמה", ויש בהם - בדבריו הנ"ל - תחילתה של חזרה מהסתייגותו מכך שהערכאה הראשונה תעיין בתוכן ההודאה ותתרשם ממנה לצורך החלטתה בדבר קביותה. ג. על יכולת השופט המקצועי לפסוק על-פי ראיות קבילות ורלוואנטיות להכרעת דין, להבדיל מחבר המושבעים העלול להיות מושפע מראיות בלתי-קבילות, או מהתרשמות שלילית מהנאשם בגלל עברו הפלילי, עמד הנשיא (אז מ"מ הנשיא) י' כהן ב-ע"פ 211/81 נשאף נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "אלטייבה" [10]: "...מן הראוי גם לזכור שהחשש מפני הזכרת הרשעות קודמות כשמדובר בדיון על-ידי שופטים מקצועיים ולא ע"י שופטים הדיוטות, הוא קטן יותר. וכבר נפסק לא פעם, עצם העובדה שהשופט יודע שלנאשם יש עבר פלילי... אינה יכולה לשמש נימוק לפסילת השופט, מכיוון שחזקה על השופט שהוא יודע לשקול בענין ללא משוא פנים על אף ידיעת עברו הפלילי של הנאשם". גם כאשר נקבע, ש"מן הרצוי הוא שמקום בו מכהנים שופטים אחדים, לא ידון השופט שנתן את צו המעצר באישום גופו", היתה הסיבה לכך החשש המקנן, לדעת בית המשפט, בלב הנאשם שמא יושפע השופט מידיעת עברו הפלילי של הנאשם, או מא תיגנב לידיעתו ראיה פסולה שאינה נוחה לנאשם, או שמא הקביעה בעת העצר שהגנת הנאשם איננה מתקבלת על הדעת מהווה דעה מוקדמת במשפטו, לא היה "צל של ספק" לבית-המשפט העליון "שהשופט המלומד לא יושפע כהוא זה ממה שהתרחש לפניו כאשר דן בבקשה למתן צו המעצר". (ראה ע"פ 170/79 נסים אלאל נ' מדינת ישראל [11]). ד. אם אין סכנה לעיוות דין - ולדעת כל השופטים אין סכנה כזו כאשר נודע לשופט עברו הפלילי של הנאשם, או הובאה לידיעתו, אגב עיון בתיק החקירה וכד', ידיעה המתייחסת לאירועים הנדונים במשפט, קל וחומר שאין חשש לעיוות דין כאשר יקרא, או ישמע, השופט את תוכן ההודאה, ובוודאי שאין חשש לעיוות הדין כאשר האפשרות בידי הנאשם וסניגורו להתייחס לתוכן ההודאה הן ב"משפט-הזוטא" והן, אם יהיה צורך, במשפט עצמו. העובדה שהנאשם הודה בעת חקירתו במשטרה מובאת לידיע בית-המשפט עם התנגדות הסניגוריה לעדות על ההודאה, אך נסתר מבית-המשפט אם הודה הנאשם בכל מרכיבי העבירה או בחלק מהם. על כן, האם לשיטת חוששים, אם יש כאלה, מהשפעת ההודא על בית-המשפט לא מוטב יהיה שהשופט ידע במה הודה הנאשם ולא ישער עד כמה ההודאה מקיפה את כל העובדות או חלק מהן. מן הראוי לציין, שהחשש של עיוות דין בגלל עיון בהודאה איננו מקיף את כל המדינות ביניהן מדינות מתוקנות ונאורות (ראה מאמרו של ד"ר ג' אוריון "בעד ביטול משפט הזוטא" [22]). אני סבור, שיש לאפשר לבעל הדין המעונין, התובע או הנאשם, להביא לידיעת בית-המשפט את תוכן ההודאה ע"י עדות של מי ששמע אותה או ע"י הצגת ההודאה הכתובה לפני ההחלטה על קבילותה. ה. אני מהרהר אם במצוות סעיף 33(ב) לחוק בתי המשפט, תשי"ז 1957[15], דין "התקדים המחייב" - עלי לדחות את בקשת התביעה, בשים לב לפסיקה המפורשת האוסרת הגשת ההודאה לעיון בית-המשפט לפני החלטתו על קבילותה, או שדברי השופטים הנכבדים