קיצור שליש לאסיר בטחוני

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קיצור שליש לאסיר בטחוני: הנשיא התורן בן-דרור: .1העותר הורשע, בשנת 1972, בעבירות על בטחון המדינה ונדון לחמש-עשרה שנות מאסר. כשחלפו שני שלישים של תקופת מאסרו, פנה בבקשה לוועדת השחרורים וביקש כי יאפשרו לו לרצות את יתרת המאסר מחוץ לכתלי בית-הכלא כ"אסיר ברשיון". בקשתו זו נדחתה ע"י הוועדה מן הנימוק "בשל חוות-דעת השב"כ לא ינוכה שליש לאסיר". העותר ביקש תערבותנו בהחלטה קצרה זו שניתנה ע"י הוועדה, ובימ"ש זה קבע שהחלטתה הנ"ל אינה יכולה לעמדו בפני הביקורת (ע"ש 521/83). אמרנו וקבענו שעל הוועדה לנהוג על-פי שיקוליה היא, באופן עצמאי ולהביא במנין שיקוליהמיגוון שונה של נימוקים, הכל על-פי נסיבות כל מקרה ומקרה. והוספנו כי "אין צורך לומר כי אחד השיקולים (ואפילו חשוב הוא) הוא חוות-דעתו של שירות הביטחון הכללי". נראה היה לנו, שהוועדה טעתה כשראתה עצמה קשורה, כאילו מחוייבת, על-פי עמדת שב"כ, והעמדנו אותה על סמכותה וכוחה להחליט על-פי שיקוליה היא, להבדיל משיקוליו של כל גוף או אדם אחר, ושב"כ בכלל זה, המופיע לפניה. ב"כ המשיבה תמכה בהחזרת התיק לדיון בוועדה. הוועדה נהגה בהתאם להנחיות הכלולות בהחלטתנו ולאחר דיון מקיף ובהחלטה מפורטת ומנומקת היטב קבעה כי אין להיענות לבקשתו של העותר. עתה חוזר אלינו, בשנית, העותר ומבקש לפסול את החלטת הוועדה, אם כי מנימוק אחר, כפי שיפורט להלן. .2ג הפעם נזקקה הוועדה לעדותו של איש שירות הביטחון הכללי במהלך דיוניה. היא אף קיבלה חומר חסוי בנושא זה, של פעולות והתנהגות העותר. באת-כוחו של העותר ביקשה לחקור את איש שב"כ כדי לבדוק את אמיתות דבריו והוועדה סירב לה בקבעה: "תוך כדי הטיעון של ב"כ האסיר, עו"ד צמל ביקשה לחקור את אנשי שב"כ שהופיעו לצורך הדיון הנוכחי. דבר זה, למיטב ידיעתנו נדיר ביותר, ואף אם היה פעם מקרה, אין אנו סבורים כי יש מקום לחקור את אנשי שב"כ במקרה הנוכחי, ולכן הבקשה נדחית". באת-כוחו של העותר פרשה לפנינו את טענותיה השונות כלפי המצב שנתהווה, שנבצר ממנה ע"י חקירה נגדית, להגן על האינטרסים של העותר. אומרת היא, שהוועדה טעתה בהחלטתה הנ"ל וכי אף ביהמ"ש העליון פסק לאחרונה במגמה זו, לה היא עותרת, לאמור - שיש להתיר חקירה נגדית. כוונתה לעע"א 2/83ועדת שחרורים נ' אסיאס בעמ' 688[1] בו קבע כב' השופט א' ברק (בעמ' 694לפסק-הדין) כי "מוטלת על הועדה החובה - במישור הדיוני - לפעול על-פי כללי הצדק הטבעי, לבסס את מסקנותיה על עדויות בעלות ערך הוכחתי, ולנמק את החלטותיה במידת פירוט סבירה (ראה: (1974) chelds et al. V. United states board of parole)". הלכה זו, לדעתה של באת-כוח העותר, מחייבת את הוועדה להתיר לה לחקור את אנשי שב"כ וכן כל עד אחר שיופיע לפני הוועדה. נראה לי, כי אין לנו, במקרה זה, כל עילה להתערב בהחלטתה של הוועדה. תחילה אפנה לצד המשפטי, כדי להבהיר כיצד עלינו לנהוג כלפי החלטתה של הוועדה. קובע כב' השופט ברק (בעמ' 695לפסה"ד בעע"א 2/83הנ"ל [1]) כי "אין בית-המשפט שואל עצמו, מה היה הוא מחליט, אילו פעל כוועדת שחרורים, אלא שואל הוא עצמו, אם החלטתה של ועדת השחרורים היא החלטה, שוועדת שחרורים סבירה רשאית לקבלה. קיים מיתחם רחב של אפשרויות, אשר