עיכוב יציאה מהארץ לתושב חוץ

התובע תושב הארץ לדין, מצפה לכאורה לכך, שאם יזכה בפסק-דין ייפרע מנכסי הנתבע המצויים אף הם כאן בארץ. להבטחת התביעה ניתן לעקל נכסים, אך במידה שאין בכך כדי להבטיח סילוק החוב, בין אם לא ניתן לגלות מקום הימצאם של נכסי הנתבע ובין שקיים טעם אחר לכך, הוסמך בית-המשפט בתקנה 254(א) לעכב את הנתבע בארץ, כדי שעם תום הדיון לא ימצא עצמו התובע עומד מול שוקת שבורה. אף אם הצו מגביל את תנועת הנתבע, אין הוא מפריעו מלהמשיך בעיסוקו הרגיל, והנתבע לא נעקר ממקום מושבו ומן הסביבה שהוא רגיל בה. כאשר תופס בית-המשפט "ברשתו" נתבע שאינו מתושבי הארץ, והובאה בפניו ראיה, ולו הקלה ביותר, שיש לו רכוש כאן שהוא עשוי להבריח ובכך לסכל ביצועו של פסק-הדין - הדבר עשוי לשמש עילה לעיכובו של אותו נתבע. לעומת זאת בתביעה המופנית כלפי תושב-חוץ, מתחיל התובע לכאורה את המשפט בישראל כבר במגרעת ההתחלתית, שאין לו סיכוי לאכוף את החבות על הנתבע כאן בארץ. אם היה נתבע שכזה באורח ארעי בישראל וחפץ לחזור למקום מושבו, לכאורה אין זה משנה את מצב התובע לרעה. בית-המשפט מוסמך אמנם לעכב גם אותו, אך בכוח זה חייב הוא להשתמש כשהוא צמוד למטרת התקנה: לשם מניעת סיכול הביצוע עקב החשש של הברחת נכסים. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו עיכוב יציאה מהארץ לתושב חוץ: .1זוהי בקשה לביטול צו עיכוב יציאה שהוצא בבית-משפט זה על-ידי חברתי, כב' השופטת אליעז, בשעות הלילה של 13.5.85, כנגד שני המבקשים לפי עתירת המשיבה. בהחלטה זו יכונו המבקשים-"הנתבעים" ואילו המשיבה תכונה "התובעת". לפני הדיון בבקשה עצמה - יש להזכיר את הרקע לתביעה ואת התפתחות הדיון בתובענה עד כה. .2התובענה עצמה הוגשה בתאריך 8.10.1984בסדר דין מקוצר כנגד ארבעה נתבעים - ביניהם שני הנתבעים שבבקשה זו (יתר הנתבעים הם חברה אמריקאית וחברה ישראלית הקשורה בה - להלן "החברות"). סכום התביעה הוא נכבד (-.000, 936$) ועילת התביעה מבוססת על הסכם מיום 16.4.84(להלן - "ההסכם") שלפיו, לטענת התובעת, התחייבו הנתבעים, או מי מהם, לרכוש את מניותיה של התובעת בחברות וכן התחייבו לפעולות נוספות. בכתב התביעה מתואר אחד הנתבעים, אלכסנדר ברונר (להלן - "ברונר") כמתגורר בארה"ב ובחקירתו בבית-המשפט בבקשה זו הוברר כי הנ"ל הוא אזרח ארה"ב, תושב ארה"ב ובעל העסקים שם והזיקה היחידה שלו לישראל היא זכויותיו בחברות. הנתבע השני, אילן נחמני (להלן - "נחמני") מתואר בכותרת התביעה כמתגורר ברחוב דב הוז 7הרצליה. ברם, מסמכי התביעה לא נמסרו לו בכתובת הנ"ל - עקב מגוריו בארה"ב - ולצורך ביצוע המצאת כתבי בית-דין לנחמני בארץ מושבו - הגישה התובעת בקשה בתיק המ' 10482/84 וציינה את מענו בארה"ב. באותה בקשה מציין המצהיר מטעם התובעת כי: - "למבקשת נודע כי המשיב נמצא בעת האחרונה בארה"ב ומשך העדרו מן הארץ לא ידוע". .3הנתבעים הגישו בקשה למחיקת הכותרת - ולאור טיעונם עתרה התובעת לתיקון כתב-התביעה (המ' 1994/85) ובקשתם לתיקון