של בית-המשפט העליון, הסוברים שהלכה זו בטעות יסודה, או שצריך עיון מחדש בנכונותה, הגם שנאמרו באימרות אגב, מצדיקים את חיפוש הדרך לתיקון ההלכה. העיון בפסיקה מלמדנו, שהולכת וגוברת בקרב שופטיו של בית-המשפט העליון ההכרה, שההבדל בין שיטת המשפט הנהוגה בישראל לבין שיטת המשפט באנגליה, מחייב שינויים מהותיים בדיני הראיות המקובלים מאז ימי המנדט הבריטי ועד עתה. כך פסק בית-המשפט העליון ב-ע"פ 85/80 קטאשווילי נ' מדינת ישראל [12] שעדותו של שותף יכולה לשמש סיוע לעדותו של שותף אחר בביצוע העבירה שעבר הנאשם, בניגוד לפסיקה שחייבה את בתי-המשפט שנים רבות. פסיקה זו אושרה גם בד"נ 25/80קטאשווילי נ' מדינת ישראל [13], בו הצביע הנשיא לנדוי על כך, שבשנים האחרונות החלו שופטים להטיל ספק בנכונות ההלכה שעדותו של שותף איננה יכולה לשמש סיוע לעדותו של שותף אחר, וקבע כי "על כגון דא נאמר: הפה שאסר הוא הפה המתיר, כלומר הלכה שיפוטית מוטעית יכולה לבוא על תיקונה בדרך הלכה שיפוטית חדשה". הסמכות לקבוע את ההלכה המחייבת, לשנות הלכה או לבטלה, נתונה לבית המשפט העליון, אך כיצד יפסוק בית-המשפט העליון פסיקה מחייבת ולא אגב אורחא, שאלה זו של הצג הודאה לעיון בית-המשפט לפני ההחלטה על קבילותה, אם לא תינתן החלטה בענין זה בערכאה ראשונה? אם הערכאה הראשונה מחליטה על קבילות ההודאה ממילא מונחת ההודאה הכתובה בפני ערכאת הערעורים, הנהנית מהיתרון של עיון בהודאה (שלא היה לערכאת קמא) בעת פסיקתה בדבר קבילותה, ואם קבעה הערכאה הראשונה שההודאה אינה קבילה כראיה - כיצד יובא תוכנה לידיעת ערכאת הערעורים? לדעתי, אין מניעה לכך שבית-המשפט יעיין בהודאת נאשם, או ישמע עדות על תוכנה, במהלך "משפט הזוטא", ומן הראוי שאיסור העיון שהוטל ע"י הפסיקה - יבוטל. סבורני שדבריהם של שופטי בית-המשפט העליון המסתייגים מאיסור זה מצטברים עד כדי אפשרות לראותם כ"הלכה שנפסקה בבית-המשפט העליון", המקנים סמכות לערכאה הראשונה לפסוק על-פי דעותיהם. ו. על כן, אני מתיר לתביעה למסור לעיוני את הודאת הנאשם, שנרשמה בכתב. קבלת ההודאה לעיוני לסימונה כמוצג (להבטחת הימצאה בתיק המוצגים לצוך ערכאת הערעור) - איננה החלטה על קבילותה כראיה. .3הערה. בסיום, אני מוצא לנכון לרשום הערה: אין אני רוצה שיובנו מסקנותי כהסכמה לניהול "משפט זוטא" שחדר לסדרי הדין, עד כי נרתעת הפסיקה מהרחקתו ללא עזרת המחוקק, למרות הרהורי השופטים והביקורת על הצורך בקיומו. (ע"פ 183/78, 191/79[3], מאמרו של ד"ר ג' אוריון "בעד ביטול משפט הזוטא" [22]). החלטותי בבקשות התביעה ניתנות במסגרת "משפט-זוטא" הנערך עפ"י מצוות הפסיקה, אם כי, גם לדעתי, ניתן לבטל את "משפט-הזוטא", ולהשאיר את ההחלטה בדבר קבילות ההודאה, או ליתר דיוק, בדבר ערכה ומשקלה הראייתי, להכרעת הדין; גם אם עקב כך ייאלץ הנאשם לעלות על דוכן העדים ולהתגונן מפני ראיות התביעה, הכוללות את הודאתו. נושא זה איננו מעינייננו בהחלטה זו ולכן לא ארחיב בו. משפט זוטאדיוןעדותמשפט פלילי