כולן לגיטימיות וחוקיות, אם כי תוצאתן שונה. כל החלטה במסגרתו של מיתחם זה סבירה היא וראויה, ואין מקום להתערבות בגינה". וכב' השופט ברק מביא, בהסכמה בהמשך דבריו שם, את העקרון שהונח עוד בבג"צ 474/80(לא פורסם) כי "המחוקק היקנה שיקול דעת בענין זה לוועדת השחרורים ואין לבית-משפט זה לשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה". .3נשאלת, אם כן, השאלה, כלום החלטתה של הוועדה, במקרה הנוכחי, שלא להרשות חקירה נגדית את אנשי שב"כ, היא "החלטה שוודת שחרורים סבירה רשאית לקבלה"? עד שאני בא להשיב על שאלה זו, כפי שהיא מתעוררת בתיק זה. מן הראוי שאקדים ואציין כי כבר היו דברים מעולם ובתי-המשפט נדרשו לשאלה של זכות קיומה של חקירה נגדית במסגרת כללי הצדק הטבעי. בבג"צ 3/58, 9ברמן ואח' נ' שר הפנים [2] עמד כב' השופט (כתארו אז) ד"ר מ' זילברג על החובה ליתן "לכל אחד מן הצדדים "המתדיינים" לפניו הזדמנות הוגנת להמצאת טענות או ראיות לחיזוק עמדתו הוא, או להחלשת עמדתו של הצד שכנגד" (בעמ' 1505לפסה"ד). ובעמ' 1506לפסק-הדין הוא קובע כי "רעיון זה אינו אלא עקרון "הצדק הטבעי" של האזנה לשני הצדדים והוא הוטל כחובה גם על גופים אדמיניסטרטיביים אשר הכרעתם באה לאחר - ומתבססת על - קביעת מימצאים מסויימים השנויים במחלוקת בין שני צדדים "מתדיינים"..." ועמדתו בסוגיה זו מסוכמת בעמ' 1508לפסק-הדין, לאמור ש"לא יורשה גוף אדמיניסטרטיבי - ואפילו אדמיניסטרטיבי טהור (לא מעין שפוטי) - לפגוע באזרח פגיעות גוף, רכוש, מקצוע,מעמד וכיוצא בזה, אלא אם כן ניתנה לנפגע הזדמנות הוגנת להשמעת הגנתו בפני הפגיעה העתידה. היקף החובה וצורת ההזדמנות תלויים יהיו, כמובן, במסיבות הקונקרטיות של הענין הנדון". לגבי אלה קבע: "באין הוראות מפורשות בחוק, אין השמיעה חייבת להיות דווקא על דרך גבית עדות בעל-פה, עם חקירה נגדית וחקירה חוזרת וכל האביזרים האחרים המלווים את הדיון בבתי-המשפט" (בעמ' 1505לפסק- הדין). הלכות אלו אומצו ב-בג"צ 185/64פלוני נ' שר הבריאת ואח' [3] ועמדו עליהן כב' השופט (כתארו אז) ד"ר י' זוסמן (בעמ' 127לפסה"ד) וכב' השופט (כתארו אז) מ' לנדוי (בעמ' 132לפסה"ד). דוגמה למקרה בו יש להעניק זכות חקירה נגדית יכולים אנו למצוא ב בג"צ 174/65 דיאמנטן נ' ועדת העררים [4] בו דן ביהמ"ש העליון בהליכים המתקיימים לפני ועדת העררים לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים. בעמ' 167לפסה"ד מסביר ומפרט כב' השופט (כתארו אז) ד"ר י' זוסמן את הוראותיו של חוק זה שעל-פיהם ומהם עולה שזכות כזו עמדת לו, לעותר, במקרה שנדון שם. מאידך גיסא, לא מצא ביהמ"ש העליון שחובה זו עומדת לו לעותר בבג"צ 91/74 גבארה ואח' נ' בית-המשפט המחוזי בת"א ואח' [5] בסוגית "ערעורי בחירות" על-פי חוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה- 1965(וראה דברי כב' השופט ד"ר ויתקון בעמ' 523ודברי כב' השופט (כתארו אז) ח' כהן בעמ' 526לפסה"ד). אולי לא יהיה מיותר אם אביא, בהרחבה מסויימת, מדבריו של כב' השופט (כתארו אז) ח' כהן בפסק-דין זה, ובלשונו: "ואשר למהות עיקרי הצדק הטבעי, יש מהם שאומרים שכל העיקרים אים אלא שניים בלבד, שאדם קרוב לעצמו ועל-כן לא ידון בענין שיש לו נגיעה אליו, ושאין דנים אדם אלא לאחר ששמעו אותו (ככתוב, שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק: דברים א', 16) וכל יתר כללי הצדק הטבעי אינם אלא תולדות משני האבות הללו marshall, matural justice) (. Ff . 