נעתרה, בהעדר התנגדות - בתאריך .3.3.85לאחר תיקון התביעה הוגשה הבקשה לרשות להתגונן (וכן עתירות נוספות) ביום 16.3.85(מקודם קיבלו הנתבעים רשות להגיש את בקשתם זו לאחר שתתברר טענתם בנוגע למחיקת הכותרת). לבקשה לרשות להתגונן צורפו תצהיריהם של שני הנתבעים באנגלית - עם ציון מקום מושבם בארה"ב. הנתבעים גם הגישו בקשה בתיק המ' 3505/85 לקבוע כי אין לחקור את המצהירים על תצהיריהם הנ"ל, ולחילופין, לחייב את הנתבעת במתן ערובה בנקאית לכיסוי מלוא הוצאות הטיסה של הנתבעים והוצאות שהייתם בישראל וכן עתירות נוספות. בבקשה זו נטען, כי התצהירים מראים טענות הגנה טובה ואין להטריח תושבי חוץ להופיע פעמיים במשפטם. בקשה זו נדונה בהרחבה בתאריך 23.4.85- ובתום הדיון הנ"ל החלטתי (לאחר היסוסים) לחייב את הנתבעים להתייצב בישראל להחקר על תצהיריהם - ואת נושא ההוצאות וערובה להבטחת הוצאותיהם השארתי לדיון בשלב מאוחר יותר. באותו דיון - קבעתי מועד לחקירת הנתבעים ליום 7.5.85, ולאחר בקשת דחיה קצרה עקב אבל בביתו של אחד הנתבעים הדיון נדחה ב- 6ימים ליום .13.5.85 ואכן למועד שנקבע הגיעו הנתבעים במיוחד מארה"ב והתייצבו כמצוות בית-המשפט לחקירה על תצהיריהם. תוך התחשבות ברצונם של הנתבעים לחזור כבר למחרת לארץ מושבם - הסכמתי לנהל את הדיון גם בשעות אחה"צ - ואכן במאמץ משותף של בית-המשפט, הפרקליטים והצדדים - נסתיימה חקירת הנתבעים באותו היום, ובתום הישיבה קבעתי בהסכמת הצדדים כי הם יסכמו בכתב את טיעוניהם כך שהסיכומים יגיעו אלי עוד לפני הפגרה - על-מנת שאוכל ליתן החלטה מהירה. .4ברם, כנראה קשה היה לאנשי התובעת להיפרד משותפיהם לשעבר, דהיינו, הנתבעים - והם השיגו צו עיכוב יציאה כנגד הנתבעים במעמד צד אחד אצל חברתי בביתה בשעות הלילה - ובקשת הנתבעים לביטול החלטה זו הועברה אלי בהסכמת השופטת הנכבדה - מאחר והתיק הוא בטיפולי לצורכי הליכי רשות להתגונן ובקשות אחרות. .5זהו הרקע לבקשה - ועתה נבחן את הבקשה לעיצומה. לגבי הנתבע ברונר הרי נראה לי שהיתה זו העזה מצד התובעת לעתור לעיכוב יציאתו. בהסכם, נשוא התביעה, ובכותרת של כתב התביעה - מתואר ברונר כתושב ארה"ב, עובדה הידועה לכל הקשור בתובענה זו ואושרה פעם נוספת בחקירתו בבית המשפט אתמול (15.5.85). על נתבע כגון זה נקבע בהמ' 565/62 הירשנברג נ' הירשנברג [1] (בעמ' 2852) - "מסופקני אם מוסמך היה בית-המשפט המחוזי למנוע את המשיב, במקרה דנן, מלצאת את הארץ. תקנה 301א לתקנות הפרוצדורה האזרחית, 1938, מדברת על נתבע שהעדרו מן הארץ עלול להכביד על בירור המשפט או על ביצוע פסק-הדין, והכוונה העולה ממנה היא - כך נראה לכאורה - שאם אותו נתבע עומד להעתיק את מקום מושבו או להיעדר ממנו לתקופה ממושכת מונעים אותו מלעשות כן כדי שמצבו של התובע לא ישתנה לרעה. אולם כאן עוסקים אנו בנתבע שמקום מושבו בחוץ-לארץ ושבכלל אין להביאו לדין בארץ אלא ברשות בית-המשפט בהתאם לתקנה .48אם הוזמן נתבע כזה והתייצב בפני בית-המשפט בישראל, ובא ארצה, למשל, כדי