סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 עוסק בסוגיית פרסום קלטת חקירה בקובעו: "13. איסור פרסום קלטת - עונשין המפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה, כולו או חלקו, בלא רשות בית משפט, דינו - מאסר שנה...". הכלל הוא איסור פרסום קלטת חקירה, אלא אם ניתן אישור לכך על ידי בית משפט. נקבע בהלכה הפסוקה, כי על בית המשפט לפרש את סעיף 13 בצמצום, קרי התרת הפרסום הינה החריג לכלל של אי פרסום, ותאופשר רק מקום בו שוכנע בית המשפט בקיומן של נסיבות המצדיקות זאת (ר' בש"פ 4275/07 רשות השידור נ' מדינת ישראל (2007)). סעיף 13 מבחין בין פרסום תיעוד חזותי וקולי של חקירה, המותנה באישור בית המשפט, לבין פרסום תמלילי חקירה, לרבות תמלילי שחזור, שיכול להיעשות אף ללא היתר. בשורה של פסקי דין נדונה השאלה אימתי יש להתיר פרסום קלטת חקירה, ובתוך כך עמדו בתי המשפט על הרציונאל העומד בבסיס סעיף 13 לחוק חקירת חשודים (ר' למשל בש"פ 1659/11 שטנגר נ' מדינת ישראל (2011); בש"פ 4275/07 רשות השידור נ' מדינת ישראל (2007); ע"פ 10994/08 מדינת ישראל נ' רון תורג'מן וחברת החדשות הישראלית (2009)), שעניינו, מניעת פגיעה בכבודם ובפרטיותם של נחקרים הנתפסים בקלקלתם, ברגע שפל בחייהם. ההליך הפלילי התלוי ועומד אינו מצדיק פגיעה בזכותו הבסיסית של הנחקר לכבוד ולפרטיות. בנוסף, איסור פרסום התיעוד הקולי והחזותי נועד למנוע פגיעה ביעילותם של הליכי חקירה, בהינתן ההנחה, כי הידיעה בדבר האפשרות שחקירות תתפרסמנה תרתיע נחקרים מלשתף פעולה ומלמסור מידע החיוני לחקר האמת. משפט פליליקלטת חקירהחקירה משטרתיתפרסוםקלטתסדר דין פלילי