5P.p(1959) ואולם מוצאים אנו בפסיקתו של בית-משפט זה, ואף בפסיקתם של בתי-המשפט האנגליים, נטיהברורה שלא לראות את רשימת הכללים של הצדק הטבעי כרשימה סגורה שאין מוסיפים עליה עוד - ועוד ידנו נטויה. אבל בל נרחיב את המסגרת עד כדי התערבות בסדרי הדין, כולל סדרי חקירת עדים, רק באשר שונים הם מן הנהוג והמקובל בבתי-המשפט שלנו. אין להעלות על הדעת שנראה פגיעה בצדק הטבעי בכך, שבית-דין דתי, למשל - אם לפי דין התורה ואם לפי הדין השרעי ואם לפי הדין הקאנוני - יחקור את העדים בעצמו ולא ירשה לבעלי-הדין לחקרם; כשם שאין להעלות על הדעת שלא נאכוף פסק-חוץ בשל היותו סותר את תקנת הציבור בישראל (סעיף 3(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח-1958), אך באשר בעל-דין לא הורשה לחקור את העדים שהעידו נגדו". .4הגיעה העת לחזור לענייננו. תחילה יהיה זה מן המועיל להבהיר מה מעמדו של העותר כלפי הוועדה מבחינת לשון החוק. סעיף 49(ב) לחוק העונשין קובע, כי "מי שנדון למאסר לתקופה הולה על ששה חודשים ונשא ענשו שני שלישים מאותה תקופה, ישחררו שר המשטרה אם אה על-כך המלצה של ועדת השחרורים". ואילו סעיף 28לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], קובע לאמור: "אסיר שנידון למאסר שנתיים או יותר, למעט מאסר עולם, והשלים שני שלישים ממאסרו בהתנהגות טובה. רשאית ועדת השחרורים שהוקמה לפי חוק דרכי ענישה ליתן לו רשיון להתהלך חופשי בכל שטח המדינה או בחלק ממנה כפי שיפורש ברשיון, וכל עוד הרשיון בתקפו לא ייאסר מכוח אותו גזר-דין". ברי מלשון החוקים הנ"ל, שהעותר אינו יכול לתבוע ולקבל "הפחתת" מאסר כדבר שבזכת. הלכה למעשה, עליו לרצות את תקופת המאסר שהטיל עליו בית-המשפט. ברם, החוקים הנ"ל נועדו להקנות סמכות לוועדת השחרורים, בתנאים מסויימים, להרשות לאסיר לרצות את תקופת השליש האחרון של המאסר מחוץ לכתלי בית-הכלא כ"אסיר ברשיון". בכוחה וסמכותה של ועדת השחרורים להעניק לעותר "הנאה" מסויימת. כדברי כב' השופטת - כתארה אז - מ' בןפורת: "ככלות הכל, ממשיך האסיר להיות כפוף לתנאי הרשיון גם בהתהלכו חופשי, משמע, שמעמדו ממשיך להיות ש אדם שטרם שוחרר, ואם יפר את התנאים, כולם או מקצתם, יופקע הרשיון, ויהא עליו לרצות את יתרת המאסר במילואה" (ראה עבג"צ 4/81 ועדת שחרורים נ' דגן, בע' 444[6]). כדברים האלה קבע ביהמ"ש העליון עוד ב-בג"צ 239/59 דדון נ' ועדת שחרורים [7] מפי כב' הנשיא (אולשן): "לאור העובדה שענין הפחתת השליש איננו ענין שבזכות אלא ענין של הנאה אשר לרשות המינהלית במדינה ניתן הכוח להעניקה לאסיר, וזה תחת פיקוח הועדה בהרכבה לפי סעיף 38- המסקנה היא שסמכות רחבה ביותר בידי ועדת השחרורים...." (וכן ראה: בג"צ 1/82 ועדת שחרורים נ' אדרי 109[8]). על סמכות רחבה זו ומשמעותה עמד ביהמ"ש העליון בשורה ארוכה של פסקי-דין (ביניהם כאלה שהוזכרו ב-ע"א 2/83הנ"ל [1]). בתיק שלפנינו קובל העותר על שהוועדה נזקקה למידע מודיעיני מאת אנשי שב"כ. חומר כזה, מטבע הדברים, אי-אפשר (בכל המקרים, כמעט) לגלות לעותר. אם יגלוהו, מעמידים