להעיד במשפט, קשה לתאר שבית-המשפט ימנע אותו לצאת מן הארץ ולחזור למקום מושבו. העדרו של נתבע כזה מן הארץ עלול ממילא להכביד על בירור המשט או על ביצוע פסק-הדין, אך הקושי האמור לא נגרם על-ידי כך שהנתבע עומד, סמוך לבירור המשפט, לשנות את מקום מושבו". הלכה זו, כאילו נפסקה במיוחד לצורכי משפט זה. הנתבעים הגיעו לישראל במיוחד ממקום מושבם בארה"ב רק לצורך היחיד להעיד במשפטם ועמדו לצאת את הארץ למחרת היום. המועד להגעתם לישראל - היה מועד שתואם עם פרקליטי הצדדים ועם יומן בית-המשפט והשופט. מניעתו של העד לחזור למקום מושבו וללכוד אותו כאן כלכוד צייד את טרפו - הופך את בית-המשפט שהזמינם לדין "כשותף לעבירה" ופגיעה ביוקרתו של בית-המשפט ופגיעה במדינה כולה. הנתבעים היו כנראה ערים לכך שהתובעת עלולה להטרידם בצו כגון זה - כאשר הוזמנו לישראל לצורכי המו"מ - והם היתנו זאת בערבויות שלא יוצא נגדם צו כזה, וכך הובטח להם. על אחת כמה וכמה - כאשר הנתבעים הגיעו לישראל עפ"י צו והזמנת בית-המשפט וכאשר הנתבעים כיבדו את הצו וההזמנה. אינני יכול לקבל את טיעון פרקליט התובעת שהם קיבלו על עצמם את הסיכון מרצון. בית-משפט המבקש לדון דין צדק - איננו יכול להעמיד נתבע בפני דילמה שכזו - דהיינו, אם לא תתייצב יוצא נגדך פסקדין בהעדרך על סך של מיליון דולר, אם תתייצב נעצור אותך שלא במדינת מגוריך עד לתום ההליכים במשפט וכך תנותק ממשפחתך ומעסקיך. בעקבות פסק-דין הירשנברג שצוטט לעיל, החליט גם בית-משפט זה במקרה דומה שלא לעכב יציאתו של הארץ של נתבע שהגיע לישראל ליתן עדות. ראה המ' (ת"א) 9495/66 זילברברג נ' זונשיין [7]. .6הלכה דומה נפסקה בע"א 230/69 קנטי נ' יונייטד שוילי פילם [2] (בעמ' 506) - "על-פי תקנה 254(א), משהוכח "להנחת דעתו של ביתהמשפט או הרשם, כי הנתבע עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, והעדרו מן הארץ עלול להכביד על בירור המשפט או על ביצוע פסקהדין" הכוח בידו לעכב את יציאת הנתבע מן הארץ, ואף במקרה כזה כך מורה בפירוש תקנה 254(ב) שהוספה לצורך כך בשנת 1966- אין נותנים את הצו על-פי צד אחד אלא בהתקיים הנסיבות המיוחדות האמורות באותה תקנת-משנה. כאן נתבקש בית-המשפט למנוע את יציאתו של אדם שאינו תושב הארץ ומסופקני אם זהו בכלל אחד הענינים אשר בו ניתן להפעיל את הסמכות הנתונה בידו על-פי תקנה 254(א). נתבע היושב בדרך קבע בחוץ-לארץ והוא בא ארצה רק באופן ארעי, יציאתו מן הארץ איננה משנה את מצב התובע לרעה לעומת המצב הקודם, ובדרך כלל לא יהיה בכך משום סיכול של אפשרויות הגביה בארץ אם אדם שהוא תושב-חוץ ושהה רק באופן זמני כאן, יחזור אל ביתו. ייתכן שבנסיבות יוצאות מן הכלל, אפשר יהיה אולי לעכב גם את יציאתו של תושב-חוץ, כגון שהיו לו נכסים בארץ והוא בא לכאן כדי להבריחם. יהא הדבר אשר יהא, הכלל הוא שאין אוסרים על נתבע לצאת את הארץ כדי להפעיל עליו לחץ למלא אחר דרישת התובע, אלא האמצעי מיועד למנוע הכבדה על ניהול המשפט או ביצוע פסק-הדין עקב "בריחת" הנתבע, ונתבע שאינו יושב בארץ, אף אינו בורח ממנה". (הדגשה שי - א' ג'). בפסק-דין זה, מתלבט בית-המשפט העליון, אם בכלל מוסמך בית-המשפט להפעיל את סמכותו לעיכוב יציאה כנגד תושב-חוץ - כי אם הנתבע הוא תושב-חוץ הרי אין הוא עומד לעזוב את הארץ כמיצוות תקנה 376לתקנות תשמ"ד [8], כי הרי איננו תושב הארץ וכך שאינו עוזב אותה, ובלשון ביתהמשפט "נתבע שאינו יושב בארץ, אף אינו בורח ממנה". .7וכן בפסק-דין שצוטט בהרחבה על-ידי הפרקליטים המלומדים בדיון בפני, והכוונה להלכה שנפסקה בע"א 703/70 סומך נ' עוזר [3] בעמ' 805- "השאלה כיצד חייב בית המשפט לנהוג בתושב-חוץ כאשר נתבקש למנוע צאתו, מכוח תקנה 254(א), באה לאחרונה בפני בית-משפט זה בשני עניינים, ראה ע"א 249/69, [8], ו-ע"א 230/69, [9]. הענין הראשון, פרשת פרויליך, אף הוא ענין של תובענת מזונות, קרוב יותר לענייננו בשל דמיון הנסיבות. ככתבה וכלשונה אין תקנה 254(א) שוללת כוחו של בית-המשפט למנוע תושב-חוץ לצאת את הארץ, אבל כמו שנאמר ב-ע"א 249/69, [8], הנ"ל, ב-ע' 704, למטה, שם, "צריכות להיות קיימות נסיבות אחרות, כבדות משקל, כדי לבטל את ערך הגורם הזה". מה נשתנה דין תושב-חוץ מדין תושב הארץ לענין התקנה 254(א)? התובע תושב הארץ לדין, מצפה לכאורה לכך, שאם יזכה בפסק-דין ייפרע מנכסי הנתבע המצויים אף הם כאן בארץ. להבטחת התביעה ניתן לעקל נכסים, אך במידה שאין בכך כדי להבטיח סילוק החוב, בין אם לא ניתן לגלות מקום הימצאם של נכסי הנתבע ובין שקיים טעם אחר לכך, הוסמך בית-המשפט בתקנה 254(א) לעכב את הנתבע בארץ, כדי שעם תום הדיון לא ימצא עצמו התובע עומד מול שוקת שבורה. אף אם הצו מגביל את תנועת הנתבע, אין הוא מפריעו מלהמשיך בעיסוקו הרגיל, והנתבע לא נעקר ממקום מושבו ומן הסביבה שהוא רגיל בה. כאשר תופס בית-המשפט "ברשתו" נתבע שאינו מתושבי הארץ, והובאה בפניו ראיה, ולו הקלה ביותר, שיש לו רכוש כאן שהוא עשוי להבריח ובכך לסכל ביצועו של פסק-הדין, כבר רמזתי על כך ב-ע"א 230/69, [9], הנ"ל, ב-ע' 506, שם, כי הדבר עשוי לשמש עילה לעיכובו של אותו נתבע. ואולם בתביעה המופנית כלפי תושב-חוץ, מתחיל התובע לכאורה את המשפט בישראל כבר במגרעת ההתחלתית, שאין לו סיכוי לאכוף את החבות על הנתבע כאן בארץ. אם היה נתבע שכזה באורח ארעי בישראל וחפץ לחזור למקום מושבו, לכאורה אין זה משנה את מצב התובע לרעה. בית-המשפט מוסמך אמנם לעכב גם אותו, אך בכוח זה חייב הוא להשתמש כשהוא צמוד למטרת התקנה: לשם מניעת סיכול הביצוע עקב החשש של הברחת נכסים. ועליו לזכור, שבעשותו כן הוא הופך על-פיהם הרגלי חייו של אדם, שיהא נאלץ, עקב כך, לנדוד זמן בלתי-מוגבל ולהיעדר מביתו וממקום פרנסתו. אם אין בפני ביתהמשפט ראיה שיש לנתבע כזה נכסים בארץ - שהוא עלול להבריחם - מה בצע לעכב יציאתו? אומר בא-כוח המשיבים, שהמערער אדם אמיד הוא, שיביא כספים מחוץ-לארץ כדי להתיר את עצמו. אך כבר פסקנו, כי שימוש כזה בכוח העיכוב - שימוש לרעה הוא. אין מעכבים אדם