עצמם אנשי הרשויות נוגעים בדבר בסכנה ששוב לא יוכלו להמשיך ולקבל חומר מעין זה, קל וחומר שיחשפו מקורות המידע ומגליו. ואין צורך להאריך בזה. על טרוניות מעין אלה כבר חזר והשיב בית-המשפט העליון לא פעם. אביא, לענין זה, מדבריו של כב' השופט - כתארו אז - ח' כהן ב-בג"צ 21/79 עזר נ' ועדת השחרורים [9] בעמ' 475שקבע לאמור: "עיקר טענתו של בא-כוח העותר לפנינו היא, שוועדת השחרורים עיינה בחומר סודי שלא נתגלה לא לעותר ולא לבא-כוחו, והסתמכה על שמועות פורחות בלתי-מוכחות, אשר הובאו לפניה מטעם המשטרה. כבר נזדמן לי לפסוק, שעה שנטען לפנינו כי ועדת השחרורים רשאית לקבל כראיות "שמועות בעלמא" שאינן כשרות לבוא כראיות בשערי בית-המשפט, ולא זו בלבד אלא "שלא ניתנה לעותר הזדמנות נאותה ומספקת להזים נתונים אלה", כי הוועדה איננה בית-משפט ואין היא קשורה בדיני הראיות: "מטבע הדבים הוא שהיא נזקקת למידע מודיעיני אשר יכול ואינו בגדר ראיה קבילה, ויכול ואינו ניתן לגילוי לפי העותר. אם ראה המחוקק להושיב שופט בראש הוועדה, אין זאת כי אם להבטיח זכויותיהם של אסירים שלא ייפגעו שלא לצורך; וחזקה על הוועדה שתדע לאזן אל-נכון את האינטרסים הלגיטימיים של האסירים מכאן ושל השלטונות מכאן (בג"צ 611/78 לא פורסם). גם בענין שלפנינו נחה דעתנו שבתיתה לבה לחומר המודיעיני, שהובא לפניה מטעם המשטרה, אף שהעלימה חומ זה מעיני העותר ובא-כוחו, לא חרגה הוועדה מסמכותה; ואין לנו כל יסוד להניח שהוועדה יחסה לחומר זה משקל אחר או יותר משהוא ראוי לו כדין". עד כאן מפסיקת בית-המשפט העליון. .5העותר ביקש, בתיק זה, להוכיח לוועדת השחרורים כי סר מדרכו הרעה, דרך שהיתה מכוונת לפגוע בבטחון המדינה. הוא טרח להביא לפני הוועדה את עמדתו, ראיותיו וטענותיו, ואילו נציג היועץ המשפטי ביקש להראות כי העובדות אינן תומכות בגירסתו של העותר, וזאת ע"י דו"חות של אנשי שב"כ, מידע מודיעיני חסוי. כאמור, בחנה הוועדה חומר זה והגיעה למסקנה, שאכן יש בחמר זה כדי להפריך את גירסת העותר. עוד מצאה הוועדה, שבמקרה זה לא מן הראוי הוא שהעותר יחקור את אנשי שב"כ. אינני מוצא נימוק כלשהו שיצדיק התערבותנו בהליכים שהתנהלו וכפי שהתנהלו - לפני הוועדה, או מקום לפסול הליכים אלה מטעם כלשהו. ואין צורך שאחזור ואומר, כי לא לנו להתערב בשיקוליה של הוועדה, במקרה זה, שהחליטה לאחר שבדקה את החומרשהוגש לה ע"י שני הצדדים שלא להיעתר לעתירתו של העותר. החלטתה מנומקת היטב ובהרחבה והיא הביאה בחשבון, כדרוש, גם את עברו של העותר, את פעולותיו הפליליות שקדמו למעשה העבירה שעליו נדון ובגללו יושב הוא בבית-הכלא עד עצם היום הזה. אלה הם שיקולים לענין ולא לנו להתערב בהם. ברצוני להוסיף, כי נציג היועץ המשפטי המציא אף לנו, בהסכמת ב"כ העותר, את המידע המודיעיני שהוצג לפני הוועדה, וחומר זה תומך, גם בעיני, בגירסה שהעותר אינו ראוי, לפחות בשלב זה, כ יוענק לו רשיון להלך חופשי בתקופה שעדיין נותרה לו לריצוי מאסרו, כך גם מצאתי הצדקה מלאה שלא להרשותלעותר לחקור, בחקירה נגדית, את אנשי שב"כ. .6בפי העותר היתה טענה נוספת, קובלנה על שנוהגים בו איפה ואיפה, שאחרים שנטלו עמו חלק בעבירות על בטחון המדינה זכו וקיבלו את הרשות המבוקשת להלך חופשי, לאחר שריצו שני שלישים מתקופת המאסר שנגזרה עליהם, ואילו בקשתו הוא נדחתה. טענה מעין זו הועלתהאף בבג"צ 527/79 (לא פורסם) ובית-המשפט העליון דחה אותה בקבעו כי "העובדה שאסיר אחר, שאף הוא הורשע בעבירות נגד בטחון המדינה זכה בשחרור מוקדם, על-פי החלטת הוועדה, אינה מראה כלל שהוועדה שגתה כאשר, לפני כשנתיים, סירבה להיעתר לבקשת העותר להפחית מתקופת מאסרו. אין אנו יודעים מה הם הנימוקים שבגללם הופחת העונש של האסיר האחר, אך ועדת השחרורים, כשהיא דנה על-פי הסמכויות המסורות בידה, שוקלת את כל נסיבות הענין ואין בפנינו כל שמץ של ראיה שהיא לא עשתה כן בענינו של העותר". דברים אלה יפים אף לענייננו. ברי לנו שכל עתירה נדונה לגופה, ובקשתו של כל אסיר נשקלת על-פי נסיבותיה המיוחדות שלה.העובדה, שבקשתו של אסיר אחד נענית ואילו בקשתו של האחר נדחית, על-אף שנטלו חלק באותה עבירה ממש, אינה מעידה בהכרח לא על אפליה ולא על כל יחס פסול אחר, מצידה של הוועדה. תוצאה אחת, השונה מחברתה, יש בה ללמד שבמקרה האחד נמצא האסיר ראוי לעזוב את כתלי בית-הכלא קודם זמנו, וילו במקרה האחר לא נמצאה הצדקה לעשות כן. .7המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא, שעל-פי הדין חייב יהיה העותר להמשיך ולרצות את עונשו בין כתלי בית-הכלא תקופה נוספת ארוכה בשנים. בטוחני, שלא בלב קל דחתה הוועדה את בקשתו של העותר בתיק זה. יש בפיו נימוקים כבדי משקל דווקא משום הנימה האנושית המלווה אותם: הוא אדם צעיר עדיין ומבקש לשאת אשה. להקים משפחה ולחיות חיים שלווים, כאחד האדם. כיצד אפשר להקל ראש בנימוקים מרגשים אלה? התשובה היחידה לכל אלה צפה ועולה מאליה למקרא המעשים הנוראים שזמם ועשה העותר (הוא יחד עם יתר חברי הקבוצה), שהעיז להרים ידו על כל אותם מושגים אנושיים נעלים וביקש לפגוע בהם, ע"י שורה של משים פליליים, כשכל אלה מכוונים נגד אוכלוסיה שלמה. חברי קבוצה זו ביקשו, ע"י תכנון מעשי חבלה, לקעקע את בטחון המדינה ולסייע לאוייב במלחמתו נגד ישראל ותושביה. כלום לא זכאים תושבי הארץ לחיות בשלום, לנהל חייהם ככל האדם, כפי שמבקש זאת עתה העותר לעצמו הוועדה לא שוכנעה כלל שהעותר חזר בו ממחשבות זדון אלה שמצאו את ביטויין במעשיו ופעולותיו בעבר. היא מצאה, שעדיין מסוכן הוא לציבור ושחרורו המוקדם אינו מוצדק לאור החומר שהיה לנגד עיניה. אין לנו כל סיבה להחליף שיקול דעתה בשיקול דעתנו אנו. התוצאה המצערת היא, לדעתי, שהעותר לא הצליח לשכנע את הוועדה שיש להתיר לו להלך חופשי. .8אני מציע לדחות את העתירה. השופט טלגם: .1עתירתו של אסיר זה, שהניעה את אבה"ד המכובד, הנשיא התורן בןדרור, לחזור ולציין את חטאיו - מעלה שאלה שראוי לתת עליה את הדעת, לא רק מחמת עניינו של העותר, אלא גם - ובעיקר - מחמת עניינו של הציבור בקיום נורמותשל הגינות ומינהל תקין. גמולו של האסיר על חטאיו הוא ענין לעצמו; שיקוליה של ועדת השחרורים לאפשר לו שהיה מחוץ לבית-הכלא - ענין אחר. בכל אחד מהעניינים יש לבית-המשפט ולוועדה הדנה בדבר שיקולים שונים, אך כולם מכוונים למטרה העיקרית של שמירת שלום הציבור; התאמת העונשים והיחס לאסירים לנורמות הומניטריות - רק במידה שאפשר לעשות זאת מבלי לפגוע בשלום הציבור. הענין מסובך עוד יותר כשמדובר בנושא בטחוני, כמו במקרהו של העותר שלפנינו. המערער היה חבר בקבוצה