כדי לאפשר לתובע לנהל מלחמת התשה ולאלץ את הנתבע בסופו של דבר, מתוך יאוש, לפדות את עצמו מן השבי, ראה דברי השופט ח' כהן ב-ע"א 219/64, [10], ב-ע' 416, בו נסתיימה מערכה דומה לטובת הנתבע, שלא נכנע, או לא יכול היה להיכנע מחוסר אמצעים. בית-המשפט לא יעשה את המדינה מלכודת בה ייתפס נתבע, אפילו הוא רשע, עד אשר תתברר חבותו והוא יביא מעותיו ממקום מושבו או ימצא לעצמו גואל שיתיר אותו. אין לנו אלא לחזור על ההלכה שתובע החפץ בעיכוב תושב-חוץ חייב להביא נימוקים כבדי משקל לצידוק המעשה" (ההדגשה שלי א.ג.). במקרה שבפני יש לי את ההרגשה כי בהוצאת הצו הארעי הפך בית-המשפט את המדינה מלכודת לנתבעים, אפילו טרם הוכרזו "רשעים". בשלב זה של המשפט - טרם הכריע בית-המשפט בבקשת הנתבעים להתגונן. בבקשתם לרשות זו ובתצהיריהם העלו הנתבעים טענות כבדות משקל שביתהמשפט יצטרך להתחבט בהם בעת כתיבת ההחלטה - לאחר הגשת סיכומיהם בכתב. בין היתר, טוענים הנתבעים, כי אין הם קשורים בחוזה (נשוא התובענה) באופן אישי אלא בתור נציגים של קבוצת משקיעים שאותה יארגנו בעתיד. טענה זו ראויה להיות נשקלת ברצינות מאחר ובמבוא להסכם מוגדר ברונר כדלקמן: whereas, bruner, as agent on behalf of a" " group of investorsכך, שבשלב זה אין בית-המשפט יכול לקבוע כי הנתבעים "רשעים" הם, ואפילו כבר היתה החלטה בענין "רשעותם" גם אז אין מקום להוצאת הצו נגדם אלא בנסיבות מיוחדות שהוכרו בפסיקה ואינן יישימות במקרה זה. יש לזכור, שאם הנתבעים יזכו לקבלת רשות להתגונן, הרי על-פי תק' תשמ"ד אין בית-המשפט מורה על קביעת מועד מיידי לדיון בתובענה, וגורל התובענה מבחינת קביעת מועדים כגורל יתר התובענות המתבררות - כלומר ההליך יכול להמשך שנים, וקשה להאמין שבית-המשפט יעכב נתבעים לתקופה כה ממושכת. ראה ע"א 219/64 רוזוב נ' דודא [4], שם סירב בית-המשפט להוציא צו-עיכוב נגד תושב חוץ - אפילו כבר ניתן פסק-דין לחובת אותו נתבע. .8נחזור לענינו של ברונר - ברור שהעדרו מן הארץ לא תכביד על הדיון, לאחר שפרקליטו התחייב כי מען משרדו ישמש כמען להמצאת כתבי-דין בכל הליך במשפט זה. יתר על כן, אם ברונר לא יתייצב למשפטו - הרי בכך הוא רק יזיק לעצמו ויועיל לתובעת - כי אז הוא לא יוכל להביא את גירסתו בפני בית-המשפט ולגירסת התובעת יהיו סיכויים טובים להתקבל (כנ"ל לגבי נחמני). גם בנושא הכבדת ביצוע פסק-הדין - אין יציאתו יכולה לשנות דבר מאחר ורכושו ועסקיו נמצאים בחו"ל. כדי להתגבר על קושי זה - טוען פרקליט התובעת טענה שנונה והיא כי עיכוב היציאה מיועד כדי שברונר לא יוציא מרשותו את נכסיו בחוץ-לארץ כולל רכוש החברה האמריקאית (הנתבעת הנוספת). לטיעון זה אין בסיס משפטי בנוסח תקנה 376לתקנות תשמ"ד כלומר, התקנה הנ"ל איננה מסמיכה את בית המשפט להוציא צו עיכוב למטרה זו. וכפי שבית המשפט העליון מתבטא בבר"ע 212/75 יפה נ' יפה [5] בעמ' 35: "דייני אם אומר שהקושי - או אף חוסר האפשרות - להושיב במאסר בישראל את מי שנעדר מן הארץ, אינו בגדר