שהורשעה בהתארגנות אסורה, במגע עם סוכנים זרים ובעשיית שירותים לאוייב, ולשם כך נסעו הוא וחבריו בשעתם לסוריה וללבנון והתאמנו בעשיית מעשי-חבלה. הוא נדון למאסר 15שנה, וחברים אחרים באותה קבוצה, אשר נדונו לתקופות קצרות יותר או זהות לשלו, כבר הגיע עניינם לדיון בוועדת השחרורים. שניים מהם זכו ברשיון להתהלך חופשי בתקופת ה"שליש"; אחד מהם יהודי (דן רווה) והשני ערבי (אניס קרעאווי). המערער מופיע בפנינו בשנית, לאחר שהוועדה דנה פעמיים בבקשתו, שמעה התנגדות מצד שירות הבטחון הכללי (שב"כ) והחליטה שלא לשחררו. המערער העלה טענות, שיש בדחיה זו משום ויתור על שיקול דעתה של הוועדה ומסירת היקול לגורם שאינו בר-ביקורת (השב"כ), וכן טענות שהוא מופלה לרעה מאותם חברים אחרים ברשת שהזכרתי. בהחלטתה הראשונה ציינה הוועדה בקצרה את התנגדות השב"כ ונוצר הרושם, שזהו, כאמור, השיקול העיקרי, אם לא היחיד, בשיקוליה. משהחזרנו את הדיון בענין לוועדה (ע"ש 521/83), בהסכמת נציגת המדינה, וזו דנה בהרחבה ונתנה החלטה מנומקת, חזר האסיר אלינו בטרוניה, שלא ניתנה לו הזדמנות לחקור את נציגי השב"כ שהעידו בפני הוועדה על-ידי בא-כוחו. כפי שיתבהר להלן, אני מסכים עם הנשיא התורן המכובד בתוצאה שהגיע אליה, שיש לדחות ערעור זה, אולם נראה לי, שהכרעת הוועדה שלא להרשות חקירת נציג השב"כ אינה מוצדקת, וכי לענין זה יש חשיבות במידה שיחזור האסיר ויעתור לוועדה לשקול את עניינו מחדש; מאחר שדחיית עתירתו בשלב זה משמעותה חמש נות שהיה בכלא, יש להניח שתהיינה פניות נוספות מצידו והוועדה רשאית לחזור ולדון בהן בכל שלב מתקופת מאסרו הנותרת. משום כך, חשוב, לדעתי, שנקבע עמדתנו לגב עותר זה ואין הדברים בבחינת אימרת-אגב, אף-על-פי שאיני מוצא, שיש בהם הפעם משום הצדקה להחזיר את הדיון לוועדה. .2החשיבות המיוחדת במתן אפשרות לחקירה נגדית במקרה זה נשללה על-ידי הוועדה. בהחלטתה אומרת הוועדה; "דבר זה, למיטב ידיעתנו, נדיר ביותר (חקירת אנשי שב"כ), ואף אם היה פעם מקרה, אין אנו סבורים, כי יש מקום לחקור את אנשי השב"כ במקרה הנוכחי, ולכן הבקשה נדחית". עניות דעתי היא, שדווקא משום האפשרות הקלושה, שחקירה זו תוכל להניב תוצאות משמעותיות צריך, בעקרון, לאפשר לאסיר הטוען כי יש לו טעם לקיימה - לעשות כן. ראשית - לאור חומרת הענין העומד לשיקול: 5שנות מאסר במקרה זה תלויות בהחלטתה של הוועדה אם לאפשר שחרור מוקדם או רשיון להתהלך חופשי; שנית - החומר המובא בפני הוועדה במקרה זה נסתר מאסיר, וכבר נפסקה הלכה, שאין מנוס מלנהוג כך, מאחר שהוועדה רשאית לשקול - ואם תמצי לומר, אף חייבת לשקול - גם ראיות שמקומן לא יכירן בהליך משפטי רגיל. הוועדה חייבת להשתכנע שאין ברשות שהיא נותנת או ברשיון משום סכנה; וחשש סכנה - אף הוא בכלל המניעים שהוועדה חייבת להביאם בחשבון בהמלצתה. מובן, שחומר בלתי בדוק, אשר אינו יכול לשמש ראיה - יכול ויכול לעורר חשש; ואשר להסתרת הדרכים להשגת מידע הנוגע לכוונות פליליות מפני האסיר, או שיש בהן סכנה לבטחון - הן בהכרח דרכים שהשתיקה יפה להן, ובוודאי שהאסיר יהיה מעוניין מאד לדעת כיצד הגיעו הדברים לידיעת השלטונות; אבל אין זו סיבה להתעלם מהחומר והוועדה יכולה לעשות רק כמיטב היכולת האנושית לשמור על זהירות בהערכת חומר כזה, לבל ייגרם נזק לאינטרסים הלגיטימיים של האסיר על-סמך חומר שגוי או מועה (בג"צ 21/79 עזר כהן נ' ועדת השחרורים [9]). דווקא משום כך, כאמור, נמצא האסיר במצב של "מגשש באפלה", ואינו יודע, ואינו יכול להזים מכה שנחתה עליו מכוון בלתי צוי, והעשויה להיות נובעת ממניעים פסולים או להיות מוערכת שלא כהלכה. השיול העיקרי שעמד בפנינו בפסקנו את אשר פסקנו ב-ע"ש 521/83לגבי אותו אסיר הוא, שהמחוקק נתן את שיקול הדעת בדבר שחרורו המוקדם של האסיר לוועדה ולא לשב"כ ומטרתנו בהחזרת הדיון היתה להבטיח, שיובאו לתשומת-לב הוועדה כל הטענות והעובדות הדרושות לה לקביעת עמדתה. בבוא החוקר להעיד בפני הוועדה היה משום שינוי גדול לטובה בהפעלת מערכת השיקולים הזו; אין ספק, שחקירת החוקר לגבי מקורות הידיעות שלו ולגבי נושאים שיש הצדקה שלא יבואו לידיעת האסיר - לא תוכל להתקיים ואי-מתן תשובות לחקירה כזאת, אם תהיה, לא יהיה בה כדי לסכן את עדותו. ואולם, מתפקידה של הוועדה לדאוג לכך, שלא ינשא שם הבטחון לשווא, וחשוב לאפשר לאסיר ולבא-כוחו לעשות כמיטב יכולתו, בגבולות סבירים, כדי לאפשר לוועדה להיווכח, אם כך הוא הדבר. חברי המכובד, הנשיא התורן, הביא את עיקרי הפסיקה ואין טעם שאחזור על-כך, מאחר שהעולה מן המקובץ הוא, שאין על ועדה מין זו, שהיא טריבונל מעין-שיפוטי חובה לאפשר חקירת עדים בחקית שתי-וערב (בג"צ 9/58; 3/58[2] וכן בג"צ 185/64 [3]). ולעומת זאת מצא ביהמ"ש העליון פעם בכה ופעם בכה, שבחקירה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים קיימת זכות חקירה כזו לעותר, ובפרשת ערעורי בחירות - אינה קיימת. אין לי ספק, שככל שהענין שעל כף המאזניים חמור יותר ונכבד יותר בתוצאותיו תטה הדעת לאפשר לאסיר למצות אפשרות של השפעה על שיקולי הוועדה; החשש מהיותו מסוכן בעתיד הוא בגדר ניבוי וחיזוי, וכאשר כרוכות במעשה העבירה החזוי אפשרויות פגיעה חמורות בנפש, כמו במקרה זה, עשוי החשש, אף אם איננו מבוסס, להרתיע מפני כל שיקול שיסייע לאסיר העותר. אבל חשש - אין לו שיעור, וצריך תמיד לקחת בחשבון חשש נגדי, אם לא התערבו בהכרעה שיקולים זרים לענין, כלומר, אם אין בהכרעה להשאיר את האסיר הזה במעצר משום שימוש למטרות זרות בסמכות שניתנה לשירות הבטחון לקבוע עמדה ניבויית. באופן פרקטי עשוייה חקירה שהוכנה כהלכה להעמיד בפני הנציגים הנחקרים שאלות הדורשות תשובה מנוקת, כגון: "ממתי השמועות אשר הגיעו לאוזניכם?", או - "אם לא הגיעו גם ידיעות מסוג אחר שאפשר להצביע עליהן לזכות האסיר", או עניינים כיוצא באלה העשויים לעורר סימני שאלה לגבי טיבם של שיקוליהם. יתכן, שחקירה כזו תאפשר לחברי הוועדה לומר לאותם נציגים שבחרו למסור עדותם שלא בנוכחות האסיר: "לזה דחיתם בקש לנו, מה אתם אומרים?" והלא ההליכים בפני הוועדה אינם נוקשים, ויתכן גם יתכן, שאם יש ממש בחקירה, יוכלו חברי הוועדה, שחזקה עליהם, שהם עומדים על משמר הזכויות הלגיטימיות של האסיר כמו על משמר זכויות השלטונות (ראה בג"צ 611/78 המוזכר על-ידי הש' כהן בבג"צ 21/79 הנ"ל [9]) לחזור ולחקור את הנציגים ולעשות את שיקוליהם בצורה משמעותית יותר. זו הסיבה, שמצאתי לנכון להצביע, שאף שאין זה מובתה הבלתי מעורערת של הוועדה להרשות חקירה - אין זה מקרה מתאים למנוע מהאסיר חקירה כזאת, או לפחות