ההכבדה אשר תק' 254(א) לתקנות סדר הדין האזרחי מדברת בה". כך גם במקרה שלפני, אוכל להשתמש באותו מטבע לשון, דהיינו, דייני אם אומר שהקושי - או אף חוסר האפשרות - למנוע נתבע לעשות ברכושו בחו"ל כטוב בעיניו - אינו בגדר ההכבדה אשר תקנה 376לתק' תשמ"ד (5) מדברת בה. הסעד שאותו מבקש פרקליט התובעת - יכול להינתן לו רק עלידי בית-המשפט האמריקאי עפ"י החוקים האמריקאים בהליכים שינוהלו שם. אין בית-המשפט הישראלי יכול לבצע הליכי עיקול ברכוש במדינה זרה ואינו יכול לעכב יציאתו של תושב- חוץ מטעם זה. .9לגבי עניינו של נחמני - אין חולקין על כך כי נחמני הוא בעל אזרחות אמריקאית וגם אזרחות ישראלית ומקום מושבו בשנים האחרונות הוא בארה"ב, שם הוא מנהל את עסקיו ושם בנה את ביתו. אפילו תחלוק התובעת על קביעות אלה - הרי הדבר הוכח לי למעלה מכל ספק בהליכים שבפני. גם בכותרת לחוזה, נשוא הדיון, מוגדר מקום מגוריו הן בהרצליה, ישראל והן בניו-ג'רסי ארצות-הברית. עובר להתקשרותו בחוזה 1982המוזכר בתובענה התגורר בארה"ב והוא הגיע לישראל רק לצורך העיסקה הנדונה - ועזב את ישראל לאחר שהעסקים המשותפים עם התובעת נכשלו - ומאז אוקטובר 83(או בסמוך לכך) הוא מתגורר בארה"ב ברציפות. הציטוטים שציטט ב"כ התובעת בסיכומיו מחוק האזרחות ומחוק מירשם תושבים - אינם מועילים לתובעת כי המבחנים שנקבעו בחוקים הנ"ל הם רק לצורכי החוקים הנ"ל. דווקא פסקהדין שצוטט על-ידי פרקליט התובעת בנידון שעוסק בענין סמכותו של ביתדין רבני לדון תושבי חוץ - איננו תומך בגירסת התובעת. הכוונה לבג"צ 129/63מטלון (מזרחי) נ' בית הדין הרבני האזורי [6]. אמנם פרקליט התובעת ציטט מעמ' 1652אולם בעמ' 1651קובע בית המשפט: - "אם אינך יושב ישיבה של ממש בישראל, ודעתך וכוונתך לישיבה של קבע, אינך "תושב" - יהא אשר יהא מקום מושבם, או דעתם וכוונתם של בן-זוגך או מאן דהוא זולתך". בנסיבות המקרה שלפני - אין ספק כי נחמני הוא תושב חוץ. העובדה שבבעלותו חלק מבנין מגורים מפואר בהרצליה בו התגורר חדשים אחדים כששהה בזמנו בישראל - אינה יכולה לעמוד לו לרועץ אלא דווקא לתמוך בגירסתו - כי הרי בית זה הושכר ואף התובעת עיקלה את דמי השכירות והעיקול "תפס". יתר על כן, כאשר עיקלה התובעת את הבית ללא מחאת נחמני (בינתיים) - הרי אין חשש כי הנתבע יבריח את רכושו מן הארץ - והרי הברחת רכושו היא היוצא מהכלל שאותו שוקל בית-המשפט בעת דונו בבקשה לעיכוב יציאתו של תושב זר (ראה פסק-הדין ב-ע"א 230/69 קנטי נ' יונייטד שוילי פילם [2] שצוטט לעיל, שם נדונה אפשרות של נתבע שמגיע במיוחד לישראל לצורך הברחת רכושו - נתון שאיננו בפני בנסיבות מקרה זה). .10בסיכום, אני קובע כי לא היה מקום לבקשה לצו עיכוב יציאה נגד המשיבים ולכן אני מורה על ביטול הצו הארעי שניתן במעמד צד אחד. הוצאות בקשה זו בסך -.000, 500ש' (בצירוף מע"מ) לזכות הנתבעים ללא זיקה לתוצאות המשפט. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה עד פרעונו בפועל.תושב חוץעיכוב יציאה מהארץ