לתת לו אפשרות להראות מהם הכיוונים האפשריים של חקירתו; וחזקה על הוועדה, שבראשה שופט מחוזי שלא תפשר שימוש לרעה בהזדמנות זו. מניעתה של ההזדמנות - לעומת זאת - היא בגדר חסימת מפלט זעיר שעשוי להיות לו, לאסיר, בפני מאזן כוחות העומד ברובו הגדול נגדו. .3העותר בפנינו אינו ראוי שנחזיר את הדיון בעניינו לוועדה. בעתירתו אין משום התייחסות לעניינים שהוא עשוי להעלות בחקירתו, ומאידך יש בה טענות שהן מופרכות על פניהן. אחת הטענות היא, שהוועדה לא התייחסה לסיכויי שיקומו ולחשש שיחזור לסורו. העבירות שעבר העותר אינן מסוג העבירות הפליליות שהעושה אותן זקוק לשיקום; אדרבא: מחמת עמדתו האידיאולוגית הנחושה עשוי הוא להתמיד בהן יותר ממי שעובר עבירה בשל כניעה ליצרו או מכשלון מיקרי. לעומת זאת מבוסס כל שיקולה של הוועדה על החשש שיחזור לסורו. כאמור, החשש הזה גובר ככל שדעותיו ועמדתו של המערער מגובשים ונחושים יותר. אין זה נכון לומר, שבמקרה כזה לוקה האסיר עקב דעותיו, להבדיל ממעשיו; הדעות במקרה כזה הן רק סימן למידת הסיכון ובאיזו מידה הוא עלול לחזור על מעשיו. בצד הצביעה הוועדה על-כך, שאסיר זה נדון בשנת 1963למאסר 6שנים לאחר שהסתנן מישראל לרצועת עזה והוחזר ארצה למטרות עויינות, וכי בעבירה נשוא מאסר זה החל לפעול עדו באותה שנה בה שוחרר, שנת .1969זוהי פעילות מכוונת, ואין להתעלם מן החשש, שמא תחזור על עצמה. כשלפעילות מסוג זה נלווית עמדה אידיאולוגית - החשש לכך מתגבר כמובן מאליו. אין זאת אומרת, כמובן, שלא יכול האסיר להצביע בפירוש על שינוי או על עמדות שקיבלו ביטוי חיצוני מוצהר, שיש להפריד בין מעשיו שבעבר למעשים ודעותיו שבהווה, או בעתיד, ולנסות לשכנע את הוועדה, ששינוי זה הוא מהותי וכן. אין, לכן, מניעה בדחיית הנמקה זו, מלאפשר לאסיר לחקור, כאמור, את נציגי השב"כ המביעים דעה שלילית לשחרורו. .4נימוק נוסף שהעלה האסיר הוא הנימוק של אפליה בינו לבין חברים ברשת, ונימוק זה אף הוא נסתר מיניה וביה. בנימוקי הערעור גורס המערער כי "עמדת השב"כ היא להתנגד באופן אוטומטי לשחרורושל כל אסיר בטחוני". דווקא מהעובדה שהוא מצביע עליה עלה, שההתנגדות איננה אוטומטית, וכי נמצא מי שהשירות לא העמיד נגדו התנגדות תקיפה כזו שהעמיד נגד המערער. אבל, ההגיון מחייב, שטענת האפליה אינה מתיישבת עם התנגדות אוטומטית ועצם העובדה, שוועדת השחרורים שוכנעה במקרים אחרים לשחרר אסירים שפשעם לא היה שונה במאומה משלו, מעידה על-כך, שלא חומרת העבר היא המכריעה, וגם לא אופי מעשהו של העותר בעבר, ככל שלא יהא המעשה דוחה או מקומם, אלא באמת השיקול הנכון של מידת הסיכון הנשקפת ממנו לעתיד. משום כך נראה גם לי, שאין להחזיר את הדיון לוועדה; אבל יש להבהיר, שבבוא עניינו לפניה שנית, אם יבחר להביאו, יש לאפשר לו למצות את אפשרויות החקירה כך, שגם לנוכח הקושי האובייקטיבי לגלות בפניו את החומר העובדתי המבסס את החשש נגדו - יוכל הוא להצביע על קיומם של גורמים חיוביים או על אפשרות מעשית של טעות בשיקוליהם של הגורמים הבטחוניים (להבדיל מסכנה לטעות כזו, שתמיד היאקיימת, אך אין בה לשנות). השופט אילן: אף אני בדעה שי לדחות את הערר על יסוד הנימוקים המצויינים בחוות-דעתו של הנשיא התורן המכובד. הוחלט לדחות את הערר. אסיריםמאסראסירים בטחוניים